רק כשהייתי שם הבנתי. עמדנו בתל פנואל, המקום שבו נלחם יעקב עם המלאך ושבו קיבלנו את השם ישראל. הגענו עם שאלות מוכנות: מדוע חצה יעקב את נחל יבוק דרומה, היישר אל תוך צבאו הזועם של עשו? מה הבהילות לקום ולחצות את הנחל באמצע הלילה? ואם היעד הסופי, כפי שיתברר בהמשך הסיפור, הוא עמק סוכות ושכם, מדוע בכלל יש לחצות את הנחל?
השאלות ניקרו במוחנו, והדרך הטובה ביותר לענות עליהן הייתה לצאת למקום שבו הכול קרה. יצאנו, צוריאל דביר ואנוכי, למסע בעקבות נדודי יעקב בגלעד. לאחר ביקור ציורי בכפר מחנא, שמזוהה עם מחניים, ירדנו לנחל יבוק. באמצע הנחל, חמישה קילומטרים לפני שהוא נשפך לבקעה, נמצא תל א־דהב, המזוהה עם פנואל. כאן נלחם יעקב עם איש הא־לוהים:
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱ־לֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.
הנחל זורם למרגלות העיר הקדומה פנואל. הזרימה איננה חזקה, וכיום חלק ניכר מהמים הם מי ביוב. גם אם ניקח בחשבון תוספת מים שהייתה בעבר, לפני בניית סכר היבוק, הנחל איננו עוצמתי. אפשר לחצותו בקלות רבה תוך עשרים שניות על גבי מספר אבנים, אפילו בלי להירטב.
אבל הרי אנחנו גדלנו על חצייה מיתולוגית של הנחל. מהתיאור על מעבר יבוק אפשר לחשוב שמדובר בנהר גועש, שזו משימה רצינית מאוד לעבור אותו. תמיד דמיַינו את יעקב חוצה את הנחל הלוך ושוב כדי לוודא שכל משפחתו עברה, עד שהוא נותר בודד בגדה השנייה, מרוחק ממשפחתו. אבל כשעמדנו בנחל עצמו ראינו שהמרחק מגדה לגדה הוא מטרים בודדים. יעקב היה יכול להרים צעקה אחת, ומיד ראובן ושמעון באים לעזור לו. משהו פה לא הסתדר. נדמה כי הפירושים על חציית נהר שוצף הגיעו ממחשבה שמדובר כאן על איזה ריין או דנובה אירופיים, לא על היבוק הקטן שלנו.
אפיקי הנחל
ישבנו על תל פנואל, פתחנו מפות, דפדפנו חזור ושוב בתנ"ך, ואז נחתה עלינו ההבנה שפתרה את כל השאלות. מעבר יבוק איננו כינוי למקום שבו חצה יעקב את הנחל. אין טעם לקרוא לנקודת חציה בשם "מעבר יבוק". מדובר בנחל עם זרימה דלה יחסית שיש בו מעבר בכל מקום ולא רק בנקודה ספציפית. מעבר יבוק הוא כינוי לקטע שלם של הנחל, 5־6 קילומטרים, שבו עברה הדרך לעמק סוכות.
נסביר: מההרים של עבר הירדן המזרחי נשפכים לבקעה ארבעה נחלי ענק – ירמוך, יבוק, ארנון וחסא (שזוהה בטעות כנחל זרד). אף שמתבקש שבנחלים אלו יעברו דרכים ראשיות מההרים לבקעה, בפועל זה לא התאפשר: הירמוך שצף מים באפיק קניוני, בארנון היה מפל גדול ובלתי עביר, ובוואדי חסא – סדרת מפלונים וסלעים גדולים לא אפשרו דרך נוחה.
לא כך היה בנחל יבוק. אפיקו של היבוק רחב למדי, והזרימה בו לא חזקה מדי. לכן בנחל יבוק עברה דרך נוחה שחיברה את בקעת הירדן להרי הגלעד. ואולם הקטע האחרון של הנחל היה מעט צר יותר וקניוני. לקטע הזה קראו מעבר יבוק.
כלומר, כשיעקב עובר במעבר יבוק הוא לא חוצה את פלג המים, אלא פשוט עובר את הקטע הקניוני והמסוכן של הנחל, לפני השפך שלו לעמק סוכות שבבקעת הירדן.
וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ.
מתכונן למלחמה
עכשיו הדברים התבהרו. השאלות נפתרו.
יעקב יורד ממחניים שמצפון ליבוק ומוצא עצמו בתוך נחל יבוק דווקא ברגע הקריטי כאשר עשו וצבאו מתקרבים אליו. יעקב לא סומך על הנס ולא על טוב ליבו של אחיו, ומתכונן גם למלחמה. הדבר הגרוע ביותר מבחינתו זה להיות בתוך השטח הנחות, באפיק הקניון, בזמן המלחמה עם עשיו. המצב בהול. הוא מדרבן את משפחתו לעבור עוד באותו הלילה את הקטע הצר של "מעבר יבוק". הם הולכים את ששת הקילומטרים הללו כדי להגיע למישור הגדול של עמק סוכות, שם המלחמה בעשיו לא תהיה מעמדת נחיתות.
כמו מפקד טוב, יעקב נשאר אחרון בשטח המסוכן. ההמשך ידוע: המשפחה כבר התרחקה ויצאה מהחלק הצר, ואילו יעקב נשאר אחרון, רחוק ממשפחתו, ונפגש פנים אל פנים עם איש הא־לוהים, במאבק שבזכותו יש לנו את השם ישראל.
יעקב לא חצה את הנחל דרומה לכיוון צבאו של עשו, אלא מערבה לכיוון ארץ כנען. יעקב היה חייב להוציא את משפחתו מהשטח הנחות, ולכן הבהילות ללכת באמצע הלילה. כך גם מבינים את דברי חז"ל שאמרו שיעקב התכונן לדורון, תפילה ומלחמה. דורון – במתנות ששיגר לעשו. תפילה – בבקשתו מא־לוהים "הצילני נא". אבל במה התכונן למלחמה? ההבנה הזו מסבירה זאת. הוא התכונן למלחמה בשיפור העמדות לקראת הקרב עם עשיו, קרב שבסופו של דבר לא התרחש.
זכינו לחיות בדור שמצויד באחד הפירושים הטובים ביותר למקרא: השטח עצמו.
וכך, בפרשת וישלח קיבלנו את השם "ישראל", שם של שריה ומאבק. לא עוד יעקב המשיג את שאיפותיו בעקב ובהתחכמות, אלא יעקב העומד על שלו זקוף קומה: ישראל.
כ"ט בנובמבר 1947 חל במוצאי שבת וישלח. ביום זה הכירו האומות במאוחדות במדינה היהודית ולמחרת פרצה מלחמת העצמאות, המלחמה שבה סיימנו את חשכת ימי הגלות ושבה עמדנו זקופי קומה במלחמת הקוממיות ונלחמנו ושרינו עם מי שמאיים לכלותנו. המלחמה שבסופה קיבלנו כולנו את השם ישראל.
