צוואה היא מסמך משפטי שנועד להסדיר את הטיפול ברכושו ובנכסיו של המצַווה לאחר מותו. עם זאת, גם במסמכים שיש להם תפקיד משפטי בלבד, מהדהד לעיתים "דופק החיים" הריאלי והחומרי – סוגי מטבע, משלחי יד, סוגי נכסים, התפתחויות טכנולוגיות, תפיסות חברתיות. צוואות משקפות לעיתים רבות את מבנה המשפחה והקהילה, ומהדהדות את עולמו הפנימי של הכותב: אמונות, חרדות, ציפיות, משאלות, כעסים ותסכולים.
ירון בן־נאה חקר וכינס בספרו כשש־מאות צוואות מהשנים 1500–1900, מן המרחב הגיאוגרפי של האימפריה העות'מאנית, שבשיאה שלטה בחלקים מצפון אפריקה, מערב אסיה וחלק מדרום מרכז אירופה. משמעות התיחום ההיסטורי שהזכרנו הוא שנכללים בספר גם צוואותיהם של רבים ממגורשי חצי האי האיברי, ובהם אנוסים וצאצאי אנוסים.
במבוא הגדול והחשוב מלבן בן־נאה את טיבן של צוואות כמסמך משפטי, את תהליך עריכתן ומה הן מלמדות על החיים. המשפחה היהודית העות'מאנית הייתה פטריארכלית מובהקת, וקשרי הדם היו חשובים יותר מקשרי חיתון. ממוצע הילדים במשפחה נע בין שניים לשלושה, בעיקר בגלל מיתות רבות של יילודים בשנתם הראשונה. במשפחות אמידות היו יותר ילדים, מפני שיכלו לממן רופא ותרופות. התרבות השלטת חייבה הפרדה מגדרית נוקשה ברשות הרבים, והשפעתה חלחלה גם לתוך הבית. צוואות אנוסים־לשעבר חושפות רשתות סחר משפחתיות שהשתרעו על פני שלוש יבשות (אפריקה, אירופה ואסיה), וזיקת השארים והשיקול הכלכלי גברו לעיתים על הזהות הדתית השונה של חברי הרשת. ממצא זה מתיישב היטב עם המוכר ממחקרים קודמים, למשל של פרופ' ירון צור.
עלייה לארץ למניעת נישואים שניים
עוד מתברר שבניגוד למה שנדמה כמניע דתי לעלות ארצה לעת זקנה כדי להיקבר בארץ הקודש, פעמים רבות נבעה העלייה מלחץ משפחתי לעזוב וממאמץ של הילדים למנוע מאימם האלמנה להינשא בשנית, כדי שלא לשתף זרים בנכסי המשפחה. הערכים המכוננים היו נישואין והקמת משפחה, ולצידם כבוד. בקרב רבים חלחלו תפיסות קבליות – ממצא לא מפתיע. בצוואות מהמאה ה־19 ניכרים כבר ניצני החילון ונוכחות כי"ח בחלק מהקהילות הגדולות.
יהודים הכירו היטב את מנגנון ההקדש המוסלמי ("וַקְף") ואת חוקיו. בהקשר זה כותב בן־נאה: "גם אופני עשיית הצדקה וההקדש על פי הצוואה מורים על השפעת הסביבה המוסלמית העות'מאנית. כך למשל בהקמת מתקני מים לטובת קהילה מסוימת, או בשחרור שפחות כפעולת צדקה וחסד בהשפעת האסלאם, המחשיב זאת כמעשה חסד".
בן־נאה מייחד דיון ליחס למוות, ובזה הוא הולך בעקבות מחקריו פורצי הדרך של פרופ' אבריאל בר־לבב. עיון שיטתי בצוואות מלמד שרק תלמידי חכמים בירושלים הותירו הנחיות מפורטות כיצד יתנהלו טקסי שמירת הגופה, טהרתה, מסע הלוויה, ימי השבעה, החודש ושנת האבל. בין השאר כתבו גם מה לא לומר ובאילו תארים וכינויים מותר להציגם. ולבסוף, לשון הצוואות מלמדת אף היא על השתלבות היהודים במרחב הגיאוגרפי והתרבותי שבו חיו. צוואות רבות כתובות עברית או לאדינו, לצד צוואות שנכתבו טורקית, ערבית ויוונית.
בני, למד במקום להתבטל
יש צוואות שמחברן ייחד אותן לעצות חינוכיות לילדיו, ובהן שמירה על הסובלנות, אהבה ללא תנאי, סגנון מעודן, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות ולחתור לשלום, "כי שלום בבית הוא יסוד הבית" (ר' אברהם פאלאג'י מאזמיר). ר' רחמים חיים יאודה ישראל מרודוס ציווה את בנו להנהיג את הציבור בלא להתנשא, מתוך רגישות לכבוד הזולת ומתוך לימוד סנגוריה על הציבור. עוד הורה לו: "בעת אשר תפנה ממלאכתך כמו בלילי החורף ובשבתות ומועדי ה', קח לך להנאתך ולתועלתך ספרי מוסר ומשניות או נו"ך [נביאים וכתובים] או מעם לועז, ודברת בם ולא בדברים בטלים כמנהג בני עירנו זאת". ההמלצה מלמדת על מעמדו הקאנוני של "מעם לועז", חיבור שר' יעקב כולי רק החל בחיבורו והספיק לכתוב על בראשית ומחצית שמות, והשאר נכתב בהשראתו.
והנה צרור דוגמאות עסיסיות. באחת הצוואות שנדפסו בספר "דברי ריבות" לר' יצחק אדרבי, מחשובי רבני סלוניקי במאה ה־16, מתברר מאבקה של בת על החלק היחסי הקטן שקצב לה אביה, בהשוואה למה שציווה לאחיה. ר' חיים כהן מקסטוריה שבצפון מערב יוון ציווה ב־1648 חלק מהונו לישיבה בצפת וחלק אחר לתלמוד תורה בבלגרד. אחד הגבירים בדמיאט, עיר בשפך הנילוס בצפון מצרים, ציווה במחצית השנייה של המאה ה־17 את קרקעותיו לעניי הספרדים בירושלים. במחצית השנייה של המאה ה־16 ובמאה ה־17 הייתה בצפת קהילה של אנוסים לשעבר. רחל אחת הורישה את נכסיה לקרוביה האנוסים. בת אחיה ובעלה שבו ליהדות אבותיהם וקיבלו את הירושה, "בתנאי שבבֺא יורשיה הקרובים לה יותר יתנו להם ירושתם".
ר' משה חאגיז (1672–1750), מגדולי הלוחמים בשבתאות, הורה בצוואתו להפריש סכום כסף לרכישת ספרי תהלים ומשניות ולתיתם ללומדים בתשלום; על הגבאי לוודא שהללו מקיימים את חלקם בעסקה, גם אם קצבתם קטנה. הלומדים יהיו אשכנזים וספרדים כאחד.
ר' אברהם הלוי מסלוניקי הביא בחיבורו "עין משפט" על השולחן ערוך קטע מצוואת הגביר מנואל פימינטיל מאמסטרדם ב־1616: "והתחיל להתודות על חטאיו… יחנטו את גופו, אולי יהיה באפשר להוליכו לארץ ישראל תובב"א. ואח"כ אמר שיש לו מעותיו בויניזייא [ונציה] ובקושטאנטינא [קושטא, היא איסטנבול] ובספרד ובהולנאנדה [הולנד]… שיתנו בעד כופר נפשו לצדקות". לפנינו סיפור מורכב דחוס בשברי מילים: השם פימינטיל מעיד על מוצאו האיברי של האיש. קהילת יהודים חדשים, צאצאי אנוסי פורטוגל, קמה באמסטרדם רק ב־1593. מדובר אפוא באחד מראשוניה. עיקר מושבו היה בהולנד, מעצמה ימית באותם ימים, נתון המסביר היטב את פריסת מצודתו באיטליה, בטורקיה, בספרד ובהולנד. ממצא זה מתיישב עם הידוע על רשתות סחר שניהלו היהודים החדשים עם שאריהם הנוצרים בספרד ובפורטוגל, על אף ההבדלים בזהות הדתית.
מנואל הקצה כסף לחניטת גופתו, הליך שהיה כרוך מן הסתם בממון רב, וכל זה כדי אולי לקוברו בארץ. מנואל נזכר גם בשו"ת של ר' יום טוב צהלון הראשון (1559–1619): "אמר למנואל פימינטיל שהיה לו בן בשם בסטיין פימינטיל, שבשם אחר נקרא דוד בן יקר, ובת בשם אסתר בן יקר, שנולדו מפיליפא נוניש בהיותה עלמה בתולה רווקה. משום שהם בניו היקרים והאהובים, להם הוא משאיר את רוב מה שיניב כל הונו הידוע".
מופת של רגישות והגינות
הגביר הפורטוגלי יוסף סואריס שחי באיזמיר הפקיד ב־1651 את צוואתו בידי ר' משה בנבנשתי (1608–1677) באיסטנבול. הצוואה כתובה לאדינו. תרגומה חושף טפח מעסקיו הענפים. הוא סחר עם חברת הודו המזרחית באמסטרדם; היו לו עסקים באיזמיר, בוונציה ובליוורנו שבאיטליה; בפירנצה היה לו פיקדון בבנק. בארבע הערים הללו החזיק סוכנים מטעמו. אחיו עמנואל חמיץ חי בוונציה. אחותו רחל ובן דודו פרנסיסקו רודריגז גרו באמסטרדם. על זיקתו הדתית והחברתית מעידה צוואתו לחלק צדקה דווקא לעניים יהודים ממוצא פורטוגלי באמסטרדם, ולחתן שם יתומה ממוצא זה. גם פילגש הייתה לו, שכן הקצה כסף לנדוניה ל"צעירה הנקראת איסטריאה, שנולדה בביתי, בת מרים, משרתת יהודייה המשרתת אותי, שלא חיתנתי בחיי, ובעת נישואיה לא ייתנו לה דבר". עוד הקדיש מממונו להשיא "יתומות ונשים עניות מבנות דורי שהן יהודיות המגיעות [חוזרות] ליהדות". עולם מורכב בין קפלי מסמך משפטי.
בלאנקה, אלמנת דניאל ישורון, משפחת מוכרת של אנוסים ששבו ליהדות, הפקידה ב־1651 את צוואתה בידי ר' משה בנבנשתי. חלק מכספה הורישה "בעבור השאת יתומות בחברה ליתומות בסלוניקי… ולמשרתת רחל בת רבי יצחק דילה קוסטה… ולריקה בת ר' אברהם ברוך, זה שנמצא בצרפת, שמבין כולם יובהר כי הוא נוכרי [אנוס]". היא ידעה שאינו יהודי ובכל זאת כינתה אותו בשמו היהודי! כך, אגב הסדר ממוני, נקרע צוהר אל עולמם המורכב של צאצאי יהודי חצי האי האיברי וליחס המכיל כלפיהם.
עדות מרגשת מסוג אחר נכללת בצוואת ריינה אשת יצחק הכהן מסלוניקי, שנכתבה בלאדינו ונחתמה ב־1680: "אתם כבר יודעים כי בעוונותי מאז נישאתי לא ילדתי אלא פעם אחת. ועתה שש שנים אמרתי לבעלי שהייתי רוצה שיוציא עלי הוצאות כדי למצוא מרפא כדי שאלד. השיב לי בעלי שאינו יכול להוציא, והשם ירחם עלינו. ואז אמרתי לו שאינני רוצה שתוציא מאומה מהוננו, הוצא נא מהוני שהוא כתובתי, כי אינני רוצה להישאר עקרה מבלי ללדת. מאז שאמרתי לו זאת ועד היום היה מוציא כמה שנדרש כדי למצוא לי אלף תרופות עד שבוודאי הוציא יותר מכתובתי, והכל היה למעני. וזאת אני אומרת לפניכם כדי שיורשי לא ידרשו ממנו מחר שום דבר, מכיוון שבשעה זו מודה אני לפניכם ולפני בעלי שהוא הוציא למעני בעבור תרופות אלה יותר מכפי כתובתי, וכל מעשה זה היה בעבורי, ואני הנחתי לו שיוציא משלי…". לפנינו מופת של רגישות, אמפתיה והגינות.
מרים המשרתת ונועם הבת
גם לפדיון שבויים הד באוסף. ר' רפאל משה מיוחס (1701–1771) הביא בספרו צוואה של איש עלום מקהיר שכתב, בין היתר: "עוד אני מצווה בפניכם שהשבויה אשר פדאוה ברוך עמי מצרים [קהילת קהיר], שתנשא מנכסי ויעשו לה כל צורכי נישואיה כו' וכמשפט הבנות יעשה לה".
ר' חיים חזקיה מדיני (1833–1904) היה מלומד ומנהיג רב פעלים. צוואתו מחזיקה 18 עמודים. רובה הנחיות מפורטת כיצד לנהוג בו משישכב על ערש דווי ועד לאחר מותו. חלק אחר עוסק בספרייתו וחושף טפח מעולמו התרבותי, קשריו המסועפים וטעמו הספרותי. הוא הבין היטב בבתי דפוס במזרח אירופה ובארץ. אחרי הנחיות מפורטות מאוד מה לעשות בספרים הרבים שברשותו, פירט חמש רשימות ספרים של כ־150 ספרי שו"ת שקיבל מגבירים בריגה, בוורשה ובביאליסטוק, וכיצד יש לחלק את הספרים הללו.
צוואת הגביר יעקב צמח נסים מבגדד, שנכתבה ב־1829, מלמדת מעט על הגבירים היהודים שהיגרו מבבל מזרחה והיו לשועי עולם. הצוואה תועדה בספרו של ר' רפאל אשר קובו (1797–1874), מגדולי רבני סלוניקי. הגביר החזיק נכסים בבומביי ובסוראט שבהודו. הוא הפריש כספים לבנותיו רימה, רחמה, נועם (!) ויוכבד, לאחיו יוסף ולבן־אחיו פינחס, לאחיותיו חנה, שמחה, פריחה וצלחה, למרים משרתתו, לישיבת חסידים (כנראה בית אל) בירושלים, לישיבות חסידים ופרושים בצפת, לישיבת האשכנזים בטבריה, לישיבת בגדד, למלמדי תינוקות ולגבאי צדקה בעיר, לישיבת חברון, ללומדים בקבר שיח' יצחק גאון בבגדד, לישיבת דמשק, ואפילו "למדרש שלי שבעיר צנעא".
אלה הן פנינים אחדות מתוך השפע הרב המזומן בספר. ירון בן־נאה הרים תרומה נכבדה לחקר ההיסטוריה התרבותית של יהודי האימפריה העות'מאנית, ויש לקוות שחיבורו יעורר לחקר צוואות במרחבים אחרים.
