"הדבר שהיה לי הכי קשה אחרי מותו של עמנואל זה כשהסתכלו בי בעיניים ריקות"

בעיצומה של השבעה על בעלה עמנואל מורנו ז"ל, ניקרה בתודעתה של רעייתו האבלה מיה שאלה לא שגרתית. "ישבתי לבד בחדר והנקתי את בני התינוק, באחד הרגעים הנדירים שהיו לי עם עצמי, והטרידה אותי מאוד השאלה לְמה התכוון הרבי מקוצק שאמר שאין שלם מלב שבור", היא מספרת. "הייתי אז מרוסקת, ידעתי שאני עוד לא קולטת באיזה סרט קשה אני נמצאת, ולא הבנתי מה שלם בלב שבור. שנים הלכתי עם התהייה הזאת".

כעבור כמה שנים היא נישאה שוב וילדה עוד שתי בנות, שהצטרפו לשלושת ילדיה המשותפים עם עמנואל. התהייה על הלב השבור והשלם המשיכה לצוף אצלה במהלך השנים. חלקיקי מחשבות הצטרפו זה לזה והצטברו לכדי תובנה בהירה, שהלכה והתנסחה במוחה. ואז, בלילה אחד של נדודי שינה, היא קמה ממיטתה וניגשה למחשב, ובשטף אחד בקעו ממנה מילים על שברונו של הלב ועל הניסיונות לתקן את השברים. אותן מילים שנולדו בחשכת הלילה רואות כעת אור בספרה "אור מלב שבור" (ידיעות ספרים). במרכז הספר, המלוּוה באיוריו הנפלאים של ינון פתחיה, ניצבת דמות ילדית העוברת מסע מחושך לאור; מיער אפל אל החיים והאור שמחוץ ליער. את המסע הזה מלווה עששית שבורה, דימוי ללב השבור, שכל ניסיונות התיקון שלה עולים בתוהו. רק בסוף המסע מתבהר תפקידו של הכלי השבור.

כל כפולה בספר היא נקודה בזמן, חלק מתהליך; המכה, הכאב, ההסתגרות, הכעס. כאשר הגעגוע והתקווה מתעוררים מאיימת עליהם רגרסיה, כמו בחיים. אט אט מתעוררים מחדש האמון והכוחות המואסים בפחד, ומשם גם גילוי, הבנה והשלמה. לספר יש איכויות טיפוליות – בהרחקה, בדימויים, בסיפור המקביל.

"סיפור האהבה שלי עם אלירן לא ממלא לי את החוסר של עמנואל. זה לא תפקידו וזו לא המערכת הזוגית בינינו. כמו שאלירן לוקח אחריות פה, אני אומרת לעמנואל כשאני מתפללת על הילדים: קח אחריות בעולם הנשמתי"

המעבר מעמוד לעמוד מדמה את המעבר משלב לשלב בהתמודדות. חדי העין יבחינו כי איורי הפורזץ (איורי הכריכה הפנימיים) מסכמים היטב את האמירה של הספר: אם בפורזץ הפותח העששית השלמה מאירה נקודתית את סביבתה, הרי שבפורזץ הסוגר, העששית השבורה מפיצה אור גדול ונטול גבולות. האיורים והטקסט יוצרים תחושה שמדובר בספר ילדים, אך עיון בספר מגלה תוכן על־גילאי, כזה הפוגש כל שברון לב באשר הוא.

לזכור מתוך הרפיה

"אנשים חושבים שהספר נכתב בהשראת השכול. נכון שהלב שלי שבור מאז שעמנואל נהרג, אבל המילים שכתבתי הגיעו בכלל אחרי משבר זוגי", משתפת מיה. "עם השנים התנסחה בי התובנה שאי אפשר לתקן לב שבור. את זה כבר למדתי והפנמתי, אבל המילים המדויקות הגיעו לי באותו לילה, כשהכול נכתב בתנופה אחת.

"בעיתוי הנוכחי, על רקע המלחמה, הספר נתפס עוד יותר כמו ספר שכול, אבל יש עוד זמנים בחיים שהלב שלנו נשבר", היא חוזרת ומבהירה. "זה קורה בהרבה מצבים, והסיפור מתמלל בתמצות מסע של לב שבור. זה לא הסיפור האישי שלי, אני רואה את זה כתהליך שעובר לב אנושי. אמא שכולה אמרה לי: אני רוצה שכולם יקראו את זה כדי להבין מה עובר עלי, כי אני עדיין בעמוד הראשון".

מיה אוחנה־מורנו חוותה מקרוב את רסיסיו של הלב השבור. בשנת 2006, בסוף מלחמת לבנון השנייה, נפל בעלה, סגן־אלוף עמנואל מורנו. מורנו היה קצין מעוטר בסיירת מטכ"ל והראשון בתולדות צה"ל שתמונתו נאסרה בפרסום גם לאחר מותו, מה שתרם נופך מיתולוגי לדמותו. מיה הייתה אז אם לשלושה ילדים קטנים, הגדולה שבהם בת חמש.

"במשך שנה אחרי שעמנואל נהרג הייתי מגדירה את עצמי דרך החוסר", היא משתפת. "הייתי אומרת 'אני הולכת לאירוע בלי עמנואל', או 'אני עושה יום הולדת בלי עמנואל'. רק אחרי שנה הבנתי שאני צריכה להתחיל להגדיר את עצמי דרך היש. להצליח להגדיר מי אני בלי קשר לעמנואל, לומר 'אני אימא לשלושה ילדים'. הרגע הזה שהסכמתי להגיד בפעם הראשונה מה אני כן, לא רק מה אני לא, הוא רגע. קטן ומצומצם, אבל חשוב".

באמצעות הספר מבקשת מיה לנסח מסרים למעגלים שמקיפים את המשפחות השכולות. "כשאני מתחילה לדבר על געגוע אל החיים ואל מה שקורה בחוץ, צריך מישהו ש'יחזיק' את המעבר הזה. הרבה פעמים המעגלים שמקיפים אדם שכול מרגישים שעד שהוא לא יצחק אנחנו נרגיש לא נוח לחיות את חיינו. איך אנחנו מרשים לעצמנו להמשיך לחיות, כשמבחינתו העולם נעצר ואיך בכלל השמש ממשיכה לזרוח. בספר, הדימוי להחזקה הזאת היא ציפור שמלווה את הדמות, ו'מחזיקה לה את הזמן'".

מה זה אומר להחזיק למישהו את הזמן?

"זה אומר שממשיכים לחיות, ששמחים, שמתחתנים. אני לא אצפה ממשפחה שכולה להגיע בעצמה לחגיגה, אבל אני ארשה לעצמי לשמוח כי אני חייבת. הדבר הכי נורא שיכול לקרות למשפחה שכולה זה להמשיך לחיות כאנשים מתים, כי לא ראוי לחיות ולשמוח, אחרת זה אומר ששכחנו. כשעומדים מול שכול קשה לקבל לגיטימציה לחיים.

"אני זוכרת את הפעם שניסיתי להיזכר במשהו שקשור לעמנואל ולא הצלחתי. לא היו אז תמונות בטלפונים, לא יכולתי לשלוף ולהיזכר. נכנסתי ללחץ היסטרי והתחלתי להריץ בראש דברים שאני רוצה להיזכר בהם ולא הצלחתי. כאילו הדברים נמחקו. אמרתי לעצמי 'זהו, זו מי שאת, שכחת את בעלך'. אחרי זמן שחררתי את זה, ורק כששחררתי הכול צף. יותר מזה – הזיכרון היה הרבה יותר צבעוני וחי, והבנתי שאני לא אישה נוראית. הבנתי גם עד כמה עדינות זה תדר אחר. אי אפשר להחזיק אותה בכוח, רק בהרפיה. הבנתי שאני צריכה ללמוד את זה, להרפות מהאחיזה. לזה אני קוראת בספר להפסיק לפחד. אני מוכנה להרפות ולהכיר בזה שאני לומדת תנועה נפשית אחרת".

מבחינתה, המסרים של הספר מופנים גם לרמה הלאומית. "אנחנו עַם עִם לב שבור כרגע, ואנחנו נמצאים איפשהו בין העמוד הראשון לשני בספר, בשלב שבו אנחנו מנסים כבר לחזור לחיים הרגילים ולשגרה, אבל לא, אנחנו מבינים שמה שהיה קודם כבר לא יחזור. זה נגמר, משהו השתנה".

השיפוצניק שדפק בדלת

בתה הגדולה נישאה לפני כמה שבועות, השני משרת ביחידה מובחרת בצה"ל, השלישי תלמיד ישיבה גבוהה, ושתי הבנות הצעירות תלמידות בית ספר יסודי. בפתח הספר, מיה מקדישה אותו לילדיה ו"לשניים שמלמדים אותי אהבה", וחושפת משהו מאתגרי ההמשך, עם הנוכחות הנפקדת של עמנואל על רקע נוכחותו החיה של אלירן, בעלה הנוכחי.

"עמנואל ממשיך ללמד אותי אהבה, בתדר אחר", היא אומרת. "יש משהו עדין מאוד במערכת היחסים הזו, שאפשר להרגיש אותה בלי כוח ובלי מאמץ. המסע של עמנואל בעולם הזה הסתיים, כולל המסע הזוגי שלנו, אבל יש מסע אחר שמתקיים בינינו כל הזמן. זו מערכת זוגית אחרת, זה לא גט. אנחנו עדיין אחד.

"לאלירן אין קושי עם זה, לא מסובך לו. יותר מסובך איך אנשים מסתכלים על זה מבחוץ. סיפור האהבה שלי עם אלירן לא ממלא לי את החוסר של עמנואל. זה לא תפקידו וזו לא המערכת הזוגית בינינו. בחוויה שלנו עמנואל הוא אבא של חמישה, כמו שאלירן הוא אבא של חמישה. כמו שאלירן לוקח אחריות פה, אני אומרת לעמנואל כשאני מתפללת על הילדים: קח אחריות בעולם הנשמתי. ארץ ישראל היא אדמה פועמת, ויש קשר בין העולמות".

ההחלטה להתחתן שוב באה ממקום מושכל. "כל הזמן שאלתי את עצמי איך אני מציגה מודל זוגי של אבא ואימא. מצד אחד לא חיפשתי להתחתן ולא הרגשתי צורך לחפש מישהו, כי היה לי משהו מאוד שלם עם עמנואל. היו לי חיים מלאים וגם היו לי כבר שלושה ילדים. נכון שהייתי לבד, אבל לא הרגשתי בודדה. זכיתי לאהבה עם איש מדהים, והיה בי משהו מלא. מצד שני, הבנתי שלא אוכל לתת לילדים שלי חיים שלמים שהם יוכלו לראות בהם מה זו זוגיות. עד כמה אני יכולה ללמד את הילדים על זוגיות אם אני לא חיה כך? כשעמנואל נהרג ניסיתי לאמץ דברים שהוא עשה איתם, אבל זה לא היה אותו דבר. אז המחשבה על זוגיות הייתה רק עבור הילדים, ואמרתי לעצמי שאצטרך להתחתן. זו הייתה מעין מסקנה".

את אלירן הכירה באופן לא צפוי. היא התגוררה אז במושב תלמים, והחליטה לעשות שיפוץ בביתה. "יום אחד דפק בדלת השיפוצניק – בחור צעיר, חמוד, לא דתי. הוא לא שמע על עמנואל מורנו, וכך הוא היה מאוד 'נקי' והתייחס אלי כפי שאני, לא כ'אלמנתו של'. בגלל שהוא בכלל לא היה בכיוון הרשיתי לעצמי לדבר איתו בחופשיות, בלי לחשוב עליו כאופציה. בתום השיפוץ הוא הציע לי לצאת, וזה הצחיק אותי מאוד. זה לא היה קשור. אני מבוגרת ממנו בתשע שנים, אני דתייה והוא באותו זמן רק התחיל לשמור שבת. אבל הוא התעקש מאוד.

"ואז אמרתי לעצמי, ממקום לוגי לחלוטין, שיש דברים שצריך לעבור, ואחד מהם הוא דייט ראשון. והנה ה' זימן לי מישהו לא רלוונטי, ולכן זה גם לא מלחיץ. אז הסכמתי, ומבחינתי זה אפילו לא היה דייט. זה היה לסמן וי. רק בדרך לפגישה הבנתי כמה זה לא רק לסמן וי, זה כן אירוע. כעסתי על עמנואל כי הרגשתי פתאום מושפלת. אני אימא לשלושה ילדים, כבר עברתי דבר או שניים, מה אני יוצאת לדייט עם ילד… כל הדרך בכיתי, ולפגישה הגעתי נפוחה מבכי. המסעדה שהוא הזמין לא הייתה כשרה, אז ישבנו בחוץ על ספסל ומיררתי את חיי. הוא העביר לי טישו אחרי טישו, מה שהוא עושה עד היום".

הם המשיכו להיפגש, היו ביניהם המון פערים אבל השיחות היו טובות ומהנות. הוא מצידו לא הבין למה לא, ולמיה היו את כל ה'לא' שבעולם. אבל האהבה פרחה והכריעה, ושלוש שנים אחרי שהתאלמנה הם נישאו.

מה מיה של היום אומרת למיה של אז?

"איזה מזל שאלירן היה עקשן, ואיזה מזל שהצלחתי לצאת מכל התפיסות שהייתי נטועה בהם, ש'זה יכול להתקיים רק ככה', כי אז הייתי מפספסת מתנה ענקית בחיים שלי".

מתוך ההיכרות עם עומק השבר של השכול והאלמנות, בחודשים האחרונים פקדה מיה בתים רבים של אלמנות. אני שואלת אותה מה יש לה לומר למי שמצטרפת למעגל האלמנות, ועם אילו מסרים היא באה. "אני מגיעה לניחום אלמנות בעדינות גדולה בגלל שאני אלמנה שהתחתנה", היא אומרת. "לפעמים בשלב הזה אני הדבר הכי גרוע לפגוש, ולפעמים בדיוק ההפך, זה נותן תקווה. אנשים חושבים שאני יודעת מה להגיד, אבל אני לא. אני לא אומרת כלום, אני לא מהאנשים שמדברים בשבעה. אני שם כדי להציע חברות ולזרוע זרע של קשר עתידי, אם היא תרצה בעתיד. כשאלמנות או ארוסות מבקשות להיפגש אני באה בלב פתוח, שמה הכול על השולחן. הן שואלות אותי שאלות נוקבות, ואני עונה.

"אני מגיעה לניחום אלמנות בעדינות כי אני אלמנה שהתחתנה. לפעמים אני הדבר הכי גרוע לפגוש בשלב הזה, ולפעמים זה נותן תקווה. אני לא אומרת כלום, אני שם כדי להציע חברות ולזרוע זרע של קשר עתידי"

"אני מקפידה לספר את האמת על המסע, המורכבות והקושי. קל זה לא. הגעגוע קיים תמיד, וזה לא הולך לעבור. אבל אני ההוכחה שזה אפשרי, ואם מישהי תבקש אני תמיד אשתדל להיות שם. כתבה לי אלמנה שהייתה בהריון ועתידה ללדת בקרוב: 'תודה על הביקור, ובעיקר תודה על הלגיטימציה לרגש שלי'. יש דברים שאדבר רק עם אלמנות. יש שם סוג של שפה פנימית, שנותנת לגיטימציה להרבה דברים. לפעמים המעגל השני והשלישי לא נותנים את הלגיטימציה הזו.

"הדבר שהיה לי הכי קשה אחרי מותו של עמנואל זה כשהסתכלו בי בעיניים ריקות וכאובות ברמה של 'החיים שלך הלכו'. לא יכולתי להכיל את זה. מי שריחם עלי ממש כיווץ אותי. זו אנרגיה של רחמים שלא מצמיחה כלום. אדם שחווה שכול צריך שישדרו לו אמונה ואמון בכוחות שלו ובטוב שלו. לא לספר לו שהוא חזק, כי זה נורא מעצבן, רק להאמין בו. שכשאני אסתכל לו בעיניים הוא ידע שאני רואה בו את כל הטוב. אני לא צריכה להגיד את זה, הוא יראה את זה.

"עבור אדם שכול העולם עצר, והוא צריך מישהו שיחזיק לו את הלב ואת הזמן. זה התפקיד שלנו מול המשפחות השכולות. המעגל השני והשלישי צריכים לדאוג שהמרחב הזה של הארץ, לא רק שימשיך להתקיים אלא יעבור שינוי של אור".

זריחה מטלטלת באפריקה

אנחנו נפגשות בביתה היפה והמרווח במושב שוקדה, קרוב לקיבוץ בארי. מן החלון נשקפים שדות חקלאיים, והירוק הרענן וההחי פרוש מרבדים מרבדים בין יישובי העוטף. קשה להאמין שהאדמה הפורחת הזו ספגה אל קרבה דם רב כל כך לפני ארבעה חודשים.

עוד לפני שהגיעה להתגורר בעוטף הייתה אוחנה־מורנו דרומית. היא נולדה במושב שדות בחבל סיני, בת למשפחה חקלאית חילונית שהתגוררה בפתחת רפיח, מול הים. רפיח הייתה בעבורם העיר הגדולה, זו שעושים בה קניות בשוק וטסטים לאוטו. בעת פינוי סיני היא הייתה בת תשע. משפחתה עברה למושב עין־הבשור. אחרי שחרורה מצה"ל יצאה לבדה לטיול ארוך באפריקה, יעד לא מקובל באותם ימים. במהלך הטיול היא לא פגשה ולו ישראלי אחד.

באחד מטיפוסיה על הר בקניה, היא חוותה חווית זריחה מטלטלת. "חטפתי מחלת גבהים והתעלפתי. התעוררתי כשהרגליים שלי התחילו לקפוא. הייתי מאוד לבד. אמרתי לעצמי 'הנה, כל החיים רצית להיות בחוויית טבע עוצמתית, והנה זה קורה'. שמתי את הפחד בצד והייתי עסוקה בהתבוננות בטבע הענק הזה. אישה על הר לבד, בפסגת העולם. פיון קטן בתוך משהו גדול. ישבתי מעל גובה העננים, השמש התחילה לזרוח וכאילו בקעה מתחתיי. זה היה כל כך יפה. באותו רגע התבהר לי שמישהו מנהל את זה. עם זה ירדתי מההר והסתובבתי כל הטיול. לא היה אז גוגל או בית חב"ד, הייתי רק אני עם עצמי במחשבות האלה. אחר כך נפלה לי ההבנה שאם יש משהו מעל הטבע והוא ברא את העולם אז הוא ברא גם אותי, ואם הוא ברא אותי יש הוראות יצרן".

עם שובה ארצה החלה תהליך של חזרה בתשובה. מירושלים, שבה התגוררה אז, עברה לגוש קטיף, וחיה כרווקה בקרוון. היא בילתה שבתות בקרב משפחות דתיות, בהן משפחת אחיו הגדול של עמנואל. כך התרקם השידוך בין השניים.

כיום, במקביל ללימודי תואר שני במזרח תיכון, היא עוסקת במיזמים חברתיים שונים. עיקר פעילותה כיום נסובה סביב העמותה שהקימה, "הקומה הישראלית הבאה", שמטרת־העל שלה היא שינוי תרבות השיח בחברה הישראלית. העמותה כוללת חברים חילונים ודתיים, מימין ומשמאל. "רבים רוצים לשנות פה משהו עמוק, והגענו להבנה שזה לא יוכל להתקיים אם לא יקרו שני דברים", היא אומרת. "האחד, שנתחיל באמת להכיר אחד את השני לעומק. לשם כך אנחנו מקיימים מעגלים של שיח, קשר ובניית אמון בין אנשי מפתח בציבוריות הישראלית, עם ליווי מקצועי של עמותת 'שיח שלום'.

"השני, שהוא לב העשייה, הוא החזרה אל שיח של ערכים. הפסקנו לדבר ערכים. מעבר לעיסוק בגבולות השיח ובאיך מדברים, חשוב לעסוק גם בתוכן, לא רק בצורה. לכולם מאוד ברור היום מה זו ערבות הדדית בזמן מלחמה, אבל איפה הערבות למדינה ולקהילות אחרות בזמנים אחרים? זה נושא שאנחנו עוסקים בו הרבה לפני המחאות וההפגנות. הבנו שמשהו בשיח הערכי, סביב הקשר לארץ ולחברה, לא מתקיים. צריך להחזיר אותו ולהתחיל לברר איך עושים איתו שינוי לחיי היום יום. לא צריך להמציא אותו, כי הוא קיים בדנ"א.

"בהרצאות שלי אני שואלת מה ההפך מ'נדיב', ותמיד משיבים קמצן. אבל ההפך הוא חמדן. קמצן שומר את שלו לעצמו, אבל חמדן הוא מי שרוצה לקחת גם מאחרים. נדיב הוא לא רק מי שנותן, אלא גם אדם שיודע לקבל. הנדיב האמיתי הוא מי שמבין שכפי שהוא נותן הוא מאפשר גם לאחרים לתת. זו נדיבות אמיתית. אנחנו זקוקים לנדיבות ברמת השיח. לא ייתכן שרק אני אתן מחוכמתי ולא אוכל לקבל חזרה מחוכמתם של אחרים. לא יכול להיות שכל האמת אצלי. הקב"ה בעצמו דאג לפזר אותה, ו'אמת מארץ תצמח'. יש הרבה מאיפה ללקט אותה".

לקצוות בשני הצדדים יש תפקיד מסוים, אומרת אוחנה־מורנו, "אבל הם פחות מעניינים אותי. מיציתי את השלב של עיסוק בקצוות כדי להביא אותם לאמצע. אני שמחה שיש קצוות כדי להגדיר את הגבולות, יש אנשים שזה הדי־אן־איי שלהם, אבל הקצוות לא יכולים לנהל את מדינת ישראל. הם צריכים להגדיר גבול, ומצוין שיש את זה מכל צד. אני בעד מרכז רדיקלי. אומרים על המרכז שהוא פשרן ורכרוכי, אבל זה בדיוק ההפך – המרכז הוא עמוד השדרה. בלי עמוד שדרה אין לנו קיום. אנחנו צריכים לחזק את המרכז ולהפסיק להדהד את הקצה.

"יכול להיות שהתוצאה של הדברים לא תהיה בחיי אלא רק בחיי הנכדים או הנינים שלי, לא יודעת, אבל האמירה הזו צריכה להגיע לכל המרחבים האפשריים. אני עובדת עכשיו על כלי פרקטי שקראנו לו תו תקן ערכי, משהו שאנחנו מקווים להטמיע בצורות שונות. כמו שבעבר חינכו אותנו לא לקטוף פרחי בר וזה נטמע, אני רוצה להאמין שגם זה יחלחל אחרי הרבה עבודת עומק".

אתם מגדירים אילו ערכים הייתם רוצים להחזיר לשיח? או שכל חברה תחבר לעצמה?

"אנחנו בוחרים בכמה ערכים מרכזיים, אבל אם משהו אחר ידבר אלייך אז בסדר. ברגע שיש סל ערכים מרכזי, שאליו נוכל להוסיף כאזרחים וכמדינה – נהדר. ככל שסל הערכים יהיה מבורר יותר ולא גדול מדי, זה ממילא יהיה מדובר יותר. כשהבת שלי התגייסה לצבא אמרתי לה 'את הולכת לפגוש אנשים חכמים כמוך אם לא יותר, ציוניים כמוך אם לא יותר, אידיאליסטים כמוך אם לא יותר, אוהבי הארץ הזאת אם לא יותר. הם לא שומרי תורה ומצוות, ואת לא טובה מהם בגלל שאת שומרת תורה ומצוות'. אני מכירה את האנשים האלה, הם האחים שלי, והם טובים ואידיאליסטים לא פחות ממני".

נראה שיש פער בין החברה האזרחית ובין ההנהגה והתקשורת.

"נכון. אני ממש מנסה להיכנס לליבה, להגיע לאנשי מפתח משמעותיים ולנסות לחבר אותם למהלך, כי ברגע שהתקשורת מחוברת למהלך זה יקבל הד. עוד לא פגשתי מישהו שלא רצה. אני מאמינה בעם שלנו, ומאמינה בדור הבא של ההנהגה. בסוף פוליטיקאי צריך את הקולות שלנו, וכשאנחנו כאזרחים נגדיר איך אנחנו רוצים את השיחה, זה ישתנה".

להפסיק להתנצל על קיומנו

בשבעה באוקטובר, בשעה שהיישובים הסמוכים הותקפו באכזריות, מחבלי חמאס דילגו משום מה על מושב שוקדה, מקום מגוריה, ולא חדרו ליישוב. עם תחילת האירועים הפך ביתם לחמ"ל צבאי ואזרחי, עם שלל ארגזי ציוד ונחשולי טלפונים מהורים של חוגגי המסיבות שחיפשו את יקיריהם.

ימים ספורים לפני פגישתנו, מיה שבה הביתה עם בנותיה לאחר תקופת היעדרות ממושכת. עם תחילת המלחמה פונו תושבי היישוב לשדה־בוקר, ומשם לנווה אילן. במשך שלושה חודשים נדדו מיה והבנות בין המלון לבית, שאליו הגיעו לשבתות. בכל אותה עת אלירן נותר ביישוב, כחבר כיתת כוננות.

"השינוי כאן מורגש קודם כול בכבישים, לפעמים שומעים את הקחחח בנסיעה בגלל הכלים הכבדים", היא מחייכת. "מעבר לזה, אני נוסעת בכבישים ועדיין יש בי עלבון. אני נוסעת ונעלבת מכך שנסעו פה מחבלים כאילו אין פה מדינה ואין פה צבא ואין פה חיילים. הם באו להשחית ולהחריב ואף אחד לא עצר אותם. זה עלבון עמוק, וטוב שהוא קיים. לא הייתי רוצה שייעלם כל כך מהר. אני מקווה שאני עוסקת במספיק דברים שיגרמו לכך שאני לא אשכח, ולהבין שלא חוזרים למה שהיה.

"עד שישראל לא תגבש אסטרטגיה ברורה להתנהלות מול האויב, לא יהיה פה שקט. אם מדינה צריכה להתנצל על קיומה לא יהיה לה קיום, וקצת התנצלנו על קיומנו. טפטופים לעוטף זה בסדר אבל לתל־אביב לא? למה? מה שאִפשר את הירי לתל־אביב זה הטפטופים לעוטף. אנחנו חיים פה כבר שנים במציאות שכל חודש־חודשיים יש סבב. וסבב זה אומר שאין מסגרות, אין חוגים, שאי אפשר לנסוע לעבודה כי הילדים בבית. אלו החיים שלנו פה. כשנוחת בלון ושורף שדה חיטה זה לגיטימי? ראיתי את זה בעיניים שלי. אני נוסעת בכביש ורואה בלון נוחת בתוך קמה בשלה, והכול נשרף ברגע. הרגע הזה זה לא יוצא לי מהראש. עבודה חקלאית של חודשים נשרפת. אני אומרת את זה ויש לי דמעות. כשאני מאפשרת לאויב להטריל אותי ולא רואה בו אויב, אז אני מגיעה לשבעה באוקטובר. זה מדיני־ביטחוני, לא רק ביטחוני. ומשהו צריך להשתנות".

מה צריך להשתנות?

"אני יכולה לקחת אחריות רק על עצמי. כתושבת העוטף אפשרתי לזה לקרות בכך שהסכמתי שימשיכו למגן אותי. להשיב את הביטחון זה לשים אותי בתוך ממ"דים? לבנות לי בית ספר ממוגן זה לא ביטחון. זאת קבלת מציאות שבה האויב קובע את הטון. אנחנו מדינה מתגוננת. ההמצאה הבאה תהיה מטריית כיפת ברזל אישית לכל אזרח. אנחנו לא מתרגשים מ'צבע אדום', וזה נורא שאנחנו לא מתרגשים מזה.

"כשאני מדברת על שינוי בתרבות השיח ועל ערכים, זה מתחיל בשאלה הנוקבת מה הקשר שלי לארץ הזאת ומה האחריות שלי. אני תושבת הדרום, אני אוהבת אותו, אבל זה לא יכול להיות סיפור של קבוצה אחת ויחידה שאכפת לה. והאחריות שלי היא להמשיך ולשאול את עצמי מה אני עושה אחרת כדי ששוכני היער כולו, אם אני לרגע חוזרת לספר, יהיו בטוב. אבל אם רק אני ושכמותי נהיה ביער, לא תהיה מדינת ישראל".