בין פמוטי הכסף והזכוכית בבית משפחת פרץ ניצבות שתי תמונות של הבן דניאל. לצד אחת מהן, זו שבמדים, מודפס מזמור צ"א מתהילים, "יושב בסתר עליון" – מביע ייחול לחזרתו במהרה של דניאל שמעון בן שרון שנחטף לעזה; מתפלל שהקב"ה ישמור עליו בכל דרכיו, יחלצהו ויכבדהו ויַראהו בישועתו. בתמונה האחרת נראה דניאל כשהוא שזוף ומחויך, בחולצת סוף מסלול. תמונה מ־6 באוקטובר, רגע לפני כניסת השבת והחג. "דוד כהן, חבר טוב של דניאל ושכן, היה באזור אופקים באותה שבת, אז הוא קפץ לבסיס שלו דניאל ביום שישי וצילם אותו", מסביר אביו, הרב דורון פרץ, יו"ר המזרחי העולמי. "דוד נלחם בדרום ובהמשך נכנס לעזה, ואחרי חודש לחימה שלף את התמונה הזו של דניאל ושלח לנו אותה".
אחרי חמישה חודשים של חששות כבדים, התברר שזוהי אכן התמונה האחרונה של דניאל ז"ל. ביום ראשון השבוע, ז' באדר ב', יום פטירת משה רבנו שנקבע ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, קיבלה משפחת פרץ את הידיעה כי דניאל נהרג בשבעה באוקטובר וגופתו נחטפה. תיעודים חדשים הביאו לקביעת מותו באופן ודאי. ביום שני התקיימה הלווייתו בהר הרצל.
"דניאל, כמה בכיתי הבוקר, בכיתי כמו שלא בכיתי כל חיי", פנה אליו האב בהלוויה. "חמישה וחצי חודשים היה קשה לבכות כי פעלנו למענך, עשינו את כל מה שרק היה אפשר. אני רוצה לומר שאני מלא הכרת הטוב וגאווה כלפיך. האדמו"ר מרוז'ין אומר שלא ההורים בוחרים את הילד אלא הילד בוחר את הוריו. תודה שבחרת בנו". בריאיון לתקשורת אמר הרב פרץ כי עם היוודע הבשורה המרה, לצד ההתמודדות "עם זה שאין תקווה ועכשיו צריך להתמודד, הדבר הראשון שאמרנו זה 'ברוך השם הוא לא סבל רגע'".
בהספד שנשא יונתן פרץ על אחיו דניאל, סיפר את ששמעו על שעותיו האחרונות: "הבנו מהם כמה העזת והיית אמיץ. פגעתם במחבלים בטווחים ארוכים, הסתערתם קדימה בשדות ללחימה בטווחים קצרים כדי להגן על הקיבוצים. היית קר רוח, נתת פקודות בקשר בביטחון ובמקצועיות. דניאל אחי, אתה גיבור אמיתי".
"משהו קורה בשדרות"
נפגשנו לפני כחודש בביתם שביד־בנימין, כאשר דניאל הוגדר עדיין כנעדר. בפינת הסלון עוד התנוססו אז אותיות "מזל טוב" כסופות, חוגגות את נישואיו הטריים של הבן הבכור יונתן, חתונה שדניאל נעדר ממנה. איך מחתנים בן כשגורלו של הבן האחר לא ברור? עם הרבה כאב ושמחה מהולים זה בזה; כמו במעבר צורב בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין פורים דאשתקד לפורים הבלתי אפשרי הזה.
"אצל עם ישראל זו תמיד עסקת חבילה", אמר אז הרב פרץ. "רווח והצלה באים ליהודים בצד סכנה גדולה ומחירים אדירים. המעבר הזה מיום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות הוא בלתי אפשרי מבחינה רגשית, אבל הוא שיקוף מדויק של הגורל היהודי. החיבור הזה בנוי על הדפוס של תענית אסתר הסמוכה לפורים, וצום הבכורות הצמוד לחג הפסח. הגאולה אף פעם לא מנותקת מהאתגרים שעם ישראל עומד בפניהם. להפך, היא נובעת מהם. האיום הנורא של השמדת עם ישראל הוא חלק אינטגרלי מגאולת ישראל. דווקא רגע לפני חגיגת ונהפוך הוא אנחנו נדרשים לזכור את המצוקה. י"ג באדר הוא התאריך שבו הייתה אמורה להתממש תוכנית חסרת תקדים: להשמיד להרוג ולאבד בני עם אחד ביום אחד, ב־127 מדינות – גברים, נשים וטף. אנחנו צמים כדי לזכור את המהפך מיגון לשמחה, לזכור שאין ייאוש בעולם כלל".
המעבר החד הזה, בין יגון לשמחה, נע בכיוון ההפוך כאשר שלוות השבת ושמחת התורה נבלמו השנה באחת. "למעט דניאל, שסגר שבת בבסיס נחל־עוז, היינו כולנו פה בבית – יונתן הבכור וארוסתו גליה, והבנות שלנו עדינה ושירה. משש וחצי היינו בממ"ד, עם טילים בכמות אדירה", שחזר הרב פרץ. הטלפון של יונתן, קצין טירונים בבא"ח צנחנים, הבהב ללא הרף. המילה שחזרה על עצמה בהתראות קבוצת החברים מקורס הקצינים שלו הייתה "הזוי". "כל אחד מהחברים בקבוצה קצין ביחידה אחרת, במקום אחר, וכולם מגיבים באותו אופן. יונתן החליט להיכנס לקבוצה למרות השבת, ונחשף שם לצילום של הטנדר עם המחבלים בלב שדרות".
דקות ספורות לאחר מכן כתב המג"ד של יונתן בקבוצת היחידה שלו: "משהו קורה בשדרות, מי שיכול שיגיע". יונתן החל להתארגן, אבל אביו ביקש שלא ייסע. מה לקצין טירונים מול חדירת מחבלים לעיר, ומה פתאום מקפיצים קצין מיד־בנימין בגלל טנדר אחד בשדרות? אין צבא בדרום? "לא הבנתי מה קורה. ביקשתי שלפחות יתקשר קודם למג"ד, הרי הוא עומד להתחתן בקרוב, וממילא הנשק שלו בבסיס. באופן נדיר הוא לא הביא אותו הביתה, כדי שלא יפריע לו בריקודי ההקפות".
יונתן נענה לבקשת אביו, אך המג"ד הגיב בהוראה ברורה: "אם יש לך נשק, תבוא". יונתן שלף מהכספת את כלי הנשק האישיים, הקצרים, שלו ושל דניאל. "האמת היא שלא כל כך דאגתי", אמר הרב פרץ, "ביטלו אצלנו את ההקפות בגלל הטילים, אבל חשבתי 'בסדר, השתגעו קצת ותכף יעבור'. כשהודיעו שצריך לפתוח פלאפון בכל בית, ניגשתי למי שנתן אצלנו את ההוראה וניסיתי להבין. רק אז התברר לי שהייתה חדירת מחבלים לבסיסים ולמוצבים, ושבתי החולים מוצפים בפצועים. התחלתי לפחד, ועדיין חשבתי שבמקרה הגרוע ביותר השתלטו על איזה פילבוקס. אבל נחל־עוז זה בסיס, מי ישתלט עליו?"
"אני בסורוקה, אל תדאגו"
בסביבות השעה ארבע וחצי אחר הצהריים החלו הטלפונים של הרב פרץ ושל רעייתו שלי (שרון) לצלצל שוב ושוב ממספרים שונים. בסופו של דבר הם ענו. על הקו היה יונתן, ממספר לא מוכר. הוא סיפר שנפצע בקרב ושהוא בסורוקה, וביקש שלא ידאגו ("מה שמיד גרם לנו לדאוג"). יונתן סיפר שחטף כדור בירך, שנכנס ויצא ולא פָּגע בעורק ראשי. "הוא היה מהראשונים שהגיעו לשטח, וראה דברים קשים: ילד עם כדור בראש ליד אופניים, קשישה זרוקה בשטח. הוא אמר לי 'אבא, אתה לא יכול לתאר לעצמך מה קורה בדרום, כל חמישה מטרים יש גופה'. ואז הוסיף: 'דניאל לא עונה לי. כל היום אני מנסה לתפוס אותו".
"שכחנו שבכל דור עומדים עלינו לכלותנו, לא לקחנו את זה ברצינות. אנחנו מזכירים את עמלק, אבל מדברים על זה כמו משהו שהיה פעם, בגלות. רק מי שחושב כך יכול להאמין שלא צריך צבא גדול ושאפשר להיות רגוע"
את קורותיו של יונתן מרגע יציאתו דרומה ועד פציעתו בשלוש אחר הצהריים שמעו הוריו ממפקדיו, לא ממנו. הוא עצמו מיעט לדבר בעניין. הם סיפרו להורים שיונתן נלחם במשך שש שעות בצומת הקשתות בשדרות, משם המשיך לכיוון קיבוץ כפר־עזה אך נקלע לקו האש באזור אנדרטת החץ השחור. "מחבלים ירו שם טילים, אחד פגע בג'יפ של מגלן, ושלושה מתוך ארבעה לוחמים נהרגו. הנ"ט עבר ממש מעל הראש של יונתן ושל לוחם נוסף. יונתן הגיע בלי ציוד מתאים. הוא לקח קסדה מפצוע אחר מסיירת מטכ"ל שעלה על אמבולנס, ותוך כדי לחימה לקח את השכפ"צ ואת הנשק הארוך של מ"פ מהגדוד שלו שחטף כדור בבטן ופונה. כל זה קורה כשסביבו נהרגים המון לוחמים".
יונתן וחבריו הלוחמים הגיעו לשערי כפר־עזה, אולם כאשר הבינו שיחידה מובחרת כבר פועלת בתוכו, יצאו לעבר הקיבוצים סעד ונחל־עוז. בצומת נחל־עוז קיבלו הוראה לפנות למוצב, שכן בקיבוץ פעל כוח אחר והיה חשש לירי דו־צדדי. יונתן קיווה לפגוש במוצב את אחיו דניאל – מפקד טנק בחטיבה 7 של השריון. "יונתן שירת בבסיס הזה בעבר, וכמונו גם הוא ביקר לא מעט את דניאל וידע בדיוק היכן הטנק שלו חונה. באחת וחצי הוא הגיע לאזור הבסיס, ומיד ראה שהטנק איננו. הוא הבין שדניאל נמצא בקרבות ואמר לנו שזה דבר טוב, כי 'אין לכם מושג מה המחבלים עשו לבסיס. הם פוצצו באר־פי־ג'י כל דבר שזז".
יונתן היה הלוחם הראשון שנכנס למוצב בנחל־עוז והוביל את הכוח פנימה. בסביבות שלוש הוא נורה ברגלו; לצידו נפצעו שני לוחמים נוספים. יונתן ניצל את חוסם העורקים שלו לטובת אחד מהם שנפצע קשה ממנו, ואת עצמו חבש עם בד שמצא בשטח. משם החל מסע פינוי מטלטל מרכב לרכב, כשבדרך איבד יונתן את ארנקו, את מכשיר הטלפון שלו ואף את בגדיו. לאחר כשעה התקשר להוריו ממכשירים שונים של מי שהיו לצידו, עד שנענה.
"במוצאי שבת הגענו לסורוקה וראינו מחזה שלא ראיתי מעולם: המון פצועים בכל מקום, וכל הזמן מגיעים עוד ועוד", תיאר הרב פרץ. "חיפשנו את דניאל בכל המיטות ולא מצאנו. יונתן נפצע קל, אז שמו אותו בחוץ על ספסל – לא מיטה, לא קביים ולא כיסא גלגלים. החזרנו אותו ליד־בנימין ודאגנו לו לטיפול ביתי".
"עם ישראל צריך שמחות"
למחרת השבת החל לקנן פחד ממשי לגורלו של דניאל. "בהתחלה חשבנו שהוא נלחם וכנראה הטלפון לא איתו. יונתן המשיך לחפש אותו, ולפנות ערב הצליח לתפוס מישהו שמכיר מישהו שידע לומר שהטנק של דניאל נמצא בין נחל־עוז לרצועה, ובתוכו הרוג אחד שאיננו מפקד הטנק. שאר הצוות לא נמצא. הרגשנו הקלה שהוא לא החלל, אבל הבנו שהוא בסכנה. לא ברור איפה, אבל בוודאי לא במקום טוב. בכינו המון".
בשלב זה ההורים של "צוות פרץ" יצרו קשר זה עם זה ופתחו קבוצת וואסטאפ. אף אחד מהם לא ידע מה עלה בגורל הצוות, וגם המידע בדבר החלל שנמצא בתוך הטנק לא פורסם רשמית. רק ביום חמישי הגיע קצין העיר לכל אחת מהמשפחות – בנתניה, בקריות, בתל־אביב וביד־בנימין. "דפקו אצל כולנו באותה שעה והודיעו על הרוג אחד ושלושה נעדרים. ההורים של מתן מהקריות כתבו בקבוצה, ההורים של איתי מנתניה כתבו, וגם אנחנו. הבנו שההרוג הוא תומר ליבוביץ' ז"ל מתל־אביב". בשבוע שעבר קיבלה משפחתו של איתי חן הודעה כי הוא נהרג בשבעה באוקטובר וגופתו נחטפה. מאז, הדאגה לגורלו של דניאל החריפה עוד יותר.
יוסי שמש, הקצין שהוצמד למשפחת פרץ, הקפיד לשמור על קשר יומיומי איתה. "הוא הפך לחלק מהמשפחה", אמר הרב פרץ. "הוא הסביר לנו שהמשמעות של ההגדרה 'נעדר' היא שלא יודעים איפה הוא – אין גופה, הוא לא מופיע בשום סרטון, ואין עדות לגביו. הוא אמר שבכאוס הנוכחי זו הגדרה שלא עומדת להשתנות בשבועות הקרובים. הבנו שזה חלון הזמן לדבר על החתונה של יונתן".
מי שסייע לשיח על החתונה בתוך חרדת היעדרותו של דניאל היה המפקד של יונתן. "אחרי שסיים לספר לנו מה קרה במהלך הלחימה, הוא אמר 'נו, ומה עם החתונה? תתחתן היום בערב, על המדים, פה בגינה. אבא שלך רב, הוא יודע מה לעשות. עם ישראל צריך שמחות'. שאלתי אם זו פקודה, והוא אמר שלא. עניתי: 'אז יונתן לא יעשה את זה'".
ובכל זאת, השיחה הזו פתחה שיח משפחתי שהוביל להחלטה לקיים את החתונה במועדה המקורי. "לשרון אשתי הייתה תחושה חזקה שהם צריכים להתחתן. גם רבנים אמרו לנו שיש ערך להקמת בית בישראל בעת הזו. במקום חתונה גדולה באשקלון עשינו חתונה קטנה ביד־בנימין, בעזרת כל החברות של אשתי שהתגייסו למשימה. לכלה גליה, תושבת סעד, יש שישה אחים וגיסים לוחמים. אחד מהם הוא זה שהכיר ביניהם. היא לא ידעה מי מהם יגיע לחתונה, אבל ברוך השם כולם הצליחו להגיע".
בסרטון קצר מתוך חופתם של גליה ויונתן שרץ ברשתות, נראים ההורים והזוג הצעיר כשהם דומעים בשבועת אם אשכחך ירושלים. "חשבתי שהאופן היחיד שאני יכול לעבור את החופה הזו הוא לא לחשוב על דניאל, כי אם אחשוב עליו זה יהיה יותר מדי קשה. ניסיתי להיות מפוקס ביונתן. אבל זה לא מה שקרה. הרב הלל מרצבך, רב בית הכנסת המרכזי ביד־בנימין, התחיל את החופה במילים: 'אי אפשר להתחיל בלי להזכיר את דניאל'. הוא עשה נכון, אבל באותו רגע היה לי קשה. הוא דיבר עליו בבכי, אמר שהוא איתנו, וקיימנו תפילה משותפת של 'ממעמקים קראתיך ה". אשתי ואני התחלנו לבכות, ממש החזיקו אותי שלא אפול. אלה היו שלוש דקות של כאב. נתַנו מקום לעובדה שהוא לא איתנו, ניגבנו את הפנים, ומאותו רגע הצלחנו להתרכז בחתונה. הצילומים המשפחתיים היו רגעים קשים, וגם בריקודים פתאום קופץ לך שדניאל לא פה. חברה שלנו אמרה שזו החופה הכי קדושה, הכי עצובה והכי שמחה שהיא הייתה בה".
נאבק על הפרופיל
הרב דורון פרץ עלה ארצה לבדו מדרום־אפריקה בגיל 18. אביו ג'ירבל ("בארץ קראו לו גיל"), עלה עם משפחתו מקזבלנקה בשנות החמישים, ובטיול אחרי הצבא לדרום־אפריקה פגש את גייל ובנה איתה שם את ביתו. "גדלתי בבית מסורתי, עם אבא מרוקאי ואימא ממשפחה ליטאית רוויזיוניסטית, משפחה של ספורטאים. את סבא שלי כינו 'מיסטר מכבי'. הוא היה מנכ"ל תנועת מכבי בדרום־אפריקה, ומנהל המשלחות מדרום־אפריקה בכל המכביות משנת 57' עד 79'. הוא גם היה חלק מהנהלת המשלחת הדרום־אפריקאית בשלוש אולימפיאדות". הרב פרץ עצמו התמחה בטניס, כדורגל וקריקט ואף הגיע בהם לרמה לאומית, עד שהתחזק בשמירת המצוות. כשתחרויות הספורט שם התנגשו עם שמירת השבת, הוא פרש.
כשהיה בן תשע עלו הורי אימו לארץ. "אני זוכר את סבא מכנס את המשפחה ואומר לנו שכמנהיג ציוני הוא מרגיש חובה לעלות, ושהוא מקווה שהמשפחה תגיע בעקבותיו. היה לי ברור שהשאלה היא לא אם אגיע הנה, אלא מתי". זה קרה בשנת 1989; דורון הצעיר החל כאן את לימודיו בישיבת בית־אל. "חשבתי שנה־שנתיים, ואז אלמד רפואה בדרום אפריקה. אבל המשכתי בלימודים שם חמש שנים, ובסופו של דבר ההורים שלי עלו גם הם". עד שעלו הוא הקפיד לבקר אותם בחגים, ובאחד הביקורים הללו פגש את שרון, שלי בשמה המקורי. לאחר שגם היא עלתה ארצה הם נישאו והתמקמו בבית־אל.
כאשר יונתן היה בן ארבעה חודשים הם יצאו לשליחות בת שנתיים בדרום אפריקה, שהתארכה ל־15 שנים, ושם נולדו שלושת ילדיהם הנוספים. "חיפשו רב צעיר וציוני לחיזוק הקהילה שם", סיפר הרב פרץ. במהלך התקופה הזו הוא שימש כרב תנועת המזרחי בדרום אפריקה, כרב הבכיר של בית המדרש ביוהנסבורג, וכראש בית הספר התורני הראשון והגדול ביותר בדרום אפריקה. ב־2014 הם עלו מחדש, היישר ליד־בנימין, באמצע מבצע צוק איתן ("כבר בלילה השני מצאנו את עצמנו בממ"ד"). הרב פרץ מונה לתפקיד מנכ"ל המזרחי המתחדשת, ובשנתיים וחצי האחרונות הוא משמש כיו"ר התנועה.
"חששנו שלילדים יהיה קשה להסתגל לארץ, בעיקר לדניאל", סיפר הרב פרץ. "הוא ילד של הפרעות קשב וריכוז, כזה שמתקשה לשבת. הוא חברה'מן ברמות־על, יש לו המון חברים בדרום אפריקה והיה לו קשה מאוד לעזוב אותם, אבל תוך יום ביד־בנימין הוא מצא חבר טוב ראשון, ומיד אסף סביבו עוד ועוד חברים – בישיבות שבהן למד, בצבא, בכל מקום. בסוף אצלו המעבר היה הכי חלק. הוא יכול להיות רגע עם החברים מדרום אפריקה, עם השפה והתרבות וכל הניואנסים, ובחצי שנייה לעבור לשיחה עם החברים הישראלים, עם הסלנג המתאים והכול".
את האנרגיות הגבוהות שלו תיעל דניאל לספורט אקסטרים, "ברוך ה' הוא מצא את הענף הכי פחות מסוכן – גלישת מים על וויקבורד (רכיבה על קרש מים בעקבות סירת מנוע). יש בתל־אביב אגם עם מתקן מכני שזז במהירות גבוהה מאוד. דניאל למד קפיצות מים במהירות מקסימלית וידע לבצע סיבוב 360 מעלות. פעם אחת הוא נפל לא טוב וקרע את הרצועה והמיניסקוס. ניתחו אותו שם וגם בסחוס, והפרופיל שלו ירד ל־65". דניאל לא ויתר על שירות קרבי ונלחם בכל הוועדות, תוך שהוא מקפיד במקביל על טיפול מותאם אצל אימו, פיזיותרפיסטית במקצועה. "הוא עלה לפרופיל 72, הבין שאין לו סיכוי לעלות מעבר לזה, והלך לשריון. הוא אהב מאוד את המורכבות של הטנק ואת העוצמה שלו".
על קיר חדר השינה של דניאל תלוי מאז הגיוס וויקבורד ענק וצבעוני. "הוא נאלץ לוותר על התחביב הספורטיבי שלו, אבל המשיך לעשות כושר כל הזמן. תמיד ראו אותו רץ בשבילי יד־בנימין. מאז שהוא נעדר קיימו כאן ריצה בכל יום שישי, בתקווה שישוב ויצטרף".
בפינת החדר תלויות שתי גיטרות, מזכרת מתחביב ילדות אחר, ובסמוך ממתינים לו אופני כושר ומיטה מוצעת. הרב פרץ – תג צהוב על דש חליפתו וצמיד צהוב על ידו – עובר בין החפצים בחדר, מחווה לעבר תעודת מצטיין פלוגתי של דניאל, שנחה על המדף. "שלושה שבועות אחרי שהוגדר כנעדר, השתנה הסטטוס של דניאל לחטוף. מצאו פריטים שלו ודם בסביבות הטנק, בכמות שלא בהכרח מצביעה על פגיעה חמורה. היה קשה מאוד לשמוע את זה, הרבה בכי". מעבר לזה ידעו דבר, וגם לא קיבלו עדויות מהחטופים ששוחררו.
כאשר שוחחנו הרב פרץ עוד קיווה שדניאל חי, והאמין שאם שרד את היום הראשון ללחימה הוא יהיה בסדר. על השאלה מה היה אומר לדניאל לו יכול היה להעביר לו מסר, ענה: "הייתי מבהיר לו שהוא לא לבד. שאנשים מכל הארץ והעולם חושבים ומתפללים עליו. בדרום אפריקה, בכל סניפי המזרחי בעולם – עשרות אלפי אנשים מכל מעגלי ההיכרות שלנו. הוא לא לבד, הוא חזק, הוא יכול לשרוד את זה".
הרב פרץ שב והדגיש את הכישורים החברתיים של דניאל, דמיין אותו מעודד את החטופים האחרים ואפילו משחק שש־בש עם שוביו, מדבר איתם על ספורט. "דניאל היה מהילדים שמאתגר לחנך. אם הוא לא רוצה לעשות משהו – שום דבר לא יאלץ אותו, וכשהוא רוצה – זה יהיה בהצטיינות ועד הסוף. בתקופה שלפני שמחת תורה הוא הגיע למקום הכי טוב שראיתי אותו בחיים. הוא התפתח בצורה בלתי רגילה – מצטיין, מאופס על עצמו, קצין אחראי ביותר".
את האחריות והרצינות הזו אפשר לאתר גם ביומן שכתב דניאל, שנמצא בין החפצים שהביאו להוריו מהבסיס. "היה קשה מאוד לקבל את החבילה עם התפילין ושאר החפצים. לא פתחנו. האחים שלו, עדינה ויונתן, עברו על הדברים ואמרו שיש שם מחברת שהוא כתב בה כל מיני דברים ושכדאי שנקרא. היו שם דברים מרגשים מאוד. דניאל ציין שם שלושה דברים שהוא חושב עליהם לפני השינה. '1. למה אני כאן – מה תפקידי היום? להגן על המולדת. כי הייתי בפולין ואני יודע מה עשו לנו כשלא היה צבא; 2. מה היה טוב היום ומה פחות טוב בפן האישי והמחלקתי – מה לשפר ומה לשמר; 3. איזה בעיות צפו היום ואיך אוכל לפתור אותן בצורה הכי טובה'. דניאל רצה להיות הכי מקצועי שיש, להיות מוכן ליום פקודה. ביום הזיכרון האחרון הוא מצא ציטוט של בר פלח, לוחם שנהרג לפני שנה וחצי, ובחר להעתיק אותו ולקרוא אותו מדי לילה לפני השינה".
"בזמן שאעמוד עם כל עם ישראל בדומיה, אזכר בכל אותם גיבורים אך לא ארכין את ראשי אלא ארים את ראשי למעלה במבט חד אל הדגל", כתב פלח ז"ל. "במחשבה על אחיי ששמו בצד כל הרצונות האישיים ושמסרו את נפשם על קדושת השם, העם והארץ״.
חייבים לדבר על החיילים
מאז שבעה באוקטובר העביר הרב פרץ את ניהול המזרחי בפועל לסמנכ"ל שעבד תחתיו. כמו רוב בני משפחות החטופים, גם הוא הקדיש את מרב זמנו להשבת בנו, באמצעים גלויים יותר ופחות. "אני בפגישות כל היום, מנסה לעורר מודעות, מרצה ומעביר זומים", אמר לפני כחודש. "במקביל צריך לדאוג למשפחה, וזה לא פשוט. לאחרונה מוניתי לתפקיד יו"ר מחלקה בהסתדרות הציונית העולמית. אני ממשיך להיות יו"ר המזרחי העולמי, אבל העבודה שלי מתמקדת בחינוך יהודי־ציוני לקהילות התפוצות. כיוון שאני עובד מול קהילות שונות בעולם, אני פוגש המון קבוצות שמגיעות לארץ להביע סולידריות, ארבע־חמש קבוצות בשבוע. זה אינטנסיבי כל כך עד שפתחנו מחלקה מיוחדת לזה. מדהים לראות את גילויי הסולידריות ואת רמת האחדות והאהבה".
"בתקופה האחרונה, לפני שמחת תורה, דניאל הגיע למקום הכי טוב שראיתי אותו בחיים. הוא התפתח בצורה בלתי רגילה – מצטיין, מאופס על עצמו, קצין אחראי ביותר"
הרב פרץ, איש של חיבורים, הקפיד שלא להכניס ראשו למחלוקת סביב מטה משפחות החטופים. "לכל צד יש כיוון מסוים, וכיוון שאני לא באמת יודע מה עוזר ומה לא, אני לא מתערב. אני מפוקס בלהחזיר את הבן שלי. אני כן חושב שזה לא צריך להיות נגוע בפוליטיקה". הרב פרץ השפיל את מבטו כשציין בפיכחון כי סיפור החיילים החטופים מורכב במיוחד. "חמאס רוצים להשאיר אותם אחרונים, הם בכלל לא מדוברים במחאה. בהתחלה ביקשו מאיתנו להתנהל בשושו, אבל הגענו למסקנה שאם לא נפעיל לובי של הורי החיילים החטופים, חייהם יהיו עוד יותר בסכנה.
"האם צריכה להיות עסקה או לא ובאיזה מחיר – זו החלטה של הקבינט. אני לא מקנא במקבלי ההחלטות, ואני בטוח שהם לא מקנאים בי. אבל כאבא לחייל חטוף אני דורש שאם תהיה עסקה, החיילים מוכרחים להיות חלק ממנה. כי ברגע שתהיה עסקה, העולם כבר לא ייתן לנו להילחם בעזה בכלל. הסיבה שאפילו הממשל הדמוקרטי בארה"ב לא יכול לעצור אותנו היא העובדה שיש עוד 134 חטופים בעזה. אי אפשר לדרוש ממדינה לא להילחם כשחוטפים לה אזרחים. אבל בראייה של העולם, חיילים חטופים הם לא אירוע הומניטרי. מבחינתם זה שבי סטנדרטי, כמו בכל מלחמה, וזה יהפוך אותם לחשופים עוד יותר לגורל נורא. הקוד הכי בסיסי של צה"ל הוא שלא מפקירים אחים ולא מפקירים חיילים בשטח. לכן, אם תהיה עסקה היא חייבת לכלול מידע על החיילים וערבויות עבורם. הם חייבים להיות חלק מהעסקה בכל שלביה".
שני סוגים של עיוורון
מה עשתה המלחמה לאמונה שלך, שאלתי את הרב פרץ. "על השאלה איפה היה אלוקים בשואה, הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ היה משיב: 'איפה היה האדם בשואה? איפה האנושות?'. האירוע הנורא לא גרם לי לשום ספק או שאלת אמונה בקב"ה, אבל הוא אתגר את האמון בבני אדם – גם בגלל כוחות הרשע שפגשנו, אבל גם בכל הנוגע לביטחון. לצערי, פעם אחר פעם אנחנו מצטמצמים מחשבתית בתוך קונספציות. קשה להאמין שחמישים שנה אחרי מלחמת יום כיפור קורה לנו אותו הדבר. יש שני סוגי עיוורון: זה שלא רואה, וזה שרואה וחושב שמה שהוא רואה זו כל התמונה. מה שסנוור אותנו זה לא שלא ראינו, אלא שראינו חלקית וחשבנו שזו כל המציאות. האמונה שקרסה היא שכל המוחות הטובים יודעים מה הם עושים, ושיש מול אויבינו הרבה עיניים – סייבר, דיגיטל, כל ה־8200 למיניהם.
"עברנו שנה של מלחמות פנימיות אחרי חמש שנים של מערכות בחירות חוזרות ונשנות, בתדירות שלא מוכרת כמעט בעולם הדמוקרטי. נלחמנו אחד בשני, וזה לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. אנחנו צריכים לצאת מהאירוע הזה צנועים יותר, להבין שהחוכמה לא נמצאת באופן מלא בשום צד".
גם תפיסת אתחלתא דגאולה נותרה אצלו בעינה: "ברור שאנחנו בגאולה, אבל יש כברת דרך לעבור. לצערנו עוד לא הכרענו את המערכה, זו מלחמת העצמאות של הדור הזה. אם האמון שלנו יהיה רק בבני אדם ולא במשהו גדול יותר, זה יהיה משבר נורא. לצערנו עם ישראל סבל וממשיך לסבול. במשך שמונה שעות עוטף עזה היה המקום הכי מסוכן ליהודים מאז השואה. מדובר במקום שאיננו שנוי במחלוקת, שתושביו שוחרי שלום. אלה היו שעות קשות, ואנחנו מרגישים אותן עד עכשיו כשהחטופים לא איתנו, ו־1,200 יקירים אבדו למשפחותיהם. אבל אחרי שמונה שעות קשות הגיעה התאוששות מדהימה. היינו שם ועצרנו את זה. היכולת הזו לא הייתה לנו בגלות.
"נתַנו מקום לעובדה שדניאל לא איתנו, ניגבנו את הפנים, ומאותו רגע הצלחנו להתרכז בחתונה. חברה שלנו אמרה שזו הייתה החופה הכי קדושה, הכי עצובה והכי שמחה שהיא הייתה בה"
"זה מחזיר אותנו לסוגיית חגיגות פורים", שב הרב פרץ לחגים היהודיים שבפתח, שהשנה מציבים אתגר חריג. "שכחנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, לא לקחנו את זה ברצינות. אנחנו מזכירים את עמלק, אבל מדברים על זה כמו משהו שהיה פעם, בגלות. רק מי שחושב כך יכול להאמין שלא צריך צבא גדול ושאפשר להיות רגוע. הילדים שלי התאמנו למלחמה מול חיזבאללה, לא מול חמאס. איראן? בסדר, ישראל החכמה תדע מה לעשות. ואז, ביום בהיר אחד חמאס, החלשים ביותר מבין האויבים שלנו, קמים עלינו כך.
"גם פרשת פורים קרתה תוך כדי שיבת ציון. אי אפשר לנתק בין האיום לשמחה ולגאולה. וכל זה מתעצם בפסח. למה בשנה מעוברת אנחנו דוחים את פורים לאדר ב'? כדי להסמיך בין הגאולות. מה הסיפור שאנחנו מספרים לילדים שלנו בליל הסדר? מה זה גאולת ישראל? קשיים ומשברים עם גאולה וישועה. מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. יש לנו שני חלקים בהגדה, שבלעדיהם לא קיימנו שום דבר, והראשון שבהם הוא דווקא 'עבדים היינו'. רבן גמליאל מציין שלוש מצוות בשולחן הסדר, ואחת מהן היא מרור. בלי זה אין קיום של מצוות פסח. אפילו המצה היא לחם עוני. האוכל שמסמן את הגאולה מסמל את השעבוד. גם את קורבן הפסח אוכלים על מצות ומרורים. הטעם של העבדות והמרירות הוא המצע, אבל בתוך המרור אנחנו מכניסים את המתיקות של החרוסת. וליבת הסיפור הוא קורבן הפסח, ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. זה הטעם האחרון שנשאר לך בפה, טעם של גאולה ושל ישועה.
"והיא שעמדה – השם שומר את הבטחתו לישראל, משם אנחנו מתחילים. זו עסקת חבילה עם סוף טוב. זו עסקת החבילה של העם היהודי, וזה מה שמאפשר לחגוג את יום העצמאות מיד אחרי יום הזיכרון, את פורים מיד אחרי תענית אסתר, ואת חתונת הבן בזמן שאחיו נעדר. זה הסיפור של העם היהודי, גאולה מתוך משבר".
