לעיניו של המבקר בבית העלמין בהר המנוחות, בעודו עומד בחניה המרכזית ופניו לכיוון מערב, נגלה מבנה גדול, "אוהל", ועליו מתנוססות המילים: "מקום מנוחת החיד"א והרב מרדכי אליהו". מי שסקרנותו מביאה אותו להיכנס לאוהל, אכן רואה שם את מצבת קברו של החיד"א ומאחוריה את המצבה של הרב מרדכי אליהו. כיצד הגיע לכאן החיד"א, שנפטר ב־1806 ונקבר בליוורנו שבאיטליה? ומדוע הרב אליהו קבור לידו בתוך אוהל אחד?
החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי, נולד בשנת 1724 בירושלים. הוא היה תלמיד חכם, פוסק, מקובל ומחבר פורה שכתב למעלה מארבעים ספרים בכל תחומי התורה. כשד"ר (שליח דרבנן), הוא יצא למסעות רבים בקהילות ישראל בעולם למען היישוב היהודי בארץ ישראל, מסעות שאותם תיעד בספרו "מעגל טוב". בסיום מסעו האחרון נשאר בליוורנו שבאיטליה, שם פורסמו רוב ספריו ושם נפטר ונקבר.
מקום "נכבד ומרכזי"
בסמוך להיבחרו של הרב יצחק ניסים לכהן כרב הראשי והראשון לציון בשנת 1955, הוא ביקש להעלות את עצמותיו של החיד"א לירושלים; לרב ניסים היה חיבור נפשי עמוק עם החיד"א ותורתו. הוא פנה במכתב לרב הראשי של איטליה, הרב ד"ר אליהו טואף, והתחייב לאתר עבור החיד"א מקום קבורה "נכבד ומרכזי" בירושלים.
הרב טואף הפנה את הבקשה לאביו, הרב פרופ' שבתאי טואף, רבה של ליוורנו, וזה כינס את ועד קהילת ליוורנו לדון בבקשה. בפרוטוקול הדיון סוכם: "הרב טואף אומר שלדעתו העלאת עצמותיו של החיד"א היא מצווה שוועד הקהילה חייב לציית לה ומבקש מן הוועד לקבל החלטה על כך. הוועד מחליט פה אחד להעלות את עצמות החיד"א וקובע שהוצאת הארון והעברתו תיעשה על פי דין ומסורת ישראל, וכן לסדר כל הענינים לפי החוק". כעבור חודשים ספורים קיבל הרב ניסים את התשובה החיובית לבקשתו, וגם הבטחה שקהילת ליוורנו תממן את העברת ארונו של החיד"א לישראל.
בשלב הבא, הרב ניסים בא בדברים עם חברה־קדישא "קהילת ירושלים" ועם עיריית ירושלים, כדי לאתר אכן מקום "נכבד ומרכזי" בבית העלמין בהר המנוחות. התשובה שקיבל בשלהי 1957 מסגן ראש עיריית ירושלים, מרדכי איש־שלום, הייתה שלעירייה אין אפשרות להקצות למטרה זו מקום בכניסה לבית הקברות, וכחלופה מוצע מקום אחר בקרבת ה"פנטיאון" – חלקה בפסגת הר המנוחות שיועדה מלכתחילה לגדולי האומה, ולימים ייקברו בה יקירי ירושלים.
בישיבה מיוחדת הוחלט להנחיל את דמותו ומורשתו של החיד"א בכל שדרות החברה, לקיים עצרות בערים ולצאת במסע הסברה על דמותו בבתי הספר. כמו כן תוכרז "שבת החיד"א" שבה ידרשו בבתי הכנסת על פועלו, יפורסמו כתבות בעיתונים, יופק בול עם תמונתו וייקרא רחוב בירושלים על שמו
תשובת העירייה לא הניחה את דעתו של הרב ניסים, שהיה נחוש להביא את החיד"א לקבורה בכניסה לבית העלמין. בחודש מרחשוון תש"ך, בסוף שנת 1959, פנה הרב לנשיא המדינה יצחק בן־צבי כאל "נשיא הכבוד של החברה קדישא" – אף שמיום הכתרתו לנשיאות פרש בן־צבי מכל תפקיד רשמי בחברה־קדישא – וביקש את עזרתו. הנשיא נענה לבקשה ודאג לממש את הבטחתו של הראשון לציון למצוא בעבור החיד"א חלקה במקום "נכבד ומרכזי", בכניסה להר המנוחות.
במסמך שכתבה רחל ינאית בן־צבי בשנת 1975 (בעלה הנשיא נפטר בשנת 1963), תחת הכותרת "תוספת לצוואה בעניין אחוזת הקבר", היא מספרת: "אישי, נשיאנו המנוח… קיים קשר קרוב עם החברה קדישא, תמיד דאג לבתי הקברות, לקברים הציבוריים, בפרט לקברי ההגנה, ומדי שנה היה משתתף עם חברה קדישא ביום הזיכרון של משה רבנו. בימי מלחמת השחרור היה בן־צבי הרוח החיה לקביעת שטח סנהדריה כבית קברות כשנסגרה הדרך להר הזיתים, ואחרי מלחמת השחרור היה בין הראשונים, עם אנשי ציבור, לבחור את השטח המיועד לקבר הרצל ולבית הקברות הצבאי. לאחר מזה טרח הרבה בבחירת השטח של הר המנוחות. כשבאתי אתו לשטח החדש הזה קבע, ראשית כל – אחוזת הקבר לחיד"א. דאג לאמצעים להקמת ה'אהל' הבנוי באבן, נתן תשומת לב למטע מסביב, לדשא ולשיחים, ואז זכורני דיברנו כמה טוב היה שתהיה גם לנו בשטח הזה אחוזת קבר, לא אוהל, כי אם שטח פתוח וגלוי מול פני הרקיע שנשכון פה כל בני המשפחה, לאחר מותנו".
אכן, חלקת הנשיא בן־צבי ממוקמת בשיפולים הצפון־מזרחיים של ההר, במרחק של כמאה מטרים מחלקת קברו של החיד"א.
פנייתו של הרב ניסים לנשיא בן־צבי הייתה רק תחילת החיבור בין הנשיא ובין מורשת החיד"א. בתחילת שנת 1960 יזם הרב ניסים את הקמת "אגודת נאמני יד החיד"א", והזמין את נשיא המדינה בן־צבי להיות נשיא האגודה. הרב ניסים עצמו כיהן כיו"ר האגודה, וד"ר שלמה אומברטו נכון מונה להיות מזכיר האגודה. לצידם היו חברים באגודה גם פרופ' מאיר בניהו (בנו של הרב ניסים, שכיהן כמנהל מכון בן־צבי לחקר קהילות ישראל במזרח ואף פרסם ספר על החיד"א כמה חודשים קודם לכן) ומר שמואל טולידאנו.
האם התגייסותו של בן־צבי לקחת חלק בהבאת החיד"א לקבורה בירושלים, ואחר כך לכהן כנשיא אגודת נאמני יד החיד"א, נבעה רק מבקשתו של הרב ניסים, או שהיה לו חיבור עמוק לדמותו ולאישיותו של החיד"א? או שמא הוא ראה בכך ערך לאומי ופעולה ציונית מתוקף תפקידו כנשיא המדינה? אנסה להשיב לשאלה הזו מתוך בחינת המשך פעולותיו ודבריו.
מיוסף עד יוסף
בי"א באדר תש"ך, יום פטירתו של החיד"א, התכנסה הנהלת האגודה לישיבתה הראשונה. החברים עודכנו בכך שוועד קהילת ליוורנו הסכים לקבל אחריות מלאה על העלאת עצמות החיד"א לישראל, ושעיריית ירושלים והחברה־קדישא הביעו נכונות להעמיד חלקת אדמה בכניסה לבית העלמין בהר המנוחות, בשטח של 300 מ"ר. הוחלט על מועד העלאת ארונו של החיד"א: יום שלישי, כ' באייר תש"ך, 17 במאי 1960. נקבע שהאדריכל ש. טולידאנו יכין תוכנית לאוהל שייבנה על הקבר, ולפי המלצתו של הנשיא בן־צבי, האוהל יהיה דומה לאוהל שבנוי מעל קבר רחל.
הנשיא בן־צבי לא נימק את המלצתו, אך 52 שנים קודם לכן, בשנת 1908, הוא ביקר בקבר רחל יחד עם חברתו רחל ינאית, ותיעד את התרשמותו הרבה מביקורו שם. בשנות השישים ירושלים הייתה חצויה, וקבר רחל היה מעבר לגבול. ייתכן שהוא ראה בחזונו את קברו של החיד"א נעשה מעין תחליף לקבר רחל, מקום עלייה לרגל שאליו ינהרו כל בית ישראל לשפוך את מרי שיחם על צרותיהם, כפי שתיאר ברשמיו.
לאור זאת מובן מדוע באותה ישיבה הוחלט גם להנחיל את דמותו ומורשתו של החיד"א בכל שדרות החברה, ולצאת למסע הסברה על דמותו בבתי הספר ובבתי הכנסת. לשם כך, הוחלט, תודפס ותופץ חוברת שתספר את סיפורו של החיד"א, יצירותיו והשפעתו. כמו כן תוכרז "שבת החיד"א", שתתקיים בשבת שלפני העלאת ארונו, ובה ידרשו בבתי הכנסת על אודות פועלו, ולקראתה יפורסמו כתבות בעיתונים, יופק בול עם תמונתו וייקרא רחוב בירושלים על שמו.
בסיומה של הישיבה אמר הנשיא בן־צבי: "זכות גדולה נפלה בחלקנו, אנו נציגי היהדות, להביא ארונו של החיד"א. 154 שנים עברו מעת שנפטר, אמנם לא כשנים שעברו מעת פטירתו של יוסף עד להעלאת עצמותיו לארץ ישראל. ברגע זה אני מעלה את זכרו של יוסף הצדיק, שארונו חיכה מאות שנים עד שהעלוהו בני ישראל בצאתם ממצרים. כן גם עצמותיו של הרב המנוח. גדול הרבנים וחלוצי הביבליוגרפיה בישראל, וגם שמו יוסף… ועתה זכינו להשיב אותו אל עמו ואל מולדתו. יש לציין לשבח במיוחד יהדות איטליה, שלקחה על עצמה חלק הגון בטיפול העברת הארון ובהוצאות הכרוכות בזה".
בהתבוננות על החלטות האגודה ניכר שחבריה ראו בהעלאת עצמות החיד"א עניין היסטורי־לאומי שראוי לכלול את כל גווני החברה הישראלית של אותם ימים. נקודת מבט זו קיבלה השראה מראייתו של הנשיא בן־צבי, שדימה את החיד"א לאבות האומה רחל ויוסף.
"יצירת אווירה סביב אישיותו"
לנשיא בן־צבי היה חשוב להציב את העלאת עצמות החיד"א כמפעל לאומי וממלכתי, ולפיכך גם גיוס הכספים צריך לבוא מהממלכה. אפשר לראות זאת גם מאופן פנייתו של מזכיר האגודה, ד"ר נכון, לזלמן שזר, שכיהן כיו"ר הסוכנות היהודית, כאשר ביקש ממנו בשם הנשיא תמיכה כספית למימוש התוכנית. וכך כתב: "נשיא המדינה הביע את דעתו שדבר נעלה כזה, תפקיד היסטורי שהוטל עלינו עם תקומת מדינת ישראל, ראוי ודרוש שהעניין יבוצע אך ורק על ידי הממשלה בעזרתה של הסוכנות היהודית לארץ ישראל".
לקראת טקס הלוויה הוקם ועד כבוד, שהשתתפו בו, לצד חברי הנהלת האגודה, גם אישים נכבדים כיו"ר הכנסת, שרי ממשלה, ראש עיריית ירושלים, הסופר ש"י עגנון, נשיא האוניברסיטה העברית, מנהל אוניברסיטת בר־אילן ואחרים. לא ברור, ולא הוגדר, מה תפקידו של ועד זה, וייתכן שכלל לא היה לו תפקיד מעשי. אך פורום מגוון שכזה, הכולל מנהיגים לאומיים, חברי כנסת וממשלה, רבנים, סופרים ואנשי אקדמיה ורוח, נתן גיבוי של כלל החברה לפעולת העלאת ארון החיד"א לישראל.
שבועיים לפני מועד העלאת ארון החיד"א כינס הנשיא בן־צבי פגישה בבית הנשיא בהשתתפות מִנהל ההסברה. בפתח הישיבה אמר הנשיא: "הקימונו אגודה לשם העלאת עצמותיו של החיד"א. אין צורך להרבות בדברים על אישיותו הגדולה והמגוונת. דבר נעלה כזה הוא תפקיד היסטורי שנעשה עם תקומת מדינת ישראל, וראוי לבצעו בצורה המתאימה, לשתף את כל חלקי האומה במאורע זה. הזמנתי אתכם כדי שמינהל ההסברה יקח חלק בארגון עצרות בערי הארץ, בנתינת פרסום בעיתונים ובקול ישראל, ויצירת אווירה מסביב לאישיותו של החיד"א ולהשתתפות המונית בהלווייתו של החיד"א".
ביום רביעי, 11 במאי 1960, שבוע לפני מועד העלאת הארון מליוורנו, נפתח "שבוע החיד"א". הנשיא כינס מסיבת עיתונאים באוניברסיטה העברית, במכון בן־צבי, ובו העלה קווים לדמותו התורנית והציבורית הדגולה של החיד"א, שהיה שליח נאמן של היישוב בארצות אירופה ואפריקה הצפונית, ועשה למען חיזוקו. עוד הוסיף הנשיא כי עם העלאת ארונו של החיד"א מתקיימת משאלתו לקבור אותו בעיר מולדתו ובמולדת אבותיו. בסיום דבריו הכריז על "מעמד החיד"א", שייערך בבית הכנסת ישורון בירושלים ערב העלאת ארונו מאיטליה. ביום שישי, 13 במאי, פורסמו בכל העיתונים (חרות, על המשמר, שערים, דבר, הצופה והארץ) מאמרים על דמותו ופועלו של החיד"א, וב"שבת החיד"א" התקיימו שיעורים ודרשות בבתי הכנסת.
במכתב מרגש שנשלח באותם ימים מנשיא לנשיא – מנשיא מועצת רבני איטליה ורבה של קהילת ליוורנו, פרופ' שבתאי טואף, לנשיא בן־צבי – כתב טואף: "ביום בו אנו נפרדים ממופת הדור וגדול הרבנים, כב' הרב החיד"א זצ"ל אשר קהילתנו ארחה אותו בחייו ובמותו… למרות הצער הגדול בו נפרדים אנו לנצח ממורנו הגדול, אופפת את כל בני קהלת ליוורנו הרגשת גאוה וספוק על שמלאנו את חובתנו המוסרית והטבעית כלפי החיד"א בהחזירנו אותו למולדת! לאחר שנשאר תמיד כפקדון יקר וקדוש. בזמן מסירת ארונו של החיד"א זצ"ל לכבוד הוד מעלת נשיא מדינת ישראל, ירשני להביע בשמי ובשם כל בני קהילת ליוורנו את איחולנו ברכתנו ותקוותנו כי נוכחותו של החיד"א איש האלוקים תברך את מדינת ישראל בשלום ובשלווה! וזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן".
ביום שני, 16 במאי, התקיים "מעמד החיד"א" בבית הכנסת ישורון בירושלים. מתוך רצון לאפשר לכל החוגים לקחת חלק באירועי הבאת החיד"א לקבורה בישראל, נבחר בית הכנסת ישורון ולא היכל שלמה, מקום משכנה של הרבנות הראשית שלא הייתה מקובלת על חלק מהחוגים החרדיים. במעמד החיד"א נשאו דברים הנשיא בן־צבי, הראשון־לציון הרב ניסים ויו"ר הסוכנות זלמן שזר. את תפילת האזכרה נשא הרב יעקב עדס, חבר מועצת הרבנות הראשית.
בנאומו דיבר הנשיא בן־צבי על אישיותו ופועלו של החיד"א, שהיה שליח ציון אל יהדות הגולה וראה לנגד עיניו את התפקיד להביא לתפוצות את דבר היישוב בארץ ישראל, ולגייס את עזרת יהודי אירופה וצפון אפריקה לטובת הארץ. בן־צבי תיאר את חשיבותן של פעולות החיד"א מבחינה לאומית, לשם הרמת קרן העם ואמונתו בגאולה, ועמד על פעליו התורניים והספרותיים, אשר אין ערוך לערכם במחקר דברי ימי ספרות עמנו.
ישיבת הכנסת החלה באיחור
יום שלישי, 17 במאי 1960, היה היום המיועד. משלחת של רבנים בראשות הרב ניסים, עם נציגו של הנשיא מר מאיר בניהו, יצאו בשעת בוקר מוקדמת לקבל את ארונו של החיד"א בשדה התעופה לוד מידי רבה של איטליה הרב ד"ר אליהו טואף. אופנוענים של משטרת ישראל יצאו בראש שיירת המלווים, והארון הובא לבית הכנסת ישורון בירושלים. משמרת של רבנים ובני ישיבות ניצבו לידו עד לשעת הלוויה ואמרו פרקי תהילים. על פרטי הלוויה פורסמו מודעות בכל העיתונים מטעם הרבנות הראשית, הסוכנות היהודית, מכון בן־צבי, האוניברסיטה העברית, בית הספרים הלאומי, עיריות ועוד. התחושה הייתה שזהו אירוע לאומי.
בשעה 16:00 יצאה הלוויה מבית הכנסת ישורון. מסע הלוויה נמשך כשעתיים, ולא נישאו בו הספדים. רק נשיא המדינה אמר בפתיחתו כי "האומה פורעת חוב לאחד מגדוליה ומביאה אותו למנוחת עולם בירושלים עיר מולדתו". כאשר המסע עבר ליד בניין הכנסת, ששכנה באותם ימים בבית פרומין שברחוב המלך ג'ורג', הצדיע משמר כבוד של אנשי משמר הבית. לבקשת הרב ניסים דחה יו"ר הכנסת, קדיש לוז, את מועד פתיחת ישיבת הכנסת, כדי לאפשר לח"כים להשתתף במסע הלוויה של החיד"א. ליד ישיבת "עץ חיים" הצטרף למסע הלוויה קהל גדול. הארון נטמן בקבר בידי רבה של רמלה, הרב יצחק אבוחצירא. בעת כיסוי הקבר נאמרו תפילות לשלום העם בתפוצותיו.
ישיבת הכנסת נפתחה באיחור של שעה, בנאומו של יו"ר הכנסת קדיש לוז: "היום הובאו למנוחת עולמים עצמותיו של הרב חיים יוסף דוד אזולאי הנודע בשם החיד"א. הרב החיד"א נולד בארץ ישראל לפני 236 שנים ופעל בה, ובשמה יצא לשליחות לארצות הגולה. הוא היה אחד מגדולי דורו, יתכן הגדול בהם. היה לא בלבד מגדולי ההלכה, כי אם גם ראשון החוקרים בספרות ישראל בדורות שקדמו לו, כתב ספרים רבים שזכו למהדורות רבות והניח את היסוד לביבליוגרפיה של הספרות היהודית. כשליחה של ארץ ישראל ייצג את הארץ בכבוד ובגאון. זכה להערצה של יהודים ולכבוד מצד הגויים, רבי המדינות וכהני הדת. ראה בתעודתו להמחיש את הקשר בין יהודי הגולה לבין ארץ ישראל, ולהאדיר את שמה על הארץ. ביומנו השאיר תאור נאמן ממצבן של הקהילות היהודיות בארצות שונות, ובמובן זה משמשים הם מקור חשוב לידיעת תולדות היהדות בגלויות. הוא נפטר לפני 154 שנים, בהיותו בן 82, באיטליה בעיר ליבורנו, מקום ששימש כראש ישיבה ועסק בהדפסת ספריו. לא זכה הרב החיד"א למות בארץ ישראל, אך זכה שעצמותיו יובאו למנוחת עולמים בהר המנוחות אשר בירושלים, בה נולד, בתקופת מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך".
בסיום דבריו של לוז כיבדו חברי הכנסת את זכרו של הרב החיד"א בקימה. למחרת התקיים ערב לכבודו של החיד"א באולם הגדול של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית, ובו נשאו דברים פרופ' אפרים אלימלך אורבך, ד"ר צבי ורבלובסקי ומר מאיר בניהו.
יצוין כי המהלך להעלאת עצמותיו של החיד"א לווה לכל אורכו בקולות התנגדות של גורמים חרדיים. בין השאר נתלו שלטי חוצות תחת הכותרת "זעקת שבר על חילול כבוד מרן החיד"א הקדוש", ונטען כי העוסקים בהעלאת ארון החיד"א הם כופרים ועוקרי התורה.
מי ישלם, ישמר ויתחזק
המשימה הבאה של האגודה הייתה להקים אוהל מעל קברו של החיד"א. בפרוטוקול הדו"ח השנתי של חברה־קדישא "קהילת ירושלים", שחלקת הקבר נמצאת בתחום אחריותה, ישנה התייחסות מעניינת של יו"ר החברה־קדישא לקראת הקמת האוהל. הוא הציע שהחברה תבנה את הקבר והחלקה מכספה, או בסיוע גורם ממלכתי, "ולא ניתן לשום גורם אחר, ביחוד עדתי או מפלגתי, לבחוש ברשותנו". כנראה כבר בימים ההם נשמעו קולות ורחשים לניכוס קברו של החיד"א לעדות או למפלגות מסוימות. הנהלת החברה־קדישא ביקשה להמשיך את רוח הממלכתיות שעטפה את טקסי הבאת ארונו של החיד"א.
במאי 1961 התקיימה בלשכת הנשיא ישיבה של הנהלת אגודת נאמני יד החיד"א, כדי לקדם את בניית האוהל. אושרה התוכנית, ולאחר דין ודברים הוחלט להתחיל במלאכה אף שלא היה בידם כל התקציב הנדרש לבנייה. בספטמבר אותה שנה פנה בן־צבי לטדי קולק, שכיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה, בבקשה לסייע במימון הקמת האוהל. מניסוח הפנייה אנו למדים מה היה החזון שראה הנשיא בן־צבי לנגד עיניו בנוגע לעתיד חלקת הקבר עבור החברה הישראלית והעם היהודי:
"…אין אני צריך לחזור ולהזכיר את החשיבות הרבה בהעלאת עצמותיו של החיד"א לירושלים, לצערינו כל המקומות הקדומים והקדושים נמצאים בשטח שאינו בידינו. הקמת 'יד החיד"א', גם בטרם נשלמה, ממלאת תפקיד חשוב בכך שנתנה צביון להר המנוחות ומאפשרת לתיירים ולמבקרים רבים לשטוח תפילותיהם במקום קדוש. החיד"א היה נערץ מאוד באיטליה ושמו ידוע גם בכל קהילות ישראל. אין ספק שקברו ימשוך תיירים מארצות אירופה ואמריקה וביחוד מאיטליה. האגודה נטלה עליה כל הוצאות הטיפול. עדיין נותר חוב של כ־5,000 ל"י לקבלן. סכום זה רוצה אני לקבל מן החברה הממשלתית לתיירות, ואם לא כולו הרי לפחות חלק ניכר ממנו. נותר לנו לגדור את השטח ולנטעו כיאות, ואף לשם כך דרוש סכום לא קטן. הריני מזמינך לבקר במקום ולראות במו עיניך את אשר נעשה ואת אשר דרוש לעשות".
ביום הזיכרון לחיד"א, י"א באדר תשכ"ב, כשנה וחצי לאחר העלאת ארונו, נחנך יד החיד"א באוהל שנבנה מעל קברו, בדומה לקבר רחל, במעמד נשיא המדינה, הרב הראשי, שר הדתות, הרב אריה לוין, חברי אגודת נאמני יד החיד"א, עולים מקהילת איטליה, רבנים וסופרים.
אלא שלמרות ההשתדלות הגדולה של הנשיא בן־צבי ושל הרב ניסים, התברר כי לא די בהקמת המקום, שכן יש צורך וחובה גם לתחזק ולשמר אותו. אתגר זה לא טופל די הצורך. חצי שנה מאוחר יותר, בספטמבר 1962, יצא הנשיא בן־צבי, בליווי ראש עיריית ירושלים מרדכי איש־שלום ומנהל חברה־קדישא "קהילת ירושלים" ישראל בר־זכאי, לסיור בהר המנוחות כדי לפקוד את קברו של החיד"א. בן־זכאי סיכם את הביקור ואמר כי "כבוד הנשיא הביע צערו על העזובה הרבה שבחלקה ובאוהל עצמו… באותו מעמד התחייבתי בשם הח"ק לשקם את החלקה בבניית גדר מסביב לה ומדרגות, ריצוף שתילת צמחי נוי וכו'".
פירוק האוהל
הנשיא בן־צבי ראה בחיד"א דמות מופת לאומית ישראלית, המשלבת תורה עם ארץ ישראל, ואת פעולת העלאת עצמותיו לירושלים כפרק נוסף בשיבת עם ישראל לארצו. לכן נרתם לקריאתו של הראשל"צ הרב ניסים לכהן כנשיא אגודת נאמני יד החיד"א, ונתן את המעטפת הממלכתית להעלאת ארונו לירושלים.
יצחק בן־צבי נפטר בכ"ט בניסן תשכ"ג, 23 באפריל 1963, ונקבר לצד אביו בחלקת הנשיא בהר המנוחות, במרחק לא גדול מקברו של החיד"א. בחודש יוני 1963 פנה הרב ניסים לחברה קדישא וביקש שיחפרו שני קברים, עבורו ועבור רעייתו, מאחורי אוהל קברו של החיד"א, וצירף המחאה על סך 500 ל"י על החשבון. לימים, לאחר שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים ביקש הרב ניסים להיקבר לצד בני משפחתו בהר הזיתים. ואכן, לאחר פטירתו בשנת 1981 הוא נקבר שם.
תלמידו של הרב ניסים, הרב מרדכי אליהו, שכיהן אף הוא כראשון לציון, חש גם הוא קרבה רוחנית עזה לדמותו של החיד"א והרבה לפקוד את קברו. לתלמידיו סיפר שהרב ניסים ביקש ממנו לסייע בהעלאת עצמות החיד"א. כאשר נפטר הרב אליהו, בשנת 2010, ביקשו בני משפחתו ותלמידיו שייקבר בסמוך לחיד"א, בחלקה שרכש בשעתו הרב ניסים. לאחר קבורת הרב אליהו פירקו אנשי קהילתו את האוהל המקורי של החיד"א, שנבנה בעמל רב על ידי אגודת נאמני יד החיד"א, קברו את אבניו לצד קברו של החיד"א, ובמקומו בנו אוהל גדול ומפואר המכסה את שני הקברים, של החיד"א ושל הרב אליהו.
לצערנו, עם פירוק אוהל החיד"א, שעוצב בדמות אוהל קברה של רחל, טושטש הצביון המיוחד של פועלם המשותף של נשיא המדינה יצחק בן־צבי והראשון לציון הרב ניסים, שהובילו את המהלך הממלכתי בעת הבאת עצמותיו של החיד"א ובניית חלקת הקבר.
כנס לציון שלוש־מאות שנים להולדת החיד"א יתקיים בימים ט"ז-י"ז באדר־ב' תשפ"ד, 27-26 במרץ, ביד יצחק בן־צבי בירושלים
