תחושת ההלם שחולל טבח ה-7 באוקטובר, גרמה לאומה שלמה לאבד את מילותיה. הניסיון לבטא את הרגשות והמחשבות נוכח האימה, הסתיים לרוב באנחה או בשתיקה קשה מנשוא. ואולם במקום שאין בו מילים, לעיתים חומרים מוחשיים יותר עשויים להחליף אותם ולתת ביטוי מעמיק ויצירתי להוויה הפנימית מול האירועים. כמה יצירות מן הסוג הזה, לצד כאלה שנוצרו בעבר ומתאימות לתקופה הנוכחית, קובצו כעת לתערוכה ייחודית בשם "פנים", המוצגת כעת בבית ארגון "רשות הרבים" בירושלים.
לפני כחודשיים עסקו אנשי הארגון בהכנות קדחתניות לתערוכה שונה לחלוטין, במסגרת הביאנלה של ירושלים המתקיימת אחת לשנתיים. אירועי השעה אילצו את הארגון לדחות את התערוכה, וקירות הגלריה נותרו עירומים. אל החלל הזה, תרתי משמע, נכנסה תערוכה אחרת, ביוזמתה של האמנית והיוצרת ייני אהרון.
"המצב הראשוני אחרי הטבח היה הלם", משתפת ייני, "לא ידענו מה לחשוב ומה לדבר. בתום השלושים, כלומר חודש לאחר פרוץ המלחמה, חשתי שנזרק לעברי עוגן של חזרה למציאות. הבנתי שחייבים לעשות משהו. מתוך המקום הזה הרמתי תערוכת בזק, שמטרתה להראות את הפנים, אלה שקצת נעלמו באירועי 7 באוקטובר".
התערוכה נושאת את הכותרת "פנים". "הטבח הוליד הרבה אלמנטים של פנים", אומרת ייני. "פני הקורבן, פני הניצולים, פני השבויים שמופיעים כל הזמן בשלטים ענקיים אבל אנחנו לא באמת רואים אותם. רצינו לחקור את פני היש והאין, פני הרשע ופני הטוב. להבין איך ייראו פניה של ישראל החדשה שתצמח מתוך הדבר הזה. את האין־פנים, וגם את פני הפחד. כותרת המשנה של התערוכה היא פסוק מתוך סיפור עקידת יצחק, "וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעוֹלָה". לפני שאברהם עוקד אותו, יצחק שואל את אביו "היכן השה". רצינו להדגיש איך בסיפור ההוא השה הגיע והציל את חייו של יצחק, אבל בשבעה באוקטובר הוא לא בא.
"האמנות היא כלי ריפוי, כלי שיכול לשקם טראומה פרטית וקולקטיבית ולסייע לנו לצאת מהקיפאון והצמצום. אחרי ההלם הרגשתי איך מתעוררת לה בקשה עדינה להמשיך את העיסוק באמנות, ובעצם להמשיך בחיים. היה לנו חשוב מאוד להשמיע את הקולות האלה, ואנחנו מקווים ומייחלים לישראל חדשה שתנבע מתוך הקושי הזה". בעבודה נמרצת שנמשכה חודש ימים נאספו יצירות חדשות שנוצרו בעקבות המצב, לצד יצירות ישנות יותר שהתכתבו עם תחושות הכאב והצער.
קריעה ותיקון
המשוררת סיוון הר־שפי היא אישה של מילים, אך לאחר שמחת תורה היא חשה כי היכולת להתבטא נלקחה ממנה, והיא החליטה להתנסות בחומרים גשמיים יותר. כך נולד אוסף מיוחד של גזירי נייר מודבקים על בריסטול ויוצרים דימויים שונים ובהם אישה הריונית שגופה עשוי ממודעות אבל, וכן מראה של נחש חונק איילה.
"בשמחת תורה עברתי המון גלים ותחושות", משתפת הר־שפי. "התפרקתי. הייתי בהלם מול אירוע שאפילו לא העליתי אותו בדמיון, ומצד שני הבנתי שאי אפשר לנתק אותו מהשנה הקשה שקדמה לו. הקישור הזה אמנם הגיוני אבל הוא לא מקל, והוא גם מעלה שאלות רבות בנוגע לאופן שבו נצא מהלחימה הזו. נכנסתי לתקופה שהייתה מלווה בדיכאון והסתגרות.
"מאז השבעה באוקטובר אני לא מצליחה לכתוב. זו הייתה עבורי תחושה מאוד קשה. הצטברו אצלי דברים שהייתי חייבת להוציא באיזשהו אופן. עם הזמן החלטתי להיעזר בעשייה, ופתאום גיליתי עוד דברים שאני יודעת לעשות. מכאן הגיע הקולאז' של גזירי נייר מודבקים. הדרך שבה בחרתי להביע את עצמי היא לא מקרית. מדובר בקולאז' המבוסס על קריעה, גזירה ולבסוף הדבקה. אלו פעולות של הרס, רצון לתקן ותפילה לריפוי".
עבודותיה של הר־שפי מכילות דימויים מעולם החי. "אני מאוד מחוברת לטבע, אבל מודעת לכך שהוא עולם אכזרי שדורש הישרדות", היא אומרת. "בדיוק כמו העולם האנושי. לבעלי החיים יש משמעות מיתית, וגם לרוע שאנו פוגשים יש ממדים מיתיים. לא כל דבר אפשר להסביר בדרך רציונלית או פסיכולוגית. בסיטואציה שאנו נמצאים בה יש שנאה מאוד ראשונית ותהומית. נדרשנו להתמודד עם כוחות אופל".
את מרגישה שגם במציאות יש תיקון שמתרחש, כמו ביצירות שלך?
"כרגע אני לא מרגישה את הריפוי במציאות, זה מוקדם מדי. אבל היצירה עצמה היא מעין ריפוי עבורי. עצם שחרור הרגשות בדרך כלשהי עזר לי לאסוף את עצמי. ראיתי באופן מוחשי איך הקרעים מתחברים יחד למשהו. העשייה הפיזית הזיזה אצלי משהו בנפש".
איך את חווה את המעבר בין אמנות המילים לאמנות חומרית?
"זה אחרת לגמרי. תחושה הרבה יותר פיזית, שנובעת מדחף עצום להוציא רגשות שאצורים בפנים ואין לי אפשרות למלל אותן. עבורי הכתיבה דורשת פרספקטיבה על החיים, אבל בימים האלו אני מרגישה שעדיין אין לנו פרספקטיבה, וכלי הביטוי הוא חד־משמעית האמנות הוויזואלית. מהרגע הראשון מה שהכה בנו היו התמונות והדימויים, בעיקר דרך התקשורת. יש משהו באומנות שמשמש כראי, ולנו כחברה יש צורך לראות השתקפות של חלקים בנו. התערוכה הזו היא מעשה משמעותי".
אור מתוך הסדקים
כאשר טל בן־דב, סטודנט לפסיכולוגיה קלינית, למד באוניברסיטה קורס על קבלת האר"י, הוא חש שברצונו להמחיש את התובנה שלפיה העולם נברא מתוך שבירה. "לפי משנתו של האר"י הקדוש", מסביר בן־דב, "בזמן בריאת העולם פרץ אור חזק מאוד שהכלים לא הצליחו לשאת אותו, מה שהוביל לשבירתם. מזה נוצר עולם שמעורבב משברים וניצוצות שנמצאים בתוכם. את הניצוצות ניתן להוציא ולגאול. כשלמדתי את זה ראיתי לנגד עיניי כד שבור שממנו בוקע אור. המראה הזה ליווה אותי כמה שנים".
החזון שניצב בדמיונו של בן־דב הפך למציאות כאשר במהלך טיול במרוקו נתקל בכד עתיק. "כשראיתי אותו מיד ידעתי שהוא מתאים ליצירה שנרקמה במוחי", הוא אומר. לאחר שרכש את הכד הוא ניפץ אותו לאלפי חתיכות ובמשך זמן רב עמל על הדבקתן מחדש, רק שהפעם ניצב בתוכו מקור אור. "כששברתי אותו הוא התרסק להמון חתיכות קטנות, ונעשה לערימה של אבק ופרורים. חשבתי שמדובר במקרה אבוד, 'טוטאל לוס', שלא ניתן לעשות איתו שום דבר. בכל זאת, בין חג הסוכות לחנוכה עבדתי קשה, הדבקתי פיסה לפיסה והכנסתי אור פנימה, כאשר הסדקים נותרו פתוחים.
"רציתי להראות את הכד מאוחה ומחובר במובן הפיזי וגם במובן הסמלי, אבל לא להסתיר את הסדקים שנוצרו בעקבות שבירה", מסביר בן־דב. "ראיתי בזה פעולה של תיקון אמיתי. השבירה היא מעשה מאוד קשה, אבל רק לאחריה האור מצליח לצאת החוצה. זה משהו שאני מרגיש היטב בימים האלה, הערבוב הבלתי אפשרי הזה בין הסדק לאור שפורץ מתוכו".
הכנת את הכד הזה לפני ארבע שנים, אבל מבחינתך הוא רלוונטי מאוד כעת.
"נכון. מצד אחד אנחנו חווים כאב שקשה מאוד לשאת, אבל לצידו מתגלה אמת ומתגלה אור. האור של אלו שקפצו על רימונים, הצילו חיים או התנדבו. אחרי שהתקיפו אותנו, את השגרה שלנו ואת התודעה שלנו, משהו בתוכנו התפרק ונותרנו חשופים, אבל מתוך זה אפשר לראות את האור שבפנים".
אתה מרגיש שכמו הכד שתיקנת, החברה שלנו תיבנה מחדש?
"לדעתי זה קורה כבר עכשיו. אולי מוקדם לראות את התמונה השלמה, כמו בכד שמוצג כאן, אבל בין שאר העבודות בתערוכה, שמבחינתי מביעות בעיקר את הכאב, חשוב שנצליח לראות גם את התקווה. הכול נבנה מחדש. זה תהליך איטי, אבל אני מרגיש אותו קורה. וכמו הכד, מה שייבנה אף פעם לא יהיה שלם לגמרי, יישארו סדקים פתוחים, ואולי טוב שכך. יהיה מקום לשלם, לשבור, ולאור שביניהם".
עקדת ירושלים
פיגועי שנות התשעים גרמו להדסה פרומן, שעוסקת לרוב בקדרות, להעמיק בסיפור עקידת יצחק וליצור בעקבותיו סדרת ציורים, ובהן ציור שמן על בד המתאר את העקידה בדרך שונה: בתפקיד העוקד נמצא א־לוהים, והנעקדת היא העיר ירושלים. "בשנת 1997 הייתה תקופה של פיגועים בירושלים", היא מספרת. "באחד מהם, שהתרחש ברחוב בן־יהודה, נכחה בתי, שלמרבה המזל יצאה בשלום. זה גרם לי ללמוד עוד על האירוע של עקידת יצחק. מתוך הלימוד הזה הכנתי סדרת ציורים שמתארת את הפנייה שלנו אל הקדוש ברוך הוא ואת הבקשה 'אל תשלח ידך אל הנער'. לא פעם, כמו בימים האלה, אנחנו מרגישים את עול מידת הדין שקוראת לנו להתעורר, וזועקים לקדוש ברוך הוא להעביר על מידותיו.
"הציור הזה הוא פלא. רציתי לצייר את הקדוש ברוך הוא ולא ידעתי איך לעשות את זה. פתאום, כששמתי את המכחול על הדף, הוא פרץ ממני. אין לי הסבר לזה. גם כשמביטים ביצירה אפשר לראות שהחלק העליון מעוצב בסגנון אחר לגמרי מהחלק התחתון. אני מרגישה שכשציירתי את הקדוש־ברוך־הוא קיבלתי אישור והשראה מלמעלה, בניגוד לשאר הציור שהיה לגמרי בידיים שלי".
הציור הזה צויר לפני 7 באוקטובר. איך הוא מתכתב מבחינתך עם התקופה הנוכחית?
"עיצבתי את מבעו של הקדוש ברוך הוא ככאוב ומיוסר, וזה מתחבר בצורה ישירה לתחושה שלי בעת הנוכחית. הציור שלי מראה את הרחמים שבהם האל עוקד אותנו. בראייה שלי, מעבר לשברים יש רחמים גדולים. לא במקרה התגלגלנו לכאב הגדול הזה. הקדוש ברוך הוא דן אותנו בדין קשה. בציור הזה אני מתחננת שיעביר אותו, ובאיזשהו מקום אני מרגישה שזה קורה, ופתאום מתגלה מהות עמוקה שבאה לרפא הרבה פצעים שהיו בתוכנו. בתקופה הזו יש כל כך הרבה סדקים ועבודה רבה של תיקון שיש לעשות. זו תקופה שחושפת הרבה מאוד עומק ומשמעות, יש בה גם אור. עלינו לראות אותו, ולהיזהר לא להיגרר לחושך".
לכונן את האנושיות
על אחד מקירות התערוכה תלויות כמה יצירות בסגנון שונה זו מזו, כולן מעשה ידיה של מוריה אשכנזי. לרוב היא עוסקת בקדרות ובקרמיקה, כפי שמעידות שתי עבודות מוקדמות שלה התלויות כאן. אולם אירועי 7 באוקטובר הביאו אותה לבחון כיוון חדש ולהתנסות לראשונה ברישום.
"אני נמצאת בעולם האמנות עוד מילדות", מעידה אשכנזי. "למדתי בבצלאל ומאז אני יוצרת ומלמדת פיסול קרמי, קדרות ואמנות על כל המכלול שלה. התחלתי בקרמיקה מתוך מקום של חיפוש באמצעות החומר והתאמה שלו לרוח. בכל פעם ניסיתי להתאים את היצירה למה שאני רוצה להביע בצורה הכי מדויקת שאפשר. מתוך המקום הזה יצרתי פסל נייר העשוי מנייר פרגמנט שנגזר לחתיכות דקות מאוד ונתפר מחדש. הפסל הזה מזכיר לי מאוד את מלאכת הכתיבה, שבה אני עוסקת לצד האמנות, אך הוא מבטא גם תהליך של חיתוך, פירוק, קריעה ואיחוי מחדש, מה שמתחבר לימים שאנו נמצאים בהם".
לצד עבודותיה המוקדמות ובהן פסל הנייר, מציגה אשכנזי בתערוכה אוסף רישומי פחם ודיו המדמים צורות של איברים אנושיים. חוסר הצבע והגוון שבהם, יחד עם המופשטות חסרת הפשרות, מביעים לדבריה את התחושה הבלתי ניתנת להגדרה שחוותה בימים לאחר הטבח. "הרגשתי שיתוק והלם מול הזוועות, ונכנסתי למעין הדממה. בחלוף שבוע הרגשתי כאילו האנושיות התפרקה, ועלינו לבוא ולכונן אותה בעדינות. הבנתי שעליי לחפש את אותה אנושיות בתוכי ולתת לה ביטוי ומקום. הרישומים האלו עלו מתוך ההדממה של הקולות והזוועות, ובניסיון להבין מה זה להיות אדם.
"עד אז עוד לא יצא לי לעבוד ברישום. ניגשתי לדיו והפחם מתוך הרגשה שבזמן הנוכחי אני לא יכולה לעבוד עם צבעים. הרצון שלי היה לחפש את הדבר קרוב ביותר למה שבתוכי, לתחושות של ההלם, הצער והכאב, כאילו סרקו אותנו במסרקות של ברזל. חיפשתי להעביר את זה דרך הרישום, ומאידך בחרתי לתת ליצירה את הרוך והרכות של החומר. לכן לא תכננתי מראש מה שאצייר, אלא טוויתי צורה אחר צורה שנרקמו לרישום שלם, שנותן איזושהי תקווה.
"הצורות אומנם מופשטות, אבל הן מהדהדות מתוך הגוף, מהפנים של הפנים. אפשר להביט ברישום ולראות איבר או תיקון של האיבר הזה. כך הפעולה ברישום הופכת לריפוי, ריפוי שאני מייחלת לו וגם מרגישה שאני מכוננת אותו תוך כדי הפעולה האומנותית. אפשר לומר שזו כמעט פעולה שמאנית. אני מחוללת דבר־מה בחומר ובאמונה שלי, ולפתע הוא מתחולל בעוד ממדים. הפעולה הזו מהדהדת בגוף שלי כשאני יוצרת, ואני מקווה שהיא תגיע לכל מי שיביט ביצירה".
עוד מוצגת בתערוכה עבודת הווידאו־ארט ״הרס הבית״. היא הוצגה לראשונה ב־2019, בתערוכה הזוגית "שקיעה" שהקימה אמי ספרד יחד עם ניר מצליח, אך התקופה הנוכחית מעניקה לה משמעות חדשה. "מדובר במעין 'ציור חי' שמראה בית בנוף מדברי שלֵו, כביסה מתנופפת ברוח וציפורים עפות ברקע", מתארת ספרד. "לפתע, באופן בלתי צפוי, הבית מתמוטט ומתרסק לחתיכות. העבודה נוצרה בהשראת סיפורם של הכפרים הבדואים הלא מוכרים, אבל כדרכן של יצירות אמנות היא קיבלה משמעות אחרת מול המאורעות האחרונים, והיא משקפת את המציאות הקשה סביבנו".
"'פנים' יוצרת מקום לפגוש את עצמנו בתוך המלחמה הזו", אומרת ענבר בלוזר־שלם, מנכ"לית רשות הרבים. "אני משוטטת בתערוכה וכל מבט על היצירות שולח אותי להתבונן פנימה, לשאלות היומיומיות שלי בעת הזו, שהפכו קיומיות, ולחפש תשובות כנות וטובות דיין. בעבודה של טל בן־דוד, למשל, הכד המחודש שונה מהכד הראשוני. הוא לא שלם, וכבר לא יכול למלא את ייעודו המקורי. בכד החדש יש סדקים, שדרכם בוקע אור חדש. עבורי המדינה שלנו משולה לכד הזה, והחברה הישראלית היא האור היוצא מן הסדקים".
רשימת האמנים המשתתפים בתערוכה:
סיון הר שפי
שרית לילה האס
טל בן דב
לאה שקלאר
אמי ספרד
יוליה ארונסון
ירדן דמסקי
הדסה פרומן
מוריה אשכנזי
