כשקרן־אור אדרי קיבלה את הגביע שהוענק למקום השני, בסיום גמר ליגת התיכונים לבנות בקטרגל, היא לא הצליחה לעצור את הדמעות. התגובה הנסערת של הקפטנית בת ה־16, תלמידת כיתה י"א, היא דוגמה אחת לשאיפה למצוינות בנבחרת של אולפנת אוריה, שהפכה בתוך זמן קצר לסיפור הכי מרענן בליגת התלמידות. "היה מאכזב, כי היינו צמודות ויכולנו לנצח, אבל בסוף ויתרנו. אחרי שריקת הסיום, בטקס הענקת הגביעים, הייתי מבואסת כי הרגשתי שיכולתי לתת מעצמי יותר", היא מספרת.
ב־10 בדצמבר התייצבה נבחרת הקטרגל של האולפנה לגמר מול הגימנסיה העברית הרצליה. השדרית והפרשן במשחק, ששודר בטלוויזיה בערוץ ONE, לא הפסיקו להתפעל מהסינדרלה מגוש עציון. "סיפור פנטסטי", אמרו שניהם שוב ושוב, והזכירו שזו בסך הכול השנה השנייה לפעילותה של הקבוצה מהאולפנה. למעשה היה זה מחזה היסטורי: לראשונה אי פעם, נבחרת המייצגת אולפנה דתית הגיעה למעמד הגמר הארצי.
הרצליה באה למשחק כמועמדת המובהקת לניצחון והייתה בלתי מנוצחת לאורך העונה. המחצית הראשונה בגמר הייתה שקולה והסתיימה ב־2:3 לקבוצה מתל־אביב. תלמידות האולפנה לא מצאו תשובות לכוכבת הגדולה של היריבה, טליה זומר, והיא דאגה להעלות את הרצליה ל־2:5 במחצית השנייה. אדרי עוד צמצמה ל־5:3, אבל בדקה וחצי האחרונות הצליחו שחקניות הרצליה לכבוש שלושה שערים זריזים, והגמר באשדוד הסתיים מבחינת בנות אוריה בהפסד 8:3 כואב. "כל הכבוד לאולפנה. היה משחק מדהים והן נתנו לנו פייט", אמר בשידור חי המאמן המנצח ויליאם פאנוס, והסכים שתוצאת הסיום משקרת.
"חייבים לרשום עשר שחקניות בסגל, אז רשמית יש לי חמש מחליפות, אבל מתוכן אולי שתיים באמת יודעות לשחק כדורגל", מסבירה המאמנת של אוריה, רחלי קומר־עזיז, כשהיא נשאלת מדוע לא השתמשה בחילופים בהפסד בגמר. "רצינו להעצים אותן ולאפשר להן להיות חלק מהחוויה, גם אם הן לא ספורטאיות עילית".
קרן־אור אדרי: "כשהתחלנו לשחק באפרת הבנים היו בהלם, אף אחד לא רצה שנהיה בקבוצה שלו. בנים אמרו: 'למה שתשחקו, לכו תרקדו או משהו'. היום הם יותר מפרגנים"
לא הייתה לכן תשובה לאיכויות של טליה זומר.
"בוא, זו שחקנית ברמה של ליגת העל. היא שחקנית מדהימה וקשה מאוד נגדה. יש להרצליה עוד כמה שחקניות טובות, אבל הן לא היו טובות יותר מכל אחת מהשחקניות שלי. בכל מקרה אמרו שזה משחק הקטרגל הכי טוב שהיה בעשור הזה בליגת בתי הספר. זו זכות. אמרו את זה כולם – מי שארגן את התחרות, המאמן, השופטים ואנשי הטלוויזיה. כולם".
אילו בנות האולפנה היו מנצחות בגמר, הן היו טסות לצרפת לאליפות אירופה לבתי ספר המתקיימת אחת לשנתיים, אבל החלום הזה כבר לא יתגשם.
ויתרו על החצאית
קטרגל, או כדורגל אולמות, הוא משחק כדורגל המתקיים במגרש קטן. בניגוד למשחק כדורגל רגיל שנמשך 90 דקות, משחק קטרגל נמשך 40 דקות.
אולפנת אוריה משתייכת לרשת "אור תורה סטון", והנבחרת שלה מייצגת גם את המועצה האזורית גוש עציון וגם את המועצה המקומית אפרת. מטבע הדברים, השתתפות קבוצה המייצגת אולפנה בליגת הקטרגל העלתה שאלות בנוגע להלכות צניעות. עד משחק הגמר עלו השחקניות אל הדשא כשהן לבושות במכנסיים קצרים בלבד, אבל לקראת הגמר הוחלט שהן יוסיפו מכנסי טייטס מתחתיהם.
"ברגע שעלינו לגמר, הבנו שזו כבר לא צנעת הפרט אלא משהו ציבורי שגדול מאיתנו", מסבירה המאמנת קומר־עזיז. "גם אם זה לא משודר בשידור חי, היה קהל. הלכנו לשאול את רב האולפנה, הרב בראון דסברג. הוא הלך יחד עם המנהלת יונת למברגר לפגישה עם הרב כתריאל ברנדר, נשיא רשת 'אור תורה סטון'. הם הגיעו לפשרה, כי לא נוח לשחק בחצאית או במכנסי כדורסל רחבים. אי אפשר לשחק ככה. אז הן שיחקו בגמר בטייטס עם מכנסי כדורגל קצרים מעל".
הרב כתריאל ברנדר, נשיא מוסדות "אור תור סטון": "ההישג המרשים ודרכן מעוררת ההשראה של הבנות מייצגים את האידיאלים של כולנו בקהילה האורתודוקסית המודרנית. אופן המשחק שלהן ויחסן לנבחרות היריבות הם לא פחות מקידוש השם"
הבנות קיבלו את זה בסדר?
"בהתחלה הן התלוננו: 'מה, זה לא נוח, זה מכוער'. ואז דיברנו על זה, הסברנו את המצב, והן אמרו: וואלה, נכון, אנחנו מייצגות אולפנה וזה מה שצריך להיות. בסוף הן ממש הבינו את זה".
יש בתוך האולפנה גם תגובות ביקורתיות?
"קצת, כן. יש מי שאמרה שבנות לא צריכות לשחק ספורט עילית. בסדר, זה מה שהיא חושבת. אנשי הצוות לא מעקמים את האף, כי לא נעים להם. אני בטוחה שבלב יש כאלה שעיקמו את האף. אבל זו אולפנה קהילתית, המנעד הדתי רחב, ויש גם מקום לזה. אם מישהי הייתה רוצה ללבוש חצאית, הייתי הופכת עולמות כדי שירשו לה".
מי נותן את הגב?
"קודם כול, רשת 'אור תורה'. הרב ברנדר כתב לבנות ואיחל להן הצלחה. בשנה שעברה הוא אפילו הגיע לאולפנה, אחרי שהבנות עלו לשלב הארצי. הוא חילק להן שוקולדים ואיחל הצלחה. זה היה מרגש מאוד".
"לקראת הגמר שאלו אותנו באולפנה מה אנחנו חושבות שצריך לעשות, והוחלט שנשחק במכנסי טייטס כי חצאיות זה פחות נוח", אומרת הקפטנית אדרי. "אנחנו מבינות למה אנחנו צריכות לשחק ככה, האולפנה ממש באה לקראתנו בכך שהסכימו שנלבש מכנסיים ולא חצאית".
הרב ברנדר מוסיף: "ההישג המרשים ודרכן מעוררת ההשראה של הבנות מייצגים את האידיאלים של כולנו בקהילה האורתודוקסית המודרנית, ואת האמונה שאפשר לשלב בין חיי תורה להשתתפות פעילה בספורט ובתרבות. אופן המשחק שלהן ויחסן לנבחרות היריבות הם לא פחות מקידוש השם".
משחק הגמר, מחצית ראשונה. צפו:
להראות לבנים
כדי להבין איך נוצרה נבחרת הקטרגל של אולפנת אוריה צריך לחזור כמה שנים אחורה. הכול התחיל כשאמא של קרן־אור, שרית אדרי, פתחה חוג כדורגל באפרת. אחותה הגדולה של קרן־אור היא זו שהעלתה את הבקשה לפתוח מסגרת כדורגל מקומית, ובהמשך קרן־אור החלה לשחק בעצמה.
בשכונה התגבשה קבוצת חברות ששיחקו כדורגל. שם צמח הגרעין של נבחרת האולפנה. שלוש מהבנות בקבוצה – אדרי, אוֹרי אהרוני ומרב יעקבס – משחקות כבר כמה שנים בהפועל קטמון ירושלים, בליגת נערות דרום. חברה אחרת, שובל צארום, שיחקה איתן בקטמון עד לא מזמן.
"אני ועוד חברה ששיחקה איתנו בשנה שעברה פנינו לרחלי ואמרנו בצחוק: 'יש המון בנות שמשחקות כדורגל, אולי נעשה עם זה משהו'", מספרת אדרי. "היא אמרה שיש תחרות קטרגל, ובתחילת כיתה י' דיברנו גם עם אורי, שהצטרפה אלינו מהאקדמיה במכון וינגייט. היא הייתה בעניין, דיברה עם רחלי והתחילה להזיז דברים, עד שהקבוצה נפתחה. רחלי התחילה לעבוד על זה רגע אחרי לידה, היו לה יומיים למלא את כל הטפסים בשביל ההרשמה".
בשנה הראשונה העפילה הקבוצה לחצי הגמר, והפסידה לעמק־חפר. בשנייה היא כבר הלכה כאמור צעד קדימה, עד לגמר. מול הקבוצות במחוז ירושלים הבנות לא התקשו, בדרך לתחרות הארצית. בהמשך היא עברה קבוצות מבתי ספר מסכנין ומאעבלין, ואת בית הספר האורתודוקסי בחיפה.
המאמנת, רחלי קומר־עזיז: "אנשי הצוות באולפנה לא מעקמים את האף, כי לא נעים להם. אני בטוחה שבלב יש כאלה שעיקמו את האף. אבל זו אולפנה קהילתית, המנעד הדתי רחב, ויש גם מקום לזה. אם מישהי הייתה רוצה ללבוש חצאית, הייתי הופכת עולמות כדי שירשו לה לשחק בחצאית"
חשבתן שזה יצליח ככה ברמה הארצית?
"האמת שלא ידענו עד כמה הקבוצות רציניות. הכרנו כמה שחקניות מהליגה דרך קטמון, ופחדנו שיהיו משחקים קשים. הגענו למשחקים בירושלים וראינו שהרמה לא גבוהה כל כך, אבל כשעלינו שלב היה קשה יותר. עבורנו, תלמידות י"א, השנה הבאה תהיה האחרונה שלנו בליגה, וניתן הכול כדי לזכות בתואר".
איך החברות באולפנה הגיבו? כמה הן בתוך זה?
"בשנה שעברה הבנות היו יותר בעניין, אבל כנראה בגלל הלימודים הן פחות פנויות עכשיו. יש בגרויות, כיתה י"א היא הכי קשה. אבל לא נורא, הן עדיין מפרגנות. אחרי משחקים הן תמיד שאלו כמה נגמר ובירכו אחרי ניצחונות".
יש גם תגובות פחות נחמדות?
"כן, אצל בנים בעיקר. יש כאלה שפחות מבינים. אני בצופים, ובתנועת הנוער יש בנים ששאלו אותי בהתחלה 'למה את עושה את זה', או אמרו ש'כדורגל זה של בנים'. כשהתחלנו לשחק באפרת הבנים היו בהלם, אף אחד לא רצה שנהיה בקבוצה שלו. 'למה שתשחקו, לכו תרקדו או משהו'. עכשיו, אחרי כמה שנים, ואחרי שראו משחקים שלנו והבינו שאנחנו לוקחות את זה ברצינות, הם יותר מפרגנים".
"אני חושבת שתמיד יהיו אנשים שיגידו על בנות שמשחקות כדורגל שהן לא טובות", אומרת השוערת מרב יעקבס. "כל מי שמשחקת נתקלה בתגובות כאלה. בנים שאומרים 'אני יותר טוב ממנה', או שמשחקים בשכונה עם הבנים ואחד מהם אומר לחבר שלו: 'איזה אפס אתה, בת עברה אותך'".
זה בטח מגביר את הרצון להראות שאת טובה.
"כן. בכל פעם שאומרים לך שאת לא טובה את רק רוצה להוכיח: 'אני טובה, הנה הצלחתי לעבור אותך עם הכדור, וזה שאני בת לא אומר שאני פחות טובה ממך'".
מווינגייט לאולפנה
הקשרית אוֹרי אהרוני, גם היא מאפרת, הייתה תוספת הכוח שהאולפנה הייתה צריכה כדי שהקבוצה תקום. בכיתה ט' היא שיחקה באקדמיה לכדורגל במכון וינגייט, אבל אחרי שנה החליטה לעזוב ולעבור ללמוד באוריה, קרוב לבית. "לא היה לי טוב בפנימייה שם, אני ילדה של בית. גם מבחינה חברתית היה לי שם ממש לא טוב", היא מסבירה. "כבר בכיתה ח' אני והחברות חשבנו להקים קבוצה. בכיתה י', כשבאתי לאולפנה, החלטנו ללכת על זה חזק".
אהרוני שיחקה בנבחרות ישראל הצעירות, מגיל 14 עד 16. כיום היא כבר לא בסגל הנבחרת הלאומית.
למה את לא בנבחרת?
"לא נהניתי שם מבחינה חברתית. המאמן גם אמר לי כל מיני דברים".
לצד הקשיים האחרים, לאורך השנים נתקלה אהרוני בבעיות שקשורות לשבת. כשנבחרת הנערות עד גיל 16 יצאה לטורניר ידידות של אופ"א ברומניה, צוות האימון לא רצה לזמן אותה לסגל, בידיעה שבגלל השבת היא לא תוכל להשתתף באחד משלושת המשחקים שנקבעו. רק לחץ חיצוני הוביל לזימון שלה בסופו של דבר.
אנחנו עוברים ליד המגרש של האולפנה, המשמש גם את אולפנת נווה חנה הסמוכה. חברה מהלימודים פונה לאהרוני ואומרת לה בחיוך: "אורי, רק שתדעי שלראות אותך בוכה בטלוויזיה היה מדהים".
מה היו התחושות שלך אחרי ההפסד לגימנסיה הרצליה?
"זה היה מבאס מאוד. באסה שהורדנו את הראש. אני יודעת שיכולנו יותר, אפילו להפסיד בהפרש קטן יותר".
גם את נתקלת בתגובות מזלזלות כששיחקת כדורגל בילדות?
"אני זוכרת את התגובות כששיחקתי פעם באפרת בליגה של הבנים, זו הייתה ליגה פנימית של אפרת. אני זוכרת את הזלזול של הבנים שם, הם לא מסרו לנו, בכלל לא שמו עלינו. כל הזמן צחקו עלינו. עכשיו אותם בנים ממש מעודדים אותנו, שואלים אותנו איך היה במשחקים וממש מפרגנים".
יש תחושה של ניצחון, שהראית להם שאת יודעת מה את עושה?
"כן, לגמרי. זה לימד אותם שבנות יכולות לשחק כדורגל בדיוק כמוהם".
יש חיכוכים עם אנשי צוות באולפנה בנושא הצניעות? קורה שאת באה אחרי אימון במכנסיים, ולא מספיקה להחליף לחצאית?
"זה קורה, אבל בסדר, המורות מבינות. אנחנו גם ישר הולכות להחליף לחצאית".
יש לך שאיפה לפתח קריירת כדורגל מקצוענית? אומרים שאת כישרון.
"כרגע אני עושה את זה יותר בשביל הכיף. אני לא יודעת מה יהיה בעוד כמה שנים, אבל כרגע אני עובדת קשה גם בשביל העתיד".
המאמנת, רחלי קומר־עזיז: "אני מרגישה שחלק מנבחרת הקטרגל הזאת הוא מעשה חינוכי. יש בנות שאולי לימודים הם לא הצד הכי חזק שלהן, אבל הן אוהבות כדורגל – אז זו הזדמנות לתת להן במה ולהעצים אותן"
מי שנחרצת יותר ברצון שלה להיות כדורגלנית ברמות הגבוהות היא אדרי, הקפטנית. אמא שלה מסיעה אותה באופן קבוע לאימונים אישיים בקריית־גת. "בדיוק הייתה לי שיחה עם אמא שלי, הוספתי עוד אימון בשבוע. יש לי שלושה אימונים ועוד משחק בכל שבוע. פעם זה היה חובבני ולא חשבתי על זה כעל מקצוע, ועכשיו אני יותר חושבת על זה כקריירה".
משחק הגמר, מחצית שנייה. צפו:
מקום חם בלב
כדורגל הנשים צובר תאוצה ברחבי העולם, והעניין סביב גביע העולם לנשים שנערך בקיץ שבר שיאים, מה שמושך צעירות רבות יותר לענף. אבל בישראל התחום אינו מפותח ברמה של מדינות מתקדמות אחרות, ורחוק מאוד מהרמה של אלופת העולם, ארצות־הברית.
הרקע של קומר־עזיז (33), אם לשלושה ותושבת כפר־עציון, הוא בכלל בענף כדור אחר, נטבול, כשחקנית וכמאמנת. היא מורה לחינוך גופני באולפנה מאז שקמה לפני עשור.
בעצם זה סיפור של חברוּת. אם הבנות לא היו הולכות יחד להפועל קטמון ואז לאולפנת אוריה, כל זה לא היה קורה.
"נכון. הן גם חברות של הבנות מגימנסיה הרצליה ושל בנות מעמק־חפר. זו משפחה גדולה של כדורגל. הן חברות גם מחוץ למגרש. טליה זומר באה לנחם את אורי אחרי המשחק".
המאמנת מספרת שלנבחרת הצטרפה גם תלמידה המתפקדת כמנהלת קבוצה, ושמאה תלמידות הגיעו לגמר כדי לעודד. "אני מרגישה שחלק מנבחרת הקטרגל הזאת הוא מעשה חינוכי", אומרת קומר־עזיז. "יש כמה בנות שאולי לימודים הם לא הצד הכי חזק שלהן, אבל הן אוהבות כדורגל – אז זו הזדמנות לתת להן במה ולהעצים אותן".
בחברה הדתית היחס לספורט באופן כללי הוא מזלזל, בטח היחס לספורט נשים.
"נכון, ולכן זו שליחות – לגרום לאנשים להבין שאפשר להיות דתייה ולעשות ספורט, להיות תחרותית. אנחנו לא צריכות רק לבשל במטבח".
אם חלק מהשחקניות יפתחו קריירה מקצוענית, תרגישי שהיה לך חלק בזה?
"לגמרי. ארגיש שהטבעתי את חותמי. וגם אם לא, אני יודעת שיש להן מקום חם בלב לאולפנת אוריה בזכות הכדורגל. הן יֵצאו מהאולפנה ויגידו: נתנו לי פה משהו שלא היו נותנים לי במקום אחר".
את חושבת שההצלחה שלכן יכולה להוביל אולפנות אחרות לפתוח קבוצות ולפנות לתחום הזה?
"כן. החמ"ד מנסה לפתוח עכשיו ליגות כדורסל וכדורגל לבנות דתיות. אם יש למישהי בעיה לשחק במסגרת הכללית, תהיה לה אפשרות להתחרות באליפות האולפנות. אשמח שנשחק גם בליגה של האולפנות וגם בליגה הארצית".
