הרבה גיבורים חדשים יצרה המלחמה – חלקם אנשי צבא, חלקם מתנדבי החברה האזרחית. אבל בין השאר היא גם בנתה כוכב אקדמי אחד: ד"ר מיכאל מילשטיין, ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין של אוניברסיטת תל־אביב. מילשטיין אומנם הופיע מדי פעם בתקשורת, מאז השתחרר לפני כחמש שנים משירות צבאי ממושך באמ"ן, שבשיאו היה ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר. אבל מאז 7 באוקטובר כוכבו דרך. מדי כמה ימים הוא מפרסם מאמר פרשנות ב"ידיעות אחרונות", מתראיין בערוצי הטלוויזיה, ובעיקר מופיע מדי יום (!) בתוכנית הרדיו המואזנת של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן.
זה לא מקרי. משום שמילשטיין, מה לעשות, הוא בין הבודדים במערכת הצבאית שלא נפלו בשבי "הקונספציה", והוא גם לא מהסס לציין זאת. "במשך שנים הייתי בין היחידים שיצאו נגד 'ההסדרה' עם חמאס, נגד מדיניות הסבבים, ואפילו נגד ההרשאה לפועלים עזתים לצאת לעבוד בישראל", הוא אומר בריאיון.
לב הקונספציה, בעיניו, איננו עצם ההכלה של סבבי העימות עם חמאס, במקום לצאת למלחמת הכרעה כמו זו שנעשית בחודשים האחרונים, אלא הניתוח שגרם לכך: "תפסנו את חמאס במונחים מערביים, כארגון טרור שברגע שקיבל לידיו שטח הוא עובר שינוי, מתמסד, וכעת הוא מתמקד בשרידות השלטון. לכן הנחנו שניתן יהיה לקנות את השקט מחמאס באמצעות מזוודות כסף ומתן הטבות לאוכלוסייה.
"מי ששואל מה גרם להם לבצע טבח ברברי כזה, שעלול להביא לסוף שלטונם בעזה, מעיד על עצמו שלא התחיל להבין את חמאס. חמאס הוא ארגון דתי משיחי, שיעדו הוא השמדת הישות הציונית והקמת מדינה פלסטינית על כל שטח ארץ ישראל, כנקודת מוצא להקמת חליפות אסלאמית בכל רחבי המזרח התיכון. לכן ברור שברגע שהם מזהים בישראל מצב של חולשה ותורפה, הם ינצלו אותו כדי להגשים את חלומם, לא משנה המחיר".
"במשך השנים היו לי ויכוחים עם בכיר באמ"ן, אדם שאני מאוד מעריך. שאלתי אותו: האם היית מעלה בדעתך לקחת חוקר של ארה"ב שאינו יודע אנגלית? חוקר של צרפת שאינו יודע צרפתית? איך זה שאתה לוקח מזרחנים שאינם יודעים ערבית? זה נובע מבוז עמוק כלפי הערבים, ותחושה שאפשר 'להבין את הראש שלהם' גם מבלי להבין את שפתם. הרי כמה מתוחכמים הם יכולים להיות?"
באותה מידה, ממשיך מילשטיין, "מי ששואל אותי עכשיו האם הם לא מתחרטים על המתקפה אחרי כל המחיר ששולם, ונוכח הסכנה שהם עצמם יאבדו את שלטונם ברצועה, גם הוא מעיד על עצמו שהוא לא מבין אותם. ארגון משיחי לא חושש מהמחיר. הוא מספיק רציונלי כדי לא לתקוף בשעה שהאויב חזק ודרוך, אבל ברגע שהוא מזהה חולשה, שאלת המחיר לא מעניינת אותו. הוא משוכנע שהמתקפה הנוכחית היא רק נקודת התחלה, שאחריה יבואו אחרים וישלימו את המלאכה, ולא משנה אם זה יקרה עכשיו, בעוד כמה שנים או אחרי כמה דורות. הזמן האסלאמיסטי הוא זמן סבלני".
בעל הבית השתגע
את הצלחתו בהבנת כוונותיו של חמאס, לעומת עמיתיו ששגו והתמכרו לקונספציה, הוא תולה בכלים שבהם השתמש: "למרבה הצער, חלק גדול מהמזרחנים במודיעין לא קוראים ערבית, שזה כשלעצמו מצב בלתי נסבל. במשך השנים היו לי ויכוחים עם אחד מבכירי אמ"ן, אדם שאני מאוד מעריך. שאלתי אותו: האם היית מעלה בדעתך לקחת חוקר של ארה"ב שאינו יודע אנגלית? חוקר של צרפת שאינו יודע צרפתית? אז איך זה שאתה לוקח מזרחנים שאינם יודעים ערבית? ההסבר הוא שבחברה הישראלית בכלל, וכך גם בקרב חוקרי החברה הערבית, יש בוז עמוק כלפי הערבים, ולכן יש תחושה שאפשר 'להבין את הראש שלהם' גם מבלי להבין את שפתם. הרי כמה מתוחכמים הם יכולים להיות?
"יותר מזה: אני חושב שאחד היתרונות שלי על חלק מחוקרי אמ"ן היה דווקא העובדה שמכיוון שכבר כמה שנים אני לא חלק מאמ"ן נסמכתי בעיקר על מודיעין גלוי, דברים שפורסמו בגלוי בתקשורת, ושם הם אמרו במפורש שוב ושוב: ג'יהאד, ג'יהאד, ג'יהאד. באמ"ן כל כך האמינו במודיעין הטכנולוגי, עד שהרשו לעצמם לבטל לגמרי את 'חצב', היחידה שעסקה באיסוף המודיעין הגלוי".
אם חמאס רצו לנצל את חולשתנו ולהגשים את מזימת ההשמדה, למה הם לא שיתפו פעולה עם חיזבאללה ואיראן, מה שהיה משפר את הסיכוי מבחינתם?
"תנסה להיכנס לראש שלהם. סינוואר וראשי חמאס האמינו שהם איתרו הזדמנות להביא להשמדת ישראל – הרגע שיביא להם תהילת נצח בהיסטוריה האסלאמית. למה להם לחלוק את התהילה הזו עם איראן וחיזבאללה, שהם גופים יותר גדולים ומן הסתם יזכו ביותר נתחים מה'תהילה'? צריך גם לזכור שחמאס הוא ארגון סוני, וחיזבאללה ואיראן הם בכל זאת שיעים. עם כל שיתוף הפעולה בין הגופים השונים לטובת המלחמה בישראל, לאיבה הזו יש עדיין משמעות רבה".
ולמרות הבחירה שלא לשתף פעולה מראש, חמאס, אומר מילשטיין, אכן התאכזב מאוד מכך שהכוחות האזוריים הללו לא נחלצו לעזרתו בדיעבד, אחרי 7 באוקטובר. לכל אחד מהם היו סיבותיו שלו: "לחמאס אין בעיה לזכות בתמיכת האוכלוסייה שלו. כל אוכלוסיית עזה מורכבת ממוסלמים סונים, שבגדול מזדהים עם תפיסת העולם של חמאס. חיזבאללה נמצא במקום מורכב יותר. הוא מייצג עדה שהפכה אומנם להיות הגדולה ביותר בלבנון, כ־30%, אבל היא עדיין לא רוב, והיא צריכה להתחשב במרקם עדתי מורכב. בלבנון יש גם סונים ודרוזים ועלאווים, וגם לא מעט נוצרים, וכל העדות האלה ממש לא רוצות שחיזבאללה ימשיך לסכן את לבנון, שנמצאת גם ככה במצב מאוד קשה, לטובת הפוליטיקה שלו בכלל ולטובת חמאס־עזה בפרט. נסראללה חייב להתחשב ברגישות הזו. מה גם שהאמריקאים מיהרו להציב פה שתי ספינות מלחמה, ששידרו לחיזבאללה את המסר של הנשיא ביידן: Don't.
"גם איראן נמצאת במצב פנימי סבוך למדי. היא על סף הפיכה למדינה גרעינית, וממש לא רוצה שהמערב יפריע לה בדרכה. יש בתוכה גם הרבה כעס מצד חוגים רבים במדינה על הדיכוי ועל המצב הכלכלי הקשה, והשנה גם מתקיימת שם מערכת בחירות. לא מתאים להם עכשיו לבלוט יותר מדי במלחמה בישראל, אם כי אני מעריך שהם בהחלט היו רוצים שחיזבאללה יהיה יותר מעורב.
"אבל אני חושב שהאכזבה הגדולה ביותר של סינוואר היא מערביי ישראל. במאי 2021, בימי שומר החומות, הוא הופתע לגלות את תמיכתם הגדולה בו, ולדעתי הוא האמין וקיווה שזה יחזור על עצמו בעוצמה גדולה יותר גם בסיפור הנוכחי. אבל ערביי ישראל ראו מה שקורה בעזה והבינו שבפעם הזו 'בעל הבית השתגע', ולא כדאי להם לעצבן אותו. מה גם שהראינו להם שינוי מדיניות, בכך שבאמת שמנו את הרגל הרבה יותר חזק על הצוואר שלהם. היו הרבה יותר מעצרים, אפילו על כתיבת פוסטים, לעומת תקופת שומר החומות. אז הם העדיפו לא להסתבך".
אתה חושב שהשקט של ערביי ישראל נבע גם מזעזוע אמיתי מהטבח?
"לצערי לא. לא ראיתי הרבה ביטויים של זעזוע אמיתי מהטבח, לפחות לא בקרב ההנהגה הערבית. הפוליטיקאי הערבי היחיד שראיתי אצלו זעזוע כזה היה מנסור עבאס, שהוציא גינוי חריף כבר במוצאי 7 באוקטובר".
לשים גבול
ברוח הזו, מילשטיין גם לא אופטימי ביחס לאפשרות של שלום ישראלי־פלסטיני בעתיד הנראה לעין: "בימי חיי הכרתי בסך הכול שלושה מנהיגים פלסטינים שהבינו ששלום בין העמים הוא באמת אינטרס פלסטיני, ושלושתם נדחקו מהזירה הציבורית. הראשון היה פייסל חוסייני, שהלך לעולמו. השני היה תלמידו וחברו, סרי נוסייבה, שמלמד פילוסופיה באוניברסיטת אל־קודס. והשלישי הוא ראש הממשלה לשעבר סלאם פייאד, שגם הוא מבלה היום בפרינסטון. כל שאר המנהיגים – כולל אבו־מאזן וכל מי שמוזכרים כמועמדים לרשת אותו, כמו מוחמד דחלאן או מרואן ברגותי – מאמינים שעצם קיומה של ריבונות יהודית כלשהי בשטח פלסטין הוא עוול היסטורי, שהאומה הפלסטינית צריכה לתקן בשלב כזה או אחר. עד אז ייתכנו פשרות זמניות, תועלתניות, אבל לא ויתור על החזון. זה נכון לדעתי לא רק לגבי ההנהגה, אלא גם לגבי רוב מוחלט של הציבור הפלסטיני, גם בשטחים וגם בתוך הקו הירוק".
עם זאת, הוא גם לא תומך בגישת "ניהול הסכסוך" ושימור הסטטוס קוו המדיני־טריטוריאלי הקיים: "המצב הקיים מוליך אותנו בהכרח לכיוון של מדינה אחת, בין הים לירדן, שבה היהודים והפלסטינים יהיו שווים בערך בכוחם הדמוגרפי. אחרי הטבח של 7 באוקטובר, שנעשה מתוך מצב של גבול בינינו לבינם, אנחנו אמורים להבין שמצב של מדינה אחת, בלי גבול, הוא מתכון בטוח לשכפול מעשי הטבח. כך שאנחנו חייבים היפרדות: אנחנו צריכים לספח את גושי ההתיישבות הגדולים, לפנות את היישובים שמעבר לגושים האלה, ולשים גבול ברור בינינו לבינם – כאשר אנחנו שומרים בעצמנו על כל הגבולות שמוליכים לשטח הפלסטיני, כולל לאורך הגבול עם ירדן, כדי למנוע הברחות של אמצעי לחימה. במקרה כזה, השאלה האם נסתובב בערים הפלסטיניות באופן קבוע היא שאלה משנית. אם לא יהיה להם נשק, הם ממילא לא יוכלו לפגוע בנו באופן משמעותי.
"הוא הדין בעזה. צריך לקַבע שם בטווח הנראה לעין ממשל צבאי ישראלי, כי בכל מקום שנצא ממנו, חמאס מיד ייכנס. עזה היא חמאסית ברוחה, גם אם נשמיד עכשיו את כל גדודי חמאס. וכמובן, צריך לכבוש את ציר פילדלפי ולשלוט בו כדי למנוע הברחת אמצעי לחימה, הן מעל הקרקע והן מתחתיה".
ומה עם החיים האזרחיים? אנחנו באמת רוצים להיות אחראים לכלכלתם ולצרכיהם של 2 מיליון תושבי עזה?
"לא. נפעל לתיאום של סיוע ממדינות ערביות מתונות ומהקהילה הבינלאומית בכלל, כשאנחנו האחראים הבלעדיים על הביטחון".
מי בעולם ישתף פעולה עם ממשל צבאי ישראלי?
"בהתחלה זה אכן ייפול עלינו. אבל בהדרגה נפעל לשילוב המדינות המתונות והקהילה הבינלאומית, אני מאמין שכשהמצב הביטחוני יירגע, גם הם ישתפו פעולה. הכול בתנאי שהשליטה הביטחונית המלאה, גם בעזה וגם ביו"ש, תהיה בידינו. צר לי לאכזב את מי שמקווה לשלום אוטופי בינינו. אנחנו נצטרך עוד הרבה שנים לחיות על חרבנו, והברירות שלנו לא יהיו בין אופציות טובות וגרועות, אלא בין אופציות גרועות וגרועות יותר".
"חמש השנים המעניינות בחיי"
מילשטיין (52) הוא עוף מוזר בקהילת המזרחנים הישראלית לא רק בדעותיו אלא גם ברקע האישי שלו, ולא מופרך לשער שיש קשר בין הדברים. הוא נולד ב־1972 לזוג הורים שעלו לארץ מאוקראינה מיד אחרי מלחמת ששת הימים: "הם לא היו מסורבי עלייה. מיד אחרי המלחמה נוצר חלון הזדמנויות מאוד קצר לעלות לארץ בקלות יחסית, והם מיהרו לנצל אותו".
הוא גדל תחילה בשכונת שמואל הנביא בירושלים, שהייתה באותם ימים שכונה מובהקת של עולים חדשים ממגוון ארצות, במיוחד בריה"מ וצרפת. בגיל חמש עקרה משפחתו לבית־שמש, ובהמשך לראשון־לציון. מילשטיין למד שם בגימנסיה הריאלית, ואף הצטיין בלימודי המתמטיקה.
למרות זאת, כשהגיעה שעתו להתגייס הוא בחר במסלול של עתודאי, ודווקא בלימודי המזרח התיכון: "היו לי שתי מגמות בולטות בתיכון: מתמטיקה ומזרחנות, ובסוף העדפתי להמשיך במסלול המזרחני, כי משך אותי יותר להבין את האנשים שאני פוגש ברחוב. למזלי, כשסיימתי את הלימודים ועמדתי להתגייס, ב־1994, בדיוק הוחלט באמ"ן להקים לראשונה מדור שיעסוק בחברה הפלסטינית. זה קרה בגלל הסכמי אוסלו, שהפכו את השטחים לסוג של 'מדינה אחרת' (עד אז נחשבו שטחי יו"ש כממלכתו הבלעדית של השב"כ; י"ש), ושמחתי מאוד להשתלב בזירה הזו. כאמור השאיפה שלי הייתה ללמוד את האנשים שאני ממילא פוגש. את העיראקים והאיראנים לא ממש הזדמן לי לפגוש, אבל את הפלסטינים כן".
את רוב שנותיו באמ"ן אכן עשה בזירה הפלסטינית, למעט כמה שנים כראש ענף איראן, כך שגם את הסוגיה האיראנית הוא מכיר היטב. על מצבו העכשווי של העימות עם איראן הוא אומר: "לצערי הגדול, איראן נמצאת על סף הפיכתה למדינה גרעינית, ואני לא רואה דרך שבה נוכל לעצור את זה. הדבר היחיד שיכול לבלום את התהליך הזה הם תהליכים פנימיים באיראן שיפילו את השלטון. המערב יכול לסייע בכך, בעיקר על ידי סנקציות כלכליות כבדות. אבל לצערי גם עכשיו אני לא רואה את המערב הולך בדרך הזו. גם בריטניה, שמתעמתת עכשיו באופן חריף עם הח'ותים, לא מעזה לומר מה שברור לכולם: שאיראן היא זו שעומדת מאחורי הח'ותים, וכדי לפגוע בח'ותים צריך לפגוע באיראן. גם עכשיו הבריטים ממשיכים במסחר מאוד רחב עם איראן. אין מה לעשות, גם הם מאמינים ברעיון של קניית שקט בכסף.
"אז מה נשאר לנו? להשלים עם הרעיון שאיראן תהפוך בזמן הלא רחוק למדינה גרעינית, ואנחנו צריכים להתרגל למשטר של מאזן אימה. זו לא האפשרות האידיאלית, אבל אפשר לחיות עם זה. ארה"ב ובריה"מ חיו כך כמה עשרות שנים".
מילשטיין פרש משירות הקבע שלו ב־2019, אבל מאמ"ן פרש כבר חמש שנים קודם לכן. את חמש השנים הללו הוא עשה במפקדת תיאום הפעולות בשטחים, תחת שרביטו של אלוף במיל' יואב (פולי) מרדכי, שהוא שימש כיועצו הקרוב.
"התפקיד שלי אצל פולי היה מימוש חלום משותף של שנינו", מספר מילשטיין. "הוא רצה לשדרג את מעמדה של מתפ"ש (מפקדת תיאום הפעולות בשטחים) במכלול הגופים העוסקים בסוגיה הפלסטינית, כי בסופו של דבר זו הזרוע שגם מנהלת שם את חיי היומיום ולא רק חוקרת תיאורטית את המצב. אני מצידי רציתי לצאת מאמ"ן ולחוות את האוכלוסייה מקרוב, דרך אחריות ממשית להחלטות הנקבעות לגביה. אני יכול לומר היום שאלה היו חמש השנים הטובות והמעניינות ביותר בחיי המקצועיים. אני ממליץ, וגם המלצתי בפועל, לכל בכיר באמ"ן להתנסות בחוויה הזו. אין לי ספק שמי שיחווה את האחריות המעשית לאוכלוסייה יבין אותה טוב יותר גם כחוקר. הבעיה היא כאמור שרוב החוקרים בכלל לא מבינים ערבית, וגם די בזים לערבים, ולכן לא מעניינת אותם האחריות המעשית לחייהם".
את חמש השנים האחרונות הוא עשה בעולם האקדמי, מה שאפשר לילדו הצעיר, אלעד בן השבע, לראות אותו הרבה יותר משזכו לכך שני ילדיו הגדולים, זוהר בן ה־19 וליהיא בת ה־16. השינוי הזה מאפשר גם לאשתו נועה להתקדם בקריירה שלה, כפסיכיאטרית בבית החולים שניידר לילדים: "אם לשני הילדים הגדולים שלנו כמעט לא היה אבא, לילד הצעיר כמעט אין אמא. הוא התרגל לאבא שלוקח אותו מבית הספר, מבשל ומעסיק אותו".
שוקל לעבור לפוליטיקה
בשנים האחרונות השתתף מילשטיין בקידום חוק שיחייב את כל התלמידים היהודים במדינה ללמוד ערבית ולהיבחן עליה במהלך שנות התיכון. החוק טרם עבר, אבל לדברי מילשטיין הוא בשלבי קידום משמעותיים. במקביל, הוא פעל גם לעודד את מערכת החינוך הערבית להשקיע הרבה יותר בלימוד העברית.
"אני מאוד מוטרד מהניכור ההדדי בין שתי החברות, שהולך וגדל", הוא אומר. "זה נכון שיש גם צעירים ערבים שמשתלבים, אבל להערכתי חלק גדול יותר הולך ומתרחק מהציבור היהודי, בגלל העובדה שכל אחת מהאוכלוסיות, היהודית והערבית, לא מכירה את השפה והתרבות של האוכלוסייה האחרת. מאז 7 באוקטובר הניכור זינק שבעתיים, כי הציבור היהודי נעשה מאוד חשדן וחושש מן הערבים. כל פוסט של כאב על ההרוגים בעזה מתורגם כהזדהות, או לפחות כאי גינוי, של הטבח, וכתוצאה מכך גם הערבים נעשו מסוגרים יותר בתוך עצמם.
"במחקר שנעשה לא מזמן התברר ש־8% מן הצעירים הערבים שהתכוונו ללמוד השנה באוניברסיטאות ישראליות חזרו בהם, ורובם מעדיפים עכשיו ללמוד באוניברסיטאות פלסטיניות, מה שמן הסתם יעמיק את החשיפה שלהם להסתה ולשנאה כנגד ישראל. זה מצב שאנחנו צריכים להילחם בו, כי בכל תסריט נראה לעין נמשיך לחיות יחד עם הציבור הערבי בישראל. אז לטובת כולנו, כדאי שהניכור יפחת".
מאורעות 7 באוקטובר והמלחמה בעזה עיכבו את השלמתו של פרויקט גדול נוסף שמילשטיין שקד עליו בשנים האחרונות: כתיבת ספר על תולדות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, שהיה אמור לצאת לאור בסוף 2023, לציון שלושים שנה לחתימת הסכמי אוסלו. המלחמה, כאמור, שיבשה את התוכנית, וכמובן תדרוש ממילשטיין להוסיף לספר פרקים חדשים. זה ייקח זמן, מפני שלאורך חמשת החודשים האחרונים שירת מילשטיין במילואים כאיש חטיבת המחקר של אמ"ן, כור מחצבתו המקורי. מסתבר שלמרות, ואולי בגלל, ביקורתו הנחרצת על הטעויות של אמ"ן בחקר החברה הפלסטינית, חבריו לשעבר נזקקו לו מאוד בתקופה הזו. מצד שני, גם על הספר הוא לא היה מוכן לוותר ולאחר יותר מדי בפרסומו, "כך שבכל יום חופש או אפילו שעות חופש מהמילואים, בזמן שהחברים שלי ניקו קצת את הראש, אני ישבתי וכתבתי". הספר אמור לראות אור בעוד חודשים ספורים, בהוצאת עם עובד.
כמי שרוצה מאוד להשפיע על היחסים בין ישראל והפלסטינים לא רק בתיאוריה אלא גם בחיים הממשיים, מילשטיין לא פוסל את האפשרות שיעבור בהמשך מן האקדמיה לפוליטיקה: "אני בוחן כרגע איפה אוכל להשפיע יותר – כאקדמאי, כפוליטיקאי, או אולי דווקא בדרג המקצועי של שירות המדינה, כבכיר במשרד ממשלתי שעוסק בסוגיות האלה".
המפה הפוליטית עתידה בוודאי להשתנות מאוד בעקבות המלחמה. אבל מן הגוורדיה הקיימת, עם מי אתה הכי מזהה את עצמך?
"הייתי אומר שאני הכי מזדהה עם האגף הביטחוניסטי של 'המחנה הממלכתי'. לא אנשי ימין אידיאולוגיים כמו סער ואלקין, אלא יותר אנשים כמו גנץ ואיזנקוט. לא שאני מסכים איתם בכל מילה, אבל זה הכיוון. משהו מהסוג שהיה פעם האגף הביטחוניסטי של מפלגת העבודה, שלא רצה מדינה דו־לאומית אבל גם לא האמין בשלום עם הפלסטינים, ולכן דגל בהיפרדות חד־צדדית".
