"אני חושבת שהמאמצים שאנחנו משקיעים בשיח של הכישלון והקונספציה, והמיקוד ב'כמה טעינו' – הם מוגזמים ושגויים", אומרת פרופ' רות וייס בשיחה שקיימנו במסגרת ביקורה בישראל. "נכון, המעטנו ביכולות של חמאס וסגרנו את העיניים נוכח הסכנה האמיתית. מצמצנו לרגע. קשה לנו כיהודים לדמיין חברה כל כך אכזרית – כלפי אחרים כמו כלפי עצמה – שהשקיעה כל כך הרבה מחשבה, זמן וכסף כדי להרוג. במקום לבנות אל השמיים, הם בנו מתחת לאדמה".
כשאני שואל במה לדעתה החברה הישראלית כן צריכה להתמקד, היא משיבה: "עלינו לעבור מעיסוק בעצמנו לעיסוק באופיו של האויב. להבין את עומק הרוע שלהם. אסור לנו לזלזל פעם נוספת בעוצמת האופל שיכולה להיות מופנית כלפינו. עד שלא יתרחש שינוי דרמטי בעולם הערבי־מוסלמי במזרח התיכון, הרוע הזה לעולם יהיה מופנה כלפינו שוב. אנחנו יכולים לרצות שיהיה שינוי, אבל אסור לנו להעמיד פנים שהשינוי הזה אכן קרה. המחשבה שאנחנו יכולים לשפר את הערבים או הפלסטינים, שבכוחנו להפוך אותם למשהו אחר, היא שגויה והרסנית. הבעיות העמוקות של הפלסטינים קשורות הן לאסלאם והן לתרבות הערבית בכלל, ועליהם לפתור אותן בעצמם. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא לסרב להיות המטרה למתקפות שלהם, ולדחות בכל תוקף את הניסיון להאשים אותנו בבעיות שלהם. למעשה, זהו המנגנון של האנטישמיות בכל הדורות".
גם בגילה המופלג, 87, ולאחר שבמהלך השנים הגנה על מדינת ישראל מעל בימות רבות ברחבי העולם, פרופ' רות וייס איננה משדרת עייפות. מחשבתה בהירה, דעותיה ברורות ומושמעות באופן חד, והיא מגלה בקיאות במתרחש בארה"ב ובישראל. לפני כשבועיים נערך לכבודה ערב עיון בבית אביחי בירושלים, תחת הכותרת "יהודים וכוח אחרי 7 באוקטובר".
"בישראל יש חברה בונה ויוצרת, בעוד שהפלסטינים הפכו את עצמם לחברה מחריבה והורסת. נוצר מפגש קטלני בין שתי החברות הללו. מה שמחריד בהקשר האמריקני הוא שחלק משפיע מאוד בחברה האמריקנית החליט שהוא בצד של המחריבים. אף שזו לא רוב החברה בארה"ב, זו עדיין טרגדיה"
במשך יותר מעשרים שנה שימשה וייס כמרצה לספרות יידיש באוניברסיטת הרווארד, במסגרת המחלקה ללימודים יהודיים; לפני כן שימשה בתפקיד דומה באוניברסיטת מקגיל בקנדה. הוריה, יהודים ליטאים, נמלטו ב־1940 מעירם צ'רנוביץ לבוקרשט שברומניה, ומשם, בדרך חתחתים, הצליחו להגיע לקנדה. ילדותה של וייס הייתה ספוגה בהוויה היהודית המזרח־אירופית ובערגה לעולם הישן שחרב. לא פלא אפוא שבבגרותה בחרה לחקור את ספרות היידיש המודרנית. לפני כעשור פרשה מפעילות אקדמית, אך היא עדיין מרצה על ספרות במסגרות שונות, מתבטאת בענייני ישראל וזהות יהודית בארה"ב, ומכהנת כעמיתה בכירה בקרן תקווה.
דעותיה הפרו־ישראליות המובהקות, לצד היותה קול בולט בתנועה הניאו־שמרנית בארה"ב, קיבלו ביטוי לאורך השנים בעיתונות ובכתבי עת רבים – בין השאר ב"קומנטרי", כתב עת שמרני בעל השפעה – ובמהלך השנים היא הוכרה כאחת האינטלקטואליות היהודיות הבולטות בארה"ב. בשנת 2003 היא קיבלה את פרס שומר ציון, המוענק מטעם המרכז ללימודי ירושלים באוניברסיטת בר־אילן לאדם המשקף בפעילותו ובמשנתו את ההגנה על מדינת ישראל בזירה הבינלאומית. בזכות מחקריה וכתיבתה על ספרות יידיש היא קיבלה בשנת 2007 את המדליה הלאומית למדעי הרוח של ארה"ב, במעמד הנשיא דאז ג'ורג' בוש; זוכים אחרים במדליה זו היו אישים כמו הסופרים אלי ויזל ופיליפ רות', והבמאי סטיבן ספילברג.
העיוורון של אוסלו
"אחד הדברים שמשכו אותי ללמוד ספרות יידיש הוא הרצון להבין טוב יותר את המחשבה הפוליטית של העם היהודי", אומרת וייס. "הרבה מהספרות היהודית המודרנית הייתה ביידיש, והיא משקפת את תהליכי המודרניזציה של העם היהודי וגם את המחשבה הפוליטית שלו".
הקשר שבין עולמה של ספרות היידיש ובין דפוסי החשיבה הפוליטית של העם היהודי מודגם בפתיחת ספרה שתורגם לעברית, "פרדוקס הפוליטיקה היהודית: מדוע סוד כוחו של העם היהודי הוא גם חולשתו הגדולה ביותר?" (בהוצאת טוֹבִּי וקרן תקווה, תרגום: צור ארליך). וייס מביאה שם עדות שציטט המשורר היידי איציק מאנגער, על מקרה שבו צמד חיילים גרמנים התעמרו בילד יהודי בוורשה, בראשיתו של הכיבוש הנאצי. אימו של הילד רצה מן החצר אל ילדה החבול, ואמרה לו: "בוא לחצר וזַא אמענטש ("ותהיה בן אדם"). וייס מפנה את תשומת הלב לכך ש"במקום להזהיר את בנה מפני נוגשיו, היא הזהירה אותו שלא יהיה כמותם". סופה ההיסטורי של ההתנהלות הזו ידוע מראש, היא כותבת: "הילד הקטן מוורשה לא יכול היה למלא את תקוות אמו, מפני שכדי להיות מענטש… נדרש קודם כול להישאר בחיים".
בעיני וייס, הסיפור הזה הוא תמצית הפרדוקס של הנס והאסון המלווים את המחשבה הפוליטית היהודית מאז ומקדם. את היהודים ייחדה תודעה מוסרית הכרוכה באמונה כי האל ישמור עליהם מפני אויבים, אך אותה תודעה גם מנעה מהם להבחין בסכנות הממשיות שלפניהם. "לא הייתי רוצה להאשים את האם היהודייה בנאיביות ובעיוורון", מבהירה וייס בשיחתנו, "אבל השאיפה המוסרית הגבוהה, ללא הגנה מפני טורפים, גבתה מחיר גבוה מדי בהיסטוריה של העם שלנו".
בפתח הדבר שנוסף למהדורה העברית של הספר, מספרת וייס על שיחת טלפון שקיבלה מעמית ישראלי שתמך בשעתו בהסכמי אוסלו. "את צדקת ואני טעיתי", אמר לה. אותו עמית, ממשיכה וייס, תהה "איך קרה שהיטבתי ממנו, החי בישראל ועוסק בחקר הפוליטיקה שלה, להבין את מצבה הפוליטי של ישראל". התשובה שווייס נתנה לשאלה הזו היא: "מפני שאני מכירה את ספרות היידיש".
רבים בימין הישראלי מותחים קו בין ההיגיון שהוביל להסכמי אוסלו לכשל של 7 באוקטובר. את מזדהה עם המחשבה הזו?
"מה שהפחיד אותי בהסכמי אוסלו היה העיוורון של ישראל. אמרתי אז שזו ההחלטה היחידה של מדינת ישראל שכיהודייה אני לא יכולה לקבל עליה אחריות מוסרית. מה שכינו בזמנו 'תהליך השלום', היה ברור לי כטעות הנוראה ביותר שמדינה יכולה לעשות. אמרתי אז שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמדינה חושבת שהיא תחמש את אויביה והם יערבו לביטחונה, ואני עומדת מאחורי הדברים האלה גם היום. זה היה אבסורד גמור. כולם ידעו שיאסר ערפאת הוא הטרוריסט המוביל בעולם, ויעד הטרור שלו היה מדינה אחת: ישראל.
"אלא שגם לגבי 7 באוקטובר וגם לגבי אוסלו", חוזרת וייס ומדגישה, "חשוב לומר שאין כאן שאלה של 'חיפוש אשמים'. צריך להיות מודעים לתנאים שבהם מנהיגים מקבלים החלטות, וצריך גם לזכור את הלחצים האדירים שהופעלו על רבין, ואיך המילה 'שלום' צלצלה בשנות התשעים לבכירים ישראלים ולציבור הישראלי בכלל. זאת לא שאלה של 'אשמה' אלא של ניתוח ריאליסטי. חייבים לדעת מה עומד מולנו".
הבהרת שמבחינתך אין כאן "אשמים". ובכל זאת, את מוצאת דמיון בין אוסלו ובין מה שגרם לנו לא להבין את חמאס?
"מבחינה זו שלא הבנו את הרוע של האויב, זה אכן אותו סוג של עיוורון. אני לא יודעת אם נכון לדבר על קו ישיר מאוסלו ועד 7 באוקטובר, כי היו הרבה שינויים ומחשבה מחודשת אחרי אוסלו. הרי הקואליציה הנוכחית נבחרה גם בגלל הכישלון של תהליך השלום השקרי. מה שבלט במתקפה של 7 באוקטובר זה שהיא כוונה אל הקיבוצים שהיו הכי שוחרי שלום והכי פתוחים לאנשים בצד העזתי. חמאס ידעו שהם לא תוקפים את המתנחלים ביו"ש. זה צריך ללמד אותנו שהאויב יודע בדיוק מי אנחנו והיכן נקודות החולשה שלנו. מבלי לדבר כרגע על 'אשמה' כלפי השמאל או חלקים אחרים בחברה הישראלית, מי שסבור ש'להיות מוסריים' משמע להפגין כלפי האויב חמלה ואנושיות – כלומר, להקרין כלפי האויב בדיוק את מי שאנחנו – התוצאה הייתה אז, ותהיה בעתיד, חרב פיפיות. בעיניי, המטרה הפוליטית שלנו כחברה היא לתקן את היחס הנכון לאויב".
"עבור יהודי ארה"ב זה בהחלט רגע של שפל היסטורי. מה שמעניין הוא שירידה עבור היהודים תמיד תהיה ירידה גם עבור אמריקה. התנועה הפרוגרסיבית מעלה על נס את כל השגיאות של אמריקה – לא את הטוב שאמריקה עשתה ולא את היותה מייצגת של ערכי החירות והחופש בעולם"
בספר שלך את הולכת אחורה עד דמותו הבדיונית של רשיד ביי ב"אלטנוילנד", הרומן הציוני של הרצל. הוא מתואר כערבי שכה מתלהב מהפיתוח והטכנולוגיה שהציונים הביאו לארץ ישראל, שהוא כמעט נהיה ציוני בעצמו. במונחים שלך, האם שוב רצינו לראות את הערבים כבני דמותו של רשיד ביי?
"אחד מפרקי הספר שלי אכן נקרא 'החלום הנשנה על רשיד ביי'. כדי ללמד זכות על הרצל ועל הציונות בכלל אזכיר שאכן היו מנהיגים ערבים שראו פוטנציאל מבורך בחזרת היהודים למזרח התיכון, כמו האמיר פייסל (מנהיג ערבי שחתם על הסכם 'ויצמן־פייסל' ובו הכרה בהצהרת בלפור; מ"ח). כלומר, זו לא הייתה רק השלכה מהדמיון התמים של היהודים.
"אבל לשאלתך, בהחלט. זה חלק מהטענה הרחבה שלי, שהאופן שבו יהודים חושבים על פוליטיקה הוא שונה לחלוטין מהדרך שבה חושבים על פוליטיקה בשאר האנושות. התפיסה היהודית אומרת שאתה, באופן רדיקלי, מפנה את מרב העוצמה אל עצמך פנימה ולא החוצה. התנועה היהודית המפורסמת של הווידוי היא לאגרף את היד כלפי פנים. תרבויות אחרות, והאסלאם בזמננו הוא דוגמה טובה לכך, מאגרפות את היד כלפי חוץ. זה מקור החוזק שלנו אבל גם מקור חולשתנו. ואת החולשה אנחנו צריכים לתקן.
"אנשים אומרים שהיהודים רואים את עצמם כ'עם הנבחר', ומפרשים את זה בטעות כשאיפה לשלוט על אחרים. זה הפוך בדיוק. העם היהודי מאמין שהוא נבחר להיות בברית עם הכוח החזק ביותר, אלוהים, שבמסגרתה הוא צריך להיות טוב באופן מיוחד; אנחנו נהיה טובים, ובתמורה א־לוהים יגן עלינו. מושג הבחירה היהודי הוא לא לשלוט על אחרים, אלא לקחת אחריות על עצמנו ולשמש דוגמה לאחרים".
צבא המילים היהודי
זה שנים מתריעה וייס מפני הגורמים שמרעילים את הקמפוסים האמריקניים בתוכן אנטישמי ואנטי־ציוני. במאי 2015 היא פרסמה מאמר (שתורגם לעברית באתר מידה, תחת הכותרת "האנטישמיות עושה לנו אוניברסיטה") ובו סיפרה, בין השאר, על מקרה שבו תלמיד יהודי בקולג' נזקק לאשפוז לאחר שהוכה בהפגנה פרו־פלסטינית בקמפוס. אבל אפילו וייס לא הייתה ערוכה לרטוריקה האלימה נגד ישראל והיהודים ששוטפת את אוניברסיטאות העילית בארה"ב מאז 7 באוקטובר.
העוינות העזה הזו, היא מבקשת להדגיש, פרצה במלוא עוצמתה כבר ב־8 באוקטובר, כאשר ישראל הייתה עסוקה עדיין בהדיפת המרצחים שפלשו לאדמתה, הרבה לפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לרצועת עזה. "המתקפות נגדנו בארה"ב, בהן גם מתקפות פיזיות נגד סטודנטים יהודים, היו פשוט הצטרפות ספונטנית להתקפה של חמאס בישראל. קבוצות שלמות של אנשים בארה"ב שראו את הסרטונים של חמאס מהעוטף, הגיבו באופן מיידי ואוטומטי בתקיפה של יהודים כאן, בהפגנות רעילות ובקריאות להשמדת ישראל בנוסח 'מהים ועד הנהר'.
"יש גם קבוצות סטודנטים מוכרות בפעילות האנטי־ישראלית שלהן, כמו 'סטודנטים למען צדק בפלסטין' (SJP), שאני מכנה 'סטודנטים למען ג'יהאד בפלסטין', כי זה מה שהם בפועל. כבר מ־8 באוקטובר אפשר היה לראות את שיתוף הפעולה הטבעי והספונטני בין התנועות האלה כאן בארה"ב ובין חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים. לראות את הקריאות נגד ישראל ונגד יהודים באופן גלוי כל כך בארצות הברית של אמריקה – זה היה הלם אמיתי. ההפתעה הייתה מהכמות שלהם, ומההתארגנות המהירה שלהם מיד אחרי הטבח בישראל".
מהתרשמותך, הנרטיב הפלסטיני קנה שביתה בקרב סטודנטים בארה"ב ובדרך שבה הם תופסים את הסכסוך?
"בישראל יש חברה בונה ויוצרת, בעוד שהפלסטינים הפכו את עצמם לחברה מחריבה והורסת. נוצר מפגש קטלני בין שתי החברות הללו. אחרים יאמרו שזה פשטני להסתכל על הסכסוך בצורה הזו, אבל כך אני רואה את הדברים. מה שמחריד בהקשר האמריקני הוא שחלק משפיע מאוד בחברה האמריקנית החליט שהוא בצד של המחריבים. אף שזו לא רוב החברה האמריקנית, זו עדיין טרגדיה".
איך זה קרה, לדעתך?
"זה נוצר משום שאפשרו לזה לקרות. חייבים להילחם בזה ולהפוך את המגמה. חשוב לי לומר שזו לא רק בעיה של יהודים. נכון, היהודים חייבים לנצח במלחמה הזו, אחרת החיים בארה"ב יהיו בלתי אפשריים עבורם – אבל יש כאן סוגיה שקשורה לחברה האמריקנית הכללית. אסור להרשות את המשך התרבות הפוליטית של אשמה, תלונה וקורבנוּת, מה שמכונה כיום 'פוליטיקת הזהויות', שכה רווחת בקבוצות שחברו כעת לנרטיב הפרו־פלסטיני. זו תרבות פוליטית של הרס, וזה גם פשר החיבור העמוק שלה לפלסטינים".
בין אוניברסיטאות העילית האמריקניות בלטה במיוחד אוניברסיטת הרווארד, אשר עמדה במוקד השערורייה של גילויי אנטישמיות ותקיפות כלפי סטודנטים יהודים. זמן קצר לאחר 7 באוקטובר חתמו 31 ארגוני סטודנטים באוניברסיטה על עצומה שקוראת לגנות את ישראל ומאשימה את ממשלת ישראל בטבח. כזכור, נשיאת האוניברסיטה, קלודין גיי, הוזמנה לשימוע בפני ועדת החינוך של בית הנבחרים (לצד עמיתותיה מאוניברסיטאות ייל ופנסילבניה), ובמהלכו נמנעה מלהצהיר שקריאות לרצח־עם כלפי יהודים נוגדות את תקנון האוניברסיטה. בעקבות הביקורת נגדה נאלצה גיי להתפטר מתפקידה. רבים מהתורמים היהודים בולטים לאוניברסיטה משכו את כספי תרומתם, בהם המיליארדר ביל אקמן.
לימדת שנים רבות בהרווארד. איך זה קרה דווקא שם?
"אף שאני לא שם כבר כעשר שנים, אני מקבלת הרבה מאוד תכתובות ודיווחים על בדק הבית היסודי שמתנהל שם. הוקמו ועדות שונות – של בוגרי האוניברסיטה, בקרב המרצים והפקולטות, וגם ברמה הממשלתית. כולן מנסות לחקור איך קרה שהאנטישמיות חדרה למוסד הזה באופן כה עמוק, ואיזו אווירה בקמפוס אפשרה את כל זה מלכתחילה. מתחילים שם בתיקון, וכעת צריך לראות מה יהיו התוצאות".
בריאיון שהעניקה לפני כשלוש שנים, עם צאת ספרה האחרון, "חופשי כיהודי: זיכרונות משחרור אישי ולאומי" (באנגלית), אמרה וייס כי "במהלך השנים שלי כמרצה בהרווארד איבדתי את הכבוד לרבים מעמיתיי. מבחינות רבות זה מעיד על התהליך ההרסני שעובר על האקדמיה האמריקנית, ולא פחות מכך על חלקים בחברה שלה".
בסרטונים שהופצו ברשת את קוראת לסטודנטים יהודים־אמריקנים לשרת שלוש שנים ב"צבא המילים היהודי", כלומר להגן על עמדותיה של ישראל. באווירה הנוכחית, צעירים יהודים או ישראלים יכולים בכלל לדבר באופן חופשי בקמפוסים?
"אני עמיתה בקרן תקווה, שהמטרה המרכזית שלה היא חינוך. אנחנו מלמדים טקסטים בדרך של חקירה פתוחה, החושפת את הסטודנטים לציונות ולמחשבה שמרנית. אחד הדברים ששמענו שוב ושוב מסטודנטים שהחליטו לא לשתוק ולעמוד על שלהם אחרי שהמרצה אמר משהו שהיה יותר מדי בשבילם, הוא שהם אמנם איבדו חברים אך גם הרוויחו הרבה כבוד מאחרים. סטודנטים שיהיו מסוגלים לעשות את זה, ימצאו את עצמם בצד המנצח. אני אומרת תמיד לסטודנטים יהודים: ביום שבו אתם מבטאים את הדעות שלכם, אתם יכולים להרים ידיים ולצעוק 'אני חופשי! אף אחד לא יכול לעשות לי דבר!'", אומרת וייס, ומניפה את ידיה בתנועה של חופש.
"באשר לטווח הרחוק, אפשר כמובן להישאר במוסדות העילית הקיימים ולהילחם מבפנים, ואפשר גם לנסות להקים מוסדות חדשים להשכלה גבוהה ולקוות שעם הזמן הם ימשכו סטודנטים רציניים יותר. בסופו של דבר האקדמיה האמריקנית כשלה בשימור הגוף העדין הזה שנקרא 'הדמוקרטיה האמריקנית'. חדרו אליה גופים שאין דרך לומר זאת אחרת – שונאים את אמריקה ואת הערכים שהיא מייצגת. במקום ללמד כמה המדינה הזו הייתה ועודנה מגדל של אור בעולם, הם עושים את ההפך הגמור. השאלה כאן רחבה הרבה יותר ממיקוד באקדמיה, זו שאלה על החברה האמריקנית בכלל".
מרד בהורים
האם אנחנו רואים לנגד עינינו את סיום העידן הבטוח של יהודי ארה"ב?
"נאמר זאת כך, עבור יהודי ארה"ב זה בהחלט רגע של שפל היסטורי. מה שמעניין הוא שירידה עבור היהודים תמיד תהיה ירידה גם עבור אמריקה. נקודת השיא של חיים יהודיים באמריקה, הייתה גם השנים הטובות ביותר של אמריקה כדמוקרטיה ליברלית. אלה היו שנות פוסט מלחמת העולם השנייה, מסוף שנות החמישים – למרות המחלוקות שהיו בזמנו על הלגיטימיות של המלחמה בווייטנאם – ועד שנות השמונים, עם העלייה של השמאל החדש, כאשר התחלנו לראות את צמיחתה של תנועה אנטי־אמריקנית בתוך אמריקה.
"בזמננו זה הגיע לכך שהתנועה הפרוגרסיבית מנופפת בכל השגיאות של אמריקה – לא במה שאמריקה עשתה טוב, לא את היותה מדינה ייחודית שפיתחה שיטה פוליטית מתוחכמת ומורכבת שעובדת עבור אוכלוסייה ענקית, ולא את היותה מייצגת של ערכי החירות והחופש בעולם. זה כבר נהיה הרסני. במקום לומר בכל מקום את 'שבועת הנאמנות לאמריקה', כפי שהיה נהוג בעבר בבתי הספר, הכול מדברים על כך שהמדינה הזו נולדה בחטא. זה קונספט נורא ללמד דרכו את הדור הצעיר מה המשמעות של להיות אמריקני.
"אני חייבת לספר לך סיפור שעשה עלי רושם רב. אחד המכרים הוותיקים שלי בארה"ב, רופא יהודי ואדם מחושב מאוד, סיפר לי יום אחד שהוא מתכונן לעשות עלייה. חשבתי שזה הגיוני, מאחר שכל הצאצאים שלו חיים בישראל. דיברנו על הבנות שלו בארץ, ואז הוא זרק לי ש'הבת שלי הייתה הראשונה לראות את הכתובת על הקיר'. הסתכלתי עליו ולא הבנתי למה הוא מתכוון. הוא אמר לי 'כן, אני יודע שאת מאמינה באמריקה, אבל את מכירה את ההיסטוריה ואת יודעת היטב כיצד היהודים סולקו מכל מקום שהם הרגישו בו בנוח'. נדהמתי והשבתי לו: 'אני בטוחה שאתה לא סבור כי עכשיו זה הזמן ליהודים לעזוב את אמריקה'. הוא אמר לי שהוא מופתע מכך שאני מופתעת. הסיפור הזה ממחיש שחלק מיהודי ארה"ב אכן מתחילים לחשוב בכיוונים האלו. אני מעדיפה לא להאמין בזה, כי אני חושבת שארה"ב ראויה להיאבק עליה. גם ישראל זקוקה לארה"ב חזקה. אסור לוותר על המדינה הנפלאה הזו".
איך את מסבירה את הקשר ההדוק בין יהודים ובין המפלגה הדמוקרטית והשמאל הפרוגרסיבי בארה"ב?
"יש לכך סיבות רבות, כמובן. בין השאר, אנחנו שוכחים שלפני שלושה דורות רבים מהיהודים הפכו לסוציאליסטים ולקומוניסטים מבחינה אידיאולוגית. זו הייתה דת חדשה לכל דבר; הם ראו אותה כסוג של אמונה חדשה שהחליפה עבורם את היהדות. אני גדלתי עם האנשים האלה, וכיום יש להם ילדים ונכדים. מה קרה להם? הם לא השתנו בפתאומיות. אלפי ילדים יהודים גדלו בתוך האידיאולוגיות של השמאל, שהיום הוא במופע פרוגרסיבי, אבל שמאל. מספר לא מבוטל מהיהודים האמריקנים שאתם רואים מפגינים עם האויב, ינקו עם חלב אימם את התפיסה שאוניברסליזם הוא הכול, שקפיטליזם הוא דבר נורא, ושהיהודים כיום הם גם קפיטליסטים ובתור ציונים הם גם לאומיים, וזה באמת כבר בלתי נסבל. מנקודת המבט של הגלובליסטים, ישראל היא חברה ריאקציונרית להחריד. מסיגת הקִדמה הגרועה ביותר בעולם".
לצד הצעירים היהודים שהאנטי־ציונות שלהם ממשיכה את ההשקפות שעליהן גדלו, יש גם כאלה שהיא ממלאת אצלם תפקיד הפוך. "הרבה מהסטודנטים היהודים עושים את זה כמרד נגד ההורים", מאבחנת וייס. "אם אתה יהודי ואתה לא סובל את הוריך, אין דרך טובה יותר למרר את חייהם מאשר לומר להם שאתה 'פרו פלסטיני'. זה גורם להורים יהודים רבים סבל אדיר. הסטודנטים הללו מקבלים גם הרבה תשומת לב ואהדה, שרק מחזקת אצלם את התחושה כי הם עושים 'מעשה אמיץ ומוסרי'.
"במבט עמוק יותר", היא חוזרת לרעיונות היסוד שלה, "אנחנו חייבים להבין את החשיבה הפוליטית היהודית ולעמוד על נקודות התורפה שלה. בכל הנוגע ליהודים, זו כמעט כמו אקסיומה בפיזיקה – ככל שהמלחמה ביהודים גדולה יותר, יש יותר יהודים שיעברו לצד השני. אנחנו מכירים את הדינמיקה הזאת עוד מימי הביניים, ומהמספר הלא ייאמן של יהודים שהמירו את דתם בסוף המאה ה־19 לנצרות ולאידאולוגיות אנטישמיות כמו הקומוניזם. ככל שהפרוגרסיבים והארגונים הפרו־פלסטיניים יצברו כוח רב יותר, אנחנו נראה יותר יהודים צעירים שיצטרפו אליהם".
חולשת המערב
בואי נדבר על יחסי ישראל־ארה"ב. המתקפה הישראלית על רפיח מתמהמהת, גם בעקבות ההתנגדות של ידידינו בממשל האמריקני.
"הם לא יכולים להיקרא 'הידידים שלך' אם אתה שואל את השאלה הזאת", ממהרת וייס לומר. "אתם צריכים לחשוב עד כמה אפשר בכלל לפייס את דעתו של הממשל הנוכחי, אם הוא סבור שהממשלה הישראלית כרגע היא אויב שלו. לדעתי, הבעיה של ישראל היא במסגור של המלחמה. אם אתה ממסגר זאת כך: 'נכון שאוקראינה זו חזית חשובה, אבל ישראל היא יותר המלחמה שלכם, לא רק כי אנחנו בעלי הברית הכי חזקים שלכם במזרח התיכון, אנחנו בעלי הברית היחידים שלכם בחלק גדול של העולם' – זה נשמע אחרת. אסור לישראל לתת לאחרים להסביר אותה בעולם, גם לא בארה"ב".
יש היום ויכוח בארה"ב על הסיוע לישראל. בעינייך, מהו האינטרס האמריקני להמשיך לשמור על מערכת היחסים הייחודית עם ישראל?
"אתה צוחק עלי? האמריקנים מקבלים את זה בזול", משיבה וייס בחדות. "ברמת האינטרסים, תראה כמה הצבא האמריקני לומד מישראל בהיבטים של פיתוח מערכות נשק, וגם בהיבטים רחבים יותר – כיצד דמוקרטיה מתמודדת עם איומים צבאיים. תעשיית הנשק הישראלית היא מהמתקדמות בעולם והיא מיוצרת בארה"ב, מה שמספק עבודה לאלפי אמריקנים. ישראל הייתה צריכה להפסיק ייצור ופיתוח של מערכות ישראליות, כדי שלא ייווצר משבר עבור התעשייה האמריקנית. ומעבר למה שארה"ב מרוויחה ברמה הזאת, על איזו עוד בעלת ברית ארה"ב יכולה לסמוך כמו שהיא סומכת על ישראל?"
אז ישראל צריכה לקבל החלטות גם במחיר של פגיעה ביחסים עם ארה"ב?
"אני כמובן לא יכולה לדבר בשם הגנרלים ולא בשם קבינט המלחמה. הם יצטרכו לשקלל את האפשרויות, בתנאי אחד – שמה שינחה אותם הוא מה שטוב לישראל כרגע. זה הכול. בסוף זו שאלה של כוח, ושלא תטעו: שום דבר לא ירשים את ארה"ב יותר מניצחון ישראלי ברור, יגידו כעת מה שיגידו. ושום דבר לא ירשים אותם פחות מאשר ישראל חלשה עם תמונת ניצחון של סינוואר. אז הם יכולים לומר עכשיו 'קחו צעד אחורה', אבל בסוף כולם הולכים עם המנצחים".
כשמדברים על מערכת היחסים הייחודית בין ישראל לארה"ב נהוג להזכיר גם את השותפות הערכית בין שתי המדינות. מה יקרה לנו פה בישראל אם ארה"ב לא תרצה עוד להגן על ערכי הליבה של הציוויליזציה המערבית, שקושרים אותה לישראל?
"זו השאלה בה"א הידיעה. אני לא יודעת אם חלק מסוים של מה שאתה קורא 'המערב' ישרוד, אם כולם ירצו להיכנע".
וייס עוצרת, מסתכלת אל השמיים מבעד לחלון המלון הירושלמי שבו אנו נפגשים, וממשיכה: "תראה, אני לא יודעת את דרכי האל, אבל אני כן מנסה לחשוב לפעמים מהפרספקטיבה שלו, להתבונן על ההווה שלנו מזווית יותר 'נצחית'. אנחנו מודאגים מהמצב של אמריקה, ובנוגע לאירופה הדאגות התחילו הרבה קודם, אבל לעומתן אני יכולה להבטיח לך שהאנשים האחרונים בעולם שיעזבו את הערכים שלהם יהיו היהודים.
"אני לא מאחלת לעצמנו להגיע למצב שבו נעמוד כעם מול ההתלבטות האם להמשיך את הברית עם המערב, אבל כן, מעולם לא ראינו את המערב כל כך חלש ושביר. מעולם לא דמיַינו שג'יהאדיסטים יוכלו להגיע לארה"ב, לכרות בריתות עם אמריקנים שחורים, ארגונים 'פמיניסטיים' ושמאל פרוגרסיבי לבן, להפיץ פוליטיקה של אשמה וקורבנוּת ולהסיט את דעת הקהל, לפחות בקרב צעירים, נגד ישראל. עצם העובדה שזה קרה אומרת משהו עמוק על מה שקרה למערב. כולם באמריקה חייבים ללמוד מחדש על ארה"ב והערכים שהיא מייצגת. המצב לא פשוט, אבל עלינו להשיב מלחמה".
האם היהודים השתנו
בספרה "פרדוקס הפוליטיקה היהודית" צועדת וייס בעקבות חוקרים הרואים בהתנהלות הקהילות היהודיות בגולה סימנים מוקדמים לתרבות דמוקרטית. היא מזכירה ש"החל מהמאה ה־11 לערך נוהלו רוב הקהילות היהודיות בידי ועד מייצג שחבריו מונו או נבחרו", וכי "הממשל העצמי היהודי עודד את התפתחותם של אנשים תחרותיים להפליא", דרבן "שאפתנות אינדיווידואלית" וסיפק "תמריץ חזק לתת לכל קבוצות האוכלוסייה ביטוי במערכת".
הטיעון הזה, שיוצר דווקא זיקה בין יהדות לדמוקרטיה, מעניין במיוחד על רקע הוויכוח הקבוע בישראל בין שתי הזהויות הללו. ויכוח שהתחדד מאוד בתקופה שלפני המלחמה, כשרבים ראו בזהות היהודית של ישראל איום על הדמוקרטיה.
"אני חושבת שהתובנה הזו יכולה להרגיע אנשים מסוימים בישראל, שחוששים מהזהות היהודית. הרי מהי דמוקרטיה? האחריות העצמית של האזרח על חייו ועל חיי עמו ומדינתו. היא אומרת שאני ואתה פותרים את הבעיות שלנו בינינו. 'אנחנו העם', כפי שנאמר בפתיחת החוקה האמריקנית, אז אנחנו חייבים להיות אחראים לבחירת האנשים שישלטו בנו בצורה ישרה וראויה בעינינו. המדהים הוא שיהודים מעולם לא התנהלו אחרת; גם בתקופת הגלות יהודים התנהלו כקולקטיבים, גם אם קטנים, ויחד הם לקחו אחריות על המרחב המשותף שלהם. אני חושבת שבמובנים מסוימים יהודים חיו בצורה דמוקרטית אפילו יותר מהיוונים, שחיו בצורה היררכית ביותר".
גם ביהדות יש היררכיות – כהן, לוי, ישראל.
"זה נכון, אבל בעם היהודי הכהן שיעלה לתורה ראשון יכול להיות גם מוכר נעליים בחוץ. זה לא קרה ביוון, ולא קורה בחברות מאוד היררכיות כיום. במסורת שלנו קיימים איזונים ובלמים בחברה היהודית פנימה".
בכתיבה שלך את טוענת למעשה שלמרות החילון והציונות, היהודים לא באמת השתנו, ואנחנו עדיין הכבשה בין שבעים הזאבים. התזה הזו קשה לעיכול עבור יהודים חילונים, שרואים בציונות "מהפכה" בזהות היהודית הגלותית.
"אני שמחה שהעלית את השאלה הזו, כי בדיוק על הנקודה הזאת אני רוצה לכתוב ספר נוסף, אף שאני לא יודעת אם אצליח. תמיד למדנו להיות גאים בכך שכאשר בית המקדש השני נחרב, אירוע שמסומל על ידי המעבר של רבן יוחנן בן זכאי ליבנה – היהדות למדה לתפקד גם ללא מקדש. הסתגלנו לחיים בגלות, במה שאני מכנה 'הניסוי הפוליטי הגדול מכולם', ועשינו זאת בהצלחה על פני מדינות רבות כל כך ברחבי העולם. שום עם עתיק לא שרד את המפנה הדרמטי הזה. העניין הוא שאנחנו עדיין לא מעכלים שמה שהתרחש ב־1948, עם הקמת המדינה והחזרה לריבונות לאומית מודרנית, היה דרמטי לא פחות מאותה הליכה של יוחנן בן זכאי ליבנה. הכול השתנה. וכשם שהיינו צריכים להסתגל לחיים בגלות, כך אנחנו צריכים להסתגל כרגע לחיים בריבונות. זה לא מעבר שמתרחש בן־לילה".
אז למרות שישראל תחגוג בקרוב 76 אביבים, היהודים עדיין לא הסתגלו לחיים ריבוניים?
"כך אני סבורה. ליהודים בגלות אכן היה שלטון עצמי, והקהילה היהודית תפקדה כמו ממשלה קטנה, ובכל זאת מוגבלת. לא הייתה לנו ממשלה מרכזית, לא הייתה לנו שליטה על הכלכלה, לא היה לנו צבא, וכך לא היינו צריכים להטריד את עצמנו בשאלות גדולות. הרבנים והשתדלנים היו המנהיגים שלנו. זה שונה מאוד מתודעה ריבונית".
מעבר לסוגיות של מלחמה שדיברנו עליהן, יש לך דוגמאות נוספות להתנהלות "לא ריבונית" בישראל?
"לעולם לא אשכח את המחזה שהתרחש שבוע לפני מתקפת 7 באוקטובר, כאשר ישראלים הגיעו להפגין מול בניין האו"ם בניו־יורק. הם לא הגיעו להפגין נגד הצביעות של האו"ם כלפי ישראל, לא נגד אונר"א, לא נגד נשיא איראן שמורשה לדבר בבניין הזה. הם הגיעו כדי להפגין נגד בנימין נתניהו. בכל מדינה בעולם מבינים שלנהל קמפיין נגד ראש ממשלה נבחר מחוץ לגבולותיה זהו מעשה מביש. זו דוגמה טובה בעיניי להמשך של התנהלות גלותית ואי הפנמה של מושג הריבונות".
אם נשווה זאת לשיח הפוליטי בארה"ב, בין ביידן וטראמפ, נראה שוני כזה גדול?
"אפילו בשיח הנוכחי בארה"ב, לא תראה אמריקנים שמגיעים במיוחד לצרפת כדי להפגין כנגד טראמפ. אנשים רבים חיים מחוץ לארץ המוצא שלהם, אבל תמיד מתייחסים אליה בצורה מכובדת, בוודאי לעיני זרים. בטורונטו שבקנדה, למשל, ישנה פזורה גדולה של איטלקים. לא תמצא אף אחד מהם מדבר בצורה גסה בפומבי על דמות ציבורית באיטליה".
דוגמה נוספת לתזה שלה על כך שהיהודים טרם הפנימו את המעבר למצב ריבוני, היא "האופן שבו בית המשפט העליון בישראל רואה עצמו כמוסד מקודש בתצורה חילונית. חלק מזה הוא מנגנון הבחירה העצמית שלו, כמו בממסד דתי".
בעצם מעמדו המקודש של בית המשפט העליון בישראל את מזהה רכיבים גלותיים?
"בוודאי. מה הגברים היהודים למדו כל השנים? את התלמוד, הספר של המשפט היהודי, שלא בכדי התפתח מחוץ לאדמת ישראל. אחד הדברים שצריכים לקרות היום בישיבות זה פיתוח רציני של מחשבה מדינית יהודית ורלוונטית. חייבים להבין כיצד מדינות נוצרו, מהן צורות המשטר הטובות ביותר, איפה הפגמים שלהן, מה ליהדות יש לומר בנושאים הללו. הייתה קבוצה חלוצית של יהודים אמריקנים שהגיעו לישראל, כמו דניאל אלעזר ויורם חזוני, שחשבו בכיוונים הללו. חייבים להמשיך בכך".
פעמים רבות שמעתי ממך שהקמת מדינת ישראל היא נס גדול יותר מכל הניסים המתוארים בתנ"ך. את עדיין שומרת על אופטימיות אחרי 7 באוקטובר?
"אני אופטימית מטבעי. בזמנים של צער או ייאוש, אמי הייתה נוהגת לומר אמירת עידוד ביידיש: 'אַ קְנִיפְּ אִין בַּאק, שְטֶעלְט דִי פַארְבְּ' (בעברית: צִבטִי בלחי, הַראי צבע)", היא צוחקת. "אבל כשאני מביטה על ישראל, אני מתכוונת לאופטימיות מסוג אחר. בעלי נפטר בשנה שעברה, בעיתו ובזמנו. אחד הדברים שביקשנו זה לעולם לא לחיות יותר מהחיים של ילדינו עד כה. תודה לאל כך היה, וגם אצלי אני מקווה שזה יקרה בזמן הנכון. בעבור רבים מאיתנו, יהודי ארה"ב, עצם החיים בתקופת קיומה של מדינת ישראל – לראות אותה בתקומתה ואיך שהיא ממשיכה לשרוד ולשגשג – זה הדבר החשוב ביותר בימי חיינו. יותר מאדם אחד או שניים אמרו לי בדיוק מה שגם אני מרגישה: 'אני לא רוצה לשרוד בחיי יותר ממדינת ישראל'. בהקשר הזה, ישראל היא ממש כמו הילדים שלנו. זה גדול מאיתנו, ואנחנו חלק ממנה. לעולם לא נרצה להאריך ימים יותר ממנה. אין בעבורנו שום דבר חשוב יותר מההישרדות הפיזית של מדינת ישראל, ונעשה כל מה שצריך כדי להמשיך את זה. בעזרת השם".
