ב־7 באוקטובר היה סמ"ר גיא שמחי בחופשת "רגילה" מהשירות המפרך בסיירת צנחנים. בלילה שלפני השבת השחורה הוא הגיע, יחד עם כמה מחבריו מהסיירת ומגדרה, עיר מגוריו, לבלות במסיבת נובה שליד קיבוץ רעים. בשש וחצי בבוקר, כשהחל מסע הטבח של חמאס, הוא הבין די מהר מה קורה והוביל את חבריו במהירות לקיבוץ הסמוך. הוא הכיר היטב את קיבוץ רעים, שהוא גדל בו מרגע לידתו ועד שהיה בן שש, בעקבות שירותו של אביו באותה תקופה כקצין המבצעים של אוגדת עזה. אחד מחברי הילדות שלו שם, הדר, גם נשאר חבר קרוב לאורך השנים. כעת הוא ביקש להגיע עם חבריו לביתו של הדר, בשכונת הצעירים של הקיבוץ.
כשהגיעו לקיבוץ גילו שגם הוא מותקף. גיא אסף כמה צעירים שהסתתרו במיגוניות, שהיו חסרות תועלת מבחינה הגנתית, וצירף גם אותם לקבוצה הגדולה שדהרה לביתו של הדר. כשהגיע לבית, הוא והדר האיצו בחברים, שכבר מנו כשלושים איש, להיכנס לממ"דים. הם עצמם נשארו בחוץ.
מי שמספר לי את הסיפור הזה, בהתרגשות גדולה, הוא אביו של גיא, תא"ל במיל' דדי שמחי, לשעבר ראש מטה פיקוד העורף ואחר כך נציב הכבאות הראשי של ישראל: "לאימא של גיא מאוד קשה עם העובדה שהוא עצמו לא נכנס לממ"ד", הוא משתף. "אני מודה שגם לי עברה השאלה הזו בראש. אבל אני מבין טוב מאוד למה הוא לא נכנס. הוא לא היה מאלה שמול סכנה מסוגלים לבחור בהגנה פסיבית, בלי להילחם, ואולי גם להישחט בממ"ד כמו שקרה לרבים. אחרי שנשאר מחוץ לממ"ד, והחבר שלו עלה לגג של הממ"ד, הוא תקף בידיים חשופות את אחד המחבלים והתחיל לחנוק אותו. המחבלים זרקו עליו כמה רימונים ופגעו בו. אחר כך הוא קיבל עוד כדור בכבד ונפל. ככה הוא נשאר מ־11 בבוקר עד אחת וחצי בלילה, כשבאתי לאסוף אותו.
"אחרי שגיא נשאר מחוץ לממ"ד הוא תקף בידיים חשופות את אחד המחבלים והתחיל לחנוק אותו. המחבלים זרקו עליו כמה רימונים ופגעו בו. אחר כך הוא קיבל עוד כדור ונפל. ככה הוא נשאר מ־11 בבוקר עד אחת וחצי בלילה, כשבאתי לאסוף אותו"
"עוד לפני שהתחיל הקרב עם המחבלים הוא הספיק לסמס לי שיש מחבלים בקיבוץ", ממשיך ומשחזר תא"ל שמחי. "כתבתי לו שייכנס לממ"ד, ובטח תוך חמש דקות הצבא יגיע ויהרגו את כולם. אחרי שסיימתי את השיחה הייתי רגוע. הייתי בטוח שבאמת כך יקרה, והלכתי לבניין המועצה שלנו כדי לעזור לראש המועצה עם ההתמודדות מול הרקטות והאזעקות שהגיעו גם אלינו באותו זמן. רק בהמשך היום הגיעו אלי שמועות שהוא נפצע. נסעתי לסורוקה ולברזילי כדי לבדוק אם הוא שם. ראיתי שם מראות קשים מאוד של פצועים שאת חלקם היה ממש קשה לזהות, אבל את גיא לא מצאתי.
"חזרתי הביתה, ובתשע בערב חברים שלו התחילו לספר שהוא נהרג אבל אי אפשר לחלץ את הגופה כי עדיין יש קרבות בקיבוץ. החלטתי שאני נוסע לרעים. לקחתי את המדים ונסעתי. בכניסה לקיבוץ פגשתי את לוחמי גדוד חרוב, שפיקדתי עליהם הרבה שנים קודם. הם רצו לעצור אותי כי עדיין הייתה לחימה בקיבוץ. אמרתי להם שהבן שלי שוכב הרוג, ויש להם שתי ברירות: או שאני אלך לחלץ אותו, או שהם יביאו אותו אלי. הם בחרו באפשרות השנייה, וכעבור חמש דקות הביאו אלי את גיא, על אלונקה. הורדתי את הכיסוי מהראש שלו וראיתי אותו. הוא כבר היה קר, אבל נשאר חתיך, שרירי, גבר. חיבקתי ונישקתי אותו במשך ארבעים דקות, עד שהגיע הרב של האוגדה. אמרתי לו 'אני דדי שמחי, זה הבן שלי, ואני מזהה אותו'. ואז הגיע הנהג של זק"א, שאני מכיר אותו מתפקידים קודמים. הוא שמח לקראתי, 'אהלן דדי, מה המצב'. אמרתי לו 'חיים, זה הבן שלי פה, שמור עליו'. הוא היה בשוק.
"העלינו את גיא על הרכב של זק"א ונסעתי אחריו, מקיבוץ רעים למחנה שורה. זה היה מחזה סוריאליסטי: רכב של זק"א עם צ'קלקות, ואני אחריו, בארבע בבוקר. אין שום רכבים על הכביש חוץ משנינו. בשוּרה שוב נפרדתי מגיא, וחזרתי הביתה. עוד קודם לכן עדכנתי את המשפחה שראיתי אותו ונפרדתי ממנו. כשהגעתי הביתה התקשרתי לצבא לעדכן אותם שישלחו לנו את המודיעים, כי עד שלא מגיעים המודיעים הרשמיים אי אפשר להתחיל את התהליך של ההלוויה".
התמכרות לשקט ולבינוניות
כמו רבים אחרים, השכול שינה את כיוון חייו של שמחי. אחרי שפרש במרץ 2022 מהובלת כבאי ישראל ומהשירות הציבורי בכלל, הוא פנה לכיוון עסקי; הקים חברה לבטיחות אש וחומרים מסוכנים, וניסה להתמודד, ללא הצלחה, גם על תפקידים ציבוריים כמו מנכ"ל רכבת ישראל. עכשיו, ארבעה חודשים אחרי נפילת בנו, זמנו מלא בתפקידים ציבוריים שיצר לעצמו: הרצאות על סיפור הגבורה של הבן ועל מנהיגות בכלל, ובעיקר קידום יוזמה לתיקון החברה הישראלית שהוא מוביל יחד עם אב שכול אחר: יחיאל לייטר, אביו של רס"ן במיל' משה ידידיה לייטר שנהרג בעזה. משה, סטודנט לרפואה בן 39 ואב לשישה, היה הילד הראשון ביישוב היהודי המתחדש בחברון. הוא שירת כמפקד פלגה ביחידת שלדג ונהרג מפגיעת מטען שהופעל כלפי הכוח.
"בשנים האחרונות נוצר מנהג שמשפחות שכולות 'ותיקות' מבקרות משפחות שכולות 'טריות' יותר, וכאילו חולקים איתן את ניסיון השכול", מספר שמחי על ההיכרות ביניהם. "ככה אשתי ואני הגענו לבקר את משפחת לייטר, כשהם ישבו שבעה. זה עוד היה די בתחילת המלחמה, כשהמדינה הייתה בתחושת ריסוק טוטלי. שנינו אנשים שהיינו פעילים במערכות ציבוריות (לייטר כיהן כראש מטהו של נתניהו כשר האוצר, ועבד לצד בכירים נוספים; י"ש). אמרתי לו שאנחנו מוכרחים לאחד את העם, אחרת באמת נתרסק. הוא אמר לי, תוך כדי ביקור התנחומים: שמע, אני חייל שלך. סיכמנו שנדבר אחרי השבעה. בהמשך יחיאל אמר שהרבה אנשים אמרו לו דברים דומים, אבל אני הייתי היחיד שבאמת התקשר".
הם נפגשו שוב, ומכיוון ששניהם עתירי קשרים, הם החלו במסע של פגישות עם אנשים ממערכות שונות – אנשי צבא לשעבר, אנשי הייטק, אנשי שירות ציבורי – כדי לחשוב יחד איך מתקנים. הם הגיעו למסקנה שרבים הגיעו אליה: "בסופו של דבר, 80% מהציבור מסכימים על 80% מהדברים. רק היצרים הפוליטיים גורמים למחלוקות בינינו להיראות קוטביות ומוחלטות. את ההסכמה הרחבה הזו אנחנו רוצים לטפח". שמה הזמני של היוזמה הוא "80-80", או אפשרות נוספת שהם מתלבטים בה: "התעוררות לאומית".
שמתי לב שפוליטיקאים לא כלולים ברשימת הפגישות שלכם.
"אני חושב שהפוליטיקאים מבינים בגדול מה העם מרגיש, אבל המלחמה הזו היא קודם כול אירוע של העם. העם הוא זה שמשלם את המחיר, וזה המחיר הכבד ביותר ששולם כאן באירוע ביטחוני מאז מלחמת יום כיפור. לכן קודם כול צריך שהעם יאמר את דברו. זה אומר שברגע הראשון שנסיבות המלחמה יאפשרו זאת, 150 איש, חברי הכנסת ומובילי מערכות הביטחון, צריכים לבוא לכותל, לקוד קידה, ואחר כך להסתובב ולקוד קידה סמלית גם בפני העם ולהתפטר מתפקידיהם. ואז נלך לבחירות. אין לי בעיה שאחר כך יעמידו את עצמם שוב לבחירה, ואם ייבחרו אקבל אותם, אבל קודם כול הם חייבים להתפטר".
מה הרגע הספציפי שהיית מצפה שזה יקרה?
"כשנסגור את כל סיפור השליטה ברצועה, כולל ציר פילדלפי, והלחימה בעזה תהפוך באמת ממלחמה לשמירה על הקיים, אפשר להתחיל לחשוב על זה. לא צריך לחכות לפתרון הבעיות בצפון".
ואם אותם 150 אנשים יסרבו להתפטר, מה בדעתכם לעשות?
"אנחנו כבר תבענו את התפטרותם. אם הם יסרבו, אני חושב שתהיה פה תנועה ציבורית עצומה של משפחות שכולות, מילואימניקים, תנועות כאלה ואחרות מכל האגפים הפוליטיים, שידרשו זאת. אני מעריך שבמקרה כזה באמת לא תהיה להם ברירה".
נדמה לי שגם בחברה שלנו צריך הרבה לשנות. חלק גדול מהבעיות שלנו נובע גם מכך שהתפשטה אווירה של מרדף אחרי כסף־כוח־כבוד, והדאגה לצרכים הלאומיים נשחקה. עם בעיה כזו יותר קשה להתמודד. אי אפשר לדרוש מהעם להתפטר.
"חד וחלק, זה נכון. כתבתי לאחרונה מאמר ב'ישראל היום', וטענתי בו שמדינת ישראל כולה היא כבר שנים רבות נרקומנית של שקט. היו רק שתי פעמים שבהן מדינת ישראל יזמה אירוע ביטחוני: תקיפת הכור בעיראק, ותקיפת הכור בסוריה. כל שאר המבצעים היו תגובות אחרי שירו עלינו הרבה פעמים. זה סיפור ההכלה.
"ההתמכרות לשקט היא בעצם התמכרות לבינוניות. זה פושה בכל מקום – בהנהגה הפוליטית, בשירות הציבורי, ולצערי זה הגיע גם לצבא ולמערכות הביטחון. אתה מגיע לתפקיד חדש, ומה אומרים לך? תעשה לנו ולעצמך טובה, ואל תעשה גלים. היו פה לפניך, יהיו פה אחריך, והסתדרנו לא רע. אז עדיף שתתפלל שבקדנציה שלך לא יקרה איזה אסון גדול, ותוכל להמשיך בנחת לתפקיד הבא.
ביטחון לפני הכול
לדברי שמחי, "אפשר לסכם את הכישלון של שבעה באוקטובר במשפט אחד: 'וישמן ישורון ויבעט'. התרגלנו לחיים טובים ולמרדף אחרי החיים הטובים, ושכחנו את הצרכים הקולקטיביים. בסוף החיים זה כמו סופרמרקט. אתה מסתובב, לוקח קצת חופשות סקי ועוד הרבה מוצרים מפנקים, עובר ליד המדף של הביטחון וההקרבה ומדלג, אבל בסוף אתה צריך להגיע לקופה ולשלם. כבר הרבה שנים שמנו בעגלה שלנו פחות מדי ביטחון ואהבת מולדת ואחדות, ובסוף הגענו לקופה ושילמנו. את זה אנחנו רוצים לשנות.
"אני זוכר מה אמרו לי כשנכנסתי לתפקיד נציב הכבאות: יופי, עכשיו יש לך חמש שנים נפלאות לחגוג. יש לך שברולט נהדרת, והזדמנות לעשות חיים. מבחינתי זו לא הייתה אופציה. אני באתי לעבוד. כשנכנסתי לתפקיד ראיתי ארגון עם אנשים טובים ואמיצים, אבל ניהול נוראי. לא המפקדים ניהלו את הארגון, אלא הוועד. לא הייתה השקעה בציוד חדיש, במחקר ופיתוח, בתנאים לכבאים. אמרתי 'עד כאן'. בשנתיים וחצי הראשונות ניהלתי כל הזמן מאבקים עם הוועד ועם אנשי ציבור מקושרים לוועד, שכל הזמן איימו עלי. אמרו לי 'אחרי שתגמור את התפקיד, נדאג שלא תהיה לך עבודה בשום מקום'. אמרתי 'אין בעיה. אני תמיד יכול לחזור לגדל תרנגולי הודו במושב הודיה, שבו גדלתי'. בשלב מסוים אפילו איימו על חיי והייתי מאובטח על ידי המשטרה. אבל אחרי מאבק ממושך החזרתי את השליטה בארגון למפקדים, ובמחצית השנייה כבר הצלחתי לקדם הרבה דברים".
השאלה הגדולה היא איך משפיעים על השכבות הרחבות של החברה, לא רק על הפוליטיקאים שנגדם אפשר להפגין.
"קודם כול בזה שמתחילים לדבר על הדברים האלה. מתחילים להשמיע קול אחר, מאחד, קול שאומר 'חבר'ה, אנחנו יהודים, עברנו היסטוריה לא קלה, ונעבור גם את המשבר הנוכחי'. ומצד שני, להדגיש בפני כולם: 'אם תתעקשו על מאה אחוז מהאמונות שלכם, כולנו עלולים להתפרק. צריך להסתפק בהישגים חלקיים'".
"יש כל מיני דרכים להשפיע, גם באופן סמלי. למשל הנדבן החרדי שי גראוכר תרם לנו ספר תורה, ואנחנו הכנסנו אותו לא כאן בגדרה אלא באופקים, עיר של גיבורים. קראנו לו 'ספר תורת האחדות', והכנסנו אותו לבית כנסת צנוע באופקים שחמישה ממתפלליו יצאו להילחם בשבת השחורה ונהרגו. זה יהיה ספר נודד, שבכל שנה בשמחת תורה נעביר אותו למקום אחר כדי להמחיש את עקרון האחדות".
על פי שמחי, החברה הישראלית שאחרי שבעה באוקטובר צריכה להיבנות על עקרון ברזל אחד: "עליונות ערך הביטחון של מולדת העם היהודי. הכול צריך להיבחן לפי השאלה האם ואיך זה פוגע או משרת את ביטחון המדינה. אני רוצה שלום עם שכנינו ואני רוצה שוויון זכויות לכל אזרחי ישראל, אבל הכול צריך להיבחן לפי שאלת הביטחון. אם פעם הייתי מוכן לקחת סיכונים מסוימים למען ערך השלום, עכשיו כבר לא. זה נגמר. אני רוצה שהביטחון שלנו יהיה מובטח באלף אחוזים, לא במאה. כולנו ראינו מה קרה כשנרדמנו בשמירה".
הביטוי "ביטחון מולדת העם היהודי" מגלם עיקרון נוסף ששמחי מדגיש. הוא לא רוצה לדבר יותר על זהות ישראלית, מערבית, דמוקרטית; רק על זהות יהודית. "כל מי שניסה לברוח בשנים האחרונות מהמושג יהודי, שבעה באוקטובר החזיר אותו לשם. הרגו אותנו לא כי אנחנו ישראלים או מערביים, ואפילו לא בגלל הכיבוש. בשבעה באוקטובר המחבלים הרגו ימנים ושמאלנים, דתיים וחילונים, קיבוצניקים ועירונים, חבר'ה שבאו לבלות במסיבה ואנשים שהתכוננו ללכת לבית כנסת. הרגו אותנו כי אנחנו יהודים. הרוצחים הארורים הרי נכנסו לבארי וצעקו 'אלה מתנחלים', והרוצח שהתקשר לאימא שלו לספר לה בגאווה על מה שעשה, אמר 'אמא, הרגתי עשרה יהודים'. לא קיבוצניקים, לא מתנחלים – יהודים.
"ואז שואלים אותי, תגדיר מיהו יהודי. ואני אומר: אין שום צורך. חמאס כבר הגדיר שכולנו יהודים, בין אם אנחנו שומרי מצוות ובין שלא. הרעיון של 'גרמני בן דת משה' לא עבד לפני שמונים שנה ולא עובד היום. זה המצב ב־3,000 השנים האחרונות, ולצערי זה יהיה המצב גם ב־2,000 השנים הבאות. ועכשיו אתה צריך לבחור: או שתבחר לחיות עם יהודים אחרים, ומקסימום יהרגו אותנו ביחד, או שתנסה לברוח לסרי־לנקה ויהרגו אותך לבד".
עוד במהלך העימות על המהפכה המשפטית קמו התארגנויות שביקשו לחתור לאחדות. מה הערך המוסף שלכם?
"שבעה באוקטובר. לפעמים יש אירוע בחייו של עם שגורם לו לשנות כיוון. אני חושב שמה שקרה ביום הזה, שבו רצחו, טבחו, אנסו והתעללו באנשינו ובנשינו, זה אירוע היסטורי בקנה מידה תנ"כי. ואם מהאירוע הזה אנחנו לא נצא למקום אחר, אוי ואבוי לנו. איסמעיל הנייה אמר לאחרונה שמבחינת חמאס, שבעה באוקטובר הוא הזדמנות היסטורית שאסור לפספס. הם רואים את זה כהזדמנות להשמיד אותנו, ומבחינתנו זו חייבת להיות הזדמנות לצאת למקום אחר מזה שהיינו בו, אם אנחנו חפצי חיים.
"הבעיה היא שטבע האדם הוא לשכוח, ועם הזמן הזיכרונות דוהים. אסור שזה יקרה. לכן יחיאל ואני, שכבר היינו בתפקידים ציבוריים וכבר החלטנו שדי לנו, בכל זאת מרגישים שעכשיו נקרתה לנו שליחות חיונית. אוי ואבוי לנו אם כל הנערים והנערות שנפלו, ואלה שלצערנו ממשיכים ליפול, נפלו לשווא. זה נשמע אולי מליצה, אבל זו ממש לא מליצה".
אפרופו קריטריון הביטחון, זה הרי לב הבעיה בשיח הישראלי. משני הצדדים אנשים מרגישים בכנות גמורה שעמדת היריב מסכנת באופן נורא את הביטחון הלאומי. איך מיישבים את הוויכוח הזה?
"אני מסכים איתך שהוויכוחים שלנו הם באמת ויכוחים קיומיים. אבל מהשיחות שיחיאל ואני קיימנו עם הרבה אנשים אני גם יודע שמשני הצדדים יש היום נכונות להתפשר, כי מבינים שעצם העימות בינינו גם הוא סכנה נוראה. אם אנחנו טוענים שהאחדות היא מרכיב מרכזי בחוסן הלאומי, אז לפעמים צריך לוותר על משהו גם אם הוא נראה לך מאוד חשוב, כדי לחזק מרכיבי ביטחון אחרים. אי אפשר שכל אחד יקבל את מלוא תאוותו. הבעיה היא שרוב הזמן אנחנו שומעים את הקצוות משני הצדדים, את הזנבות שמכשכשים בכלב. והם מטרללים את כל 80 האחוזים האחרים".
על איזו נכונות לפשרות יצא לכם לשמוע?
"משיחות עם מובילי דעה בשמאל עלה שגם הם מבינים שמה שקרה בכיכר דיזינגוף ביום כיפור עם המחיצה זה דבר שאסור שיקרה יותר. מצד שני, גם בימין מבינים שצריכים להיזהר עם אמירות שנשמעות כמו רצון להקים כאן מדינת הלכה או לבנות את בית המקדש. זה סתם מפחיד את כולם. לגבי השאלה של העימות עם הפלסטינים, גם על זה צריך לשבת ולדבר ולהגיע לעמדות שהן בהסכמה רחבה. לכן אני גם בעד שהקואליציות שיהיו פה בשנים הבאות יהיו קואליציות רחבות, עם לפחות 80 ח"כים".
ואם לא יימצאו 80 אנשים שמסכימים ביניהם על עקרונות לקואליציה, נישאר בלי ממשלה? נלך שוב ושוב לבחירות?
"לא. צריך להתחיל לדבר על ההסכמות. לא יכול להיות שממשלה ששולחת את צבא העם למלחמה תהיה ממשלה צרה. זו צריכה להיות ממשלה שמייצגת את רוב העם. צריך שיהיו ממשלות רחבות, ובאופוזיציה יישארו רק המטורללים בקצוות, שיהיו מין קבוצת ביקורת כדי להבטיח שהרוב לא כותש את זכויות המיעוט. בסופו של דבר, הבעיה הכי גדולה שלנו היא לא הפגיעה בזכויות הפרט אלא הסכנות שאורבות לחיינו.
"לכן גם שמחתי שבני וגדי נכנסו לקבינט. זה מה שצריך להיות. אם אנחנו מדברים על חוסן לאומי של מדינה שצריכה להתקיים כאן לאורך זמן, אז גם בנושא הנשיאה בנטל, שהוא מרכיב בלתי נפרד מהחוסן הלאומי, צריכות להתקבל החלטות שמשרתות את הציבור הרחב ולא מגזר ספציפי. אני מבין שלא כולם יישאו בנטל בדיוק באותה רמה. אבל לא יכול להיות שיהיו כאלה שיישאו בנטל וכאלה שלא. זה יהיה תהליך ארוך, ויהיו סוגים שונים של גיוסים ואבחנה בין צבא ושירות אזרחי, אבל חייבים להתחיל את התהליך. משיחות במגזר החרדי אני מתרשם שגם הם מבינים שהרכבת הזו כבר יצאה מהתחנה. עכשיו רק צריך לגבש את הפתרונות הספציפיים, שיהיו ראויים וקבילים".
ואם יהיו מחלוקות משמעותיות גם בתוך 80 חברי הקואליציה?
"אז יקבלו הכרעות ברוב, כמו בדמוקרטיה. ובשאלות יסודיות, כמו הרפורמה המשפטית או בכלל שינויים מהותיים במבנה החוקתי או המשטרי, זה חייב להיות בהסכמה רחבה מעבר ל־61 ח"כים. סוגיות קריטיות, כמו הסכמי שלום, אפשר גם להחליט במשאל עם".
יחיאל לייטר: "בסוף מלחמת העולם השנייה, כל שיכור בסרי־לנקה ידע שהנאצים הובסו. זה צריך להיות המצב גם ביחס לחמאס. אני יכול לחיות אפילו עם עצירת המלחמה ל־45 יום והתחייבות להמשיך לאחר מכן, כי זו הבטחה שניתן לקיים, אבל לא עם הסכמה לעצירה מוחלטת"
בדרום, בעורף ובבייג'ינג
מכל הנאמר כאן די ברור ששמחי לא שולל בעצמו הליכה לפוליטיקה, ואולי כבר מכוון לשם. אנשים שמכירים אותו אומרים שכבר קיבל הצעות, ויש הרואים בו פוטנציאל משמעותי להיות אחד ממנהיגי הדור הבא של הימין: רקע צבאי וציבורי, אב שכול, ביטחוניסט ללא פשרות, בעל רקורד יושרתי למופת, מסורתי ואפילו מזרחי (הוריו עלו ארצה מתימן).
כשאני שואל אותו ישירות אם פניו מועדות לזירה הפוליטית, הדיבור החתוך שלו נעשה מעורפל: "אני לא יודע. בסוף אנחנו רוצים לעשות שינוי. אתה יודע מה? אדבר על עצמי, אני רוצה לעשות שינוי. כרגע אני מתמקד באחדות בעם, ואני מקווה שאצליח במה שאני עושה. אבל אם לא, אמצא דרכים אחרות להשפיע. אני לא מתכוון ששרשרת הקיום של העם היהודי תיפסק בדור שלי. הבן שלי נהרג, ואני רוצה לדאוג שזה לא יהיה לשווא, ואעשה כל מה שאני יכול בשביל זה".
שמחי, בן 58, נולד וגדל כאמור במושב הודיה שבנגב. בהיותו בכיתה ז' נשלח ללמוד בפנימיית בויאר בירושלים: "זה היה מודל האינטגרציה באותם ימים – לקחת את המצטיינים מהפריפריה, לתת להם חינוך עילית, ושיחזרו לפריפריה וירימו אותה. החלק הראשון קרה, החלק השני בדרך כלל לא. רוב האנשים לא חזרו לפריפריה".
הוא החל את שירותו הצבאי בחטיבת גולני, מילא בה תפקידים שונים, ולאחר חמש שנים מונה לסמג"ד בחטיבת הנח"ל. בהמשך פיקד על גדוד חרוב. משם עבר לפיקוד העורף ועשה בו שנים רבות. "הייתי אחראי מחוז דרום של הפיקוד כשהתחילו הקסאמים, וגם קצין אג"ם של אוגדת עזה. גרתי 10 שנים בעוטף, כך שבסוף חזרתי לכמה שנים לפריפריה. ב־2010 יצאתי עם המשפחה לבייג'ין, לכהן כנספח צה"ל בסין, וכשחזרתי הייתי ראש מטה פיקוד העורף. כך שאני די מומחה גם לדרום וגם לעורף".
לו ולאשתו אורית, אדריכלית במקצועה, נולדו שלושה בנים: תומר, העובד בחברה לאנרגיה סולארית; אלון, איש הייטק, וגיא. "יש לנו בבית שלושה אריות ולביאה. אריה אחד ישן עכשיו, אבל עדיין יש לנו פה שני אריות", אומר שמחי. ביום שבו נפגשנו יצאה אורית לבית העלמין שבו קבור גיא, בעקבות תביעה שהעלו פוקדי בית העלמין להגביה את הגדר כדי לשמור על פרטיותם ולא להיראות בפני הקהל שעובר ליד המקום.
לאחר תום הפרק הצבאי בחייו מונה שמחי לתפקיד בעל מאפיינים ביטחוניים דומים: נציב כבאות והצלה. "הגעתי לזה די במקרה", הוא אומר. "הגשתי טופס הרשמה, ומראש אמרו לי 'אין לך סיכוי. אמנם אתה הכי מתאים מבין המועמדים, אבל יש כבר מועמד מסומן'. בסוף בית המשפט פסל אותו (שמחי מסרב לציין את השם; י"ש), ונשארתי רק אני".
היית עשרות שנים בצבא, רוב שנותיך הבוגרות, והגעת לדרגת תת־אלוף. אני מניח שמפקדים רבים בהווה היו אצלך בשבעה. קשה לך להסתכל להם בעיניים אחרי מה שקרה?
"לא. ליבי איתם. למרות שגם אמרתי להם ישירות, כולל אלה שבאו לנחם אותי, שהם כולם צריכים ללכת הביתה. צריך למצוא את הזמן המתאים לכך, אבל זה חייב לקרות. ואני סומך על האינטגריטי שלהם שזה גם יקרה".
בשלב זה מראה לי שמחי קטע מריאיון שקיימה איתו איילה חסון, בכאן 11. חסון הפנתה אליו שאלה דומה בנוגע למידת הסתמכותו על הדרג הצבאי, אחרי הכישלון של שבעה באוקטובר: "היא פנתה אלי אחרי שידור מסיבת עיתונאים עם הרמטכ"ל, שבה הוא דיבר מאוד בתקיפות, ושאלה אותי מה דעתי. אמרתי שאני מציע לקחת את דבריו ברצינות רבה. הוא נמר פצוע, אבל נמר קר ומחושב. הוא רציני מאוד ומוכן למשימה. אם הבן שלי היה חי והיה יוצא עכשיו למשימה בסיירת צנחנים, הייתי שמח ורגוע לדעת שזה הרמטכ"ל שלו".
הקו האדום בעסקת חטופים
יחיאל לייטר, שותפו של שמחי ליוזמה, שהה בחו"ל בזמן הריאיון ולכן לא התאפשר לקיים ריאיון משותף. עם זאת, בשיחה טלפונית שערכנו התגלו ניואנסים שונים ביניהם. לייטר שימש כראש המטה של נתניהו בתקופת כהונתו כשר האוצר והיה גם יועצו במשך שנים רבות. הוא תושב עלי, ובעבר התגורר ביישוב היהודי בחברון. לדבריו, אחרי התלהבות ראשונית מהפעילות המשותפת למען שיח מאחד, ביקש להאט מעט את הקצב, מכיוון ש"הרגשתי שיש מי שרוצים לנצל את היוזמה שלנו, לנצל את העובדה שאני מזוהה מאוד עם נתניהו ועם ההתיישבות ביו"ש, ודדי בא עם רקע צבאי משמעותי, כדי לנסות לגייס אותנו להפלת הממשלה ופגיעה בנתניהו".
לייטר ממשיך בפגישות ברחבי הארץ יחד עם שמחי כדי לתרום לשיח מאחד ("אנחנו לא עוסקים בחיבור בין הקצוות, אלא רוצים לגבש את המרכז"), אבל מדגיש שעיקר עניינו בתקופה הקרובה הוא חיזוק המערכה נגד חמאס ומאבק באפשרות שתופסק טרם זמנה: "בסוף מלחמת העולם השנייה, כל שיכור בסרי־לנקה ידע שהנאצים הובסו. זה צריך להיות המצב גם ביחס לחמאס. בזה אנחנו צריכים להתמקד עכשיו, ולא להסיח את הדעת לשום כיוון אחר. הרטוריקה של קבינט המלחמה, שהייתה מאוד ברורה בהצבת יעדי המלחמה, חייבת להיראות גם בשטח. זה אומר שציר פילדלפי חייב להיות לגמרי בידינו, ושבידי חמאס לא יישאר שום כוח פוליטי או צבאי.
"זה הוויכוח שלי עם האלופים שטוענים שאי אפשר למוטט רעיון. העניין הוא לא למוטט רעיון. אני לא מודאג יותר מדי מהעובדה שיש בעולם ניאו־נאצים שחולמים על חזרת צלב הקרס, אבל אני צריך למנוע מהם איזשהו כוח פוליטי או צבאי. הוא הדין עם חמאס: אני יכול לחיות עם אנשים שבמוחם יש רעיונות חמאסיים, אבל אני צריך לדאוג שלא יהיה בידם שום כוח".
באמצעות הקריטריון הזה מבקש לייטר לבחון גם את שאלת החטופים: "אני מאוד מהסס להביע עמדה פומבית בנושא, כי ברור לי שאין בידינו את כל הנתונים, ומתרוצצים הרבה מאוד ספינים שנועדו כשלעצמם להשפיע על המו"מ. בסופו של דבר אני סומך על חמשת האדונים של קבינט המלחמה שיקבלו החלטה נכונה. אני לא אבקר אותם לגבי כמות ו'איכות' האסירים שישוחררו, כי אני לא יודע את כל הנתונים. אבל אם יהיה ויתור על ניצחון מוחלט על חמאס, זה קו אדום שלא אקבל. אוכל לחיות אפילו עם עצירת המלחמה ל־45 יום והתחייבות להמשיך אותה לאחר מכן, כי זו הבטחה שניתן לקיים, אבל לא עם הסכמה לעצירה מוחלטת".
עם זאת, לייטר מסכים לציפייה של שמחי שכל ההנהגה המדינית והביטחונית הנוכחית תלך הביתה אחרי המלחמה. הוא לא חושב על טקס דרמטי ליד הכותל, אבל כן על גיבושה של הנהגה ישראלית חדשה: "אני לא רוצה לסמן אף שם ספציפי מההנהגה הקיימת, אבל באופן כללי ראוי שתהיה לנו הנהגה חדשה – מקרב המשפחות השכולות, מהמח"טים והמג"דים שנלחמו במילואים, ממובילי החברה האזרחית, האנשים שנלחמו במערכה הזו. כשהמלחמה תסתיים יהיה צורך בבחירות. אני לא חושב שנכון או אפשרי לאסור על אנשי ההנהגה הישנה להתמודד בבחירות, אבל באופן אישי אני לא רוצה לראות אף אחד מהם בהנהגה החדשה, ואפעל לקדם שמות חדשים".
זה כולל גם את נתניהו, שעבדת איתו שנים רבות?
"מגיע זמן שבו גם צ'רצ'יל צריך ללכת הביתה ולכתוב ביוגרפיה. ואם הוא כבר כתב ביוגרפיה, אז שיכתוב את ההיסטוריה של העמים דוברי העברית" (רמז לפרויקט של צ'רצ'יל אחרי מלחמת העולם, שכתב שישה כרכים על ההיסטוריה של המלחמה עצמה, ועוד ארבעה כרכים על ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית; י"ש).
שמחי ולייטר אינם האבות השכולים היחידים שנרתמו לפרויקט של יצירת שיח ישראלי חדש, כלקח מהעימות הקשה על הרפורמה המשפטית. הפרויקט הזה מעסיק עוד כמה אבות שכולים מן המלחמה הנוכחית; באופן מעניין, רובם ככולם אנשי הציונות הדתית. כך למשל, הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת "אורות שאול" בתל אביב, ששכל את בנו אמיתי צבי, יזם – יחד עם איש מחאת ההייטק לירון דמרי – את "אמנת בראשית", שנועדה לעצב כללים לשיח הישראלי החדש והמתון. ליוזמה הזו שותפים אבות שכולים נוספים, ובהם הרב בני קלמנזון מישיבת ההסדר בעתניאל, ששכל את בנו אלחנן, והשחקן ומייסד תיאטרון אספקלריא חגי לובר, ששכל את בנו יהונתן. לובר פועל בדרכים נוספות, כמו יצירת שיח מתון ומחבק מול משפחות החטופים גם מצד המתנגדים לעסקה מרחיקת לכת למען שחרורם. יוזמה נוספת היא של הרב שמואל (מולי) סלוטקי, ששכל שניים מבניו, נועם וישי, בתחילת המלחמה. סלוטקי פועל ליצירת "מדד" לרמתו של השיח הציבורי, באמצעות חלוקת ציונים לשבח ולגנאי למתבטאים השונים.
בין דור הטיקטוק לדור הלוחמים
לקראת סוף הריאיון מראה לי שמחי תכתובות ווטסאפ שלו עם גיא בשבועות שקדמו ל־7 באוקטובר. התכנים שלהן ממחישים שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ, מבחינת נכונותו של גיא להתעמת עם מפקדיו על האמת שלו ועל ערכיו. איכשהו, מכל הרגעים שבהם דיבר האב על הבן ועל נסיבות מותו, אלו היו הרגעים שבהם התרגשותו בלטה במיוחד. אפילו כמה דמעות נראו בפניו, המשתדלות כל הזמן לשמור על איפוק.
גיא, כפי שעולה מהתכתובות ומהתיאורים של אביו, רצה מאוד להגיע לקורס קצינים. הוא יצא לקורס מ"כים, ואחרי הקורס היה אמור להיות מ"כ בבסיס טירונים. היו שם איתו תשעה חבר'ה מהסיירת שעשו את קורס המ"כים, ובסוף הקורס ביקשו לשלוח רק אותו להיות רס"פ במקום מ"כ. "הוא לא הסכים, ואמר לי: אם רוצים שאהיה רס"פ, אני מעדיף לחזור לצוות שלי. אני שכנעתי אותו. אמרתי לו 'קוראים לך לדגל, אנחנו חונכנו לממלכתיות. לך תהיה רס"פ'. הוא כתב לי ששולחים אותו להיות רס"פ כי לא רוצים אותו כקצין. בדקתי עם המפקדים שלו ואמרתי לו 'זה לא נכון. הם רוצים אותך רס"פ כי רק אתה יודע לעבוד מול כל הפלוגה. זה תפקיד לארבעה חודשים בלבד, אחר כך תהיה קצין'.
"זה היה לו מאוד קשה, כי הוא באמת התעסק כמעט כל הזמן רק בלוגיסטיקה. אבל השיא היה כשאחרי ארבעה חודשים הוא אומר לי 'אבא, אני היחיד מכל אלה שהיו איתי בקורס מ"כים שלא נמצא ברשימות של הקורס קצינים'. זה היה לו מאוד קשה, גם הדבר עצמו וגם הפרת האמון. כתבתי לו: 'לוחם שלי, אתה לוחם ומפקד בנשמה. כזה היית מילדות. אל תיתן לאף אחד לגרום לך לחשוב אחרת. אתה בנוי מחומר של מנצחים'. אחרי האסון באו אלי המפקדים שלו מהסיירת ואמרו לי: 'החבר'ה מהקורס מ"כים רצו להרוויח רס"פ והפסידו קצין מדהים. מי קופץ על מחבל בידיים חשופות? מי מכניס 30 אנשים לממ"ד ובעצמו נשאר בחוץ"?
זה מביא אותי לשאלה על כל הדור הזה, שהתגלה בחודשים האחרונים במלוא עוצמתו. איך אתה מבין את הפער בין הדימוי שהיה לנו על "דור הטיקטוק" ובין מה שנחשף בפועל?
"על זה אני יכול להגיד שני דברים. אחד – החבר'ה האלה הרבה יותר מתוחכמים מאיתנו. הם מסוגלים להיות גם בטיקטוק וגם לקלוט את הערכים בבית. ומה שהם רואים, לא בהרצאות אלא בדוגמה אישית, הם קולטים טוב מאוד, גם אם נדמה לנו שהם כל הזמן במסך. ויש עוד נקודה: כשהתחלתי לדבר עם החברים של גיא על 'דור הטיקטוק', הם כעסו ואמרו לי: 'מי שנלחם עכשיו בעזה הוא לא דור הטיקטוק. החברים שלנו, שלא לוחמים, הם דור הטיקטוק'. לא כל השכבה של הדור הזה מיוצגת על ידי הלוחמים. אני לא רוצה לפתוח את זה עכשיו כי אנחנו הרי מדברים על אחדות, אבל את זה החברים אומרים, לא אני. אז אולי לא לגמרי טעינו. יש דור הטיקטוק, ובאותה שכבת גיל יש גם את דור הלוחמים".
