"לא"לא סופרים את היהודים" איננו ספר אקדמי או ספר עיון מסודר ומובנה, אלא יותר התפרצות געשית מונולוגית של הדובר, כמו מופע בימתי או הרצאה בשלושה חלקים, כולל מצגת. הוא מאוד קולח וחד, סוחף פנימה, וניתן לגומעו באבחה אחת. הכותב, דיוויד באדיל, הוא קומיקאי, תסריטאי, עיתונאי וסופר, שדווקא בספרו זה הגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
מטרתו העיקרית היא לנסות להסביר את האנטישמיות החדשה, זו שקורמת עור וגידים בעצימות הולכת וגדלה בקרב השמאל הפרוגרסיבי בארצות הברית אך בעיקר בבריטניה, ארץ מוצאו של המחבר. הוא גם מנסה לברר כיצד קרה שעולם התקינות הפוליטית ופוליטיקת הזהויות יצר היררכיה קורבנית שבה שנאת היהודים נמצאת בתחתית, אם היא בכלל נכללת ברשימה. היהודים הם המיעוט הנרדף ביותר במקומות לא מעטים בהווה (בלי קשר לעוולות העבר), ובכל זאת יש נטייה גורפת לא לראות בהם קורבן נרדף.
אף שהוא כתוב כמעין חיבור חופשי, הספר מספק המון אמיתות, המחשות ואבחנות צולפניות שמתארות ומסבירות את התופעה, כאלה שלא בהכרח מגיעות לאתרי החדשות כאן. מה שהופך אותו למסמך חשוב ביותר ברוח התקופה, הן בתוכנו אבל גם בסגנונו.
הטמטום גובר
את רוב מראי המקום שלו גורף המחבר לא מספרים או ממחקרים אלא מהרשתות החברתיות, שהן ראי מוקצן, תת־מודע קולקטיבי, מרחב אינסופי של פורקן רגשי. יתרה מכך, לדידו של המחבר, כל התנועות הפרוגרסיביות של השנים האחרונות קיימות בגלל הדמוקרטיזציה שהביאו איתן הרשתות החברתיות. כלומר, הן אולי לא הסיבה למדורה, אבל הן חומר הבעירה המתמיד שלה.
בשלב מסוים אף מתקיים בספר מעין פינג־פונג של ציוצים בין אי־אלו אושיות בריטיות פוליטיות וסמי־פוליטיות. זוהי מגמה שקצת מורידה את רמת השיח של הספר, שכן לא פעם הוא מתעכב על אמירות קטנוניות והבדלים סמנטיים כדי למצוא את "האנטישמי" שבכל מילה ומחווה. לעיתים נדמה כי הוא מתפקד כמשטרת ציוצים פרטית של אדם אחד. דון קישוט הנאבק בטחנות הרוח של הצייט־גייסט ונלחם גם במחוזות הטרלול ההוליוודיים, שם כנראה כבר לא ניתן ללהק לרוב התפקידים שחקנים שאין להם קשר גזעי או קורבני עם הדמות. אם אתה יהודי יש מעט מאוד תפקידים עבורך, ובעיקר – אתה לא יכול לשחק דמויות ממנעד אתני אחר. זה מגיע עד לכדי אבסורד, שכאשר יהודי משחק יהודי זה סטריאוטיפי, וכאשר לא־יהודי משחק יהודי זה אנטישמי. כלומר, הוליווד הפכה למעין מאיץ החלקיקים האנטישמי של העולם הממשי.
המשפט החשוב ביותר בספר, לטעמי, ויש לא מעט כאלה, מופיע כבר בפתח הדבר. באדיל מזכיר שם כי "מאז שכתבתי את הדברים, ב־2021, חילופי הגידופים והצעקות רק גברו, ויחד איתם, הייתי אומר, גבר גם הטמטום. שום דבר לא משתפר, אלא ההפך". העולם המערבי התקדם בינתיים בתחום זה בהמון מובנים, והמודעות לגזענות הלכה והעמיקה, רק לא כלפי זאת שמופנה ליהודים.
קשה שלא לחשוב בהקשר זה על תורתו של מישל פוקו. לפי ההוגה הצרפתי, כל שיח מבטא יחסים סמויים של כוח וידע. יחסים אלה מחלחלים לתוך השיח ומכוננים את משטר המשמעות שלו. השיח אינו רק מכונן את האובייקטים, אלא גם מייצר את הסובייקטים שלו. אלה נעים בתוך משטר המשמעות שהוא פורש בעבורם, משטר שרק דרכו הם אמורים לקרוא את המציאות, שהיא מערכת ערכים שנויה במחלוקת היוצרת משטרי משמעות שונים בעלי קיום היסטורי, שלעיתים אינם מתיישבים זה עם זה. במילים פשוטות, כדי להיכנס לשיח מסוים ולהבין את תכניו, צריך להבין תחילה את כלליו. העולם הפרוגרסיבי, שמתנהל בכמה מוקדי שיח, בעיקר באקדמיה אבל לא מעט ברשתות החברתיות, מגדיר מחדש יחסי כוח ושיח על פי פוליטיקת הזהויות. לא לכל אחד מותר להיות חלק מהשיח. ולא לכל אחד מותר לומר כל דבר.
בעמ' 52 מוסיף באדיל: "אנחנו חיים כיום בתרבות שבה התוצאה חשובה מהכוונה, שהאופן אשר בו דברים מתקבלים משמעותי יותר מכוונתם. צריך להקשיב לאנשים שעליהם מדובר ולא למי שמדבר – והכוח, לאורך ההיסטוריה, נטה להיות בידי המדבר, מי שיש לו את הפלטפורמה, ולא בידי מי שמדברים עליהם, שהם בדרך כלל מי שמושפעים".
נראים כמו כולם
עם המעבר לפוליטיקת זהויות, שמאז שנות השבעים חפרה מנהרות של תקינות פוליטית לאורך פני השטח של המערב, תכליתו של השמאל הליברלי נסדקה, טוען באדיל. הוא עוסק פחות במלחמה לטובת ההמונים, ויותר במיעוטים מסוימים. באופן מעוות, אנטישמיות היא דרכו של הפרוגרסיבי להישאר רלוונטי.
הדבר מתקשר לגבולות השיח, כי כדי שדבריך בתוך השיח יקבלו מעט מהתהודה שהם ראויים להם, הדבר החשוב ביותר לפני המהות הוא מקומך בהיררכיית הזהויות. יהודי נמצא במקום האחרון. לפניו תמיד יהיו מיעוטים אתניים, דתיים, מיניים, פוסט־קולוניאליים ואחרים. כך, היהודים נמצאים באזור אפור מבחינה סוציו־תרבותית. אף שמספרם שולי, הם אינם נתפסים לרגע כמי שנדחקו לשוליים. "כלומר, יהודים, ככל שהדבר נוגע לפרוגרסיבים, לא מייצגים דבר זולת עצמם. נשיאת דגל החוויה שלהם לא תזכה איש בפרס, וזה מה שמביא להדרה בלתי מודעת, מעודנת".
המצב היהודי הוא מצב של אבסורד תמידי. היהודים נתפסים כחלק מהרוב החזק והשולט, הלבן, בניגוד למצבם השברירי בחיים האמיתיים. כך נוצר המצב האבסורדי שמצד אחד הם מיעוט מפוחד, נרדף, מושא לשנאה ולתקיפות, ומנגד כרוב חזק ובעל שררה, שאינו ראוי להגנה.
זהו תהליך שהלך והתעצם לאורך השנים, אבל באדיל מזהה נקודת ציון חשובה דווקא ב־2020, לאחר רצח ג'ורג' פלויד וההתגייסות הפרוגרסיבית הטוטלית לקמפיין "חיי שחורים נחשבים" בארצות הברית. שם היה ברור כי מי שאינם חווים או חוו גזענות צריכים להקשיב, ללמוד, לקבל ולא לאתגר, כאשר אחרים מדברים על מה שעברו. מלבד היהודים. "היהודים לבנים או שאינם לבנים בהתאם לפוליטיקה של המתבונן". אף אחד לא חשב לרגע שגם "חיי יהודים חשובים". דווקא אז, דחיקתם לעבר הרוב הלבן ההגמוני (שכמובן לא רוצה בהם) קיבלה תאוצה.
בחוויה שלו, הגזענים מייחסים בהכללה ליהודים את כל התכונות המזוהות עם מיעוטים אחרים – הם שקרנים, גנבים, מטונפים, דוחים ומסריחים. אבל כבעלי ממון הם גם נהנים מזכויות יתר, יש להם עוצמה גדולה והם שולטים בסתר בעולם כולו. כך היהודים הם גם תתי־אדם וגם שליטיה הסודיים של האנושות. זוהי המיתולוגיה הגזענית שנושבת באוויר כשהשמאל נמנע מלהכניס את היהודים למעגל הקדוש שלו. מפני שכל מי שנכללים במעגל הקדוש הם מדוכאים. והיהודי הוא בעת ובעונה אחת בעל כוחות דמיוניים וגם ילד שבוכה יותר חזק מכולם כשמותחים עליו ביקורת.
מאפיין מהותי נוסף שהופך את היהודים לשונים הוא היכולת להסתתר. זה לא רק עניין טכני, אלא מרכיב חשוב בהבנת היעדר היהודים מפוליטיקת הזהויות. מפני שאת רוב הזהויות, למעט המיניות (לפחות על פי רוב), די קשה להסתיר. יהודים יכולים להסתתר, הם יכולים להעמיד פנים שאינם יהודים. "מכאן ההנחה שמפני שקשה להבחין בהם מהרגע הראשון, הם אינם סובלים מגזענות. היהודים לא באמת סובלים מכך שמתייחסים אליהם כאל שונים, מפני שאינם נראים שונים".
גם זרים וגם לבנים
האנטישמיות נתפסה לעיתים כעניין של ימין ושמאל, הן בבריטניה והן בארצות הברית, אף שבשתיהן יש מצביעים יהודים לשתי המפלגות. בבריטניה באופן מסורתי היהודים תמיד נטו ללייבור, עד שג'רמי קורבין נבחר ליו"ר המפלגה (באדיל מזכיר אותו לא פעם בספר, אם כי לא מזכיר את קשריו עם חמאס). גם בארה"ב החלוקה הפוליטית נחשבה למובהקת בעבר, אך כיום פחות.
מה שהשתנה הוא עלייתה של צורה מודרנית של אנטישמיות, שסכסכה מעט את דפוסי ההצבעה וההתפלגות. עם זאת, הדבר לא הופך את הימין המיינסטרימי לאנטי־אנטישמי. זהו פרדוקס נוסף: בשעה שמפלגות שמרניות בעולם המערבי – שבאופן מסורתי נשבו בהן בעבר רוחות אנטישמיות – מצהירות על תמיכה עקרונית במדינת ישראל או ביהודים, חלק ניכר מגרעין מצביעיהם עדיין נגוע באנטישמיות קלאסית, לא פרוגרסיבית, שנובעת לרוב מבורות. בארה"ב זוהי תופעה שמועצמת בעיקר בקרב מצביעי טראמפ במדינות הדרום. גם בבריטניה היא ניכרת בעיקר בפריפריות. ארגוני "עליונות לבנה", למשל, טוענים שהיהודים הם פולשים וטפילים שבאו לעשוק מהלבנים האמיתיים של אמריקה (שהם ואבותיהם היו כמובן גדולי המנשלים של הילידים האמריקנים) את ארצם. באותה עת טוענים בשמאל כי היהודים הם האדם הלבן האולטימטיבי, אפילו "מגה־לבן".
האנטישמיות החדשה, הפרוגרסיבית, "המשכילה", לא יצרה ברית בין היהודים לשמרנים במובן של אויבו של אויבי הוא ידידי. אם מלחימים את שתי התמות של שולי הגושים הפוליטיים באמריקה, היהודים הם גם מעין פרעושים ועכברים, וגם עשירים ובעלי שררה. גם זרים וגם לבנים. הרע שבכל העולמות האפשריים. וזאת כאשר המציאות מספקת לאמריקנים לא מעט "רעים וזרים" אחרים לשנוא, החל ממהגרים מקסיקנים ועד מהגרים ממדינות מוסלמיות. כך גם בבריטניה, שפתחה מזמן את שעריה בפני המדינות הפוסט־קולוניאליסטיות. הימין הקיצוני באירופה לא נרתע משימוש בוטה בסטריאוטיפים ובתיאוריות קונספירציה, ולעיתים גם מגיע לכדי אלימות וטרור. אף שיש לו כאמור "אחרים" חדשים, תמיד ישנם היהודים. כמו איזה קונצנזוס של איחוד נפשות.
הצורה האנטישמית שבאדיל דן בה בהקשר זה היא פסיבית. לא זו שתוקפת את היהודים במפורש, אלא זו שפשוט לא מונה אותם בתוך הרשימה של אלה הראויים להגנה. זו שתזדעק להגנה על מיעוט בשל התבטאות זניחה וקלה ביותר כלפיו, אך תתעלם מפגיעה ביהודים, גם אם היא בוטה הרבה יותר.
באדיל שואל שוב ושוב איך בעצם הגיעו הדברים לידי כך, ומתאמץ כל העת לנסות ולהפריך את הסטריאוטיפים. הראשון בהם הוא שיהודים הם עשירים. הוא עשה עבודת עומק בחקר הנתונים ומצא שאין זה נכון, עובדתית. ממוצע השכר של המיעוט ההינדי בארצות הברית, למשל, גבוה יותר מזה של היהודים. על התזה כי היהודי הוא לבן, או מגה־לבן, הוא עונה שלא זאת בלבד שזה לא נכון (ע"ע היהודי המזרח־תיכוני), לבן זה לא צבע אלא עניין של ביטחון. לבן הוא ישות דינמית שתלויה במקום ובזמן. בהקשר זה מרתק לראות את תמונת הבינה המלאכותית שיצר אמן הולנדי, המראה כיצד ישו באמת אמור היה להיראות. כך הפכה פוליטיקת הזהויות את היהודי הלבן למיעוט אתני מוחלש, בהתאם לתפיסה הנוצרית.
וישנו הטיעון כי היהדות היא דת ולא גזע. אם יהדות היא רק דת, אז ביקורת נגדה היא ביקורת נגד דת ולא גזענות. היא כמו ביקורת נגד הכנסייה, שנחשבת לאקט לגיטימי גם בחוגים פרוגרסיביים. כדי לדחות טיעון זה מציין באדיל שלמרות היותו אתאיסט מוצהר, הגסטפו לא היה מהסס לירות בו. הוא לא נכנס לשאלה התיאורטית והמורכבת "מהי יהדות", אלא מסתפק בעובדה הקונקרטית, הפשוטה והחותכת, שגם יהודים שאינם הולכים לבית הכנסת הם קורבנות לאנטישמיות ולשנאה.
למי אכפת מישראל
בהקשר הישראלי חשוב לזכור שבאדיל בראש ובראשונה מפריד את היהודי הישראלי מהיהודי הבריטי. הוא מביא אל דפי ספרו חוויה של דברים שרואים משם – איך זה להיות יהודי בריטי. אף שלמהדורה העברית נוסף "פתח דבר" שנכתב לאחר אירועי 7 באוקטובר – טבח שגרם לבאדיל וללא מעט יהודים בריטיים לחזק את הקשר והאוריינטציה שלהם למדינת ישראל – הוא עדיין מגדיר את המדינה כלא רלוונטית. חוויית היהודי שלו היא לחלוטין בריטית מערבית, ואין לה קשר גם לציונות. לדידו מדובר בשתי ישויות שונות.
כך הוא כותב: "למי שאולי תוהים, עמדתי לגבי ישראל: היא לא מעניינת אותי יותר מכל מדינה אחרת, ולהניח שאכפת לי יותר, זה גזעני. אני אדם בריטי, יהודי, נכון, אבל הזהות היהודית שלי קשורה לגראוצ'ו מרקס, ולארי דייוויד, ושרה סילברמן, ופיליפ רות, וסיינפלד, וסול בלו, ודג מלוח… והיותה של אמי פליטה של הנאצים, ולחבישת כיפה בבית הספר היסודי היהודי שלי, ואין לכל אלה כל קשר למדינה מזרח־תיכונית במרחק כשלושת אלפים קילומטרים".
הוא יוצא נגד ההנחה שיהודי חייב להתעניין במה שקורה בישראל ושהוא תומך בה אוטומטית. לטענתו, רק היהודי לא יכול לחיות את חייו לעצמו, ונתפס תמיד כאשם וכאחראי על כל מה שעושים בני עמו בכל מקום שהם. אף מיעוט אחר לא נתפס כאחראי על מה שמדינת המוצא שלו עושה, בוודאי כאשר פער התקופות בין בני אדם למדינת המוצא שלהם הולך וגדל. בארה"ב בשנות השלושים, למשל, בעלי מוצא גרמני לא נקשרו לזוועות הנאצים. הוא מחזק את האבחנה הזו ומוסיף כי בראייתו, הישראלים בכלל אינם מאוד יהודים (ונופל בכך לאחד הסטריאוטיפים שהוא קובל עליהם ללא הרף). הם יותר מדי "שריריים, תוקפניים ובעלי ביטחון עצמי. הם יהודים ללא חרדה, ללא רגשי אשמה, כלומר לא באמת יהודים". נראה שרק ליהודי מותר להציג סטריאוטיפ על יהודי אחר, גם כשהתיאור כה רחוק מהמציאות.
יחד עם זאת, קשה להיות יהודי בריטי ולהתעלם לחלוטין מהריקושטים של הסכסוך הישראלי־ערבי. לכל סבב, גם למלחמה הנוכחית, מתגנבים סטריאוטיפים אנטישמיים עתיקים. כל סבב מוציא החוצה את מה שלרוב הודחק או הושתק. תהיה אשר תהיה עמדתך כלפי ישראל, כאשר לשיח מצטרפות רמיזות על הבוגדים הנצחיים שרצחו את ישו, כיהודי אינך יכול להישאר אדיש. וכך, גם אם יש לך ביקורת רבה כלפי ישראל. דווקא 7 באוקטובר חידד אצל באדיל את ההבנה שגם את יהודי ישראל "לא סופרים". שהם אמנם רוב בארצם ואוחזים בעמדות הכוח על אדמתם, אבל בזירה הבינלאומית הם עדיין "יהודים".
דוגמה מובהקת לכך הוא חווה לפני שנתיים. בימי "שומר החומות" התקיימה בלונדון הפגנת תמיכה בפלסטינים, אחת מני רבות. רבים מהמפגינים נשאו כרזות, ועל רבות מהן היו התייחסויות לנאצים ולשואה. "אבל על הכרזה שמשכה את תשומת לבי היה איור של ישו, עשוי בכישרון, שהזכיר לי את האיורים הנוצריים שראיתי בילדותי – נושא צלב, באחת התחנות בדרכו להיצלב. מתחת לאיור הופיעו המילים: אל תתנו להם לעשות את אותו הדבר שוב".
סיבוב הפרסה של השמאל
לצד זאת, באדיל מכוון את עיקר חיציו כנגד האנטישמיות הפרוגרסיבית. זו שייצוגיה המוחצנים ביותר הם תמיכה טוטאלית, עד עיוורון, בנרטיב הפלסטיני, ושקיימת גם ללא קשר לסבבי הלחימה. בהקשר זה הוא מעלה תהייה נחוצה ומעניינת: כיצד השמאל הפרוגרסיבי המשכיל, שאמור להיות הומניסטי, ליברלי ורודף שלום, עשה סיבוב פרסה אינטלקטואלי כה מרשים, עד שאינו קולט את הסתירה הפנימית בתפיסת העולם שלו בכל הנוגע לאנטישמיות. אין לו באמת תשובה מעמיקה וחד־משמעית.
אותי השאלה הזו החזירה לכתבי טוני מוריסון, הסופרת האפרו־אמריקנית הנפלאה, במיוחד לספרה "משחקים באפלה". היא כותבת שם שהעבדות אולי הסתיימה במלחמת האזרחים 1865, אך המשיכה לכונן את כל הוויית החיים של האפרו־אמריקני, שאימץ את נקודת המבט של הלבן ההגמוני וחילק את העולם לפי דפוסים זהים של כוח. היא הראתה זאת גם בחלק מיצירותיה הספרותיות; כיצד שחורים שתפסו עמדות כוח החילו את תפיסת העולם הזו על שחורים שראו כנחותים מהם. כך הלבנים יצאו במידת מה מהמשוואה המעשית של ההווה.
אבל הלבנים עשו דבר נוסף, בשל אותו מצפון ליברלי שבער בהם נוכח הזוועות שאבותיהם ביצעו בשחורים. הם הסיטו את האנרגיה השלילית, את אש האשמה שכוונה כלפיהם בצדק, לעבר היהודים. כמו אמרו לשחורים: נכון, אנו אחראים על העוול ההיסטורי הנורא, זה לעולם לא ייסלח, אבל הרי לפניכם עוול היסטורי נוסף, לא פחות נורא, והוא אינו רק היסטורי אלא ממשיך להתקיים בהווה במלוא הכוח והוא שאחראי לכל העוולות הנוכחיות – אלו היהודים. הם אלו שמחזיקים בכוח, בכסף. הם הסיבה שאתם עדיין סובלים ומקופחים.
לכן, לפי באדיל, האנטישמיות החדשה לא קשורה לישראל או לעזה. אלה הם רק תוספי דלק למדורה שדולקת גם כך. בתצורתה הפרוגרסיבית היא אכן מעוררת תהיות, שכן מדובר באנטישמיות של אנשים משכילים לרוב, לא בריונים רפי שכל מערבות מזרח אירופה, אבל עצי היסוד לאותה מדורה מגיעים משם. על פני מאות שנות היסטוריה, הרבה לפני 1948. אותם סטריאוטיפים בלבוש מודרני.
ללא אופטימיות
זהו ספר שקשה להניח מהיד. הוא מהיר, מדויק ולא סוטה לתיאורים ארוכים. הוא שוכן עמוק במסגרת המרחב שהוא מגדיר – בעיקר הפוליטיקה והתרבות הפופולרית. אבל המסקנה העולה מדבריו, כהסבר לאנטישמיות החדשה, היא שלא מדובר בסיבה אחת מכוננת. זו מדורה שנזרקים אליה ללא הפסקה זרדים מסוגים שונים – מסורתיים וקלאסיים, מחקריים וציוצי טוויטר.
באדיל מביא לא מעט דוגמאות מעולם הכדורגל. נכונות ככל שיהיו, הן דווקא מתארות תמונה חלקית. אכן יש שירים אנטישמיים ששרים כלפי אוהדי טוטנהאם (קבוצה שהבעלים שלה יהודי ורוב היהודים בלונדון אוהדים אותה, אבל רוב אוהדיה אינם יהודים), ופה ושם איזו אמירה נוראית של פרשן שנתנו לו ללהג יותר מדי (גארי ליניקר). אבל דווקא בתחום זה שחקנים בריטים שחורים, למרות מיקומם הגבוה במדרג פוליטיקת הזהויות, סובלים יותר (זו לא תחרות, אין כרגע בבריטניה כדורגלנים יהודים בולטים). כמעט בכל פעם שקבוצה אנגלית, או נבחרת אנגליה, מגיעה למדינות מזרח־אירופה, שחקן שחום־עור כזה או אחר מתקבל בנהמות. בליברפול שיחקו במשך השנים שלושה כדורגלנים ישראלים. זה לא הפריע לאוהדי הקבוצה לתמוך בהם, לשאוג את שמם ולאהוב אותם, כפי שזה לא הפריע לחלקם ב־2014 לכנות ברשתות גול שהובקע נגדם על ידי שחקנה הברזילאי של צ'לסי ווילאן, "גול יהודי".
אחרי שמיפה ותיאר את ההוויה המטורללת, ולמרות הנימה הקלילה, אפילו מבדחת לעיתים, השורה על דפי הספר, אין בו שום דבר אופטימי. ספרו של באדיל אינו מציע פתרון או דרך כלשהי להפחית את עוצמת האנטישמיות, והוא מכיר בכך שהעולם רק נהיה גרוע יותר מהבחינה הזו.
כשיהודים עזבו את אירופה לפני מאה שנים והיגרו לארץ החופש שביבשת אמריקה, או לארץ האבות שבמזרח התיכון, הם קיוו שהם משאירים מאחוריהם את האנטישמיות האירופית הישנה. אולם מתברר שלא ארה"ב ולא הציונות פתרו את הבעיה. לפעמים נראה שהם רק העצימו אותה, גרמו לה לפרקים להתחבא, או רק הפכו אותה למתוחכמת יותר. היא כל הזמן הייתה שם, בוערת על אש קטנה, ולעיתים נדמה כי היא שורפת את תאי המוח של הציוויליזציה.
האם בעקבות 7 באוקטובר משהו השתנה? האם ישנה יותר יכולת להקשיב? להבין את המורכבות של המצב היהודי, כמו את המורכבות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני? האם אפשר לעצב אחרת את תפיסת העולם של הדור הבא?
לפחות כפי שזה נראה כרגע, התשובות לשאלות הללו שליליות. העולם נהיה גרוע במובן הזה לא רק משום שהרשתות החברתיות נהיו לעיתים ממשיות יותר מהמציאות, אלא כי העובדות עצמן נהיו אלסטיות. כפי שכל אחד לומד מההיסטוריה מה שנוח לו, כל אחד לוקח מההבלים ברשת רק מה שמתאים לעמדה שלו ומחזק אותה. הספר עשוי להצביע על התופעה החדשה ולנתח אותה, אבל לא ממש יעזור למי שמעדיף לישון מבחינה אינטלקטואלית או להישאר עיוור.
