חיילים,
דברַי אלה ימצאו אתכם לא במסדר חגיגי ולא באולם נאומים. דברי אלה ימצאו אתכם ערוכים על גבולות ישראל, פרושים ליחידותיכם, מצוידים, חמושים – דרוכים למשימה הגדולה: להגנת המולדת וריבונותנו, לשמירת שלום עמנו ובטחונו, לניצחון מכריע על חילות האויב.
במילים אלה פתח אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס את פקודת היום שלו לחיילי פיקוד המרכז ביום שישי, 26 במאי 1967, ט"ז באייר תשכ"ז. היה זה כשבוע וחצי לאחר יום העצמאות ה־19 של מדינת ישראל, שבו החלה מצרים להכניס את חייליה לסיני ופרצה המתיחות בגבול הדרומי, ולאחר מכן גם מול סוריה בצפון ומול ירדן במרכז. בימים הבאים נכנסה ישראל לכוננות, וצה"ל החל בגיוס חיילי המילואים. חייליו של נרקיס שהו בשטחי הכינוס וההיערכות, רובם בירושלים החצויה ובסביבותיה.
לעוזי נרקיס הייתה במה משלו להנחיל את דבריו ישירות אל חיילי הפיקוד – העלון הפיקודי לשעת החירום, שחולק לכל החיילים בכל היחידות. שמו של העלון באותם ימים היה "צו קריאה", וחמישה גיליונות שלו ראו אור בשלושת שבועות ההמתנה. רק בראשון מתוכם הופיעה פקודת היום מאת האלוף מפקד החזית, שהייתה תקפה גם לימים הבאים.
אלוף נרקיס היה בעל תודעה היסטורית וחינוכית מפותחת, איש ספר המכיר בערכה של המילה הכתובה ובכוח השפעתה. לשם כתיבת פקודות היום ופרסומן בדפי הקרב הוא גייס למילואים את הסופר משה שמיר, שידיו רב לו בעיצוב דמות הצבר הלוחם בספרות העברית בשני העשורים הקודמים, הראשונים לקיום המדינה. לצד שמיר פעל במערכת הדף הקרבי גם הפזמונאי דידי מנוסי, גם הוא, כשמיר וכנרקיס עצמו, יוצא הפלמ"ח. דני קרוון, שבאותן שנים עסק בהקמת אנדרטת חטיבת הנגב של הפלמ"ח בבאר־שבע, תרם אף הוא לעלון, כמאייר. מפקדי החטיבות הכפופות לפיקוד במלחמה היו אף הם יוצאי הפלמ"ח: אליעזר אמיתי, מפקד החטיבה הירושלמית; אורי בן־ארי, שמונה אישית על ידי נרקיס למפקד חטיבת השריון הראל ערב המלחמה; ואחריהם גם מוטה גור, מפקד חטיבת הצנחנים. חבר קבוע נוסף בצוות היה דוֹש, שהקריקטורות שלו נסכו בלוחמים את האמונה באומץ ליבו של העם בדמותו המוכרת של "שרוליק", ובעוצמתו של צה"ל הנערך מול האויב הרהבתן. דפי הקרב היו קבצים ספרותיים של ממש, ורבים מהקטעים המקוריים שפורסמו בהם ראו אור בשנית לאחר המלחמה בבמות שונות.
"אנו רוצים בניצחון. ואנו משיגים אותו"
נשוב לפקודת היום הראשונה של האלוף נרקיס. בימים של המתנה ושל כוחות מילואים המצטיידים ומתאמנים לקראת הבאות, בעוד המצב בגבולות מחמיר מיום ליום והחששות גוברים, ביקש המפקד לנסוך ביטחון בחייליו. נוכח אי הוודאות, ביקש המפקד לחזק בלב לוחמיו את תחושת הצדק הטבעי. הוא עמד על השאיפה המתמדת לשלום והדגיש את הכרת האין־ברירה ביציאה לקרב אל מול אויב שאינו משלים עם קיומנו:
זוהי רוחו של עם אשר בנה את עצמאותו ביזע ובדם, אשר נכון לכל מבחן – ואשר רוצה תמיד, בכל נפשו ובכל מאודו – כי השלום, שלום של בניין ושל כבוד הדדי – ישרור בינו ובין שכניו.
אין אנחנו צריכים להוכיח את שאיפתנו לשלום לעצמנו – אין אנו חייבים להוכיחה לאחרים. שאיפת השלום של מדינת ישראל היא עובדה ידועה, מוכרזת ומוכחת. וכל מי שמתכחש לעובדה זו הרי הוא מסלף את האמת במזיד – בין אם יהיה זה אויב מושבע, מוכה טירוף, ובין אם תהיה זו מעצמה גדולה ונכבדה המבקשת לעשות רווחים קלים ממאבקו של עם על קיומו ועל שלומו.
כן, אנו רוצים בשלום. אבל כשכופים עלינו את הקרב – אנו רוצים בניצחון. ואנו משיגים אותו. הכינו את אויבינו לאחור שתי פעמים (לבד מעשרות פעולות תגמול), והם כנראה אינם מסתפקים בכך. נכון, הם יודעים לספור יותר מאשר עד שתיים. גם אנחנו יודעים".
כוחו של צבא הגנה לישראל בא אפוא מצדקת עניינו של העם היהודי היושב בארצו, אך אבני הבניין שלו הם הכרתו של כל אחד ואחד מחייליו בחובה הנובעת מהיותו צודק:
אתם יודעים כמוני כי עוצמתו של הכוח הישראלי ובטחונה של האומה בכוח זה אינם תלויים רק בכמויות ובמספרים. האחוז הגבוה ללא תקדים של התייצבות מהירה של חיילי המילואים מלמד היכן טמונה עוצמה זו: בטיבו, בכושרו, במסירותו של החייל היהודי במדינתו. כולכם יודעים כמוני, כי לא הרובה יורה – אלא הרובאי, לא הטנק פורץ – אלא הטנקיסט, לא המטוס טס – אלא הטייס.
ואין זו ידיעה בעלמא, אלא חובה שהיא דרך חיים עבור החייל והיחידה בצבא ישראל, ותוקפה חזק שבעתיים ערב היציאה לקרב, וכמובן גם במהלכו:
כל אחד מהם עשוי לקבוע את גורל המערכה. כל אחד מהם נדרש לאותה מידה מכסימלית של מתיחות, כושר והקרבה. הדבר ידוע. אך הוא מהדברים שצריך לזכור אותם תמיד, שצריך לחיות אותם (כל ההדגשות – במקור).
את פקודת היום הראשונה שלו לחייליו חתם עוזי נרקיס בהכרח להגן על הבית, המשפחה והמדינה כאשר הגב אל הקיר. ולא הגנה על המצב הקיים, אלא פריצת המצור ושחרור המחנק שבהם נתונה המדינה הצעירה מאז לידתה. בסוף דבריו הוא חוזר אל הכמיהה הציונית היסודית לחירות, ביטחון וכבוד במדינת היהודים:
חיילים, חברים,
מאחורי גבכם – בית אהוב, משפחות, מדינה צעירה. האויב מנסה זה עשרים שנה להחניק את כל אלה, לגזול מהם אויר לנשימה, לסגור עליהם את מרחב האופק, את המוצא לים, את הקשר עם העולם. צה"ל הפר את המזימה הזו עד עתה – והוא ימשיך להפר אותה.
צה"ל יבטיח היום – כמו שהבטיח בעבר וכמו שיבטיח לעולם ועד – כי רחב יהיה אופק אדמתנו, כי חופשי יהיה עמנו, כי רם וצלול יהיה אויר נשימתנו, כי שלום ישרור בגבולנו, כי פתוחים יהיו ימינו במערב, במזרח ובדרום, כי בהשקט ובשלוה נבנה את חיינו, נגדל את ילדינו, נחרוש את שדותינו – ונקצור את פריים.
מלחמת חורמה מוסרית בין טוב ורע
שבוע וחצי לאחר פקודת היום הראשונה פרצה מלחמת ששת הימים. מכאן ואילך פרסם הפיקוד את העלון הפיקודי אחת ליום, עלון אחד לכל יום מארבעת ימי הלחימה בפיקוד, עלון אחד שסיכם את המלחמה כולה שלושה ימים לאחר סופה, ועוד עלון אחד מקץ שבועיים למלחמה.
ביום הראשון למלחמה שינה העלון הפיקודי את פניו ואת שמו. לא עוד "צו קריאה", אלא "קריאת קרב". כמובן, גם אופיו של העלון בימי הלחימה לא היה כזה של ימי הכוננות. לא עוד שעשועים לשעות הפנאי של החייל, אלא הבמה המרכזית עבור מפקד החזית – אלוף פיקוד המרכז – לפנייה יומיומית ישירה אל חייליו בסערת הקרבות הקשים. בראש כל אחד מדפי הקרב האלה הופיעה פקודת יום חדשה מאת המפקד. דפי "קריאת קרב" היו קצרים מקודמיהם, ובצורתם ותוכנם התמקדו בעיקר בהנעת הלוחמים אל מול פני המלחמה. ביום הראשון למלחמה מדגיש אפוא מפקד החזית את ההכרח הקיומי שבלחימה עד הניצחון: "צבא הגנה לישראל נלחם שוב, בהגנה על המולדת – על החיים – על כל היקר".
בסוף דבריו הוא משרטט את הקו היסודי המפריד בין ישראל לאויביו: אין זו מלחמת קיום על הקיום היהודי הריבוני בלבד, אלא מלחמת חורמה מוסרית בין טוב ורע, בין השואפים לחיים ובין אויביהם בכל מקום:
חיילי צה"ל – העם בישראל – המדינה – והעם היהודי בכל העולם נתונים עתה בחזית של מלחמה לעצם הקיום. קו החזית אשר נכפה עלינו על ידי אויבינו, אויבי התרבות והאנושיות, עובר על פני כל העם – כל המדינה – הוא עובר בכל מקום בעולם.
מלחמת היהודים על קיומם, ריבונותם, כבודם – תביא להם שוב את הניצחון, ושום דבר לא פחות מאשר את הניצחון המלא והשלם.
ביום השני למלחמה, השישה ביוני, לאחר כיתור העיר העתיקה, פנה עוזי נרקיס אל חייליו בפקודה קצרה:
היום ירושלים משתחררת. עיר האבות מדרום ומצפון כבר בידינו – ועוד נשקנו נטוי. חיילי הפיקוד – היו דבקים במטרה!
ובהמשך לפקודה הוא מעמיד את חייליו על גודל היום והמשימה, תחת הכותרת: "חיילי יחידותינו ניצבים היום בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה".
שילוב חד־פעמי זה בין לבבותיהן של הארץ, האומה וההיסטוריה בכבודה ובעצמה, דורש הסבר. נרקיס פורט את חשבונו של העם היהודי עִם ירושלים מאז החורבן ועד מלחמת העצמאות, את זה של צה"ל עם אויביו בירושלים, וגם את זה של העיר החדשה עם אחותה הבכירה:
היום מוחק צה"ל כתם שהוטבע במפת ארצנו לפני 20 שנה, בשעה שנקרעה מלב עמנו בירתנו הקדושה והעתיקה. חיילי פיקוד המרכז צועדים היום בעקבות שמעון בר־גיורא ולוחמיו הקנאים, ולאחר אלפיים שנה מקיפה חומה עברית שלמה את ירושלים שלנו.
תמונה מרהיבה על הרי יהודה – פריצת שריוני ישראל הגולשים מצפון, וניסי השחרור העברי מתנפנפים על צריחיהם. שירה אדירה מול הר ההיכל – תותחי ישראל מרעימים על עמדות התותחים של האויב, אשר ביקשו עוד אתמול למחוק את ירושלים העברית. וירושלים העברית – אשר עמדה במהלומות – עתה שקטה ורגועה, מאפשרת לצה"ל לגמור את המלאכה אשר התחיל בה.
הזהות בין העם היהודי ובין ירושלים אינה מתמצה רק באובדן העיר ובזכות להחזירה לידינו, אלא היא חובקת את כל ישותו של העם, מיסודו ועד הנצח. אין קריאת כיוון ברורה מזו לגבי היעד הבא של המלחמה:
חיילי פיקוד המרכז זכו – ובידם הופקד שחרור עיר הנצח, עיר דוד, עיר העבר והעתיד. היום הם ניצבים בלב הארץ, בלב האומה, בלב ההיסטוריה.
"נתנפצה אגדת העוצמה המנופחת"
פקודת היום שפורסמה ב"קריאת קרב" של היום השלישי למלחמה, כ"ח באייר תשכ"ז, נוסחה כנראה בערב הקודם, שכן היא מתייחסת לכיבושי היום השני למלחמה:
לאחר גאולת ירושלים – נגאלות גם ערי נביאינו! ענתות (ענתא), תל־שאול (תל אל־פול), גבעון (ג'יב) ומצפה (נבי סמואל). נתנפצה אגדת העוצמה המנופחת של נאצר, אשר סחפה בגלים ובגלגלים את יתר עמי ערב.
לוחמי הפיקוד עטורי קרבות וניצחונות, רעננים ודרוכים לקראת הבאות! פנינו ליעדים חדשים!
האלוף פורט את הישגי היום השני למלחמה, מצפון לירושלים. בחירת המקומות ששוחררו מעידה היטב על הלך רוחו וגם על הרוח שהוא מחדיר בחייליו. היעד העיקרי של חטיבת הראל היה בידוד חזית ירושלים מצפון וממזרח. היא יצאה מלטרון דרך גבעת הרדאר, כשיעדה העיקרי היה תל אל־פול השולט על מבואות יריחו.
שלושת היעדים האחרים שנזכרים בפקודה לא היו בעלי חשיבות צבאית מיוחדת, וגם הקרבות עליהם לא היו קשים במיוחד. אבל עוזי נרקיס עובר לממד ההיסטורי ומבקש לשרטט את כיבושי היום על פי התנ"ך. "ערי נביאינו" הללו הן ארץ בנימין של יהושע, שמואל הנביא, המלך שאול ונביא החורבן ירמיהו מענתות.
ולא רק התנ"ך כאן, אלא גם הפלמ"ח. נבי סמואל, עמדה מרכזית של תותחי הלגיון הירדני שזרעו הרס ומוות בירושלים, נותר פצע פתוח וכואב לאחר הקרב הקשה עליו במלחמת העצמאות, שבו נפלו לוחמי פלמ"ח רבים. כבימים הקודמים, האלוף חותם את הפקודה בהדגשת הכוננות לקראת הימים הבאים.
ב"קריאת קרב" של היום הרביעי למלחמה פורסמה פקודת היום שניסח האלוף נרקיס בצהרי היום הקודם, מיד עם שובו מהר הבית והכותל המשוחררים, אל מפקדתו בבנייני האומה:
עומדים היינו על סיפך ירושלים. היום באנו בשערייך! ירושלים עיר דוד ושלמה בידי צבאות ישראל. בצילו של הכותל המערבי שרנו הבוקר את "התקווה" והזכרנו את חללי צה"ל, שנפלו על כיבוש העיר. גייסות הפיקוד, מסתערים אמיצים, מסייעים נאמנים – יום זה ייזכר לעד בלב עמנו יחד עם הוד גבורתכם.
הפעם נרקיס פונה אל ירושלים בגוף ראשון. הייעוד ההיסטורי הושלם. כאן גם מגיע רגע חשבון המחיר הכבד של עשיית ההיסטוריה. כמעט מאתיים מחיילי צה"ל נפלו בשני ימי הקרב על ירושלים, אחד הקשים ביותר במלחמה. מרוב התרגשות חרג האלוף ממנהגו ולא דרך את חייליו לקראת הבאות. יעדים רבים נותרו לפיקוד מרכז להמשך המלחמה לאחר שחרור ירושלים, והיעדים הללו הושגו בעיקרם ביממה הבאה.
פקודת היום שהופיעה ב"קריאת קרב" ליום החמישי למלחמה סיכמה את הישגי הפיקוד במלחמת ששת הימים:
שערי יריחו הוקפו, חומתה נפלה והעיר בידינו. חיילי ישראל חונים על כל מעברות הירדן. מערת המכפלה וקבר רחל גם הם בידי בניהם של אברהם, יצחק ויעקב. גוש עציון שוחרר: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים – זכרונות הגבורה וההקרבה של מחלקת הל"ה, לוחמי שיירת נבי דניאל ומגיני כל הגוש.
הגדה המערבית כולה בידינו.
נזכור: המשימה בוצעה, אך יש מביניכם שלא זכו לראות בביצועה. נישא זכרם בליבנו לעד.
עם ההכרזה על הפסקת האש ניצב צה"ל כולו, ובתוכו גייסות פיקוד המרכז, חזק משהיה אי־פעם, עטור ניצחון, נחוש בכוחו ובהחלטתו להבטיח את עוצמת השלום של העם, כשם שהבטיח את עוצמת המגן והמלחמה.
פקודה זו מסכמת את החשבון ההיסטורי של המלחמה. החשבון שמתחיל בצעדיו הראשונים של אברהם אבינו בארץ ישראל, נמשך בכניסה לארץ דרך יריחו לאחר יציאת מצרים וכיבושה על ידי יהושע, והסתיים בנפילת גוש עציון שעוזי נרקיס היה מפקדו במלחמת העצמאות.
"הפעם החזרנו את כל אשר ספגנו אז"
עוזי נרקיס נולד בירושלים והביוגרפיה שלו מעורבת כולה באירועי המלחמה, מילדותו בעיר המנדטורית ועד לחימתו בה ובמבואותיה במלחמת העצמאות עם הפלמ"ח. 19 שנים הוא כאב את אובדן העיר העתיקה, וחש שהוא נושא באחריות אישית לכך כמפקד ניסיון הפריצה האחרון אליה דרך שער ציון.
כך הוא שחזר את רגשותיו חודש לאחר המלחמה: "אני הייתי מפקד הכוח האחרון שנסוג מן העיר העתיקה. לא יכולנו להחזיק בעיר דוד, והרגשת אין האונים ומרירות התבוסה כרסמו בנו 19 שנים. ירושלים אינה מוצב שכוח־אל בערבה או במדבר. ירושלים היא העם היהודי. כמה מהמפקדים הבכירים בירושלים לא מחלו, לא לעצמם ולא זה לזה, על הנסיגה".
ובהמשך: "והפעם החזרנו, בכוח הזיכרונות המרים ובתי הקברות שבהם נחים חברינו, את כל אשר ספגנו אז בלטרון ובעיר העתיקה, בגבעת הרדאר ובמר אליאס, בנבי סמואל ובשועפט, בשייח ג'ראח ובבית הספר לשוטרים. רוח 1948 היתה בלוחמי 1967, אולם הלוחמים האחרונים היו אנשי קרב תקיפים ונוקשים ששחררו את ירושלים ובנותיה ואת הגדה המערבית כולה באש ובחוזק יד.
"אמרתי ללוחמים כי מאז אנשי בר־גיורא ויוחנן מגוש־חלב לא נלחמה חרב יהודית על הר הבית. אולם מלחמת הקנאים היתה מלחמת התגוננות נואשת, שבסופה נכחדו כולם. הפעם זוהי מלחמת שחרור הפותחת את כל התקוות שאפשר לפתוח בפני העם היהודי ובפני מדינת ישראל. אמרתי כי שום משימה אינה כבדה מכוחם וכי הם נלחמו כאריות יהודה. ואמרתי עוד: קטונתי מלומר זאת לכם".
באותם ימים הביע עוזי נרקיס גם במעשה סמלי את הקשר שבין אובדן העיר בתש"ח ובין שחרורה בתשכ"ז. הרבנות הראשית ארגנה קביעת מזוזות בשערי העיר העתיקה, ואלוף פיקוד המרכז הוא שקבע את המזוזה בשער ציון.
פקודותיו של עוזי נרקיס לקראת המלחמה ובמהלכה שילבו ברגישות רבה בין החוויות ההיסטוריות והתחושות המרוממות, ובין המתינות הנדרשת ממפקד בזמן הקרבות המרים. הוא ידע שחייליו שותפים לאותן תחושות, וכמוהם גם תושבי ירושלים שחיו את הקרבות, ראו אותם בעיניהם ורבים מהם גם נהרגו ונפצעו בהם. הפקודות ממריאות עם משק כנפי ההיסטוריה ונוחתות אל שדה הקרב ומוראותיו.
ד"ר חזי עמיאור הוא אוצר אוסף ישראל בספרייה הלאומית
