בהשאלה מהשיח הישראלי של אחרי ה-7 באוקטובר, העיתונאית היהודייה־בריטית מלאני פיליפס (73) היא אחת ה"מתפכחות" הוותיקות והמפורסמות של הממלכה הבריטית: מעיתונאית שמאל בכירה ו"יהודייה במקרה", כפי שמכנים זאת, ללוחמת עבור ערכי המחנה הניאו־שמרני במערב, ודוברת פרו־ישראלית מובהקת
אנחנו נפגשים בירושלים, העיר שהפכה בשנים האחרונות לביתה העיקרי, לצד לונדון; היא ובעלה עו"ד ג'ושוע רוזנברג, גם הוא עיתונאי ופרשן ותיק שמילא לאורך השנים תפקידים בכירים ב־BBC וב"דיילי טלגרף", חיים על הקו בין שתי הבירות. לדבריה, "גם לאחר מתקפות הטילים השונות, כשהתחושה כאן הייתה מסוכנת, אני עדיין מרגישה בישראל הרבה יותר בטוחה מאשר בבריטניה".
האמירה הזו תפתיע ישראלים רבים, המותשים משנה של מלחמה.
"החברה הישראלית היא חברה שואפת חיים, שמבינה על אלו ערכים היא נלחמת, ואת התהום הפעורה בינה ובין תרבותו של האויב. המערב, לעומת זאת, סובל מ'משאלת מוות' מדכדכת ומניוון מוסרי ודתי, והאליטות שלו עסוקות בעיקר בהרס עצמי. אז גם בזמן מלחמה בשבע חזיתות, העתיד של ישראל נראה בעיניי מבטיח יותר לעומת חברות מערביות עם ילודה נמוכה, חסרות זהות ונעדרות אלוהים".
התהליך שעברה פיליפס תואר בממואר שפרסמה בשנת 2018, ששמו איננו מותיר מקום לספק, "מלאך שומר: המסע שלי משמאלנות לשפיות". הכותרת מתכתבת עם שמו של עיתון "הגארדיאן", "השומר" באנגלית, היומון הליברלי המשפיע שבו פרסמה פיליפס כתבות תחקיר וטור קבוע במשך כ־16 שנה, אך נאלצה להיפרד ממנו בכאב בעקבות השינוי האידיאולוגי שעברה.
"כששואלים אותי על המעבר משמאל לימין", אומרת פיליפס, "אני מדגישה שאני עדיין אוחזת באותם ערכים שהובילו אותי תמיד: לתת קול לחלשים מול מוקדי הכוח, להציג את האמת כנגד השקר, וללכת לאן שהראיות מוליכות אותי. אני בסך הכול יהודייה שמאמינה בתיקון עולם, ועיתונאית שמאמינה בלומר את האמת. אז במובנים רבים לא השתניתי, פשוט הבנתי עם הזמן שהסביבה שעטפה אותי, אלו שחשבתי שמצויים איתי 'באותה חזית', בעצם לא היו שם מעולם".
ניכוס תרבותי
המחשה לאופי ההתמודדות של פיליפס כאשר היא מופיעה בתקשורת הבריטית בתקופה זו, ניתן היה לראות בחודש מרץ האחרון, בתוכנית הוותיקה של הבי־בי־סי, "זמן שאלה" ("question time"). פיליפס טענה שם שישראל איננה מרעיבה באופן שיטתי את תושבי הרצועה כאמצעי מלחמתי. הקהל הגיב בתדהמה, חלקו אף בצחוק מופגן. גם חברי הפאנל ומנחת התוכנית הביעו התנגדות לדברים.
לרגעים היה נראה שכולם שם נגדך.
"כשאתה רואה איך סיפור כמו הנרטיב הפלסטיני, שמבוסס כל כולו על שקר, זוכה לכזו תמיכה במערב, אתה מבין את עוצמת הניוון האינטלקטואלי והמוסרי שהכה באליטות שלו, בבריטניה ובכלל. חשוב להבין שה'פלסטיניזם', האידיאולוגיה הפלסטינית שמטרתה להילחם בישראל, ממלאת היום תפקיד הרבה יותר מרכזי בהשוואה לאידאולוגיות הרסניות אחרות: היא סרטן מוסרי שנמצא בלב הציוויליזציה המערבית. היא עיוותה את ההיגיון הקולקטיבי בכך ששיתקה את היכולת שלנו להבחין בין אמת לשקר, וסירסה את המערב מלהגן על אורחות חייו".
את עוסקת שנים בביקורת על ההסברה הישראלית ועל חולשת המסרים שלה. מהו השקר המרכזי של ה"פלסטיניזם" שישראל צריכה לחשוף בפני המערב?
"לפני שמבינים את הפתרון, צריך להבין את הבעיה. במערב, מי שכבר חושב על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, נוטה לרוב לצדד בפלסטינים, משום שהוא קנה את השקר המרכזי שחוזרים עליו שוב ושוב בעשורים האחרונים, במיוחד בקרב האליטות באקדמיה: הפלסטינים הם העם הילידי בארץ ישראל, בעוד היהודים 'הלבנים' הם כובשים. לפי הנרטיב הזה, היהודים הגיעו אחרי השואה לפלסטינה וקיבלו מדינה על בסיס סימפטיה עולמית, תוך גירוש התושבים ה'מקומיים', הפלסטינים, שסובלים מאז מכיבוש אכזרי.
"הפלסטינים הצליחו לנהל קמפיין מתוחכם ויקר, במימון מדינות ערביות, שהשתרש בעיקר בקרב סטודנטים במערב. רבים מהם לא יודעים שהעם היהודי היה היחיד שהקים ממלכה לאומית בארץ הזו, מאות שנים לפני הולדת האסלאם, ושהעם היהודי הוא העם הילידי בארץ, לא להפך. יתרה מכך, הסכסוך נתפס בתודעתם כמאבק בין 'שחורים' ל'לבנים', ואפילו העובדה שרוב היהודים בישראל הם 'שחומים', מפתיעה רבים מהם. מעולם לא הוסברו להם האמיתות הפשוטות הללו, וגם הקהילות היהודיות בתפוצות שתקו במשך דורות מול התפתחות הנרטיב הזה. כך נוצר המצב הנוכחי והעגום, שבו אנשים במערב אינם מכירים את ההיסטוריה של ישראל או של המזרח התיכון, ובכל זאת מתנגדים לישראל כמדינה 'כובשת'.
"כנגד המגמות הללו, ישראל חייבת להבהיר שהפלסטיניזם מבוסס על בדיה היסטורית. אין באמת 'עם פלסטיני'; מדובר בהמצאה שנועדה להיאבק בישראל, תוך ניכוס ההיסטוריה היהודית לעצמם. למעשה, זהו אחד ממקרי הניכוס התרבותי הפרועים ביותר. אפילו מנהיגים פלסטינים הודו בכך שהמציאו את הנרטיב הפלסטיני כדי להיאבק ביהודים, הרבה יותר ממה שהם ביקשו לכונן את הלאומיות שלהם".
שנה אחרי 7 באוקטובר, נראה שאצל חלק ממנהיגי המערב הפרדיגמה של "פתרון שתי המדינות" רק התחזקה.
"מאחר שבמערב מאמינים שהסכסוך הוא על אדמה, הם רואים בפתרון שתי המדינות את המפתח לשלום. אך אם זה היה נכון, הסכסוך היה נפתר כבר בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשהוצעה לערבים תוכנית החלוקה של הארץ. בשעה שההנהגה היהודית הסכימה למהלך, הערבים התנגדו, כי מטרתם לא הייתה לקבל מדינה אלא למנוע את הקמתה של ישות יהודית בלב המרחב המוסלמי. הפלסטינים מדברים מאז ומעולם על חיסולה של ישראל, לא על שתי מדינות לשני עמים. לכן ישראל צריכה פשוט לומר את האמת – הסכסוך אינו על אדמה; זהו סכסוך דתי, מלחמת קודש מוסלמית כנגד מדינה יהודית. פתרון שתי המדינות הוא תשובה לבעיה שמעולם לא הייתה קיימת".
אחד המסרים שההסברה הישראלית מתקשה במיוחד לייצא למערב, הוא שההפרדה שנעשית בשיח המערבי בין "פלסטינים רגילים" ובין "חמאס" לא באמת מתקיימת בשטח.
"אני בכלל לא בטוחה שרבים במערב עושים את ההבחנה הזו שציינת. מבחינתם חמאס הוא פשוט גרסה קיצונית של מאבק שביסודו הוא לגיטימי. זה נכון שהאליטות במערב עדיין רואות את הפעולות של חמאס, כמו רצח אזרחים וחטיפת שבויים, כמעשים פסולים, אבל מבחינתם חמאס נלחם במסגרת המאבק הצודק לשחרור פלסטין. אצל הבריטים למשל, ההשוואה האוטומטית היא בין חמאס ובין ה־IRA (המחתרת האירית למען עצמאות אירלנד; מ"ח), שביצע מעשים פסולים למען מטרה שאפשר להבין אותה, העצמאות האירית. לכן הבעיה שלנו היא לא חמאס או פת"ח, אלא הצבעה על היסוד שמאחורי המטרה הפלסטינית בכלל: חיסול המדינה היהודית.
"האתגר ההסברתי של ישראל הוא להבהיר שהאינדיווידואלים הפלסטינים שמעוניינים בחיים טובים הם הקורבנות של המנהיגים שלהם, כמו גם של הרוב שבתוכו הם חיים. בכך שהאליטות במערב שוכנעו בטעות שהמאבק הפלסטיני הוא מאבק צודק, בעוד שביסודו הוא מהווה הצדקה למטרה מרושעת, הן רק ממשיכות את הסכסוך והסבל בשני הצדדים. הצעד הראשון הוא שמדינות המערב חייבות להתייחס אל הרשות הפלסטינית כאל ישות פוליטית מנודה, ובוודאי שלא לממן אותה. אלו המסרים שישראל הייתה צריכה להעביר למערב ולעולם בכלל, והיא עדיין לא עושה זאת. עוד לא מאוחר".
סטנדרט כפול
לבנון, שנמצאת כעת במוקד המלחמה והסיקור, מילאה תפקיד מרכזי בתהליך עזיבתה של פיליפס את השמאל הבריטי. "הפעם הראשונה שנחשפתי לצביעות כלפי ישראל בעיתונות העולמית הייתה ב־1982, כשהחלה מלחמת לבנון הראשונה", היא זוכרת. "לא ביקרתי בישראל לפני כן, לא היו לי תוכניות כאלה, וגם לא ידעתי הרבה על הסכסוך הישראלי־ערבי. למעשה, ישראל לא באמת אמרה לי משהו באותה תקופה. לתדהמתי, הסיקור בעיתונות הבריטית הציג את ישראל כמדינה נאצית ממש. לא אשכח כיצד אריאל שרון, אז שר הביטחון, תואר כגנרל נאצי ורב־מרצחים. משום מקום, ולראשונה מאז השואה, החלו לצוץ גילויי אנטישמיות כלפי יהודים בבריטניה, בטענה שאנחנו, היהודים הבריטים, תומכים במדינה שמבצעת 'ג'נוסייד' בפלסטינים בלבנון, במלחמה חסרת הצדקה מוסרית.
"באותה תקופה הייתי כותבת בכירה ב'גרדיאן'. הגעתי לפגישת מערכת כשסביבי הקולגות שלי דאז, אנשים משכילים ונפלאים ברמה האישית, שדוגלים בעקרונות מוסריים. שאלתי אותם איך זה שטרגדיה מזעזעת במזרח התיכון, כאשר צבאו של הנשיא הסורי חאפז אל־אסד רצח בין 25 ל־40 אלף אנשים בעיר חמה בסוריה, קיבלה כותרת צדדית בעיתון שלנו, בעוד שתקיפות ישראליות נגד פלסטינים בלבנון קיבלו כותרות ראשיות וסיקור נרחב. 'יש לנו סטנדרט כפול מול ישראל', אמרתי להם".
התשובה ששמעה שינתה את מסלול חייה: "בוודאי שיש לנו סטנדרט כפול", הסבירו לה עמיתיה. "ישראל היא מדינה מערבית, ולכן אנו שופטים אתכם לפי המוסר שלנו, בעוד מהעולם הערבי, שלא התחנך על ערכי זכויות האדם, אין לנו ציפיות דומות. אם נעשה השוואה כזו, זו תהיה גזענות מצידנו". פיליפס ענתה להם: "על מה אתם מדברים? אם מישהו טוען שאין לצפות מערבים להיות מוסריים כמו במערב, בעיניי זו גזענות".
השיחה הזו הותירה חותם בתודעתה: "השמאל התגלה כגזעני ביסודו. ההבנה הזו היממה אותי. הם לא היו האבירים המוסריים שחשבתי שהם. למרות שלקח לי זמן להיפרד מ'הגארדיאן' ומהשמאל, בדיעבד זה היה הרגע שבו החלה התפוררות עולמי הקודם". לא פחות מהוויכוח העקרוני, פיליפס הבינה שבעיני עמיתיה היא יהודייה שמייצגת את ישראל, ובהתאם לכך הם פנו אליה בביטויים כמו "אתם", "אתכם". עד אז פיליפס לא פרסמה דבר בנוגע לישראל; בתהליך הדרגתי היא הפכה לאחד הקולות הפרו־ישראליים המובהקים בבריטניה.
השינוי שעברה פיליפס יצא מתחומי המזרח התיכון, ונגע גם לסוגיות תרבותיות. "עם כל נושא שנחשפתי אליו, הבנתי שאין לי מקום במחנה הזה: החינוך הפרוגרסיבי במערכת החינוך הבריטית, ההרס של ערכי המשפחה, מדיניות הרב־תרבותיות, קשר השתיקה סביב תהליכי האסלאמיזציה של בריטניה. זה כמו לקום יום אחד ולגלות שהמשפחה שלך התעללה בך; אתה לא יכול להאמין לזה, אתה לא רוצה להאמין לזה. בסופו של דבר הייתי חייבת לעשות את הצעד הזה וללכת, אך באיזשהו מקום זו תמיד תישאר המשפחה שלי".
עזיבת הבית הפוליטי והאידיאולוגי גבתה ממנה מחיר כבד. "לאט לאט תויגתי כאדם שאסור להתייחס אליו, ואיבדתי את כל חבריי. הייתי בסוג של 'גלות' בתוך המערכת. לאחר שעזבתי את העיתון הפכתי למוקצה מחמת מיאוס. קיבלתי כינויים כמו 'ימנית קיצונית', 'ציונית תאבת מלחמה', או סתם 'משוגעת'. אחרי שעברתי את כל הדרך הזו, היום אין כמעט שום דבר שהם יכולים להטיח בי".
המעבר האידיאולוגי השפיע על הקריירה של פיליפס, אך לא חיסל אותה. גם היום היא מרואיינת מבוקשת בערוצי תקשורת ובהסכתים פופולריים, ומופיעה בכנסים ובפאנלים בינלאומיים שונים, בעיקר בהקשר של מלחמות התרבות שבין שמרנים לפרוגרסיבים, או בענייני הגנה על ישראל. אחרי הגארדיאן היא כתבה עבור עיתונים שונים בממלכה; כיום היא כותבת טור קבוע ל"טיימס" הלונדוני. הזדהותה עם העולם היהודי ועם ישראל מתבטאת גם בכתיבתה הקבועה בשנים האחרונות לעיתונות יהודית באנגלית, כמו הג'רוזלם פוסט והג'ואיש כרוניקל הבריטי.
עם השנים קיבלה פיליפס על עצמה את תפקיד האאוטסיידרית. תמונת הפרופיל שלה ברשתות החברתיות לקוחה מתוך פאנל בהשתתפותה, שכל חבריו נראים כמתבוננים זה בזה באמצע שיחה ערה, בעוד היא מחייכת לעבר צד אחר.
המוסלמים באים
בחודשים האחרונים חוותה בריטניה גל מהומות נרחב כלפי מהגרים בכלל ומוסלמים בפרט. הן פרצו ב־30 ביולי, בעקבות רצח מזעזע שבוצע בסטודיו לריקוד בעיירה סאות'פורט שבצפון בריטניה. שלוש ילדות נדקרו למוות, ועוד עשרה נפצעו. שמועות שהתפשטו ברשתות החברתיות ולפיהן הדוקר הוא מהגר מוסלמי, הציתו גל של מהומות והפגנות ברחבי המדינה. גם לאחר שהתברר במהרה כי מדובר בשקר וכי הדוקר הוא נער בן 17, בן למהגרים מרואנדה, המהומות לא פסקו. במהלך שבועיים של כאוס נרשמו תקיפות כלפי מהגרים, הצתות של מסגדים וביזה, והאלימות התפשטה לערים רבות. המהומות עוררו תגובות־נגד מצד הקהילה המוסלמית ומפגינים פרו־פלסטינים, מה שהחריף את המתח ברחבי הממלכה.
פיליפס היא אחת המבקרות הבולטות של מה שהיא מכנה "האסלאמיזציה של בריטניה". בעקבות התרעותיה בתקשורת הבריטית על סכנת האסלאם הקיצוני במערב, היא "זכתה" כבר ב־2003 בתואר "האישיות התקשורתית האנטי־מוסלמית הבולטת ביותר של השנה" מטעם הוועדה המוסלמית לזכויות אדם, ארגון שפיליפס עצמה תיארה כ"גורם המוביל לקידום הג'יהאדיזם של חומייני בבריטניה".
שרשרת הפיגועים שבוצעה ברכבת התחתית בלונדון ב־7 ביולי 2005 וחוללה הלם בממלכה – ארבעה מחבלי אל־קאעידה בעלי אזרחות בריטית התפוצצו אז בשלוש תחנות רכבת, רצחו כ־52 אנשים ופצעו כ־700 – הייתה זרז להוצאת ספרה המפורסם ביותר של פיליפס, בשנת 2006: "לונדוניסטן: כיצד בריטניה יצרה בתוכה תת־מדינת טרור".
הספר הפך במהרה לרב־מכר בבריטניה ובארצות הברית, אף שפורסם בהוצאה קטנה ולא מוכרת. "הוצאות הספרים הגדולות בבריטניה עשו עליי חרם ולא הסכימו להוציא את הספרים שלי", מספרת פיליפס. "לונדוניסטן" פתח דיון ציבורי רחב בשאלת ההשתלבות של מהגרים מוסלמים בבריטניה, וכישלונו של המערב בהתמודדות עם האיום המוסלמי מבית לא רק בהיבט של הטרור, אלא גם בחזית התרבותית, מול השאיפות לאסלם את אירופה.
ובכל זאת, פיליפס איננה מצדיקה את המהומות האחרונות. "תקפו מוסלמים אקראיים ברחוב, מסגדים. משפחות מוסלמיות נאלצו להסתגר בבתיהן. במקרה אחד היה גם ניסיון לשרוף אכסניה למבקשי מקלט עם מהגרים בתוכה, ניסיון שלמרבה המזל הופסק בזמן. מי שהפיצו את השקרים והניעו את המהומות הם משפיענים ברשתות החברתיות, חלקם בעלי רקע ניאו־נאצי וחלקם חוליגנים גזענים שנסחפו על גלי האלימות.
"עם זאת", היא מוסיפה, "כדי להבין את התמונה המלאה ואת העוצמה החריגה של המהומות, צריך לדעת שלצד הגזענים היו גם 'בריטים רגילים' רבים שיצאו לרחובות. הם ביטאו מבחינתם את המסר שסוגיית ההגירה לבריטניה הגיעה לנקודת רתיחה. במשך שנים, החששות המובנים שלהם מההיקף האדיר של ההגירה החוקית והבלתי חוקית לא נשמעו בשיח הציבורי, והוקעו כלא לגיטימיים. ההגירה הפכה אזורים גדולים בארץ למקום שהם כבר לא יכלו לזהות כביתם, פשוט כי הם התמלאו באנשים מתרבויות שונות מאוד, שמלכתחילה לא ביקשו להשתלב.
"כל זה הוביל ללחץ עצום על השירותים הציבוריים במדינה: יותר מדי אנשים מנסים להשתמש בבתי ספר ובבתי החולים. העניין יצא משליטה, ולאנשים נמאס. בכל פעם שהם מחו כנגד מדיניות ההגירה הבריטית, אמרו להם שהם מרושעים, שהם גזענים, שהם שונאי זרים, שהם 'איסלאמופוביים'. חלקם ללא ספק היו כאלה, אבל רבים מאוד מעולם לא היו, ובעיניי, נקודת המבט שלהם סבירה לחלוטין. כאשר התרחש הרצח המזוויע בסאות'פורט, תסכול של שנים יצא החוצה לרחובות.
"לצערי, גם הפעם זה טופל בדיוק כמו בפעמים הקודמות: הממסד הבריטי – כמעט כל אמצעי התקשורת, הפוליטיקאים והמשטרה – התעקשו לתייג את כל המוחים כ'בריונים מהימין הקיצוני', לא הבחינו בין הקבוצות השונות, ושללו לחלוטין את הרעיון שיש איזושהי נקודה הגיונית מאחורי היציאה שלהם לרחובות".
מיעוט גדול מדי
בהקדמה למהדורה ה־11 של ספרה "לונדוניסטן", כתבה פיליפס: "מתוך אמונה שהטרור האסלאמי מונע מאידיאולוגיה ש'חטפה ועיוותה את האסלאם האותנטי'… ההגדרה המקובלת ל'קיצוניות מוסלמית' היא הגדרה צרה בדמות תמיכה באלימות נגד בריטניה בלבד. זוהי טעות קטסטרופלית, כאשר מטרה כמו אסלאמיזציה של בריטניה מוצגת כעמדת קצה לא מאיימת, ולא כזו שיש להתייחס אליה ברצינות".
18 שנה אחרי פרסום "לונדוניסטן", איך את רואה את היחס הנוכחי של האליטות בבריטניה להגירה המוסלמית?
"מבחינת האליטות המצב לא השתפר אלא החמיר, במובן זה שהם עדיין בהכחשה מוחלטת של הרכיב הדתי של הניסיונות לאסלם את המערב, שהוא בעצם ג'יהאד בדרכים אחרות. לעומת זאת, בציבור הרחב אנשים מבינים שזו בעיה נוראית, שרק מתגברת משנה לשנה. אי אפשר להתעלם מכך שבצרפת יש תופעה של כנסיות שנשרפות באופן מכוון וסמלי על ידי מוסלמים, ושקהילות שלמות מתפקדות למעשה כמובלעות המתנהלות על פי השריעה.
"אפשר לראות מה קרה בבחירות הכלליות האחרונות בבריטניה, כשהוקמה 'תנועת ההצבעה המוסלמית', מפלגה מוסלמית שהריצה מועמדים לפרלמנט הבריטי. נציגים שלה עמדו על במות בבריטניה ודיברו בכלל על עזה ו'המאבק על פלסטין', כאילו מדובר בנושא כמו בניית בית חולים מקומי בבריטניה. חמישה מהאנשים האלה נבחרו לפרלמנט. במונחים בריטיים זו רעידת אדמה. המערכת הפוליטית שלנו היא דו־מפלגתית. זה לא כמו שבישראל מקימים מפלגה חדשה, לצד מפלגות רבות שקיימות. זוהי מערכת שעוינת לחלוטין מפלגה שלישית שתתחרה בשתי המפלגות המסורתיות (הלייבור משמאל, והשמרנים מימין; מ"ח). הם יצרו סוג של מובלעת בתוך המערכת הפוליטית בבריטניה. אחת הדרישות שלהם היא להפוך את ישראל למדינה לא לגיטימית בתוך הממסד הבריטי, ובהדרגה גם לאסלם את בריטניה".
החברה הבריטית, אומרת פיליפס, "למדה לסבול עם השנים" מקרים שונים של אלימות. "מדי פעם הדברים מגיעים איכשהו לתקשורת, אבל גם אז, אין ממש התייחסות או פתרון לבעיה. לפני שלוש שנים לדוגמה, בבית ספר בצפון אנגליה, ביורקשייר, מורה רצה להמחיש לכיתה שלו את החשיבות של חופש הביטוי, והראה במהלך השיעור את דיוקנו של הנביא מוחמד. הוא קיבל איומים, ועד היום הוא מסתתר מחשש לחייו. יש דוגמאות רבות לאירועים מסוג זה. איפה חברי פרלמנט שיילחמו למענו? איפה הממשלה שאומרת שתופעות כאלו חייבות להיפסק? אף אחד לא מעז לגעת בנושא הזה".
השיח במערב מרבה להבחין בין מוסלמים קיצוניים למתונים, ואף להציג את האסלאם כ"דת של שלום". איך את רואה את התפיסות הללו?
"בישראל זה מה שהזין את מה שאתם מכנים 'הקונספציה' (פיליפס מבטאת את המילה בעברית), שהובילה ל־7 באוקטובר. לאורך השנים היו לי שיחות רבות עם אנשים מישראל שאמרו 'אל תספרי לי על אסלאם, אנחנו חיים עם האנשים הללו'. אותו הלך רוח קיים בבריטניה, בקרב אנשים בשירותי הביטחון ובאקדמיה. הם לא יגידו שהאלימות המוסלמית מונעת מטעמים דתיים, כי לדעתם זה יעשה דמוניזציה לכל המוסלמים. ואני אומרת שזו פשוט טעות חמורה בהבנת המציאות.
"במהלך השנים ערכתי מחקר עצמאי וראיינתי עשרות מומחים בנושא, ואני יכולה לומר שהאסלאם איננה 'דת של שלום'; אסלאם פירושו כניעה. כל הפילוסופיה הדתית של האסלאם בנויה על היסוד הזה. זה כל כך שונה מהיהדות, הדת של האנשים הכי וכחנים עלי אדמות. בכתבי הקודש שלנו מתועדים ויכוחים אפילו עם בורא עולם. תרבות הוויכוח היא חלק מהדי־אן־איי הדתי שלנו. אנחנו משתמשים בהיגיון ומתווכחים, אלה מי שאנחנו. האסלאם שונה מאוד. הוא מאמין שדבר אלוהים אינו ניתן לערעור, אתה נכנע אליו וזהו. מוסלמים מאמינים שהעולם המוסלמי הוא מושלם ואילו כל מה שמחוץ לו הוא רע, ושמוחמד הוא הדוגמה להתנהגות מופתית. זו אורתודוקסיה בלתי ניתנת לערעור.
"בשלבים שונים היה אפשר להצביע על רפורמטורים באסלאם, או על מוסלמים־ליברלים שביקשו להתאים את עצמם לערכי המערב, וזה אכן קרה במקרים מסוימים. אבל עם השנים כולם נעלמו מהאופק על ידי חכמי הדת שאימצו קו טהרני שהדגיש את הכניעה ואת היסודות המלחמתיים. ביסודה, האסלאם היא אכן דת של מלחמה, כיבוש והתפשטות טריטוריאלית. לכן, הטהרנים שרוצים לחיות את 'האסלאם האותנטי', דוגלים בהכרח בקו שאיננו פשרני".
כיצד כל זה בא לידי ביטוי בקהילה המוסלמית בבריטניה, למשל?
"זה נכון לחלוטין שיש מיליוני מוסלמים שלא דוגלים בקו הטהרני של האסלאם, ורק רוצים לחיות בשלום, לגדל משפחה בשקט ולהתפרנס בכבוד. מוסלמים שמשתמשים באמונה האסלאמית כדי להתפלל, לתת צדקה ולהיות אנשים יותר טובים. הרוב של המוסלמים בבריטניה הוא כזה. עם זאת, יש מוסלמים רבים שנוקטים בקו הלוחמני והבלתי מתפשר. והבעיה היא שכשמדובר באסלאם, אנחנו לא מדברים על מיעוט זניח. בסקרים שונים שנעשו על האוכלוסייה המוסלמית בבריטניה, 20 עד 30 אחוזים אומרים שהם היו רוצים לחיות תחת חוקי השריעה. זה מספר שמוערך ב־4 מיליון מוסלמים בבריטניה. כמות כזו של אנשים היא יותר מדי עבור מדינה שרוצה להמשיך ולשרוד כדמוקרטיה מתפקדת.
"אסור לשכוח שדיני השריעה אינם מכירים כלל ברשות חילונית, ולכן הם עצמם מהווים איום ישיר על הדמוקרטיה. נכון שיש פרשנויות שונות לאסלאם, ויש מוסלמים אחרים לגמרי, כמו הסוּפים למשל, שלוקחים מהאסלאם את החלקים הרוחניים יותר של הדת, ומבקשים לחיות בשלום לצד בני דתות אחרות. עם זאת, הפילוסופיה הדתית הדומיננטית באסלאם של השנים האחרונות היא של הג'יהאד, בין אם בדרך של טרור ואלימות, ובין אם באמצעים דמוקרטיים כדי להשתלט על חברות מבפנים.
"כאן מגיע המקום של תנועת 'האחים המוסלמים', שחמאס הוא שלוחה שלה. בחמאס מאמינים בדרך הטרור והאלימות, בעוד ששלוחות אחרות של 'האחים', כמו בבריטניה ובארה"ב, מאמינות בצבירת כוח דרך התהליך הדמוקרטי, וערעור שלו מבפנים אחרי שיצברו מספיק כוח. האליטות במערב מסרבות לקבל את התמונה הזו. הם ימשיכו להגיד שלבעיות שנובעות מהתנגשות של מוסלמים עם ערכי המערב, 'אין שום קשר לדת'".
פחד ובורות
מאיפה לדעתך נובע העיוורון בקרב הממסד הבריטי כלפי התהליכים שאת מזהה?
"משתי סיבות. ראשית, הבורות מול האיום המוסלמי נובעת מפחד ומהלך רוח תבוסתני במובן הבסיסי ביותר: ההיגיון הזה אומר ש'יש כבר יותר מדי מוסלמים שמאמינים בגרסה המלחמתית של האסלאם מכדי שבאמת נוכל להתמודד עם זה'. לכן אסור לנו אפילו להיות מודעים לכך, כי אם נהיה מודעים לכך כחברה זה אומר שנצטרך לעשות משהו עם זה, ובעצם לצאת למלחמה עם האנשים האלה. ואת זה אנחנו לא יכולים לעשות, כי אנחנו לא באמת יכולים לנצח אותם.
"הסיבה העמוקה יותר לשאננות כלפי הסכנה המוסלמית היא שהמערב החילוני לא מבין בדת, ולכן אינו מבין את ההיגיון של אנשים דתיים פנאטיים. הדת יכולה להניע אנשים למעשים נעלים ביותר, או, בגרסאות גרועות שלה, למעשים מזוויעים ביותר. הליברל המערבי רואה את התרבויות דרך הפריזמה שלו, וחושב שכל בעיה ניתנת לפתרון דרך משא ומתן ופשרה, ולכן מתקשה להבין את קנאי האסלאם. הוא מתייחס לאלימות שלהם כנובעת מסיבות אחרות, כלכליות או חברתיות, ומאמין שאפשר לשנות זאת אם רק יעשו התאמות ושינויים קוסמטיים. תחת המטרייה של הקהילה המוסלמית בבריטניה, בצרפת, בהולנד ואפילו בארה"ב, יש לא מעטים שמאמינים שהם פועלים באופן קדוש כשהם שואפים לכפות את האסלאם על אחרים, מבלי להסכים בשום אופן שהערכים שלהם יגיעו למשא ומתן. במוקדם או במאוחר, האליטות במערב לא יוכלו להמשיך להתעלם מהבעיה הזאת".
יש דוברים במחנה השמרני, למשל ד"ר גד סעד היהודי־קנדי, שטוענים שמלחמת אזרחים בין מוסלמים ללא מוסלמים באירופה היא עניין בלתי נמנע, ושהמהומות האחרונות בבריטניה מהוות הוכחה לכך.
פיליפס דוחה את הדברים בתוקף: "הקרב עדיין לא אבוד. הבעיה מאוד רצינית, ואכן נעשית קשה יותר לפתרון ככל שהזמן עובר, אך ההתנגדות במערב גוברת. זה מתבטא גם פוליטית, בארה"ב בבחירתו של טראמפ, בבריטניה בברקזיט ובעליית מפלגת 'רפורמה' של נייג'ל פאראג', וברחבי אירופה בעליית מנהיגים המכונים 'פופוליסטים'. אנשים מבינים שהמשך המצב הזה מסכן את תרבותם הלאומית, ועוד ועוד אנשים מתעוררים".
האם את רואה אפשרות למהפך פוליטי בבריטניה, שתעלה לשלטון דמות שמרנית כמו נייג'ל פאראג'?
"הכול תלוי בשאלה אם המפלגה השמרנית, שאכזבה את הציבור הבריטי בשנים האחרונות, תבחר סוף סוף ליישם מדיניות שמרנית אמיתית – כזו שמגינה על העם הבריטי ועל ערכיו. קשה לי לדמיין את פאראג' כראש ממשלה, משום ששיטת הבחירות הבריטית לא נוטה לטובת מפלגות קטנות. הבחירה בו עד כה הייתה בעיקר ביטוי לאכזבה מהמפלגה השמרנית. עם זאת, אני מאמינה שהקו השמרני שהוא מייצג עשוי לעורר התקוממות עממית, כזו שתאלץ את המפלגה השמרנית ליישר קו ולהתייצב מחדש בהתאם. זה ידרוש ממנה שינוי דרמטי".
מהפכת התרבות
הברית בין השמאל העולמי לאסלאם הקיצוני לא הפתיעה את פיליפס. בשנים האחרונות היא מדברת על רעיונות השמאל הפרוגרסיבי כניסיון ל"מהפכה תרבותית" במערב, רמז ל"מהפכת התרבות" האלימה שהתרחשה בסין בין 1966 ל־1976, שבמסגרתה רדף השלטון המאואיסטי את נציגיה ומופעיה של הדת הסינית המסורתית.
בספרה מ־2010, "כשהעולם התהפך: המאבק הגלובלי על אלוהים, אמת וכוח", טוענת פיליפס כי באופן דומה, אידיאולוגיות השמאל מבקשות להרוס את ערכי היסוד של הציוויליזציה המערבית, ולכן גם ממקדות את מאבקן נגד היהדות ומדינת ישראל. "השמאל, שנשען על אידיאולוגיות חילוניות, שואף להחליף את הערכים התנ"כיים שביסוד התרבות המערבית. רלטיביזם מוסרי החליף את המוסר המוחלט; אם אני מרגיש קורבן זה מספיק, ללא קשר לעובדות. זה מנוגד לאתיקה היהודית, המתמקדת באחריות אישית ובאמת אובייקטיבית. התפיסות הניאו־מרקסיסטיות, המבוססות על מטריאליזם, סותרות את היהדות, הרואה מעבר ל'עולם הזה' ומאמינה באל אחד, שהוא קנה המידה לערכים שלנו. בנוסף, האידיאולוגיות הסביבתניות מהשמאל, אשר נשענות על רעיונות פגאניים, מתריסות נגד האמונה המקראית שרואה באדם נזר הבריאה. לכן זה לא מפתיע בעיניי שהשמאל העולמי, המקדש פילוסופיה אנטי־אנושית, וביסודו של דבר אנטי־מקראית ואנטי־יהודית, שילב יד עם האסלאם הקיצוני, וסימֵן את ישראל והיהודים בתפוצות כמטרות. היהדות הרי מייצגת את כל מה שהם מתנגדים לו".
אפשר לטעון שרעיונות כמו רלטיביזם מוסרי ותפיסה מטריאליסטית מנוגדים גם לערכי היסוד של הנצרות, לא רק ליהדות.
"אכן, הנצרות היא הממסד הדתי הבסיסי של המערב, אבל גם היא נשענת בסופו של דבר על ערכים יהודיים; הרי ישו היה יהודי. הנצרות פיתחה ערכים מסוימים ודחתה אחרים. בעוד היהדות הדגישה את עקרון הצדק, הנצרות שמה את החמלה והחסד במרכז. אני חושבת שלצדק יש יתרון על פני חמלה; בלי צדק, לא ניתן באמת לחוות חמלה.
"כאשר החילוניות השמאלית מבקשת ליצור תרבות מערב חדשה, היא חשה בצורך להיפטר מהשפעות היהדות. אם נלך לאחור, ערכי הליבה של המערב מגיעים מתורת משה, וזה מה שהשמאל מזהה באינסטינקטים שלו. הם עוסקים בשיח מוסרי לכאורה, בנושאים שאין להם שליטה עליהם, כמו הצלת כדור הארץ. כדי להיפטר מהמצפון חייבים קודם להיפטר מהיהודי, וזה העומק של התנגדות השמאל לישראל וליהדות בכלל. השמאל הפרוגרסיבי במערב מוביל לאי־שפיות ממש. הם מתעטפים בדגלים של זכויות להט"בים, פועלים למען הצלת כדור הארץ, ובו בזמן תומכים באלה שביצעו את המתקפה ב־7 באוקטובר. כאשר ישראל נלחמת על חייה, הם פונים נגד העם היהודי. במובנים מסוימים, הם רוצים להיפטר מהתודעה היהודית שמסמלת את המצפון ורעיון האחריות האישית, להתעלם מאמיתות אובייקטיביות ומוסר מוחלט".
לאחרונה ראינו כיצד בריטניה, ובהמשך גם צרפת וגרמניה, מפעילות אמברגו נשק על ישראל. מה נעשה אם המערב, שאנו עדיין רואים את עצמנו חלק ממנו, ימשיך לקרוס לתוך עצמו או ינטוש אותנו לחלוטין?
"שוב, אני לא חושבת שקריסת המערב היא בלתי נמנעת. אך נניח שהגרוע מכול קורה, והמערב יגיע לכאוס המהול באנטי־ישראליות גורפת. ישראל כבר כמה שנים מתרחקת מתלות מוחלטת באמריקה, וזה לקח חשוב מהמלחמה הזו. ישראל צריכה לפתח עצמאות ולמצוא בריתות חדשות כדי לשרוד. היא עשתה זאת בעבר, ותעשה זאת גם בעתיד. זה עשוי לכלול חיזוק קשרים עם מעצמות עולות, למשל הודו. חשוב לזכור שישראל נחשבת בעולם למעצמה צבאית, טכנולוגית ואינטלקטואלית. זה אומר שהעולם זקוק למה שישראל מייצרת. כשאנשים מדברים על החרמת ישראל, ברגע שהם יזדקקו לטכנולוגיה שתציל את חייהם, הם לא יתנערו ממנה רק כי היא ישראלית. חזון של ישראל לבדה נגד העולם הוא מפחיד, אבל זה לא באמת יהיה כך; זה יהיה נגד חלק מהעולם, לא נגד כל העולם.
"בסופו של דבר חשוב לזכור: אנחנו האומה 'העברית', שהגורל שלה הוא להיות 'מהעבר האחר', עם לבדד ישכון. רבים בישראל שואפים להיות עוד אומה במערב, ואלפים מהם יצאו לאחרונה לרחובות. אולם ייעודו של העם היהודי בישראל הוא להיות מדינה לא נורמלית, כזו המתקיימת בניגוד לכל הסיכויים. העם היהודי תמיד התקיים נגד כל הסיכויים, כי תפקידנו הוא לדבר את האמת לאנושות, גם כשהיא מטרידה. אלה לא בהכרח חיים נוחים, אבל אלו אנחנו.
"אם המערב יבגוד בישראל, אנחנו נתמודד עם האתגר הזה, כמו שאנחנו מתמודדים עם המנהרות בעזה והטילים מאיראן. מי היה מאמין שמערכות ההגנה האווירית שלנו יהיו כה מוצלחות? כיום אנו לוקחים זאת כמובן מאליו. כבר ב־1948 רבים אמרו שאין סיכוי שננצח מול כל העולם הערבי, והנה אנחנו עדיין כאן. אם הייתי ממשיכה לגור בבריטניה, אולי הייתי חושבת שהקרב אבוד. רבים במערב סבורים כך כיום. אבל דווקא כאן, מישראל, אני שואבת תקווה".
הטעות של נתניהו
פיליפס נולדה ב־1951 ברובע האמרסמית' בלונדון, להורים יהודים ילידי בריטניה, צאצאי משפחות מהגרים ממוצא מזרח־אירופי ששאפו להשתלב בחברה הבריטית. ההורים, אנשי מעמד הביניים, היו בעלי דעות שמאליות מבחינה פוליטית. הבית היה עם "ערכים יהודיים מושרשים", מספרת פיליפס, והמשפחה שמרה על כשרות ופקדה את בית הכנסת בראש השנה וביום הכיפורים. "הזהות היהודית הייתה חזקה, אבל יותר מבחינה תרבותית מאשר באופן דתי ומחייב. ההורים שלי היו מונעים ממוסר יהודי עמוק, אף שלא הייתה להם השכלה מסודרת בארון הספרים היהודי". פיליפס זכתה לחינוך בריטי שורשי, ולמדה ספרות אנגלית באוניברסיטת אוקספורד; לימים תקדיש את אחד מספריה למצבו העגום של החינוך בממלכה, שלדעתה "הושחת לחלוטין" בעקבות כניסת אג'נדות שמאל לבתי הספר.
גם אחרי שעזבת את השמאל, לקח לך שנים להתקרב ליהדות. איך זה קרה?
"הדבר הראשון שפקח את עיניי היה כשהבנתי שהחלל המוסרי שהולך ונפער בבריטניה ובמערב, הוא בעצם היעדרות הקוד הדתי שהיה בלב הציוויליזציה שלנו, שהמקור שלו הוא בערכי היהדות והתורה. זה פתח לי דרך שלמה לחשוב על מקומה של הדת בעולם, שמעולם לא חשבתי עליו לעומק לפני כן. בשלב הבא העזתי ממש לצעוד במסע הזה, ובאתי במגע עם אנשים שלא ממש נתקלתי בהם בעבר, כמו רבנים אורתודוקסיים, שחלקם מעוררים בי השראה. בעבר לא חשבתי שאוכל להגיד משפט כזה. יותר ויותר הבנתי שאני לא ממש יודעת הרבה על הדת, וזה הביא אותי למסע של לימוד מתמיד. רציתי לתקן את החסך בהשכלה היהודית שלי, ואני ממשיכה במסע של לימוד טקסטים יהודים קאנוניים. היום אני מבינה שלעולם לא אלמד את כל התורה, אבל עליתי על הדרך הזו, והיא מהווה עבורי מקור של משמעות ושל חוכמה עמוקה. יחד עם ההתקרבות ליהדות, שמרתי עדיין על הרוח השואלת והמבררת שתמיד אפיינה אותי. אז לא מדובר בשינוי טוטאלי, אני עדיין 'אותה מלאני', גם כשהיום אנו שומרים את השבת וקרובים יותר אל ההלכה".
איך את רואה את המחלוקות בחברה הישראלית סביב הרפורמה המשפטית, וכעת סביב סוגיית החטופים?
"הטראומה והסבל שהחברה הישראלית עברה מאז 7 באוקטובר הם בלתי נתפסים. לאף אחד אין זכות למתוח ביקורת על משפחות החטופים, שעוברות גיהינום. אני מבדילה בין המוחים הדואגים לחיי החטופים, ובין 'כנופיית קפלן', שמנצלת ברשעות את המצוקה הלאומית כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלה, תוך האשמת נתניהו בכל דבר שהוא – דבר שהוא טירוף בעיניי".
מה את חושבת על התפקוד של נתניהו מאז פתיחת המלחמה?
"הוא התמודד היטב עם האתגרים של המלחמה, החזיתות השונות והלחץ האמריקני, ואני לא חושבת שראש ממשלה אחר היה מתפקד טוב יותר. עם זאת, הוא טעה בעניין החטופים. היה עליו להיות כן עם העם ולומר שייתכן שלא נוכל להחזיר את כולם, ושהעדיפות צריכה להיות הגנה על האומה מפני החזית האיראנית, שכופה עלינו מלחמה קיומית שההישרדות של כולנו תלויה בניצחון עליה. חוסר הכנות שלו הוביל במידה מסוימת ליציאת האלפים חזרה לרחובות.
"לגבי ההפגנות נגד הרפורמה, אני רואה את עליית הימין כתוצאה הכרחית מכישלון תהליך אוסלו. השמאל איבד כוח, אבל שמר על ברית אחרונה עם מערכת המשפט. אני לא מגינה על כל החבילה של הרפורמה, אבל הרעיון לשים את מערכת המשפט בגבולות מסוימים, כך שרצון הבוחר יקבל עליונות, הוא רעיון נכון בעיניי".
פיליפס עובדת כעת על ספר נוסף שעתיד לראות אור השנה, ושיעסוק בתפקידה של החברה הישראלית כמי שיכולה "להציל את המערב מעצמו"; כלומר, לשמש מופת של חברה לאומית, מסורתית ומודרנית, שאיננה מהססת להילחם ברוע ולא נשטפה בשיגעונות השמאל הדקדנטי. "ישראל נלחמת את מלחמת הציוויליזציה בברבריות, וכשחלקים במערב מפנים לה עורף, הם בעצם בוחרים בצד הברברי".
נשמע שאת מייעדת לנו גדולות ונצורות, ואופטימית מאוד לגבי עתיד ישראל. כרגע נראה שהפילוג ששרר כאן ערב 7 באוקטובר חזר ובגדול.
"נכון שהמחאות חזרו, אבל למען האמת אני לא סבורה שהחברה הישראלית של אחרי 7 באוקטובר תהיה משוסעת כמו שהייתה לפני כן. אנשים רבים מקווים, ואני אחת מהם, שהדור הזה שנלחם בגבורה ובאומץ בחזית, גם נושא איתו אמונה בעם היהודי, בהיסטוריה שלו ובמסורת שלו. יש לו אחריות וחובה לדורות שקדמו לו. אחרי המלחמה, הדור הזה ייקח את השלטון. תוסיף לכך את הדמוגרפיה שתביא אותנו לישראל יותר לאומית ויותר אמונית, עם אנשים שלא ישלימו עם הכנסת כל המחלות שהמערב חולה בהם. אנחנו בישראל רוצים לחיות, יש לנו בשביל מה. אז כשאנשים מדברים מחדש על חברה מפוצלת, אני אומרת שלא, החברה הישראלית חזקה יותר. יותר מחלקים רבים במערב, זה בטוח".
