את הסיפור שאציג כאן התכוונתי לכתוב כבר לפני שנה ולפרסמו בתאריך הנוכחי; המלחמה שפרצה בשמחת תורה העצימה עוד את חשיבותו. לפני שלושה חודשים נפל, לדאבון ליבנו הכבד, בננו היקר סרן איתן פיש, מפקד מחלקה בשריון, בקרב בעזה. נפילתו של בני הוסיפה משמעות כואבת לסיפור, כפי שאתאר בהמשך.
בבית קברות ישן בחיפה, סמוך לחוף, ישנו קבר אחד מיוחד, שהיה אלמוני במשך כמעט מאה שנה. אני מבקש לספר כאן על אישיות נדירה ורבת עוצמה של אותו נפטר, שהיה איש גיבור, אמיץ ובעל חזון נבואי. חייו היו רצופי מאבקים ותקווה, אך סופם באסון אישי כבד. השפעתו הייתה נשכחת לעד, אלמלא נחשפה זהותו כמעט במקרה.
ראשיתו של סיפורנו בהונגריה לפני כ־125 שנה. האוכלוסייה היהודית הגדולה במדינה נהנתה משוויון זכויות רחב. היהודים שאפו להתערות בכלכלה ובחברה, ורבים מהם תפסו עמדות משפיעות בעולם התרבותי, הכלכלי, החברתי והצבאי. אחד מהם היה אלברט ברוך פיש. הוא היה גאה ביהדותו, בד בבד עם נאמנותו לממלכה. אלברט התגייס לצבא האוסטרו־הונגרי, עשה חיל והתקדם במסלול הפיקודי עד לדרגה בכירה ביותר. במהלך מלחמת העולם הראשונה השתתף בקרבות רבים, כשהוא כבר בשנות הארבעים לחייו, נשוי ואב לילד. בסוף המלחמה חזר לביתו כשהוא מוכר כגיבור אמיץ, עטור אותות הערכה.
בני משפחתו היו גאים בנציגם שהביא להם כבוד, והוכיח לסביבה כולה את נאמנותם של היהודים למדינה ההונגרית ואת התועלת שהיא עשויה להפיק מהם. לרגל סיום המלחמה ושיבתו לחיק המשפחה הזמין הדוד אלברט את כל קרוביו ומכריו אל ביתו הגדול. אך המוזמנים הרבים הופתעו מהדברים שנשא באוזניהם, שהיו בניגוד גמור לציפיותיהם.
"בני משפחה וחברים יקרים", פתח אלברט. "עברתי חוויות קשות במהלך המלחמה מול האויב, נחשפתי לסכנת חיים, ניצלתי והצלתי את חבריי הלוחמים, לא פעם בניסי ניסים. אבל להפתעתי ולצערי הרב נתקלתי גם בגילויי שנאה ואנטישמיות רבים וקשים מצד בכירים רמי דרג בתוך הצבא שלנו ומצד ההנהגה הלאומית, תוך כפיות טובה שאין כדוגמתה.
"אחרי מחשבות רבות ובלב כבד", המשיך אלברט, "הגעתי למסקנה ברורה שאין עתיד לעם היהודי בהונגריה בפרט ובאירופה בכלל. לא יעזרו כל ניסיונותינו להשתלב בחברה האירופית; בסופו של דבר היא תתעלם מנאמנותנו ותמיט עלינו אסון. לכן החלטנו, אשתי ז'ני ואני, לעשות מעשה, ויחד עם בננו הקטן אנו עוזבים את הונגריה ומפליגים לארץ ישראל, פלשתינה, כדי לקבוע בה את ביתנו. רק שם יש עתיד לעם היהודי. אני קורא לכם לעשות כמוני, לפני שיהיה מאוחר מדי".
האחיינית שהקשיבה
ההמולה בקהל הייתה רבה. לא לכך ציפו האורחים. רבים חלקו על מסקנתו של אלברט, לעגו לו ואף כעסו על דבריו. הרי כאן בהונגריה השתקעו דורות רבים, רכשו נכסים, בתים ואדמות, התפרנסו ואף פיתחו קריירה, קשרו קשרי שכנות וחברות עם רבים מבני העם ההונגרי, ונדמה שאף החלו להשתלב יפה בחברה הגבוהה. אז כעת לעזוב ולנטוש הכול? ולשם מה? ארץ ישראל באותם ימים הייתה ברובה מקום חרב ומדברי. שררו בה שממה, ביצות ומחלות. מיעוט יהודי חי בה בקרב אוכלוסייה ערבית עוינת, וחסרו בה תנאי קיום בסיסיים, בוודאי עבור מי שהורגל בחיי תפנוקים ומותרות. ובכלל, בפלשתינה לא היו האדריכלות האירופית המפוארת, ולא נמצאו בה כיכרות מעוטרים, בתי אופרה מהודרים ובתי הקפה המוכרים.
לא רק שהאנשים התקשו לקבל את דבריו של אלברט, הם גם חששו שמא יסחף אחריו כמה מבני הנוער, שכבר החלו להטות את אוזניהם לאותם קולות ציוניים פזיזים. לכן הם צעקו לעברו בבוז, כינו אותו "אלברט פנטזיה", וגינו אותו ואת רעיונותיו ההזויים והמסוכנים.
אך היו בודדים בקהל שכן האזינו בקשב לנאמר, וחשבו שאולי הצדק איתו. אחת מהם הייתה אחייניתו הצעירה גולדה, שהייתה נשואה לאשר אנשיל הרשקוביץ, ואֵם לפעוט בשם צבי הירש. בתום הערב, כשהקהל התפזר, ניגשה גולדה אל דוֹד אלברט שאותו אהבה והעריצה, בירכה אותו על החלטתו האמיצה והביעה תקווה שהם יצטרפו אליו כאשר יוכלו. לזוג הצעיר, שהיה חסר רכוש ומטופל בתינוק רך, היה קשה להסתגל לקשיי המעבר והנדודים. הם קיוו שהדבר יתאפשר בהמשך, כשמשפחתם תגדל ותתבסס. "יבוא היום וילדינו יגורו בארץ ישראל", אמרה גולדה לדוד אלברט.
כאשר אמר אלברט, כן עשה. הוא מכר את כל נכסיו, ובסביבות שנת 1920 עלה ארצה עם רעייתו ובנו והשתקע בחיפה . הקשר עם משפחתו בהונגריה נשמר דרך מכתבים. הבן גדל, סיים לימודי הנדסה והחל לעבוד לפרנסתו. למרבה האסון, באחד המפעלים שהוא עבד בהם אירע פיצוץ, והוא נהרג. לאלברט היה קשה לשאת את הכאב על מות בנו יחידו, וזמן לא רב אחריו, בשנת 1936, הוא מת מיגון. רעייתו ז'ני, שנשארה לבדה, חלתה בעיניה והתעוורה. במשפחה אמרו שהדבר קרה בעקבות הדמעות הרבות שהזילה על אסונותיה. קרובי משפחתה בהונגריה חסו על האלמנה הערירית והעיוורת שנותרה בודדה, ודאגו שמא לא תשרוד בסביבה המנוכרת. מישהו מהם נסע ארצה והשיב אותה לחיק המשפחה בהונגריה.
בינתיים בהונגריה התרחבה משפחתם של האחיינית גולדה ובעלה אנשיל הרשקוביץ, ומלבד הבן הרשי נולדו להם עוד חמש בנות. ז'ני אהבה להתארח אצל אחייניתה האהובה והרבתה לספר לילדים בשבחה של ארץ ישראל: על השמיים הכחולים, השמש המלטפת, החול הזהוב והתפוזים המתוקים. זמן לא רב אחרי שיבתה של ז'ני, מוראות השואה הגיעו גם להונגריה. ז'ני נרצחה יחד עם קרובי משפחה רבים. אכן, כפי שחזה אלברט בעלה שנים רבות קודם לכן, ליהודים לא היה עתיד בהונגריה.
שם וזכר בעולם
לכאורה בכך בא אל קיצו סיפורה הטרגי של משפחה אחת: אלברט־ברוך, אשתו ז'ני ובנם היחיד, שעזבו את ביתם ונדדו אל הרפתקה ציונית נועזת בארץ ישראל כשבליבם תקווה גדולה, אך סיימו את חייהם ללא כל המשכיות או רושם כלשהו בעולם. אכן, רק לכאורה. נמשיך בחלק המקביל של הסיפור: קורותיה של משפחת הרשקוביץ.
עם פלישת הנאצים להונגריה נלקחו אבי המשפחה אשר־אנשיל ובנו הבכור, הבחור הרשי, לעבודות כפייה. שניהם לא שרדו את מסעות המוות, בסוף המלחמה. האם גולדה וחמש בנותיה נשלחו ברכבות משא לאושוויץ. עם הגיעם למחנה נלקחו האם והבת הקטנה ריזוקה ישר לתאי הגזים.
ארבע האחיות – בלה הגדולה, רוז'י, לילי, ונושי הקטנה – נותרו בחיים. כמי שיכולות לעבוד ולהביא תועלת למכונת המלחמה הנאצית, הן הובלו במסע הישרדות לא ייאמן ממחנה למחנה, ברחבי פולין וגרמניה. הן עברו דרך רצופת סבל, ייסורים והצלה, תוך שהן מחזקות ומגינות זו על זו. בסוף המלחמה הגיעו ארבעתן לשוודיה, פצועות בגופן ובנפשן.
באותה עת היה העולם מלא בפליטים ובפליטות יהודים, חסרי משפחה ונטולי בית לשוב אליו. שרידי החרב היו צריכים לקבל החלטה היכן לבנות מחדש את חייהם, מתוך ההריסות. לארבע האחיות היה ברור שפניהן מועדות לארץ ישראל; יעד שמאתגר להגיע אליו ומאתגר לחיות בו. היה זה עוד לפני קום מדינת ישראל.
חברותיהן של האחיות, כמו גם קרובי משפחה רחוקים שבחרו להגר לארצות הברית, לקנדה, לבלגיה ולשוודיה, ניסו לשכנען להצטרף אליהן בנימוקים רבים: "סבלתן מספיק, כעת מגיע לכן לחיות חיים נוחים ושלווים", אמרו. "בפלשתינה יש רק מדבר וצנע ומלחמות עם הערבים. הגוף החולה והפצוע שלכן לא יעמוד בתנאיה הקשים של הארץ".
ואולם נחישותן לעלות ארצה גברה על כל ההפצרות והקשיים. האחיות הקימו משפחות ברמת־גן וסביבתה, ונולדו להם ילדים. האחות הקטנה, נושי, נישאה ליחיאל צבי פיש, גם הוא ניצול שואה (לא ידוע על קשר משפחתי לאלברט פיש). נולדו להם שלושה ילדים: טובה, מנחם אשר, ואני הקטן, דוד ברוך.
כילד שאלתי את אמי על שם מי אני קרוי; בסביבת ניצולי השואה היה מקובל שלכל שם יש משמעות. אימי סיפרה לי שאחד משני שמותיי ניתן לי על שם קרוב משפחה שעלה לארץ שנים רבות לפני המלחמה, ובנו יחידו נהרג בארץ. לכן היא החליטה לקרוא לי על שמו, למען יהיה לו שם וזכר בעולם. כילד קטן לא ייחסתי לדבר חשיבות יתרה, והסתפקתי בתשובתה.
זכיתי להקים משפחה לצד אחיי ובני דודיי, צאצאיהם של ארבעת האחיות. כל המשפחה המורחבת והענפה גרה בארץ ישראל. הודיתי להוריי על החלטתם להקים את ביתם בארץ ישראל, שחסכה ממני ילדות ומגורים בגולה, וגם את קשיי הקליטה כעולה חדש בארץ, לו הייתי עולה בעצמי. הורינו נטלו על עצמם את הקושי הזה, ובכך העניקו לנו חיים נוחים של משמעות במולדתנו העתיקה והמתחדשת, ארץ ישראל.
אפקט הפרפר
אמי הלכה לעולמה לפני כ־25 שנה. את ההיסטוריה המשפחתית המשכתי ללמוד מדודתי היקרה לילי, אחת מאותן ארבע אחיות, שהאריכה ימים עד גיל 96 ונפטרה לא מזמן. לפני כמה שנים שאלתי אותה: מניין הייתה לכם העוצמה והנחישות לעלות דווקא לארץ ישראל אחרי השואה, בניגוד להפצרות חברותיכן, שהיה בהן צדק והיגיון רב?
היא סיפרה לי באופן מפורט על אותו דוד אלברט, משפחתו וגורלו, והוסיפה: "גדלנו בבית ציוני, ששאף וחינך אותנו לעלות לארץ ישראל. את ההשראה החזקה והברורה קיבלה אימא שלנו מאותו דוד אלברט, שאותו אהבה. היא העריצה את מעשה הגבורה שלו, ורק חיכתה להזדמנות לחקותו. הורינו לא זכו לכך, אך צוואתם הלא כתובה נתנה לנו את העוצמה והנחישות לעלות לארץ ישראל".
דבריה הותירו בי רושם עז. רק אז הבנתי לאשורו את כוח השפעתו של אותו דוד אלברט־ברוך על היותי כאן בארץ ישראל. התחלתי לחוש קשר אישי בינינו, בעקבות היותי קרוי על שמו. בשלב מסוים הכתה בי ההכרה שאותו אלברט־ברוך פיש קבור כאן בארץ, וייתכן מאוד שמאז מותו איש לא פקד את קברו. בנו יחידו נפטר לפניו, אשתו התעוורה ושבה להונגריה, ולא היה מי שנותר אחריהם ושאמר עליו קדיש. אפילו מועד פטירתו המדויק לא ידוע לנו. מאז אותו גילוי, בער בי רצון עז לאתר את קברו.
הפרטים הבודדים שהיו בידי ויכלו לסייע לי במלאכת האיתור היו שמו, העובדה שנפטר כנראה מתישהו בשנות השלושים, התגורר בחיפה ויש להעריך שבה נקבר. עם הפרטים הללו פניתי לחברה־קדישא בחיפה וביקשתי סיוע באיתור הקבר, אך חיפושיהם לא העלו דבר. שיתפתי את ילדיי באתגר, וכעבור כמה ימים הפתיעה אותי כלתי סמדר.
חיפוש זריז שלה באתר gravez, המסייע באיתור קברים, העלה את תמונת הקבר ואת פרטי מיקומו: בית העלמין חוף הכרמל, חלקה א', שורה 25, מקום 31. המצבה והכיתוב שעליה נשארו ברורים, ושיני הזמן לא כרסמו בהם:
ברוך (אלברט) פיש בן יצחק
נפטר ב' אדר תרצ"ו
בשנת 64 לחייו
לפני כמה חודשים נסעתי צפונה, נכנסתי לבית העלמין חוף־הכרמל, צעדתי לפי הרישום, והגעתי למצבה. קשה לי לתאר במילים את התחושות שאפפו אותי. בעבר חשבתי שכאשר הורים קוראים לבנם על שם אדם אהוב שנפטר, זוהי מחווה סמלית גרידא העוזרת להורים לזכור את אותו נפטר. אך באותם רגעים הרגשתי שיש בזה הרבה מעבר לכך. אף שלא ראיתיו מעולם, וכמעט מאה שנות גיל מפרידות בינינו, חשתי חיבור חזק ואמיץ הקושר אותי לאותו אלברט־ברוך.
מי שהיה מתבונן בשנת 1940 על חייהם של ברוך־אלברט ומשפחתו, היה רואה טרגדיה אנושית חסרת תוחלת. מעשה הירואי של עלייה לארץ ישראל, שסופו חידלון חסר כל רושם. כמו גפרור שנדלק, הפיץ אור רגעי, וכבה לעד. אך אני, הצופה בשנת 2024, מביט בראייה רחבה על קורות משפחתי הגרעינית והמורחבת, ומבין שהמעשה הקטן של אלברט הגיבור הניע בהשראתו את היאחזותה של משפחת הרשקוביץ המורחבת, על עשרות צאצאיה, כאן היום במדינת ישראל. ומי יודע, אולי מעשהו השפיע במעגלים רחבים יותר, כמו באפקט הפרפר, על רבים נוספים שקיבלו ממנו השראה ונהגו כמותו. בזכותו ובזכות אנשים כמותו, מדינת ישראל קיימת כפי שהיא כיום.
נפילתו של בני היקר איתן יצרה גם קשר של דמים עם הדוד אלברט. איתן נפל בעזה בעודו לוחם כקצין בשריון, מפגיעת טיל נ"ט כשהוא בטנק. מהפיצוץ נהרגו איתן ושניים מחייליו: תובל יעקב צנעני, ויקיר ידידיה שנקולבסקי. גם אני וגם אלברט שכלנו בן, שנינו בפיצוץ. ועם זאת, ההבדל גדול, מעבר לתשעים שנות הפער בין האירועים.
אלברט־ברוך חווה את ראשית תחילת שיבת העם לארצו, והיה בין המעטים שעלו ארצה. תרומתו והשפעתו אולי היו כבירות, אך ספק אם הוא ראה וצפה את גודל השעה. אני, לעומתו, מביט לאחור וצופה בדרך הארוכה שעם ישראל עשה במאה השנים האחרונות. אני רואה את הקשיים, אך גם את התוצאה המופלאה של מדינה המקבצת מיליוני יהודים עם צבא הגנה לישראל, שנלחם על זכותנו לחיות בארצנו, הבית היחידי שלנו, בדיוק כפי שניבא אלברט־ברוך בהיותו חייל המשרת צבא זר ומנוכר. אנחנו זוכים לראות בהגשמת חזונו וחלומו.
והנה הבדל נוסף: לאלברט לא נותרו צאצאים. לי, תודה לאל, יש עוד שבעה ילדים ושמונה נכדים, שימשיכו את דרכו של איתן בני ואת מורשתו של אלברט. רוחו של אלברט־ברוך ממשיכה להשפיע טוב בעולם, דרכנו.
מחווה של כבוד
עדיין חסר לנו מידע רב שהייתי חפץ מאוד לגלותו, ואולי בין הקוראים יש כאלה שיוכלו לחפש ולדלות עבורי מידע. הנה השאלות שמנקרות במוחי:
מה שמו של הבן? מתי והיכן נהרג? ידוע שהאירוע קרה בפיצוץ, בתאונת עבודה. אולי היו לכך הדים בעיתונות המקומית? חיפושיי עד כה לא העלו דבר.
היכן קבור הבן? בתחילה שיערתי שמן הסתם ביקש האב להיקבר סמוך לבנו, אבל בסריקה קפדנית של הקברים הישנים יותר באותה חלקה לא מצאתי קבר של בחור בשם פיש. ייתכן שהתאונה אירעה הרחק מחיפה, ובאותם זמנים אולי לא הייתה תשתית לשימור ושינוע של גופת הנפטר תוך שמירה על כבודו. ייתכן שמסיבות אלו הוא נקבר סמוך למקום הפטירה.
האם והיכן נוכל לאתר פרטים היסטוריים על עברו הצבאי של אלברט פיש, ומקום הולדתו בהונגריה? אולי יש שם גם פרטים על אודות בנו. ידוע רק על עיר מגוריו לפני שעזב את הונגריה.
בינתיים יש לי משימה שאני שואף להגשימה. בקרוב, ב' באדר, יחול יום פטירתו של אלברט ברוך. אני רוצה לעלות לקברו ביום זה עם קהל מכובד מקרב בני המשפחה ואחרים, לערוך אזכרה ולומר קדיש לזכרו בפעם הראשונה מזה כמעט מאה שנה, ואולי הראשונה בכלל. זו תהיה מחווה של כבוד, הערכה ותודה עצומה לברוך־אלברט פיש ולעילוי נשמתו, מאיתנו בני משפחתו, ממשיכי דרכו ותולדות מעשיו הטובים.
אם יש אנשים נוספים שמעוניינים להצטרף לאזכרה ולחלוק כבוד לאותו גיבור אמיץ, בעל השראה וחזון, הם מוזמנים להגיע ביום שלישי הקרוב, ב' אדר־ב', 12 במרץ, בשעה 17:00, לבית העלמין חוף הכרמל.
יהיו הדברים האלה לעילוי נשמתם של אלברט ברוך פיש, אשתו ז'ני ובנם (שאת שמו כאמור אינני יודע), ושל שלושת החיילים היקרים: איתן פיש, תובל יעקב צנעני, ויקיר ידידיה שנקולבסקי. בחייהם ובמותם, כל אלה ציוו לנו את החיים. תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים.
לפניות: דוד פיש, 054-2405211, david.f99@gmail.com
