באחד מלילות קיץ תשמ"ח, 1988, חזרתי לפנות בוקר אל דירתי שבירושלים מעוד שיעור נפלא עם הרב שלמה קרליבך – שלמה, כפי שהקפיד שנקרא לו אנחנו, תלמידיו. בשעות הבוקר, לקראת יציאה אל האוניברסיטה העברית שבה למדתי, פתחתי את הרדיו ונקלעתי במפתיע לשידור של ריאיון איתו. בעודי מתארגנת, ספוגה עדיין ב"אד שעלה מן הארץ", מן השיעור, שמעתי ברקע את המראיין נוהג בשלמה כפי שרבים עשו בזמנו: מזלזל בו במופגן, מגחיך אותו ואת הדברים שאמר.

התכווצתי. הפער בין מה שחוויתי שעות ספורות קודם לכן ובין הדמות המוקיונית שהמראיין הקפיד לעצב, עורר בי כאב ותמיהה. באותו ערב, במפגש לימוד נוסף, ניגשתי אל שלמה, סיפרתי לו על הריאיון והערתי בכאב שאני לא מבינה: "למה נתת לו 'לרדת' עליך ככה?". שלמה הקשיב רוב קשב, ראשו מוטה ארצה, שותק, ואז אמר בקול שקט: "Oh sweetheart, don't you know? I'm the rebbe of the shleppers".

עשרות שנים התהלכתי עם התשובה הזו. היא השפיעה עליי מאוד, בכיוונים שונים – מחזקים וגם מחלישים. שנים רבות לא הבנתי את פִשרה, והסקתי שיש לי עוד דרך ארוכה כדי להיות "שלֶעפֶּר"; המונח הזה מזוהה לרוב עם עליבות, אך אצל הרב קרליבך "שלעפר קדוש" זוהה כבעל מעלה עליונה בעבודת השם, מי שמבוטל בפני הקב"ה ומתהלך בעולמו בתחושת השתוות. במובן מסוים, החלטָתי לחקור את הגותו של הרב קרליבך במסגרת עבודת הדוקטורט שלי, שאושרה לפני כשנתיים, היא תגובה לאותו ריאיון ולאחרים כמותו, ובאופן אישי זו הייתה הדרך שלי לומר לו תודה.

במלאת שלושים שנה למותו, אני מבקשת לשתף מעט מתוכני המחקר ולחלוק כמה מן התובנות שעלו במהלך שנות הכתיבה הרבות. אתייחס בעיקר למוטיבים העשויים לשמש כרטייה על הלב הדואב בימים אלו.

"בגלל ששת המיליונים"

הטענה הראשונה שביקשתי להוכיח היא שהרב קרליבך הוא בעל הגות עקבית וקוהרנטית, תחושה שליוותה אותי עוד בחייו. אני ערה לכך שמשפט זה עשוי להישמע תמוה, שכן עד עתה כלל לא נטען שיש לו הגות מקיפה, וממילא לא נעשה ניסיון לדלות את הגותו מתוך הקורפוס העצום של דרשנותו. ביקשתי לסמוך טענה זו על שיעוריו – שמהם יש לנו יותר מ־16 אלף שעות של הקלטות שמע ו־1,000 שעות של קלטות וידאו; ראוי לציין שהשיעורים היו המסגרת היחידה שבה ר' שלמה לימד תוך התייחסות לספר חסידות שהיה פתוח לפניו. הם נמשכו שעות ארוכות, מה שאִפשר לו לפתח מהלכים דרשניים מסועפים ורחבי יריעה. טענתי השנייה, המונחת על גבי הראשונה, היא שהמניע הראשוני להגותו הוא ההתמודדות עם חורבן השואה – "בגלל ששת המיליונים" היה מטבע לשון שגור בפיו – ודרכה נסתעפו לאורך חייו הצעות לעיצוב החיים אחר חוויות חורבן בכלל.

בדרשותיו עשה ר' שלמה שימוש במושגי יסוד חוזרים, ובהם: חורבן, תיקון, קדושה, משיח, גלות, בית, תשובה, טומאה, טהרה, בית המקדש, תחיית המתים ועוד. מעקב אחריהם מראה כי אף שר' שלמה היה מעין "מגיד" הדורש בעל פה, באופן ספונטני וללא סדר, ההגדרות החדשות שהעניק למושגים אלה חוזרות אצלו באופן עקבי ולכיד. המושגים החוזרים מאפשרים למתוח חוטים ביניהם, באמצעות הצבעה על המניע הראשוני המשותף להטענתם במשמעויות חדשות: השואה. נוסף על כך, הם מאפשרים להצביע על הממדים התרפויטיים שבהצעותיו ההגותיות, ועל ההקבלות המפתיעות בינן ובין גישות עדכניות בעולם הפסיכולוגיה בכל הנוגע למצבי טראומה ופוסט־טראומה. מעקב זה חושף את רוחב היריעה ההגותי של מפעלו ואת המוטיבציה הקבועה שהנחתה אותו: הזמנת האדם היהודי השבור, הכועס או המנוכר, פנימה, חזרה אל תוך השיח היהודי ואל תחושת הבית בתוכו.

השואה היוותה עבור ר' שלמה קו שבר הגותי. "אם מישהו יאמר שאחרי השישה מיליון עולם החסידות הוא אותו דבר כמו שהיה לפני – זה לא נכון", קבע, ודיבר בביקורתיות על "אלו שלא השתנו מילימטר אחד אחרי שששת המיליונים נרצחו". ליוותה אותו תודעה קבועה שיחד עם השואה נחרבה גם השפה שארגנה את המציאות עבור האדם היהודי. מתוך תובנה זו התחקיתי אחר מסלול קריאתו של ר' שלמה במקורות החסידיים, ועקבתי אחר ה"תרגומים" שיצר בעבור האוזן הפוסט־חורבנית שאליה פנה. בחנתי את הבחירות שעשה – אילו אדמו"רים להביא אל קדמת הבמה, אילו תורות ללמד, מה להדגיש ועל מה לוותר.

חוויית החורבן – כל חורבן – כה משמעותית בעיניו, שאין כמעט תחום הגותי שהיא לא מחייבת בו שינוי טקטוני. היא נוגעת ליחסי האדם עם עצמו, עם הקב"ה ועם התורה, וכך גם ליחסם של התורה והקב"ה אל האדם. בכל התחומים הללו יצר ר' שלמה שפה חדשה וכלים חדשים. את כוחם המרפא של המקורות החסידיים הוא הבין כבר בתחילת דרכו בשלהי 1949, כאשר נשלח על ידי האדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסון מלובביץ', יחד עם חברו ר' זלמן שחטר, לאתר נפשות יהודיות פצועות בקמפוסים האמריקניים, והוא המשיך לשכללם ככל שמגעו עם הצער שבעולם הלך והעמיק.

שאיפת העולם החרדי לשחזר את החיים כפי שהיו טרום־השואה, עומדת כנגד תפיסת היסוד של הרב קרליבך. לדידו, עלינו ללמוד לחיות עם המציאות שהתהוותה לאחר החורבן ולפעול מתוכה

ר' שלמה הטעין את עולם החסידות במה שהיה הכרחי בעיניו לאחר חוויות חורבן: אמונה במה שאפשרי, לצד יושר רגשי בנוגע למציאות. יכולתם של המנהיגים החסידיים לגעת בו־זמנית וללא סתירה בשורשי השבר ובשורשי האופטימיות, סיפקה לו את חומרי הגלם לבניית גשר כפול; גם אל התגובה הפנימית, הקמאית, של האדם למקומות השבר שבתוכו, וגם אל אפשרות המגע שלו עם כל מה שנחלם בתוכו ועבורו.

בעקבות חורבן השואה פיתח הרב קרליבך עקרון־יסוד: התורה חייבת להיחוות כחדשה בכל פעם שמישהו שבור ניגש אליה. כל אירוע חורבני מטלטל את המערכת ודורש התייחסות חדשה, "פשט חדש לכל התורה כולה". למעשה, מאז נתינתה מצויה התורה בדינמיות של "פשט חדש", משום שבכל פעם שאדם יהודי חווה נפילה – הוא מאיר את התורה והתורה מאירה לו באופן אחר ממה שהיה קודם לנפילה, שכן השבר דורש חידוש.

אירוע ייחודי, וגם חלק מרצף

שאיפת העולם הרבני־חרדי לשחזר את החיים בדיוק כפי שהיו טרום־השואה – מה שמכונה במילון "שיקום" – ולקדש שחזור זה, עומדת כנגד תפיסת יסוד זו של הרב קרליבך. לדידו, תיקון אינו חזרה למציאות של טרום־החורבן, אלא ללמוד לחיות עם המציאות החדשה שהתהוותה ולפעול מתוכה. מהותו של התיקון אינה קשורה בעבר ובחטאים שמן הסתם בוצעו בו, אלא בעתיד. אדם הקופא על מקומו ונמנע מתנועה, מסתכן בהקפאת התורה. מכיוון שהחורבן מובנה אל תוך המציאות, שהרי הוא נשתל בעולם כבר עם בריאתו, והאדם חי תמיד בהתייחסות לחוויה חורבנית כלשהי – הכרחי שינהג ביושר לגבי נוכחותה והשפעותיה.

ביחסו לשואה הקפיד ר' שלמה על תפיסה מורכבת. בדומה לתפיסה המקובלת בעולם המחקר, הוא ראה את השואה כאירוע ייחודי וחריג; ובדומה להשקפת העולם החרדי שבו גדל, הוא ראה אותה גם כחלק אורגני מרצף חורבנות היסטוריים. ואולם, המניע להיאחזותו בתפיסת הרציפות שונה מזו של ההשקפה החרדית ואף הפוך לה. בתפיסה החרדית, המבנה התבניתי של חורבנות משמש עדות למציאות שלילית, משום שהוא נסמך על התפיסה המקראית של שכר ועונש. ואילו בתפיסת ר' שלמה הוא משמש עדות למציאות חיובית, משום שהוא נסמך על התפיסה החסידית של נפילות וקימות. נמצא שר' שלמה אימץ את החשיבה הרבנית־חרדית אודות הרציפות התבניתית של חורבנות, אך הלביש עליה את עמדת האדמו"רים החסידיים, כפי שהבין אותה. בהקשר זה יצוין כי ר' שלמה נמנע בתקיפות מלחפש לשואה הסברים תיאולוגיים: "אני לא יודע למה, אני לא א־לוהים", אמר.

מורכבות זו אפשרה לו "להרוויח" את היתרונות ההגותיים שכל צד מציע: ראיית השואה כקו גבול הגותי בין המציאות שלפניה לזו שאחריה אפשרה לו לטעון שהיא מחייבת "פשט חדש עבור כל התורה כולה", וראייתה כחלק מרצף של חורבנות אפשרה לו לראות בה חוליה בפורמולת ה"ליפול, לקום ולהמשיך ללכת", שפיתח בעקבות ר' נחמן. כמו שקמו מאירועי חורבן קודמים, כך ניתן יהיה לקום גם מחורבן השואה שהוא האיום והקשה ביותר, וכך ניתן יהיה לקום מכל חוויה חורבנית אחרת.

ר' שלמה סיפר לנו שפעם הוא נקלע בליל תשעה באב לבית כנסת של יוצאי ספרד בעיר ניס שבצרפת. כל הקהילה ישבה על הרצפה בשעת קריאת איכה, ולצד כל אחד דלק נר. לאחר קריאת המגילה וטרם אמירת הקינות, נחשף ר' שלמה לנוהג שלא הכיר ושהסעיר את רוחו: כל אחד מן הנוכחים כיבה את הנר שדלק לצידו, ונשכב על הרצפה, פרקדן. המקום היה חשוך ושקט. אחרי כמה דקות כולם התרוממו, הדליקו מחדש את הנרות והחלו באמירת הקינות, אך ר' שלמה שם לב לאדם אחד בקהל שלא התרומם. "הוא עדיין שכב שם, הוא לא הצית מחדש את האור שלו. הוא פשוט שכב שם הרבה זמן, לא היה מסוגל להצית שוב את האור שלו".

אף שר' שלמה לא קישר במהלך תיאורו את הנוהג הזה עם "תחיית המתים", הקשר ברור. אור הנר הוא סמל לחיים, "נר ה' נשמת אדם", וכיבויו הוא סמל למוות. השכיבה לאחור היא מעין הדמיה של כניסה לקבר, חיבור ל"בחינת המוות" שבאדם, ואילו הקימה וההדלקה המחודשת של הנר היא מעין הדמיה של תחיית המתים, חיבור מחודש ל"בחינת החיים". עד שאותו אדם לא התרומם, הדליק את נרו והצטרף מחדש לציבור, ר' שלמה המשיך לעקוב אחריו בדאגה. נדמה לי כי ברגעים ההם הוא היה עד לכך שאדם זה לא היה מוכן עוד לחוות את חוויית "תחיית המתים"– לקום מן המקומות החשוכים שבתוכו.

ר' שלמה לא הציג את הסיפור הזה כמטאפורה, אך אני חשה שפנייתו אל הציבור הייתה כעין פנייה אל מי שנרו כבה אחר חוויית חורבן, הוא שוכב אחורה, פרקדן, ובמובן־מה עדיין תלוי בין בחינת החיים לבחינת המוות שבתוכו.

עליית הדורות

קריאתו של ר' שלמה בכתביהם של שלושת אדמו"רי החסידות שאליהם היה קשור באופן מיוחד – ר' מרדכי יוסף ליינר מאיז'ביצה ("מי השילוח"), בנו ר' יעקב ("בית יעקב") ור' נחמן מברסלב – מתגלה במפתיע כתואמת לגישת ה"צמיחה פוסט־טראומטית", העוסקת במשמעות החדשה שיש להעניק למציאות בעקבות חוויה חורבנית. כשם שהצמיחה הפוסט־טראומטית אינה מבטלת או מפחיתה את המצוקה אלא נשענת עליה כמנוף להתפתחות, כך גם בהגותו של ר' שלמה: אחרי חוויה של חורבן – כל חורבן, גם אישי וסובייקטיבי – אין מנוס מלהתייחס ביושר אל השבר ולהשתמש בו כמנוף וכדלק לקימה. המקורות החסידיים מתבררים אצל ר' שלמה כתגובה קיומית לחוויות של חורבן קיומי. חורבן השואה אומנם לא נכח בעולמם של שלושת האדמו"רים הנזכרים – הם מתייחסים לחוויות חורבן אחרות, ממשיות וסימבוליות כאחד – אך הם נשאו את היחס שהוא חיפש כלפי חוויות חורבניות ואופני ההתמודדות עימן.

בהתבססו עליהם, שינה ר' שלמה את יסודות השיח: אדם לא נולד אל מציאות של טוב ורע, אלא אל מציאות של ליפול ולקום. הקימה מן השבר מרכזת את עיקר הקיום ואת שורש העבודה והחיות של האדם, ובה נמדדת איכותו והצלחתו. מטבע הדברים, אדם נע הוא אדם שייפול מתישהו. ר' שלמה מלמד אותו שעם כל נפילה שכזו הוא מתדייק, מעמיק וממילא משתנה. הבנה זו מספקת את אחד ההסברים לתפיסה הנועזת שלו בנוגע לאבולוציית הטוב, שלפיה התקדמות הדורות איננה מעידה על פחיתותם אלא על יתרונם: כמו לדור פוסט־המבול ולדור פוסט־גלות־מצרים, גם לדורו יש כוחות רוחניים גבוהים משל הדור שלפני השואה.

"שמעתי את צעקותיהם של אחיי ואחיותי… בזמן שבכיתי בכל ליבי, נשמתי צללה, סוללת דרך חדשה", אמר באחד מביקוריו במחנות ההשמדה. "כשהלכתי בתוך תאי הגזים, זה היה ברור לי – השחר מפציע"

ר' שלמה השקיע מאמצים רבים בהטענת הנפילה במשמעויות מיטיבות. תרגומיו ההגותיים שיקפו חיפוש אחר כלים פוטנציאליים שיאפשרו קימה מחדש, חיבור מחודש ונחמה. הוא האדיר את המעבר מ"בחינת המוות" ל"בחינת החיים", והעניק לנקודת מעבר זו שמות שונים: תחיית המתים, תורת המעלית, קימה שאחר נפילה, תורת הלוחות השניים, לידה מחדש, חג ההזדמנות השנייה, ועוד. אין כמעט תחום, הקשר, חג או חודש בשנה, שר' שלמה לא הנכיח בהם את האפשרות להתחיל מחדש אחר חוויית שבר.

למרבה הפליאה, מגעיו העוצמתיים ביותר של ר' שלמה עם תחושת תיקון, תודעת משיח או אפשרויות שנפתחות, התרחשו דווקא במקומות שבהם חש בעוצמה את תחושת החורבן, כגון אחרי ביקורים במחנות ההשמדה. "פתאום שמעתי את צעקותיהם של אחיי ואחיותיי שדמם עודנו רותח… בזמן שבכיתי בכל ליבי, נשמתי צללה, סוללת דרך חדשה", אמר באחד הביקורים הללו. בהזדמנות אחרת אמר: "כשהלכתי בתוך תאי הגזים, זה היה ברור לי – השחר מפציע". באותם רגעים הצטלבו אצלו בעוצמה מטלטלת חוויית ה"חורבן" וחוויית ה"משיח" שבוקעת ממנה.  ר' שלמה קישר בין מעמד הר סיני, השואה והגאולה, ופירש: "וכל העם רואים את הקולות" – את הקול של הר סיני; "ואת הלפידים" – את האש של אושוויץ, את כל השריפות שאנחנו עוברים; "ואת קול השופר" – את התקיעה של השופר הגדול.

כמו גדולי האדמו"רים, ר' שלמה עבר משיח של אופטימיות גרידא לשיח של תקווה רדיקלית. עיסוקו הנרחב בחלום, בגעגוע ובמשיח, משקף את גישתו שעצם יכולתו של האדם להיפתח אל ממד זה בחייו – גם אם הוא נדמה פנטסטי – היא עצמה כלי בתהליך התרפויטי ויש בה בחינה של ריפוי. כפי שהתבטא: "מה נותן לי כוח לחיות עוד יום? החלום שהיה לי אמש… החלום שלי יכול להחזיר את העולם לחיים".

ב"תרגומיו" את המקורות החסידיים הפעיל ר' שלמה חשיבה אוהבת ומסורה לאדם ולסך תחושותיו. למשל, עמידתו על כך  שהקב"ה זקוק לאדם, גם לאותו יהודי מרוחק שאינו שומר מצוות, ואף תלוי בו – יסוד המסוגל לשנע את האדם מרוח נכאים פסיבית לרוח אקטיבית של משימה ואחריות, ומזמין אותו לשיחה גלויה ואינטימית עם הקב"ה; תפיסתו את האהבה כאבן הראשה לכל בניין שבעולם – גם במחיר אפשרי של חוסר איזון; מסגורו מחדש את רעיון ה"חיסרון" – עקרון יסוד ב"מי השילוח" – בהדגישו לקהל שומעיו שכל בעיה שהם חושבים שיש להם היא למעשה יתרון; העצמתו את האדם באמצעות האדרת האינטואיציה שלו, תודעתו העצמית השורשית (בלשון מי השילוח, נקודת "רצון השם" שבו), בייחסו לה כוחות רוחניים; התייחסותו לקדושה שבאדם כמהותית ולא כנסיבתית, ועוד.

לאיזה מדף הוא שייך

הקב"ה זיכני ללמד חסידות. אין בפי מילים לתאר את אסירוּת התודה הנצחית שלי לאדמו"רים שאני קשורה אליהם – בעיקר אדמו"רי פשיסחה, איז'ביצה וראדזין. הם מורי הדרך שלי בעולם, ודרכם משהו מן השבעים קולות שבתורה מגיע גם אליי. אף שהלימוד מציף תמיד נקודות השקה מופלאות בין עולם החסידות לתהליכים בעולם הנפש, הופתעתי לגלות עד כמה הגישות התרפויטיות שמוצגות, למשל, בספרה של ג'ודית לואיס הרמן, "טראומה והחלמה", או בספרה של רוני יאנוף־בולמן (באנגלית) "הנחות מנופצות: לקראת פסיכולוגיה חדשה של טראומה" – עוזרים לשרטט, שלב אחר שלב, את חוויית החורבן והתיקון כפי שהיא משתקפת בקריאתו של ר' שלמה את המקורות החסידיים.

אין כמעט היבט או שלב בתהליך ההחלמה המתואר במחקר המודרני, שאינו בא לידי ביטוי בתובנות שזיקק ר' שלמה מתוך המקורות, עשרות שנים לפני שהטראומה הפכה למושא־מחקר רווח. בהן למשל, הכרתו הישרה בטראומה, תמלולה ומתן שמות לשלביה השונים; רגישותו ל"סימן" שנשאר באדם בעקבות הטראומה (בלשון ה"בית יעקב" מאיז'ביצה: "צעקה") – צלקת המשנה אותו לנצח; הזיהוי בין חוויית חורבן ל"תחושת מוות"; הקפדתו על פינוי מקום לכעס – על העולם, על הקב"ה – וראייתו כחלק הכרחי מתהליך ההתמודדות והריפוי; החשיבות שהוא מקנה למתן אהבה ללא תנאי, גם אם האדם עצמו לא חש ראוי לה; הבנתו שהענקת אחריות לאדם החש פגוע היא צורך הכרחי בתהליך ריפויו־ניעתו; הכרתו בתפקיד המכריע של החלום בתהליך החלמתו של מי שעבר חוויה חורבנית, בהיותו מנכיח תקוה רדיקלית, ועוד.

הדברים התחדדו כאשר נחשפתי למחקרים על הצמיחה הפוסט־טראומטית. האינטואיציה המלווה אותי עשרות שנות לימוד – שהחסידות היא במהותה תגובה לטראומה (מסיבות שלא כאן המקום להיכנס אליהן) – קיבלה אישוש מסעיר, שהאיר באור חוזר את מה שר' שלמה קלט בחושיו עוד בצעירותו, דרך קריאתו העמוקה בתורות החסידיות, ומה שהוא הלך ופיתח להצעה קולוסלית לצמיחה עבור אנשי המאה העשרים, החיים במציאות שאותה אבחן כפוסט־טראומטית.

אחת השאלות שהעסיקו אותי היא מיקומו של הרב קרליבך במרחב; על איזה מדף בספרייה הכי מתאים להציב את הגותו? אף שבעיניי הרב קרליבך צריך להיחשב כאחד מהוגי המאה העשרים שהגיבו לשואה, בעיניי יש למקם את הגותו על מדף כתבי האדמו"רים, בעיקר השלושה שהזכרתי, לא בגלל הדמיון בין חייו לחייהם – המרחק ביניהם היה רב – אלא משום ששורש הגותם, על פי הבנתו, נעוץ ביחסם לחוויות חורבניות ודרכי ההתמודדות עימן, ומכוחם הוא הפך לשורש הגותו.

אף שהגותו של ר' שלמה עשויה להיתפס כהגות מקומית הנוגעת לפצעי דור השואה בלבד, אין זה כך. בדומה לאופן שבו תפס את מוריו האהובים, האדמו"רים החסידיים, הגותו מתבררת כהצעה לדורות. מה הם נענו לקריאה ששמעו מתוך המציאות הפצועה שבה חיו, כך גם הוא, וכך נעשה גם אנחנו.

הצגת הגותו בניגון מעט אקדמי אינה משקפת את מלוא המרחבים שבהם ר' שלמה נוכח בחיי. הוקרָתי על מה ומי שהיה, על המופלא ולמעלה מזה, וגם על המאתגר – שאותו אנחנו לעולם לא בוחרים מראש – מלווה אותי יותר מארבעים שנה. בזמן ובעת שבהם פעל, הוא קירב לנו כל־כך את השמיים. אני מאמינה שגם כיום הוא יכול להמשיך לקרבם.

מאז שבעה באוקטובר אין כמעט כינוס של אנשים המבקשים לחזק ולהתחזק יחד, שלא שרים בו לפחות ניגון אחד של ר' שלמה. ליבנו הסדוק, המחפש לבטא מה שמילים אינן יכולות, סופח מיידית את הניגון, ככלי נושא־סוד המצליח להחזיק בליל רחב של רגשות: שברון לב, תהום, געגוע, מתיקות, אופק, שמחה עמוקה. אני מאמינה שבדרכים ההגותיות שסלל ר' שלמה גלום כוח דומה.

*

במסגרת מאמר זה לא התייחסתי לפן הכואב שעולה לעיתים כששמו של הרב קרליבך מוזכר, ההאשמות שיצאו נגדו לאחר מותו בכל הנוגע ליחס בעייתי כלפי נשים באופן כללי, והאשמות ספציפיות על אירועים מטרידים. אינני מתכחשת חלילה להאשמות הללו ולכאב הרב הנלווה להן, אך במגבלת המקום אינני יכולה להציג באופן מלא את גישתי לנושא טעון זה. אני מתכוונת להקדיש בעתיד דברים נוספים לשאלת התנהלותנו מול מורים גדולים שלנו שנופלים.

ד"ר רות יאיר־נוסבאום מלמדת חסידות במדרשת מגדל־עוז, בתוכנית הסטודנטים של ישיבת שיח יצחק, ובבית המדרש האוניברסיטאי "חברותא"