כמעט חודשיים עברו מאז פציעתו של הרב שחר בוצחק בבוקר שמחת תורה, במהלך לחימה מול מחבלי חמאס שחדרו לשכונה שלו באופקים. חודש לאחר הפציעה, כשחשב שהוא מתקדם לקראת החלמה של הירך הפצועה, הוא התבשר על ידי הרופאים שהפציעה עברה זיהום וכי הוא נדרש לניתוח נוסף. "כשאמרו לי שאני צריך להתאשפז לשבוע אמרתי להם שלמחרת יש בר־מצווה לבן שלי. סיכמנו שאעבור את הניתוח ואשתחרר למחרת, לעלייה לתורה של הבן, ולאחר מכן אחזור לבית החולים".
בשבועות הראשונים הוא התנייד בעזרת כיסא גלגלים, אך כעת הרב בוצחק מדדה על רגליו בעזרת קב אחד. אין לו עדיין תחושה ותזוזה בכף הרגל, ועדיין לא ברור אם יזדקק לניתוחים נוספים.
הרב בוצחק מכהן זה למעלה משנתיים כרב הגרעין התורני באופקים, ומלמד כבר עשר שנים בשלוחת ישיבת ההסדר בשדרות. התלמידים, אלו שלא גויסו למלחמה, אינם יכולים ללמוד בישיבה שלהם בעיר, שפונתה מאז שמחת תורה, והם בנדודים. בינתיים הם כבר הגיעו לבקר אותו.
מה אמרת לתלמידים?
"יש פירוש של המלב"ים על שירת דבורה, ששמעתי מהרב אשר וייס. בפסוק כתוב: 'בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרֲכוּ ה". המלב"ים מסביר שכשיש פרעות בישראל, כשפורעים בעם ישראל, ואתה רואה 'בהתנדב עם', כלומר אתה רואה קפיצה של מתנדבים שאומרים 'הנני' ומוכנים למסור הכול, אז 'ברכו ה". צריכים להודות על כך לקב"ה, כי זו תופעה אלוהית שמופיעה אצל אותם אנשים, 'נדיבי עם'. זו רוח ה' שמתעוררת ומתגלה אצלם.
"הלחימה שהייתה כאן באופקים הייתה הופעה אלוהית. שישים אנשים שלא היו חייבים כלום, קפצו מהבית ונלחמו. ברגע שהמחבלים דרכו פה הם היו תחת לחימה, כי עשרות אנשים חמושים יצאו מהבית לחסל אותם. לא היו פה סרטוני זוועה כי המחבלים היו עסוקים במגננה. הייתה פה מסירות נפש וגבורה".
היתקלות ברחוב
כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים על מתקפת חמאס, התכוון הרב בוצחק לנסוע להגן על מושב מבטחים, מקום מגוריו עד לפני שנתיים. היריות ששמע מחוץ לביתו שינו את תוכניותיו.
"חג שמחת תורה החל אצלנו בשמחה גדולה", הוא מתאר. "בליל החג רקדנו ושמחנו, חברי הקהילה וחניכי בני עקיבא, יחד עם תלמידי מכינת 'כאייל'. בשש וחצי התעוררנו לאזעקות צבע אדום. אחרי כמה דקות הרגשנו משהו חריג בכמות השיגורים, כי בדרך כלל לא יורים עלינו הרבה. מכיוון שאני עדיין חבר בכיתת הכוננות של מבטחים, ובמילואים אני חלק מההגנה המרחבית שלהם, פתחתי את הווטסאפ וראיתי שדן אסולין, הרבש"ץ של מבטחים, כתב שיש חשד לפשיטה ושהוא מבקש לעלות על ציוד לקראת יציאה לסריקות אחרי שיסתיים מטח הירי. שאלתי אותו אם להגיע מאופקים, והוא אמר שכן".
הרב בוצחק התארגן ליציאה, אבל אז שמע ירי קרוב. 19 מחבלים מעזה חדרו לאופקים דרך שכונת מישור־הגפן, שהוא ורבים מחברי הגרעין מתגוררים בה. הוא הורה לאשתו אבישג ולששת ילדיו להיכנס לממ"ד, לקח את האקדח שברשותו, כובע זיהוי ופלאפון, ויצא החוצה. "בדרך החוצה הגיעה אלי מישהי מצוות החירום של הקהילה ושאלה אם מותר לפתוח פלאפונים. אמרתי לה שכן. אחר כך נזכרתי שבירושלמי כתוב על מי שנשאל שאלה כזו בענייני פיקוח נפש ש'הרי זה מגונה', כי ההיתר צריך להיות ברור לכולם".
הרב בוצחק המשיך לכיוון מקור הירי, ופגש באחת הסמטאות שני תושבים נוספים שיצאו עם נשק להילחם במחבלים. אחד מהם היה החייל נהוראי סעיד, תושב העיר שמתגורר בשכונה אחרת, והשני תושב השכונה שעובד כמאבטח בשב"כ. "נהוראי צעק שיש שלושה מחבלים חמושים, ואז חטפנו צרור של קלצ'ניקוב וכל הרחוב התמלא אבק מהקליעים. תפסתי מחסה, הרמתי את הראש, וצעקתי לשני השותפים שלי 'בואו נשמור על חוליה'. זה אפיין את קרבות היום כולו באופקים. הייתה התגבשות בשטח של חוליות מהשכונה. מי שחובר אליך, נמצא איתך עד המוות".
השלושה נכנסנו לרחוב צר וצמצמו את המרחק בינם ובין המחבלים. באחד הדילוגים זיהה הרב בוצחק דמות עם ווסט צבאי. הוא התלבט לרגע אם מדובר בחייל, ואז המחבל פתח לעברו באש והוא חטף קליע בירך. "צעקתי שנפצעתי, נפלתי על הבטן, כיוונתי את הנשק קדימה והירי המשיך מעליי. נהוראי היה כמה צעדים לפניי ונהרג. מולי ברחוב הייתה מיגונית שמתוכה הציצה רגל של אישה ללא תנועה, וגבר שדימם מהראש. לא ידעתי אם המחבל יגיע אלי בחזרה או לא. הוצאתי את הפלאפון מהכיס ושלחתי הודעה בקבוצה של הקהילה: 'יש מחבלים בשכונה, קיבלתי כדור ברגל, כולם להיכנס לממ"דים'".
לאחר מכן התקשר הרב בוצחק לדן אסולין, הרבש"ץ של מושב מבטחים, כדי לספר לו על המחבלים באופקים. אסולין סיפר על כך לחברו לכיתת הכוננות, טל ממן. לאחר שעה נהרגו שניהם בלחימה מול המחבלים שחדרו למבטחים. "לצערי צה"ל נחלש בשנים האחרונות בהחלטה שלו לשחרר חיילים הביתה ללא נשק, ובהחלטה לאסוף נשקים מכיתות כוננות. כשגרתי במבטחים היינו 13 לוחמים פעילים בכיתת הכוננות, ואחרי שנאספו הנשקים נשארו במושב רק שלושה חברים עם נשקים. שניים מהם נהרגו במתקפה על המושב, השלישי נפצע".
ה"הנני" שפרץ ברגע האמת
אחרי השיחה עם אנשי מבטחים התקשר הרב בוצחק לאשתו אבישג ואז למד"א. אנשי מד"א לא נכנסו לאופקים בגלל הירי, והדריכו אותו כיצד לעצור את הדימום מרגלו. הוא המשיך להיות דרוך עם הנשק למקרה שהמחבלים יחזרו אליו, עד שהגיע אליו השוטר איתמר אילוז, תושב השכונה. אילוז סחב אותו לתוך בית סמוך, העניק לו עזרה ראשונה בחבישה מאולתרת וחזר לרחוב להילחם. הרב בוצחק מסר את אקדחו לתושב שהצטרף ללחימה, והמתין לפינוי של מד"א שהתמהמה. אחרי שעה וחצי של דימום הוא התקשר, בעצת אשתו, לחברים מהשכונה כדי שיפנו אותו לבית החולים.
"כשהם נכנסו לבית שבו שכבתי ראיתי את מלאכי השרת… הם הניחו לי חוסם עורקים ותחבושת אישית בתוך הפצע של הירי, וזה כאב יותר מאשר לחטוף את הכדור ברגל. המשפחה שגרה בבית שבו שכבתי נתנו לנו את הטנדר שלהם. סחבו אותי וזרקו אותי מאחורה. בדרך, תוך כדי נסיעה, עוד ירו עלינו. רק כשהגענו לסורוקה יכולתי להירגע. כשאתה כבר לא חמוש ולא יכול לעזור לאף אחד, האדרנלין יורד".
הרב בוצחק הספיק להזעיק את אימו, תושבת באר־שבע, לפני שהובהל לניתוח. כשהתעורר, החל להיחשף בהדרגה להיקפי המתקפה ותוצאותיה הקשות. "באופקים בלבד היו לנו כמעט חמישים הרוגים, ובכך הוכפל מספר הנופלים של העיר מאז הקמתה. ובכל זאת, היה יכול להיות הרבה יותר גרוע אם הם לא היו נכנסים לעיר דרך השכונה שלנו. יש לנו הרבה קרביים בשכונה מבין חברי הגרעין והרבה אנשי ביטחון שמתגוררים בשכונה, ולכן הצלחנו לייצר טבעת לחימה סביב המחבלים. באותו זמן, בחלק אחר של אופקים, בשכונה החרדית, המשיכו הקפות החג כרגיל, כשאצלנו היו הקפות אחרות.
"במהלך השיקום עליתי על מכשיר של אופניים ונסעתי עליהם לאט כי הייתי גמור מעייפות ומכאבים. עמדה לידי חגית ריין, אימא של בניה ריין ז"ל, שבאה לעודד את הפצועים. היא אמרה לי 'אתה יכול להגביר את הקצב. הקרב שלך עכשיו הוא להיות בריא, אז קדימה תסתער'. לקחתי את המסר הזה לשיחה שהעברתי בקהילה ואמרתי שכולנו לוחמים עכשיו"
"קצין משטרה בכיר שחקר את האירוע ישב אצלי בבית ואמר שכל הלחימה בעיר הייתה בשטח של 250 מטרים, ושהצלחנו לעצור אותם מלהמשיך. הם הגיעו עם מפות של בתי כנסת ונכנסו בכוונה לאזור שאין בו ממ"דים אלא מיגוניות. הם רק לא היו מוכנים ל'הנני' של תושבי אופקים. עשרות אנשים ששמעו צרור יצאו עם אקדח בכפכפים והצליחו לחסל את המחבלים. היו לנו 16 הרוגים מבין אלו שלחמו, והם הצילו את כל העיר. אם טויוטה אחת של מחבלים הייתה מגיעה לשכונה החרדית, שאין בה נשקים ולא לחימה, היו שם מאות הרוגים".
הרב בוצחק היה מאושפז בבית החולים עשרה ימים, ואז שוחרר לשיקום בבית החולים השיקומי בכפר 'עדי נגב' הסמוך לאופקים. בעקבות זיהום הוא שב לבית החולים לחמישה ימים נוספים, וכעת הוא שוב מחלים בביתו. "עובדת סוציאלית שהגיעה אלינו הביתה שאלה את הילדים: כשאבא עזב את הבית כדי להילחם עם המחבלים והשאיר אתכם פה לבד עם אימא, הוא פעל נכון או לא? הם אמרו לה שכן. השיח שצריך להיות הוא שמדברים על כלל ישראל, לא על משהו פרטי. כל אחד משישים התושבים שיצאו להילחם, אתה לא רואה בהם משהו מיוחד בשגרה. אבל בכל אחד היה טמון ה'הנני' הקטן הזה שבזמן אמת יכול וצריך לפרוץ החוצה. זה תלוי בהכנה שאתה עושה לכך בחיים, במסירות נפש ובחינוך לילדים. גם כשסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל הוא אמר כל חיי הייתי מוכן לזה".
כיפה יחידה במושב
הרב שחר בוצחק (40) גדל בבית־שאן, באילת ובבאר־שבע, ולאחר סיום הישיבה התיכונית הגיע לישיבת ההסדר בשדרות. הוא למד בה 12 שנים ואז החל ללמד בשלוחה של הישיבה, שממוקמת גם היא בשדרות. "גם השלוחה היא ישיבת הסדר לכל דבר, ויש לנו בה גם כולל הלכה. ההבדל בינה ובין הישיבה הוא בעיקר בגודל וביחס האישי. אצלנו יש ר"מ על כל 10־15 תלמידים". לאחר שסיים את שירותו הצבאי הוא נישא לאבישג יהודה, בת אופקים. "התחתַנו שנה וחצי אחרי הגירוש מגוש קטיף, ששנינו הושפענו ממנו מאוד. מעל החופה שלנו היה דגל של גוש קטיף, וזה היה הנושא המדובר בינינו בפגישות. לכן החלטנו להתגורר ביישוב חילוני, כדי לשבור מחיצות ובועות".
כששכרו דירה במושב עין־הבשור שבמועצה האזורית אשכול, הייתה התנגדות במושב לדיירים הדתיים החדשים. "אחרי שסגרנו חוזה שלחו לי שליח עם מסר שאני לא רצוי. אמרתי למזכירה 'אבל כבר סגרנו חוזה…'. רק לשני אנשים עשו ראיון קבלה לעין־הבשור, לי ולבדואי. זכינו למעמד של כבוד. אמרתי להם: יש לכם אלף תאילנדים שבאים לעבוד כאן, אז אחד עם כיפה מפחיד אתכם? בהתחלה הורידו לי מודעות שתליתי עם הצעות לחברותא, ושאלו אותנו ברחוב למה באתם. עם הזמן זה השתנה לחלוטין. היישוב עבר תהליך. הייתי חבר בכיתת הכוננות של המושב, והקראתי קטעים בטקס יום הזיכרון. שיחקתי כדורסל עם החבר'ה, וכשתוך כדי משחק שמעתי ממישהו שהבן שלו מגיע לגיל בר־מצווה, הצעתי להכין אותו לאירוע.
"כשהגענו לעין־הבשור לא היה שם מניין בערב שבת, כשעזבנו היה מניין של שלושים־ארבעים איש. אנשים חזרו בתשובה, והיו כמה שהפכו למשגיחי כשרות ואברכים. בסוף אתה צינור קטן, אבל אתה צריך להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. אחרי כמה שנים הגישו בעין־הבשור בקשה לתֶקן של רב מושב כדי שתהיה לי משכורת להמשיך את מה שעשיתי, אבל המושב לא קיבל תקן כי הוא מוגדר כמושב חילוני ואין בו מקווה".
מושב אחר במועצת אשכול, מבטחים, קיבל תקן של רב וביקש מבוצחק להגיש את מועמדותו. המשפחה עברה למבטחים, ובוצחק כיהן כרב המושב במשך שבע שנים. לפני שנתיים הם עברו לאופקים. "חשבנו להישאר במבטחים ותכנַנו לבנות שם בית, אבל אז היו שם בעיות נדל"ן וגם הקורונה גרמה לנו לחשב מסלול מחדש". עם שישה ילדים עברה משפחת בוצחק לאופקים, לשכונת מישור הגפן, שכאמור רבים מחברי הגרעין התורני מתגוררים בה. הרב הקודם של הגרעין עזב את העיר זמן לא רב לפני כן, והרב בוצחק נכנס לנעליו.
מה זה אומר להיות רב גרעין? הרי אין לכם בית כנסת משלכם וגם לא שכונה מוגדרת.
"נכון, אבל הצורך עדיין קיים. אנשים מחפשים הכוונה בשאלות הלכתיות, ויש ביקוש לשיעורי תורה ולהדרכת חתנים. לי כמובן לא אכפת מי הפונה והאם הוא שייך לגרעין או לא. התפקיד של רב הוא לחזק את הרוח, וזה תפקיד מאוד משמעותי גם בשגרה כי לאנשים יש משברים, וכמובן בחירום. זה אומר לדבר על ערכים, ללמד פסקאות של הרב קוק, למסור שיעורים, לקיים עונג שבת קהילתי ולדבר על רוח ועל אחדות.
"יש לפעמים דיבורים על גרעין תורני כמשהו חיצוני לעיר, אבל עכשיו דמנו נספג באדמת אופקים. מישהו יגיד לי עכשיו שאני 'מהגרעין'? השכונה פה היא חמ"ל של עשייה. היו כמעט חמישים הרוגים מאופקים, וזה אומר חמישים בתי אבלים שצריכים להשלים להם מניינים ולהשתתף באזכרות שלהם. המשפחות כאן מעניקות סיוע באוכל ובעזרה כלכלית לכל תושבי העיר. כל מי שנמצא כאן מרגיש חלק מהלחימה גם עכשיו".
האריה מתעורר
חברי הגרעין התורני של אופקים מתפללים בכמה בתי כנסת בעיר, אבל מאז שמחת תורה הם מקיימים תפילות בסוכת האבלים של משפחת אוחיון, שאיבדה במתקפת חמאס את אביה משה, שהיה בעבר מנכ"ל הגרעין, ואת בנו אליעד שיצאו להילחם במחבלים. "יש פה לידינו ארבעה מגרשים ריקים שמיועדים להקמת בית כנסת. זה היה פרויקט שמשה אוחיון הוביל, ועכשיו בית הכנסת שיוקם יהיה על שמו ועל שם בנו. משה היה מעורב גם בהקמת כיתת כוננות, שלא קמה בסופו של דבר.
"לפני כחצי שנה פגשתי במטווחים את הקב"ט של אופקים. כששאלתי אותו מה יקרה אם מחבל יחדור לעיר, הוא אמר שיהיו הרוגים. אמרתי לו, בוא נקים כיתת כוננות. קבענו פגישה והזמנתי גם את משה אוחיון, כי הוא הוביל בעבר תהליך שאפשר לאנשים להוציא רישיון נשק דרך מכבי אש. הפגישה התמסמסה, אבל עכשיו הקמנו כיתת כוננות ויש בה שלושים לוחמים. כשפגשתי את שרית אוחיון בפעם הראשונה אחרי שמחת תורה אמרתי לה שתושבים נהרגו מימיני ומשמאלי, ומשה ואליעד נהרגו ברחוב לידנו. אני לא יודע לומר למה אני פה ובעלה והבן שלה לא, אבל אנחנו ביחד בסיפור הזה, מחבקים ומכילים".
כשהוא מביט על אירועי שמחת תורה, הרב בוצחק מביע גם "כעס גדול על הרבה אנשים בכירים ברמה הפיקודית שכשלו ולא לקחו אחריות אלא נשארו בתפקידם. האירוע התחיל בשש וחצי בבוקר, והדרגים היו חייבים להבין שקורה משהו. שעות רבות אחרי תחילת האירוע עדיין המוני ערבים באו ובזזו בקיבוצים, ויהודים היו נעולים בממ"ד. איך יכול להיות שלא היה מסוק קרב באוויר שהוריד את המחבלים? אני שומע מכאן את המטוסים שיוצאים להפגיז בסוריה, אז איך יכול להיות שנכנסו 3,000 מחבלים ולא שלחנו מסוק להוריד אותם?"
לצד הכעס, הוא שואב עידוד מהתיקון שנעשה מאז פרוץ המלחמה. "עם ישראל עושה במלחמה הזאת מעין תהליך של הבראה. האריה ישַן, הכלב בא והציק לו, ועכשיו האריה מתעורר ומטפל בו. לאחר עשרים וחמש שנה של הכלה כלפי הירי, שנים שבהם כבוד ישראל וכבוד ה' חולל, עכשיו אנחנו עושים תשובה ותיקון. אני אוהב לשמוע בלחימה הזאת דיבורים על השמדת חמאס, משפט שלא שמענו עשרים שנה. במשך שנים התחושה שלי כתושב שדרות ועוטף עזה הייתה שאפשר ולגיטימי לירות על העוטף, וזה לא נורא שכתוצאה מכך יש כמה הרוגים בשנה. עכשיו יש מעל אלף וזה נורא ואיום, אבל גם חמישה הרוגים זה נורא. עם ישראל יצא בעבר להילחם על שפחה אחת שנפלה בשבי. עכשיו בונים את זה מחדש".
"עובדת סוציאלית שהגיעה אלינו שאלה את הילדים: כשאבא עזב את הבית כדי להילחם עם המחבלים והשאיר אתכם פה לבד עם אימא, הוא פעל נכון או לא? הם אמרו לה שכן. השיח שצריך להיות הוא שמדברים על כלל ישראל, לא על משהו פרטי"
ראיתי שמחוץ לבית שלכם מתנוסס דגל כתום של גוש קטיף. מה אתה אומר על הטענה שהדיבורים על הקמה מחדש של הגוש מוקדמים מדי?
"המתנגדים טוענים שזה עלול ליצור בעיות במדיניות חוץ, כי אנחנו רוצים תמיכה מאמריקה ומאירופה במלחמה, וסיפוח של שטחים יכול לפגוע בתמיכה. אבל העם מדבר, וזה לא משהו שאתה יכול לעצור. הכמיהה לחזור לכל חבל של ארץ ישראל היא לא משהו שאפשר להשתיק. החזרה לגוש קטיף היא תסריט ריאלי, אבל אנחנו מלומדים שצריכים לאגף את ראש הממשלה שלנו מימין כדי שדברים כאלה יקרו. קודם כול צריך להיות סיפוח ביטחוני, ואחרי זמן התיישבות. אחרי שנקים את הבסיסים הצבאיים כדי שתהיה רצועת ביטחון, יתווספו יישובים. אני בהחלט רואה את זה קורה, אבל חכמים יעשו את זה בצורה שקטה ונכונה. אחרי שמציבים יעד, הטקטיקנים צריכים לומר איך מגיעים אליו".
בינתיים הרב בוצחק מעודד את חברי קהילתו לזהות כל אחד את תפקידו במערכה ולהתמסר אליו. "במהלך השיקום שעשיתי בסורוקה עליתי על מכשיר של אופניים ונסעתי עליהם לאט כי הייתי גמור מעייפות ומכאבים. עמדה לידי חגית ריין, אימא של בניה ריין ז"ל, שבאה לעודד את הפצועים. היא אמרה לי 'אתה יכול להגביר את הקצב. הקרב שלך עכשיו הוא להיות בריא, אז קדימה תסתער'. לקחתי את המסר הזה לשיחה שהעברתי בקהילה ואמרתי שכולנו לוחמים עכשיו. יש בת שירות שצריכה לתלות דגלים ולעודד, יש תלמידי מכינה שמקיימים תהלוכה כדי שאנשים יצאו החוצה מהבתים, יש אימא לארבעה ילדים קטנים שצריכה לגדל את ילדיה בשמחה, ויש את הילד בן השמונה שיכול לשמח את אחיו הקטן. כל אחד צריך לבחור את תפקידו במערכה. החייל בקרב יודע את המשימה שלו, והשאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו היא מה המשימה שלי במלחמה. איפה אני בונה את ה'הנני' שלי בלחימה הזאת".
