ספר שמות מתחיל בתיאור הפיכתו של עם ישראל מיחידים לעם. העימות מול מצרים נוצר בנקודת הזמן שבה עם ישראל מתרבה מספרית: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד". חז"ל מדגישים שלמרות קושי השעבוד, עם ישראל לא הפסיק להביא חיים. המדרש מכניס אותנו לשיח המתנהל בבית משפחת עמרם. אחרי שעמרם מחליט לגרש את אשתו בעקבות הגזירה על הילדים, בתו מרים מתעמתת איתו וטוענת "גזרתך קשה משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות". עמרם מתרצה ומחזיר את אשתו, וכך נולד משה.
מן התיאור במדרש עולה שהחלטותיו המשפחתיות של עמרם אינן מסתכמות במעגל הפרטי והאישי, אלא שזורות במעגל הלאומי. במדינת ישראל, חשיבותה של הבאת ילדים טבועה באתוס עמוק, כך שמעבר להיותה מצווה שבין אדם למקום והחלטה שבין איש לאשתו, היא נתפסת כשליחות וכהגשמת ייעוד לאומי.
בחודשים האחרונים אני משתתף, כנציג מכון פוע"ה, בדיוני ועדת הבריאות בכנסת על הצעת חוק ההמשכיות. מטרת החוק היא לאפשר שימוש בזרעו של אדם שנפטר, ובפרט חיילים שנפלו, לצורך הולדה. החוק יאפשר שימוש בזרעו של המת על ידי אשתו או בת זוגו הקבועה. אם מדובר ברווק, ההפריה תיעשה על ידי אישה שמסכימה להרות מזרעו והיא תהיה אם הילד, כאשר הוריו של הנפטר יהיו הסבא והסבתא. הדיון בחוק הפך לרלוונטי במיוחד מאז פרוץ המלחמה הנוכחית; לפי נתוני משרד הבריאות, בקרב אחוז גבוה של הנופלים במלחמה בוצע הליך נטילת זרע.
החוק המוצע נוגע בנקודות עמוקות ורגישות, הקשורות למוות ולסופיות החיים מחד ולהמשכיות ולתקווה מאידך. בכך מתנגשים ומתעמתים ערכים שונים, הזקוקים להכרעה גורלית ביניהם. בשורות הבאות אני מבקש להציג בקצרה כמה מן הדילמות ההלכתיות והאתיות שכרוכות בנושא.
בין רווק לנשוי
כבוד המת. על פי הצעת החוק, נטילת זרע תתאפשר בהתאם לבקשה של ההורים. כיוון שמדובר בניתוח ונטילת רקמה, יש בכך פגיעה בכבוד המת. החת"ם סופר כתב בתשובה (יורה דעה, שלו) שהזהירות שאנו נוקטים בטיפול בגופה וההקפדה להימנע מניוולה, נובעת מכך שאנו מייחסים חשיבות לגוף ככלי לנשמה. בימים אלו הדבר בא לידי ביטוי מיוחד במאמצים שמדינת ישראל עושה כדי להשיב גופות. מבחינה הלכתית, כאשר אדם הביע את רצונו שייקחו מזרעו לאתר המוות, חלק מהפוסקים סוברים שאין בכך פגיעה בכבודו, אולם ללא הבעת רצון מפורש יש בכך איסור. מסיבה זו ישנה חשיבות להדגיש בחוק שנטילת זרע תבוצע רק כאשר אדם השאיר הנחיה כזו בחייו.
יש הטוענים שהבעת רצון נצרכת דווקא אצל רווק, אבל כאשר מדובר באדם נשוי אין צורך בכך. עמדה זו מבוססת על כך שעצם חיי הנישואים הם כריתת ברית שמהותה הבאת ילדים, ולכן מסתבר שהנפטר היה מעוניין בכך. אולם לדעתנו אין הדבר כן. ראשית, כאשר יש לנו אפשרות לברר את דעתו של האדם באמצעות השארת הנחיות מחיים, לא נכון לסמוך על הערכות ואומדנות. מעבר לכך, ההנחה שאדם מתחתן כדי להוליד ילדים היא אכן נכונה, אולם היא מתייחסת לילדים שהאדם יזכה לגדל אותם. המשכיות אינה עובדה ביולוגית גנטית, אלא מכלול שלם.
פסיקה מקבילה לכך היא כאשר אדם הוא נשא של מחלה גנטית וצפוי שילדיו יהיו חולים או עם מומים קשים. לפי רבים מפוסקי ההלכה הוא פטור מפריה ורביה. מכאן עולה שחובת פריה ורביה אינה על עצם הולדת הילדים, אלא מביטה באופן רחב יותר על מכלול שלם של שיקולים. לכן לדעתנו החוק חייב לכלול בכל מקרה השארת הנחיות מראש, גם אצל אדם נשוי.
פסק זמן
הולדה של אדם לאחר פטירתו. הרב זלמן נחמיה גולדברג ראה זאת כקיום רצון המת, והשווה את הדבר למצוות ייבום. מכאן יש הסבורים שאם הנפטר רצה בכך, יש ערך חיובי בקיום רצונו. אולם לדעת פוסקי הלכה רבים, וכן נוטה דעתנו במכון פוע"ה, הסיטואציה הזו שונה לחלוטין מייבום. חז"ל מגדירים את מצוות ייבום כאישות ובניית משפחה חדשה של האלמנה, שתוצאה אפשרית אך לא מוכרחת שלה היא הולדת ילדים. בנוסף, הילד שייוולד בייבום גדל לתוך משפחה שהיא המשך למשפחת המוצא של אביו. ואולם בחוק המדובר הילד ייוולד לתוך מציאות של יתמות חלקית, לאב שכלל לא הכיר ולאם שלא הייתה בת בריתו של אביו בחייו. בהקשר זה בהחלט ניתן להבחין בין רווק לאדם נשוי, שהשימוש בזרעו הוא סוג של המשך למשפחה שכבר הייתה קיימת. בנוסף, המשמעות וההשלכות של תא משפחתי הנוצר לכתחילה באופן חסר ללא אב, צריכות להיות חלק מהשיקולים בבוא ההורים או בת הזוג להשתמש בזרע.
המְתנה לאחר הפטירה. דיני אבלות בנויים מתהליך: שבעה, שלושים, שנה. טבעי הוא שבתקופה שלאחר המוות ההורים או האישה ירצו להקים שם לנפטר ולהמשיך את אשר נגדע. חז"ל מלמדים אותנו שכשם שיש מצווה להתאבל כך יש לשים גבול לאבלות, ברוח הפסוק "אַל תִּבְכּוּ לְמֵת וְאַל תָּנֻדוּ לוֹ" (ירמיהו כב, י). יש בכך קבלת גזירת הקב"ה וסופיות החיים. צריך אפוא לתת להורים ולאלמנה זמן להשלים את כל תהליכי האבלות לפני קבלת החלטה מכרעת כל כך. לדעתנו צריך להיות מוגדר בחוק זמן של שנה־שנתיים, הכולל עיבוד רגשי לתהליכי האבל, עד שיוּתר השימוש בזרע.
לסיום אבקש להדגיש: לא רבים הרגעים שבהם חש האדם בליבו את הביטוי "וידום אהרן". חשתי כך כאשר הורי החיילים שנהרגו למען העם והארץ דיברו מדם ליבם והציגו את נקודת מבטם על החוק. הורים אלו, אשר גידלו, חינכו ושלחו את ילדיהם לצבא ושם שכלו אותם, מבקשים להשאיר להם יד ושם בעולם. בחלק מהמקרים מדובר על בנים יחידים שהוריהם אישרו את התנדבותם לשירות קרבי. רק לב ערל לא יחוש את כאב ההורים ויבכה איתם. עם זאת, חשוב שהחוק יגלם גם שיקולים הלכתיים, אתיים ופסיכולוגיים, ויציב אותם בתשתיתו.
