ב־1996, השנה שבה נוסדה להקת "הדג נחש", הפציע בשמי הפוליטיקה הישראלית כוכב חדש ושמו בנימין נתניהו, שנבחר אז לראשונה לראשות הממשלה. די בפריט המידע הזה כדי להבין עד כמה ותיקה הלהקה הירושלמית הזו בחיינו. מעטים ההרכבים שמצליחים לשמור על לכידות ויצירה משותפת במשך כל כך הרבה שנים, וההישג גדול עוד יותר כשמדובר בלהקה לא קטנה בכלל, ובה שישה חברים: שאנן סטריט (ראפ, שירה), גיא מר (DJ, ראפ, שירה), שלומי אלון (ראפ, שירה, סקסופון טנור, סקסופון אלט, חליל), יאיא כהן אהרונוב (בס, שירה), דודוש קלמס (קלידים) ומשה אסרף (תופים)
.
כידוע, לשני יהודים יש בדרך כלל שלוש דעות, ולפי זה הדג נחש כבר הייתה אמורה לקרוס מזמן מעודף סתירות וחיכוכים. למזלנו, זה לא קרה והם ממשיכים ליצור יחדיו, להופיע ולהיות חלק משמעותי מהתרבות הישראלית. בפסטיבל ערד הקרוב יהיו הדג נחש המופע הפותח, ואנחנו ניצלנו את ההזדמנות החגיגית כדי לשאול אותם כמה שאלות.
התחלתם את הקריירה בעידן של דיסקים בחנויות תקליטים, ונכנסתם יחד לעידן של חנויות סטרימינג. משהו השתנה באופן היצירה שלכם בעקבות כך?
יאיא: "יש משהו מרתק בזכות לחיות וליצור בעידן מתחלף. זה שומר על ערנות ועל חדות – אך בעיקר במה שנוגע לגישה כלפי חשיפת החומרים, פחות ביצירה עצמה".
שאנן: "אנחנו לא מרגישים שהיצירה השתנתה. יצירה היא עניין דינמי, היא כל הזמן מתפתחת, מסתעפת, מתרחבת, מעמיקה, לפעמים אפילו חותכת רגע הצידה. היא לא תלויה בגורמים טכניים ובצינורות המשתנים להפצתה".
באופן טבעי יש בלהקה כאלה שמתבלטים יותר ופחות בתקשורת ובציבור. איך מצליחים לשמור על חברות ועל ההרכב עצמו עם הפערים האלה?
דודוש: "אנחנו בעיקר לא עוסקים ולא עסקנו בזווית הזאת. עת לכל אדם ואדם לכל עת. להקה היא גוף אורגני מגובש, ואנחנו יחד 22 שנה ברציפות – הישג שהוא אגב חסר תקדים לא רק בישראל אלא גם בעולם. זה אירוע נדיר, וגם כשמוצאים דוגמאות אחרות מתברר שאלה הרכבים שחבריהם לוקחים הפסקות ארוכות זה מזה, מה שלא קרה אצלנו".
יאיא: "אגו הוא האויב הגדול ביותר של כל להקה. תודה לאל – אין לנו בעיה כזאת. וכאמור, 22 שנה ברציפות מוכיחות שלא מדובר רק במילים יפות, אלא במציאות היומיומית שלנו".
משה: "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. אצלנו זו לא רק עוד סיסמה מהצבא".
שיר מחאה
הדג נחש הוא הרכב שיוצר בעיקר בסגנונות היפ הופ, ראפ ופאנק. אלבומם העשירי "וולקאם טו יזראל" יצא השנה וזכה להצלחה רבה כמו קודמיו. חברי הלהקה מחזיקים באלבומי זהב ופלטינה לרוב, והכניסו לתרבות הישראלית כמה וכמה שירים שהפכו לנכסי צאן ברזל – "יום שישי", "זמן להתעורר", "שיר נחמה", "הנה אני בא", "לא מספיק", "שירת הסטיקר", "לא פראיירים" ועוד. היצירה שלהם ישראלית מאוד, אפילו ירושלמית, אבל ב־2006 הם הקליטו את האלבום "בעזרת הג'אם" דווקא רחוק מכאן, ביערות קליפורניה. ההופעה הקרובה שלהם בארץ תהיה מופע הפתיחה של פסטיבל ערד ב־19 באוגוסט, במסגרת בימות פיס.
הקלטתם אלבום בקליפורניה, ושירים שלכם הופיעו ב־2008 בסרט 'אל תתעסקו עם הזוהן' של אדם סנדלר. השתעשעתם ברעיון של יציאה עם החומרים שלכם מחוץ לישראל?
שלומי: "אנחנו מופיעים לפחות פעם בשנה, ולפעמים גם יותר, בארצות־הברית. בכל הופעה אנחנו פוגשים גם קהל אמריקני לא יהודי שהתחבר וגילה אותנו בפסקול הסרט של סנדלר. יש גם שיר שלנו שמככב במשחק המציאות המדומה המצליח 'סימס'. בדף הפייסבוק שלנו יש נוכחות מרשימה של חברים מכל מיני מדינות בעולם, עם רוב גדול לארצות־הברית. היצירה שלנו ישראלית במהותה, בטח בתכנים שלה, אבל אנחנו תמיד חולמים שהיא תגיע כמה שיותר רחוק ולכמה שיותר אזורים גיאוגרפיים. המסרים וגם המוזיקה אוניברסליים".
שאנן: "אבל החלום הבינלאומי שלנו נמצא דווקא מרחק אצבע על המפה, והוא להופיע בביירות או בעמאן, כמו אמנים בינלאומיים רבים. יש מצב שהקהל שם יתחבר אלינו אפילו יותר מלאמן אמריקני שמגיע לשם. אבל בינתיים זה יישאר בגדר חלום".
יש היררכיה מבחינת החלטות בלהקה, למשל אילו שירים ייכנסו לאלבום ואילו לא?
גיא מר: "כל ההחלטות מתקבלות באופן דמוקרטי, ואנחנו מצטערים שאין לנו תשובה יותר מעניינת שכוללת מריבות, ויכוחים וסערות משתוללות. תהליך היצירה שלנו פתוח והרמוני. הדברים מתגלגלים באופן טבעי ואורגני. אם יש דילמה, הצבעה פשוטה פותרת את העניין בקלות ועוברים הלאה".
התבגרתם עם הלהקה. חלקכם מתקרבים לגיל 50. יש שירים שאתם מתחרטים עליהם, או שלהפך – אתם חושבים שהמסר שלהם היה צריך להיות חריף יותר בזמנו?
משה: "הלו הלו… תרגיע עם החמישים. אנחנו בני 40 וקטנה, וכולם יודעים ש־40 הוא ה־30 החדש. אנחנו בשיא שלנו. יש לנו שיק, ואנחנו בפיק!"
כולם: "אנחנו לא באים 'להעביר מסר'. אנחנו כותבים ושרים על מה שנוגע בנו, מעסיק אותנו, משמח, מעציב ומטריד אותנו. כל תקופה והחריפות שלה. לחבר'ה הצעירים שיקראו את הריאיון אנחנו יכולים לתת טיפ אחד לאריכות ימים ואושר יחסי: אף פעם אל תתחרטו על שום דבר שעשיתם. בטח לא כשאתם בתחילת הדרך. אין לכם מושג מה יתרמו לכם בעתיד רגעים שאולי נראים מיותרים, כואבים ומעצבנים".
חברי הדג נחש לא חששו במשך השנים להתערב בסוגיות חברתיות, והרימו את קולם בתקופות של מחאות כאלה ואחרות נגד השלטון.
אין לכם תחושה שהמחאה בישראל לא ממש מתרוממת, לא בהיבטים החברתיים־כלכליים ולא בהיבט הפוליטי, ושבסך הכול נראה שלרוב האנשים טוב כאן? במילים אחרות, האם יש נתק אידיאולוגי ביניכם לרוב הציבור?
יאיא: "אין שום נתק או דיסוננס בינינו ובין הציבור. ההפך. אנחנו יודעים שיש חיבור מדויק. אין הופעה או אלבום שבעקבותיהם אנחנו לא מקבלים תגובות בסגנון 'זה בדיוק מה שרציתי להגיד ולא ידעתי איך', 'ניסחתם אותי במדויק, בול מה שחשבתי', 'איזה כיף שמישהו אומר כל מה שלא העזנו לומר, חשבנו שאנחנו לבד'".
דודוש: "למסרים לוקח זמן לשקוע לפעמים. במחאה החברתית ב־2011, אחד הדברים שגרמו לנו צמרמורות של ממש היה לראות משפטים של שירים שלנו על שלטי ההפגנות הגדולות".
שאנן: "אנחנו לא אומרים שרע לנו, ולא אומרים שרע כאן. אנחנו חלק מכולם, מדברים על מה שכואב לנו ברמה הכי אישית. אנחנו לא פוליטיקאים, לא מתיימרים לייצג ציבור, אבל גאים להרגיש שאנחנו משקפים תחושות ורגשות ומחשבות של אנשים רבים, כפי שאנחנו למדים כל יום מתגובות ליצירה שלנו".
גיא מר: "אנחנו מדברים על איך לעשות טוב יותר ואיך להשתפר, ולא מתבכיינים על כמה רע כאן. ספציפית, ברמה האישית, אנחנו מבסוטים אש תודה לאל. אבל מה שקורה בבית שלי, בצלחת שלי ובכיס שלי הוא לא הכול; יש גם 'אנחנו' בסיפור הזה של מדינה ועם".
איפה אתם רואים את עצמכם בעוד עשרים שנה?
כולם: "על הבמה!" 
