בזמן שמדינת ישראל התעוררה לסיוט המבעית של 7 באוקטובר, המשוררת אורית גידַלי שהתה הרחק מכאן. זכייתה במלגת פולברייט היוקרתית אפשרה לה להשתתף בסמינר כותבים בינלאומי בן שלושה חודשים שהתקיים באוניברסיטת אייווה בארה"ב. ואולם מה שהחל כחוויה אנושית ואוניברסלית של מפגש כותבים מרחבי העולם ויצירת חברויות, נקטע במפח נפש צורב, עם הפניית גב וניתוק קשרים מצד עמיתיה לתוכנית על רקע המלחמה בישראל.
"התעוררתי למציאות שבה החדשות מישראל מתחילות להגיע, ואני מאוד מאוד לבד עם זה", היא מתארת. "חיפשתי משפחות ישראליות באייווה להיות איתן, אבל הן עדיין לא עיכלו מה קורה והמשיכו בשגרה שלהן. באותם ימים התקיים שם הפנינג ענק של קבוצת הפוטבול המקומית, כך שאייווה כולה חגגה בזמן שאני חשתי טרגדיה. כל אותו זמן חוויתי שתיקה מצד הקבוצה, אף אחד לא שאל או תמך. כעבור יומיים הייתי צריכה לתת לקבוצה הרצאה עם ה'אני מאמין' שלי, לספר על השורשים שלי ואיפה באתי. שם המתח כבר התחיל לעלות, הייתה המון אגרסיה באוויר. עוד לא הבנתי עד כמה.
"למחרת, כשהתחילה התגובה הצבאית של ישראל, אנשים התחילו להתעלם ממני. תפסתי את אחד החברים בקבוצה ואמרתי לו: 'אתה רציני שאתה מתעלם ממני?', אז הוא ענה: 'אני ואנשים נוספים מוצפים בעניינים שלנו. מי שעברה פליטות רואה בך מייצרת פליטים, מי שעבר קולוניאליזם רואה בך קולוניאליסטית, ומי שעבר אפרטהייד רואה בך את האדם המשעבד'. זה המשיך עם חברה שעלתה איתי במעלית, מישהי שישבתי איתה שעות והקשבתי להיסטוריה של המדינה שלה, והיא לא אמרה לי שלום. הייתי מופתעת שאנשים שמתַרגלים אמפתיה הגיעו לכשל אמפתי כל כך עמוק. לא היה לי עם מי לקונן על ילדים טבוחים ושרופים, לא היה לי לאן להוליך את הכאב שלי".
חברי הקבוצה נמנעו מלדבר עם גידלי, ולמרות בקשתה לא התנהל בקבוצה שום שיח מונחה בנושא. "אנשים שהמשיכו לדבר איתי חטפו על כך מאחרים", היא מספרת. "החבר הטוב שלי, דווקא ממדינה ערבית, חטף הכי הרבה. מערכות יחסים נחסמו, והכול היה בלתי נסבל. בווטסאפ הקבוצתי החלו לשלוח דיווחים ותמונות מעזה, אך איש לא חשב לשאול מה קורה בישראל.
"הייתה לי דילמה אם להעלות תכני פורנוגרפיה של מוות או לא, והרגשתי שזה אלים גם ביחס לקורבנות. הכול תסס מתחת לפני השטח, ובתוך תיבת התהודה של הזעם לא היה ערך למה שכן הצלחתי לדבר עם אנשים. רציתי שהם לא יראו רק חצי מההיסטוריה, שיראו גם את ההיסטוריה שלי. החוויה שלי הייתה מאוד קשה רגשית. הכחידו את אורית הפרטית, והשליכו עלי כל אחד את הטראומות הקדומות שלו".
לאחר שאחת המשתתפות, מוסלמית מתימן, כתבה בוואטסאפ הקבוצתי שישראל מבצעת רצח־עם בעזה, הגיבה גידלי בהודעה ארוכה ומפורטת. היא תיארה את הזוועות שביצע חמאס בנשים ובילדים, ופנתה לעמיתיה: "בבקשה תהיו כנים עכשיו. איך הרגשתם כשקראתם את מה שכתבתי על התינוק השרוף והילד הקטוע? חשתם כאב נוראי או שאמרתם לעצמכם 'יופי, זה מגיע להם'? האם הפכתם בעצמכם לאלימים בסתר? האם איבדתם את האינסטינקט האנושי שלכם, את האמפתיה לכל בני האדם? האם כיסיתם אותי בכעסכם, והפכתם בשנאתכם לעיוורים וצרי לב?"
"אנחנו מבינים היום מה שלא הבנו פעם, שיש שיעור עצום של אנטישמיות בעולם", היא אומרת. "זה בכל מקום. זו אנטישמיות מעמקית, שמשתחררת כזעם־יתר על ישראל". בעקבות הקושי שחוותה, עזבה גידלי את סמינר הכתיבה שבוע לפני מועד סיומו.
תיקון לחוסר האונים
עם שובה ארצה חיפשה גידלי פעולה של ריפוי ונחמה. היא מצאה אותה במרחבי הכתיבה של "סדנאות הבית – בית הספר לכתיבה", מפעל שהיא ייסדה לפני כעשור יחד עם אשכול נבו. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה החלו לקיים שם מפגש יומי מקוון של כתיבה. רשימת המנחים המתחלפים כללה, מלבד נבו וגידלי, גם יוצרים כמו דניאלה ספקטור, סיון הר־שפי, יותם טולוב, שירלי יובל־יאיר ועוד. המנחים, שעשו זאת בהתנדבות, הנחו שעת כתיבה משותפת ופתוחה לציבור, ששימשה כמרווח נשימה והטענה. כאשר באחד המפגשים התבקשו המשתתפים לציין בצ'אט את מקום מגוריהם, הרשימה העידה על הגיוון הגיאוגרפי: גבעת־ברנר, מאה־שערים, טבריה, לונדון, קרני־שומרון, אילת, לוס־אנג'לס, אופקים, אנטוורפן, בנימינה. דרך ריבועי הזום ניבט המגוון האנושי: גברים ונשים, דתיים וחילונים, צעירים ומבוגרים.
השימוש בזום אפשר גם לחיילים בשטח להצטרף למפגשים, לרגע של הפוגה, ובין הטקסטים שנכתבו עלו גם חוויותיהם בזמן אמת. האופציה המקוונת נתנה מענה גם לקשישים עם קשיי התניידות, לנשים בעורף שמקורקעות לביתם, ולמי שממעטים באינטראקציות חברתיות אך מחפשים מקום להתבטא.
אחד המשובים שהגיעו למנחים עם תחילת המפגשים התקבל מנערה בת 15, שכתבה כי מאז פרוץ המלחמה לא יצאה מהחדר במשך כמה ימים. בעקבות מפגש הכתיבה שהשתתפה בו היא יצאה מהחדר והתחבקה עם אימה. בין המפגשים היו גם כמה מרגשים במיוחד, כמו מפגש בהנחיית אילנה זיידמן, שליוותה משוררת חירשת; מפגש בהנחיית גידלי ובליווי הזמרת אחינועם ניני, שאלתרה לחנים בזמן אמת למשפטים של משתתפי הסדנה; ומפגש משותף של ישראלים ויהודים־אמריקנים, רווי רגש חשוף ודמעות של שותפות.
"כתיבה ברגע הזה מהווה בעצמה סוג של ריפוי, של הד, של תוקף עמוק. מישהו מקשיב לסיפור שלי", אומרת גידלי. "כשאני שומעת מישהו אומר משהו שאני לא הצלחתי לנסח לעצמי, זו חוויה של שותפות עמוקה. וכשאני כותבת מה אני מרגישה, והרבה אנשים קשובים למילים שלי, זה גם מתקן אותי אחורה. זה שם אותי ברגע ההוא שבו הרגשתי חוסר אונים מוחלט מול המציאות, ובמפגש המחודש עם הרגע ההוא אני לא לבד. סיפור יוצר ארגון ומשמעות. זהו כמעט הגשר היחיד בין חוסר המשמעות והכאוס של הרוע, ובין כינון סדר. מבחינתי זו חוויה היפנוטית להנחות במרחבים כאלו ולהשתתף בהם".
מרחבי הכתיבה הללו נוצרו מתוך הבנה שהחברה הישראלית עברה טראומה קולקטיבית, ולפיכך גם הריפוי צריך להיות קולקטיבי. הפורמט המקוון, בניהולה של קרן אייל־מלמד, מאפשר שימוש במרכיבים שכתיבה בסדנה פיזית אינה מאפשרת. "כולם כותבים יחד בו־זמנית, עובדים הרבה עם הצ'אט, וזה הופך לתיבת תהודה קבוצתית שנצברת מזיכרונות, איחולים, קינות, דימויים או חוויות אישיות. זה דבר עצום ומחזק, כי מעבר לכתיבה הפרטית נוצרת איזו יצירה קולקטיבית. מהבחינה הזו זו לא סדנת כתיבה רגילה, זו כתיבה שיתופית.
"זה לא מרחב טיפולי", מבהירה גידלי, "לפני הכול זה מרחב אמנותי, אבל אמנות זה דבר מרפא, והדרייב הראשוני שלנו הוא קשב וריפוי. לא פתחנו את סדנאות הבית כדי להוליד סופרים, אלא כדי שלאנשים תהיה נביעה מלאה וטובה של יצירתיות, בין אם הם רוצים להיות אמנים גדולים ובין אם הם רוצים לפעם את כוח החיים. שאיפת האמנות הגבוהה היא שאיפה נפרדת משמחת הזרימה השוטפת של כוח החיים, וכרגע אנחנו נוגעים בטראומה קולקטיבית. טראומה היא תקיעה. בגלל הבהלה הגוף קופא ויכולות החיים שלו קופאות. סדנה טובה מניעה את המקום התקוע. כשיוצרים חשמל משותף ביחד, יש תנועה. זו מלחמה על החיבורים הכי בסיסיים שלנו, חזרה אל עצמנו ואל כוח החיים שלנו. כולנו ראינו מעשים שלא האמנו שייתכנו בקרב בני אדם. להיות בתוך קבוצה מיטיבה זה לחזור להאמין שאנשים במיטבם זה דבר טוב ומיטיב, שאפשר להישען ושכדאי להאמין באדם".
לפני כשבועיים המינון היומי הצטמצם מעט לטובת מפגשים פיזיים בשטח. מנחים מטעם המיזם יצאו להנחות מפונים מכפר־עזה ומקיבוץ זיקים וניצולים ממסיבת הנובה. "לאט לאט אנחנו מתקרבים גם לאוכלוסיות הפצועות ולנפגעים הישירים. מתחזקת בתוכנו ההבנה עד כמה נחוץ יחד יוצר ויחד קשוב, ונמשיך לחולל את זה. גילינו שיש לנו תפקיד בתוך החברה הטראומטית שלנו, ואנחנו מתכוונים לממש אותו. הכאב מדרבן אותנו לעשות עוד ועוד".
בימים האחרונים המיזם ממשיך להתרחב עוד: "פרסמנו קול קורא לאנשים פרטיים לארח בסלון שלהם מרחבי כתיבה עם המנחים שלנו. אנחנו מבינים שזה הזמן למעגלים מרפאים מכל הסוגים, ולכתיבה יש הד מרפא חזק מאוד. המון ידע סמוי שלנו פתאום צף ונהיה חשוב, קיומי. אנחנו מבינים בגוף מה זה הד, מה זה קשב, מה זה יחד. הכוחות האלה חיכו שם לא רק כדי להשיב את היצירתיות אלא גם להשיב את החשק לחיים, את היכולת לעבד את מה שרע. המציאות שבורה אבל הלב פתוח".
כולנו זקוקים לאימהוּת
גידלי, 49, משוררת, סופרת ילדים וזוכת פרס דבורה עומר לספרות ילדים, היא ממובילות תחום ספרות הילדים בארץ, ומנחה סדנאות ייעודיות בספרות ילדים במסגרת "סדנאות הבית". ממש לפני פרוץ המלחמה יצא לאור ספרה החמישי לילדים, "מוכנה מוכנה" (בהוצאת כנרת זמורה דביר). גיבורת הסיפור היא אפרוחית, שאימה התרנגולת ממשיכה לדגור עליה גם אחרי שבקעה מהביצה. על התרנגולת דוגרת עוד תרנגולת, ומעליה עוד תרנגולת, וכך מגדל של אימהות־תרנגולות דוגר על האפרוחית שמשתוקקת לצאת אל העולם אך אינה מוכנה עוד. רק כשחשה שהיא מוכנה־מוכנה, המגדל מתפרק והאפרוחית יוצאת לעולם, מתוך הבנה שגם אחרי ההיפרדות, הקשר והאהבה האימהית נמשכים.
"ילדים יודעים הכול, ולספרות ילדים אסור לשקר. מצד שני, צריך להבין איך לתווך את זה. לתת הד למה שאירע, לתת תיקוף לטראומה – זה גם נחמה. לא רק פרחים ופרפרים"
"הלב של הספר הוא הרגע שבו האפרוחית אומרת שהיא מוכנה־מוכנה כי היא יודעת־יודעת", מסבירה גידלי. "יש רגע כזה שאנחנו יודעים משהו באופן עמוק, עלינו או על העולם. הרגע הזה הוא נקודה ארכימדית, כזו שאפשר לסמוך עליה באופן מלא".
מה את מבקשת לומר על אימהוּת בסיפור הזה?
"כולנו זקוקים לאימהות מן העולם, למישהו שיפרוש עלינו כנף, ואנחנו יכולים לעשות את זה אחד עבור השני בכל מיני וריאציות. אימהות זה עיסוק בדברים הכי מהותיים. רציתי לדבר על ההבדל העמוק שבין 'לדעת' ובין 'לדעת לדעת', ובחרתי לבחון את הידיעה הפנימית דרך הקשר הראשוני והיסודי של ההורות. בקשר המאוד ראשוני של אימא וילד יש משמעות עמוקה לשאלת הידיעה, כי הורים וילדים משנים כל הזמן את הזהויות והתפקידים ביניהם, והנקודות שצריך לזהות כדי לגדול אלו הנקודות שיש בהן ידיעה פנימית עמוקה.
"אין לנו איך לדבר את נושאי העומק הללו אלא דרך ספרי ילדים. דיונים על יחסי הורים וילדים בספרי פילוסופיה מרדימים אותי. אני רוצה לחוות את זה, לא לקרוא על זה. אני רוצה שספר שעוסק בהורים וילדים ייצר באופן אקטיבי חוויה של הורים וילדים. שיהיה להם כיף ושמח, שיצחקו ויתחבקו. הספר מבקש להאיר את החוויה ואת הזכות העמוקה של להיות אימא של מישהו ולהיות ילד של מישהו. בגלל זה הספר מוקדש לקטן שבילדיי, שכל הזמן מלמד אותי איך לאהוב".
את מבקשת לפנות בעקיפין גם למבוגרים?
"בעיניי, ספרות ילדים מיטבית מטפלת בילד שבתוך המבוגר ובמבוגר שבתוך הילד. דווקא בגלל שהמדיום הזה כל כך מדויק במובן שהוא תם וקל לעיכול, לפרקים מצחיק ולפעמים מרגש, הוא מאפשר לנו לגעת בנושאים מורכבים ובתמות עמוקות ויסודיות. אנחנו כאילו מדברים על אפרוחית ותרנגולת, אבל אנחנו עוסקים בשיא הרצינות בעניינים של ספרציה־אינדיווידואציה, בהתמסרות הורית ובמה שקורה כשמסיימים תהליך של הבשלה. זה מדבר גם ללב של הילד וגם ללב של המבוגר, וזה קורה מתוך צהלה וחיבור של עונג עם מהות. זו כשלעצמה סיבה נפלאה לעשות ספרי ילדים".
אחד הרגעים המשעשעים בספר הוא הדבר הראשון שהתרנגולות עושות רגע אחרי שהן מפרקות את מגדל הדגירה שלהן – לנסוע לחופשת סקי בשווייץ. "שאלו אותי 'אבל למה הן מיד נוסעות? מה, הן כל כך רצו להיפטר מהאפרוחית?'. סירבתי לשנות את הנקודה הזו, אף שהקוראים שביקשתי את חוות דעתם אמרו שזה צורם. זה לא שהן רוצות להיפטר, אבל גם לאימהות יש צרכים. כל עוד האפרוחית באמת הייתה צריכה אותן, הן היו שם עבורה באופן אותנטי. אבל ברגע שהן שחררו אותה לדרכה, התעורר צורך אחר. תמיד היה לי ברור שכאימא, כל עוד הילדים שלי זקוקים לי, לא מעניין אותי כלום, אני שם בשבילם. אבל ברגע שהם לא זקוקים לי אני מיד משתחררת אל הדבר הבא שלי. גם אני, כאימא, בעל כנף שרוצה לעוף. גם אני חיה, ולא רק משועבדת אל תוך היחסים האלה".
לא לילדים בלבד
ספרי השירה של גידלי עוסקים באופיין הנפתל של מערכות יחסים. "סמיכות" מתאר את התמודדותה כמי שנישאה לגבר שאשתו נטלה את חייה; "ערש" מלווה את גסיסתה של אימה עד מותה; וספר שיריה האחרון, "תאומים", צלל בישירות ובאומץ אל תוך משבר אמון זוגי. גם ספרי הילדים שלה עוסקים במהותם ביחסים, אם כי מפרספקטיבה ילדית ועולצת.
האם כובע סופרת הילדים וכובע המשוררת הם כובעים זהים? או שאת מחליפה ביניהם כשאת יושבת לכתוב?
"ברמת המעשה וברמת השאיפה, גם שירה וגם ספרות ילדים מאזנות בין שתיקה לדיבור. שתיהן שואפות לפעול בכמה שפחות מילים, לכבד את המקום של הקורא באיתור הסבטקסט, ההשלמה, המשמעויות. גם שירה וגם ספרי ילדים שואפים אל המעֵבר, באופן עמוק. שתיהן מחפשות את ההתפעלות ואת הפליאה, את הדבר הגדול שמתגלה.
"כשהם במיטבם, שני המדיומים האלה הם נשיקת נצח של תבונה גדולה שהיא חכמה יותר מהקורא והכותב, ומגלה משהו עקרוני על העולם. אנשים שמכורים לספרי ילדים, ואני בכללם, יספרו לך שכשהם מוצאים ספר ילדים טוב יש להם את אותה חוויה של התאהבות, עם הצמרמורת והחשמל. זה קורה לגוף, ורק אז מגיע לשכל ומתפענח. אני קוראת ספרי ילדים בזמני הפנוי, ומחפשת חנויות לספרי ילדים. אני רוצה את ההזדמנות להחליף את מי הנפש במי תהום זכים וצלולים שספרות ילדים יכולה לתת. פסטיבלים, כנסים ואירועים סביב ספרות ילדים הם מפעל של אהבה והתרחשויות נפלאות, כי זה מייצר שיח ומרחיב את הריאות כדי שייכנס עוד חמצן.
"יש איזו טעות לחשוב שמבוגרים 'מנחילים' משהו לילד בספרות ילדים, כאילו הם אמורים להקנות לילד איזו ידיעה. האמת היא שהילד הוא הנחל, הוא הדבר הרחב והנקי. במיטבה, ספרות ילדים מאפשרת גם למבוגר וגם לילד להיות באותו מפלס, כדי שהילד יזין את הילד שבמבוגר והמבוגר יזין את המבוגר בתוך הילד, שתהיה ביניהם חלופת נפש שמרחיבה אותם. מכאן נגזרת אחריות על התרבות שצריכה להציע ספרים כאלה, ועל ההורים שצריכים לזהות מה טוב ולהעניק את זה לילדים שלהם. זאת המשימה שלנו היוצרים לוודא שבתוך התרבות שלנו יש ספרות ילדים מעולה ושאנחנו מעניקים לילדים שלנו תזונה מעולה".
בימים של תהומות כאב וקושי, איך ספרות ילדים יכולה לתת מענה?
"אני לומדת הרבה מאוד את השאלה הזאת. ספרות ילדים דיברה עם ילדים על שואה ועל מלחמות ועל מוות. יש לזה כמה תשובות. תשובה אחת היא שילדים תמיד יודעים הכול, ולספרות ילדים אסור לשקר. מצד שני, צריך להבין איך לתווך את זה. אפשרות אחת היא לחולל משהו באמצעות הדמיון, כמו למשל 'מטאטאים רוקדים בחורף' של הדס ליבוביץ, שמספר על ילדה במחבוא בשואה, ובתוך החשכה הזו יש רגע שהמטאטאים רוקדים במחבוא. זה למצוא כוח של חיות בתוך שואה.
"אפשרות אחרת מראה את היופי שלצד האימה. יש ספר שירים בשם Ninos שעוסק במות ילדים בצ'ילה, תחת משטר רודני, והשירים עוסקים בדברים שהילדים אוהבים. בבת אחת הלב שלך נשבר כי הילדים אינם, ומצד שני השירים מראים את היופי שלהם. הזוועות לא מחקו את החברויות ואת היופי שהיו ביניהם. היכולת להגיש לילד עולם בלול באימה וביופי היא חשובה. ויש עוד אפשרות, כמו בספר The little one, שמספר על ילדה שרואה יצור שחור ויוצאת איתו למסע קסום, ובשיא המסע היא מצליחה לדמיין את אימא שלה. זה המשפט היחיד בסיפור שחושף שהיא יתומה. משפט אחד בלבד חשף את הפצע. זו אפשרות לבחור כמה למנן את הדיבור על הפצע, שמן המעט הזה הילד יבין אותו".
המלחמה הנוכחית כללה תסריט אימה שלא נכלל עד כה ברשימת האפשרויות שחשבנו עליהן: חטיפת ילדים. "העובדה שילדים נחטפו לא הייתה סוד, והשאלה אם צריך להגיד לילדים מה בדיוק קרה היא לא רלוונטית. הם יודעים, ועכשיו השאלה איך מטפלים בנושאים קשים דרך ספרים. יש תשובות מכיוון הספרות ויש תשובות מכיוון הפסיכולוגיה, מאזורי הטיפול בטראומה. ילד שמבין שתיתכן חטיפה, תחושת המוגנות נקרעת לו. בסוף ניתן לילדים את מה שניתן לעצמנו, רק באופן מתוּוך. ספר מאפשר ייצוג של אפשרות הבלהה, אבל לא באופן שרומס את כוחות החיים והאמונה בנפש.
"לנו כיוצרים יש שני תפקידים: האחד הוא למלל את הטראומה עד שהילד מבין את החוויה ויכול להתמודד איתה. והשני הוא לתת ייצוג לכל כוחות הנפש, גם המיטיבים. נחמה זה הד למה שאירע, לא רק פרחים ופרפרים. לתת תיקוף לטראומה זה גם נחמה. ילדים יודעים יותר ממבוגרים להגיד 'ככה זה'. במובן הזה, סיפור שמספר את הדבר כפי שהיה הוא כשלעצמו נחמה. הדמיון הוא חומר בעולם. ואם מספרים לילד שהוא יכול לשלוח משאלה לחבר שלו והחבר ישמע, אני מאמינה שזה קורה. הרוח קודמת לחומר. מחשבה היא חומר בעולם, ממשות אנרגטית. ספרות ילדים היא מדיום שבורא מציאות ולא רק מתעד אותה, ומי כמוהו מסוגל להזרים לעולם אנרגיה נקייה".
