בכל שנה, ביום העצמאות, הם מתייצבים על רחבת הדשא במשכנו של הנשיא. 120 חיילים שמשרתים בתפקידים מגוונים ונבחרו מכל חילות צה"ל, זוכים בתואר המחייב "מצטייני נשיא" – ומשמשים דוגמה הן לחבריהם המשרתים איתם והן לדור הבא של החיילים.
המסר הוא שכל חייל באשר הוא, לא משנה היכן הוא משרת, יכול להגיע לרמת הצטיינות שתזכה אותו בתואר הנכסף. כבכל שנה, גם הפעם השתתפו 120 המצטיינים בטקס הדלקת המשואות בערב יום העצמאות בהר הרצל, ולמחרת נפגשו עם נשיא המדינה והרמטכ"ל במשכן נשיאי ישראל בירושלים.
נפגשנו עם שלושה מהם לשיחה על הצבא, על החיים ועל משמעות הנתינה. קבלו את המצטיינים הגאים: עמית מסס (20), עומר קייזרמן (23) ואנסטסיה גרוסמן (21).
ספרו לנו קצת על עצמכם.
עמית: "אני גר במושב יערה שליד שלומי בגבול הצפון. זהו מושב בעל אופי מיוחד, שמשולבות בו משפחות יהודיות ובדואיות. אני משרת בחיל האיסוף הקרבי. התגייסתי באוגוסט 2016 והגדוד שלי משרת בגזרת לבנון. זה נשמע אמנם קל"ב (קרוב לבית), אבל אנחנו לא באמת יוצאים הביתה כל יום, נהפוך הוא. אני שמח לשרת בגזרה הזו דווקא, כי כך אני תורם גם למדינה באופן כללי וגם ליישוב שלי באופן אישי. אני הצעיר מבין שלושה אחים – יש לי אחות ששירתה במצ"ח (משטרה צבאית חוקרת) ועוד אח המשרת ביחידה מסווגת".
עומר: "אני מתגורר במושב קדרון שליד גדרה ומשרת בחיל השריון, בחטיבה 188. התפקיד שלי בטנק הוא טען־קשר, ואני עושה זאת בטנק של המ"פ (מפקד פלוגה). יש לי עוד שלושה אחים, שניים מהם (אח ואחות) תאומים. אחי שירת בפלחה"ן צנחנים, אחותי מפעילת האמר ואחי הקטן ביחידה שמתעסקת בצניחות".
אנסטסיה: "אני במקור מעיר מרוחקת בסיביר שברוסיה על גבול מונגוליה, בשם אולן־אודה. עליתי לפני שבע שנים לארץ במסגרת תוכנית נעל"ה. אחי הגדול עלה גם הוא במסגרת התוכנית הזו ושירת בהנדסה קרבית, כיום הוא לומר בברצלונה שבספרד. מבחינת המשפחה אני לבד בארץ, אבל החברים בבסיס וביחידה הם ממש כמו משפחה בשבילי. אני משרתת בחיל האוויר בתחום הנ"מ (נגד מטוסים) וכיום משמשת כמפקדת טירונים בבית הספר להגנה אווירית. שוכרת דירה בנתניה".
מה הופך אתכם למצטיינים?
עמית: "כמו בכל דבר בחיים, גם בצבא אתה יכול להיות עוד אחד מהשאר, ויכול לעשות מעבר למה שמצפים ממך. זה נכון גם אם אתה מנקה רחובות או שר בממשלה. קיבלתי את ההצטיינות על פעילותי כמפקד צוות, בדרך כלל המפקד הוא קצין, אבל במקצוע שלנו אין מספיק קצינים אז עשיתי את התפקיד כחייל רגיל. הבאנו תוצרים מאוד טובים, ובנוסף התבלטתי לטובה בהתנהלות היומיומית".
עומר: "האמת היא שאני לא החלטתי על התואר הזה, המפקדים עשו את השיקולים שלהם ולכן קשה לי להגיד מה הופך מישהו למצטיין. אני מבחינתי עושה את התפקיד שלי איך שאני חושב שהוא צריך להיות".
אנסטסיה: "גם בשירות הסדיר שלי תמיד רציתי להתקדם והפגנתי מוטיבציה. תמיד הייתי אחראית, ויכול להיות שקיבלתי את התואר הזה גם בגלל הוויתור העצמי. היו מקרים שיכולתי לצאת הביתה אבל חשבתי על החיילים ונשארתי בבסיס. ידעתי שאם אני לא אהיה, אף אחד לא ידאג להם. לא פשוט להתמודד מול 30 חיילים כשאת לא ממש שולטת בשפה, ואת חוששת מה הם יגידו עלייך. אבל החלטתי שזה לא יעצור אותי, התגברתי על הפחד ואמרתי – 'אני אעשה את זה הכי טוב שאפשר'".
שתפו אותנו ברגע שבו בישרו לכם על קבלת התואר "מצטיין נשיא".
עמית: "זה סיפור די מצחיק. היינו בפעילות בשטח, 48 שעות בלי סלולרי. יש רק טלפון מ"פ מבצעי. פתאום המ"פ מתקשר, ואני כמובן נבהל. ואז הוא אומר לי: 'אתה מועמד להיות מצטיין נשיא'. חשבתי שהוא מסתלבט עליי. מתוך 5,000 בחיל נבחרים רק 15. מה הסיכוי שזה יהיה אני? אבל אז הייתה ועדה ועברתי, ואחרי שהפנמתי שזה באמת קורה התרגשתי מאוד וזה הפך את הפעילות מבאסה לתחושה של להיות בעננים. ברגע שיכולתי התקשרתי לאמא שלי וסיפרתי לה, היא סיפרה לאחרים וכולם התרגשו מאוד ואמרו כמה הם גאים בי".
עומר: "ישבנו אני והמ"פ שלי באיזו שמירת באזור טול־כרם, ופתאום הוא אומר לי: 'אני והמג"ד רוצים להעלות אותך למועמדות להיות מצטיין נשיא'. צחקתי, אמרתי לו שאין מצב ושאני לא רוצה, והוא ענה, 'אני לא שואל אותך'. היו כמה ראיונות, ואז לילה אחד המ"פ מעיר אותי ואומר שהוא חייב להראות לי עכשיו משהו דחוף בטלפון. הסתכלתי וראיתי הודעה שנבחרתי להיות מצטיין נשיא. הרגשתי הכרת תודה – פחות מצד המערכת הגדולה, יותר מהמ"פ ומהמג"ד שלי שרואים שמישהו משקיע ונותן מעצמו. סיפרתי להורים כבר כשהייתי מועמד, אבל מיד הוספתי ואמרתי שלא יפתחו תקוות. אחר כך זה התגלגל, וכשהגיעה הבשורה הסופית הם כמובן שמחו מאוד".
אנסטסיה: "הייתי במיון לוחמות בתל־השומר, כשהבנות העומדות בפני גיוס מגיעות לבדוק יחידות. קיבלתי טלפון מהמפקד הישיר שלי שסיפר שאני מועמדת להיות מצטיינת נשיא, והוא התקשר כי רצה לספר לי לפני שהמפקדים הבכירים בבסיס יתקשרו. אמרתי – טוב, זה לא בטוח, יש הרבה מועמדים. ואז כשקיבלתי את הידיעה שבאמת אני מצטיינת נשיא, קיבלתי את הכאפה. מה פתאום אני, ממש הייתי בשוק. כל החברים בבסיס חגגו ורק אני אמרתי להם שירגיעו. רציתי לשמור את זה לעצמי ולא לספר לכל העולם, אבל ידיד טוב שלי שכבר השתחרר כתב על זה בפייסבוק ומשם זה כבר הגיע לכל העולם.
"כמובן שדיברתי עם ההורים שלי בטלפון, אמא שלי הייתה בהלם ולא יכלה לדבר כמה דקות. הם מאוד שמחים ומאושרים, למרות שבגלל המרחק הרב לא יצליחו להגיע לטקס. לפחות אחי עשה לי הפתעה והגיע לטקס מלימודיו בברצלונה. 'לא כל יום אחותי היא מצטיינת נשיא', הוא אמר".
צה"ל של היום הוא לא צה"ל של פעם. מה יש לכם לומר לנוער שחלקו מתלבט אם להתגייס לקרבי או לא?
עמית: "נכון שהמגורים פה יקרים, בעצם הכול יקר ולפעמים לא נוח ומבאס. אבל המלש"בים (מיועדים לשירות ביטחון) צריכים להיות גאים שהם עומדים להיות חלק ממי שמגן עלינו. ראינו מה קרה כשהיינו בגולה. כל אחד צריך לתת את המעט שהוא יכול, גם אם לא תמיד זה נראה שהדבר פועל לטובתו".
עומר: "אם הייתי פוגש מלש"ב שמתלבט, הייתי אומר לו שאנחנו צריכים את הגוף שיגן עלינו. באופן הכי פשוט – אם לא יהיה צבא, לא תהיה מדינה. גולדה מאיר הגדירה את זה יפה – 'אם נוריד את הנשק, נהיה בים'".
אנסטסיה: "חשוב לתרום למדינה. אתה אחראי על החברים שלך והמשפחה שלך, שיוכלו לישון בשקט ושהילדים ילכו לגן בשלווה – ולא משנה באיזה תפקיד. לא תמיד הייתה לנו מדינה, ואם אין צה"ל לא יהיה מי שישמור עלינו. אין אף אחד אחר".
מילה אישית לסיום?
עמית: "צריך לעבוד קשה כדי לשמור את המדינה שלנו – זה בכלל לא מובן מאליו".
עומר: "אני מסתכל על המקום שממנו אני מגיע בצבא, חיל השריון. אנחנו חווים בשנתיים האחרונות סירובים להתגייס בבקו"ם של כ־30 אחוז, וזה הרבה. אני מראה דרך ההצטיינות שקיבלתי שלמרות שאנחנו לא טייסים, יש גם שריונרים שמקבלים מצטיין נשיא. אנחנו לוחמים לכל דבר, והחיל ממשיך לעבוד קשה גם אם הוא לא עושה היום קרבות בלימה כמו במלחמת יום כיפור".
אנסטסיה: "קבלת ההצטיינות שינתה אותי. היום אני אומרת לעצמי שעשיתי משהו נכון בחיים שלי. זו הוכחה בשבילי שהכול אפשרי, רק לעשות את מה שצריך – וקצת מעבר". 
