"אני רוצה להגיע לפודיום ולסיים באחד המקומות הראשונים", מצהירה דיאנה אברבוך בת ה־14. "כרגע פחות משנה לי אם זה יהיה ראשון, שני או שלישי, למרות שאני תמיד רוצה לנצח. זה יהיה הישג עצום, כי זו תהיה חותמת שאני אחת הטובות בעולם לגילי".
בעוד יומיים תשתתף דיאנה באירוע הפתיחה החגיגי של אולימפיאדת הילדים, פרויקט מיוחד שחוגג השנה יום הולדת 50, ומגיע לירושלים. בתחרות ישתתפו 1,500 ילדים מ־69 ערים, 30 מדינות וחמש יבשות ברחבי העולם. הילדים יתחרו במשך חמישה ימים בשבעה מתקני ספורט בעיר בכל מקצועות האתלטיקה, וכן בכדורגל, כדורסל, כדורעף, סטריטבול, סייף, ג'ודו, טניס ושחייה.
באולימפיאדה, שמפיק ארגון ICG או International Children Games, ישתתפו גם 150 ילדים מישראל. דיאנה תייצג את ישראל ואת העיר נתניה בתחרות ריצה למאה מטרים. "זו תהיה האולימפיאדה השנייה עבורי, אחרי שבשנה שעברה השתתפתי בזו שהתקיימה בליטא ואני מאוד מתרגשת", אומרת דיאנה בפגישה שקיימנו בבית הוועד האולימפי בתל־אביב. "זו הייתה התחרות הבינלאומית הראשונה שלי, עליתי בה לחצי הגמר וסיימתי במקום התשיעי הכללי בריצה למאה מטרים. הייתי בליטא עשרה ימים, וזו חוויה שלא אשכח אף פעם. כל הילדים גרו יחד בקמפוס משותף. פגשתי שם צעירים מכל העולם, ועם חלקם אני עדיין בקשר. אחרי שהתחרות הסתיימה, כל המשלחת הישראלית יצאה לטיול של כמה ימים. היה נהדר".
איך ההרגשה לקראת התחרות השנה?
"זו גאווה גדולה לייצג את העיר שלי ואת ישראל בירושלים, ואני שמחה שהרבה ילדים יבואו מרחבי העולם ויתחרו בעיר הבירה שלנו. בשנה שעברה פגשתי בתחרות רבים שלא באמת הבינו מה קורה בישראל. הם מקבלים את המידע שלהם מהחדשות ומהאינטרנט, ורובם חשבו שאנחנו אלו שתמיד מתחילים את כל המלחמות ושהכול בגללנו. בזכות ששיחות איתנו הם חושבים אחרת. מעבר לתחרות ולכיף, למפגשים האלה יש גם ערך מוסף מבחינת ההסברה הישראלית".
רצה עם הבוגרות
דיאנה היא בתו של אלכס אברבוך, קופץ המוט שהפך לאגדה בספורט הישראלי: הוא זכה שלוש פעמים באליפות אירופה, פעמיים במדליה באליפויות העולם, ופעמיים עלה למעמד הגמר האולימפי. "אני חושב שהאולימפיאדה היא אירוע מבורך, כי חשוב שהילדים שלנו יתחרו מול ילדים באותו הגיל במדינות אחרות, כדי שיבינו את הרמה המקצועית שהם נמצאים בה", אומר אברבוך. "כל הכבוד לילדים שישתתפו בתחרות: במקום לקחת חופש כמו החברים שלהם, הם ממשיכים להתאמן חזק ולעבוד קשה כדי להוציא תוצאה טובה בתחרות".
גם אמא של דיאנה היא ספורטאית עבר, שזכתה בין השאר באליפות רוסיה בהתעמלות מכשירים. נראה שהעובדה שהיא מגיעה ממשפחה של אלופים לא מלחיצה את דיאנה. "אני מצפה מעצמי להישגים, ולהגיע הכי רחוק שאני יכולה, אבל אין בזה משהו מלחיץ שההורים שלי היו אתלטים מצטיינים. ההפך, כולם עוזרים לי ללמוד ולהתפתח. אמא מסייעת לי בכל מה שקשור לתזונה והתנהלות נכונה, ואבא עוזר עם הרבה מאוד עצות. בזכות הניסיון הרב שיש לו, למדתי איך להתנהל נכון לפני תחרות, איך להתמודד עם הלחץ ואיך להתאושש במהירות, איך לא להישבר, ואיך להמשיך הלאה אם היה לי יום לא טוב או תחרות לא מוצלחת".
את דרכה בעולם הספורט החלה דיאנה כבר בגיל חמש, כשהשתתפה בשיעורי טניס בנתניה. היא המשיכה באימונים על המגרש עם הרשת עד גיל 12. "בשלב מסוים הרגשתי שאין לי באמת פוטנציאל להצליח בטניס ולפרוץ קדימה, והעדפתי לעבור לאתלטיקה בעקבות אבא. שם אני מרגישה הרבה יותר טוב וכבר מגיעה להישגים. אני כרגע מתמקדת בריצות קצרות ל־100 ו־200 מטרים, ובריצת משוכות. אני מתאמנת בין ארבע לחמש פעמים בשבוע, אחר הצהריים, כמה שעות בכל פעם. בנוסף אני מתאמנת בחדר כושר ומתרגלת בבית. המאמנת שלי היא אירנה לנסקי, שמחזיקה עדיין בכמה שיאי ישראל בריצה, והשתתפה באולימפיאדה ובתחרויות הגדולות ביותר. היא זו שלוקחת אותי לאימונים במכון וינגייט, ואני מאוד נהנית לעבוד איתה".
מה גורם לך לאהוב כל כך את האתלטיקה?
"אני חושבת שזה שילוב בין הנאה וכיף ובין העובדה שאני מצליחה וכבר מגיעה להישגים. זה תחום שאתה מאתגר בו את עצמך כל הזמן, כי אתה רוצה להשתפר ולהמשיך ולשבור שיאים. אני שואפת להגיע הכי רחוק שאני יכולה".
מה הם הישגי השיא שלך?
בשנה שעברתי זכיתי בסגנות אליפות הארץ בריצה ל־80 מטר משוכות, והשנה כבר השתתפתי באליפות ישראל לבוגרות – הישג מאוד גדול בשבילי. בריצה ל־200 מטר רצתי סמוך לאליסון פליקס, אלופה אולימפית אמריקנית, שהגיעה לתחרות שלנו. פגשתי אותה אחר כך וזה היה אירוע מאוד מיוחד".
השיא של דיאנה ב־100 מטרים עומד כרגע על 12.76 שניות. בתוך שנה הצליחה להוריד יותר מחצי שנייה מהישג השיא שלה. השיא העולמי לגילה, אגב, נקבע לפני 11 שנה בידי האמריקנית אשטון פורביס: הוא עומד על 10.40 שניות. בסוף יוני שברה דיאנה גם את שיאה בריצה ל־200 מטרים, שעומד כרגע על 27.52 שניות. "זו תחושה נהדרת לשבור שיא, כי אתה יודע שאתה מתקדם וכל העבודה הקשה שהשקעת השתלמה. תמיד יש לחץ לפני שהריצה מתחילה, כי יש רצון גדול לעשות את הכי טוב שאפשר. הרצון הזה להשתפר גורם לי לרצות להתאמן כמה שיותר. זה כבר חלק משגרת החיים שלי. גם בטניס התאמנתי כל יום, לפעמים בחום כבד בצהריים, ואין לי שום בעיה עם זה".
על מה את צריכה לוותר בשביל העיסוק באתלטיקה?
"אני לא בנאדם שאוהב לצאת הרבה בשעות הערב, אז אני לא באמת מוותרת על הרבה דברים במהלך השנה. האימונים שלי מתקיימים אחר הצהריים, זה משתלב מצוין עם הלימודים. עכשיו, בחופש הגדול, גם יש לי יותר זמן לפגוש חברים".
חשבת פעם להיות קופצת במוט כמו אבא?
"זה משהו שפחות רציתי. פחות התחברתי אליו. אני לא אוהבת לקפוץ לגבהים, אלא מעדיפה להישאר על הקרקע".
אלכס אברבוך לא מאוכזב מדי מכך שהבת לא בחרה בענף שהביא לו תהילה. "חשוב לי שהילדות שלי יעסקו בספורט לאורך זמן, לא משנה באיזה ענף, כי זה נותן הרבה דברים", אומר אברבוך. "אתה לומד משמעת ואחריות, לומד להוציא מעצמך כמה שיותר ולא לוותר. הספורט גם תמיד עוזר בלימודים ומאפשר לך מאוחר יותר לקבל מלגות לימודים ולהוציא תואר בתנאים מצוינים.
"אני חושב שהגיע הזמן שיבנו בארץ אצטדיונים טובים יותר לאתלטיקה, כי אין סיבה שהילדים שלנו לא יתאמנו באותם תנאים שילדים באירופה מתאמנים. שם יש מתקנים ברמה הרבה יותר גבוהה, עם חדרי כושר צמודים ואמבטיות קרח וסאונה שמסייעות להתאוששות, נתון קריטי גם בגילאים הצעירים".
איך אתה מרגיש כשאתה רואה את דיאנה בתחרות?
"זה מאוד מרגש. אני אוהב לעודד אותה מהיציע ושמח שהיא בספורט. אני שמח אפילו יותר כשהיא מצליחה. אני אבא גאה".
אפשר ללמד ילד להיות "ווינר"?
"אני חושב שאתה יכול להתפתח להיות ווינר. יש כאן הרבה פסיכולוגיה וזה קשור בעיקר למצב מנטלי. ילד צריך להבין שככל שהוא משקיע יותר כך הוא ירוויח יותר. מבחינתי מי שרוצה להצליח, קודם כול צריך להתמיד.
"קשה לדעת לאן תגיע בסוף. גם אני, כשהייתי נער, הייתי ברמה בינונית בקבוצה שלי. הפעם הראשונה שהבנתי שאני כנראה גם מוכשר הייתה אחרי שזכיתי באליפות אירופה השלישית שלי. לוקח זמן להבשיל כאתלט, צריך לעבוד, והניסיון שצוברים עם הזמן עוזר".
גם דיאנה, כך נראה, מכוונת למרחקים ארוכים: "אני מקווה להשתתף בהרבה תחרויות בינלאומיות יוקרתיות בעולם, להגיע לאולימפיאדה, אולי כבר בפריז ב־2024, ולנצח כמה שאני יכולה. אני מאמינה שאחרי שאסיים צבא בעוד כמה שנים טובות אסע ללמוד בארצות הברית, ושם אמשיך להתאמן ובמקביל אוציא תואר. אני רואה באתלטיקה חלק בלתי נפרד מהעתיד שלי". 
