נכנסתי לכיתה בבניין מד"א בתל אביב ואת פני קיבלה תמונה של מבנה שרירי הגוף וצילומי עצמות. כשאני שואל בפרצוף קצת נגעל אם ההתעסקות במחלות, עצירת דימומים ועצמות שבורות לא מרתיעה אותם קצת, כולם מרימים גבה. “פרצוף כמו שלך למשל לא היה מתקבל לקורס“, צוחקת אור, בוגרת קורס מדריכי מד“א מרמת־גן. שחר, שמתנדבת כבר יותר משנתיים בתחנת מד“א בפתח־תקווה מנסה בכל זאת להסביר: “כשאתה נחשף למשהו כמו זה בפעם הראשונה, זה קצת מרתיע. אבל בתוך שנייה אתה מתרגל והכל טוב“.
ובאמת נראה שמבחינתם הכול טוב. הסלוגן של ארגון נוער מד“א הוא “החבר'ה שעושים חיים“, ואם תשאלו כל מתנדב צעיר בארגון איך זה מרגיש להציל חיים מדי יום, הוא יענה לכם במילה אחת: “כיף“. הם עושים טוב לאחרים, אבל גם נהנים מזה. שחר בחוכמה (17), ליאור אוחיון (17), אלישמע ביננפלד (18), אור טוויק (16) וארי טוייב (16) הם בדיוק חבר'ה מהסוג הזה. יחד עם 8,000 בני ובנות נוער נוספים מכל רחבי הארץ, הם נותנים טיפול מסור ומקצועי לכל מי שנזקק לכך, והם עושים את זה עם חיוך ענק.
ההתנדבות ורוח הנתינה אינן מובנות מאליהן. הם יוצאים למשמרות בימי הלימודים, בחופשים, בחגים. לפעמים המשמרות מתארכות מעבר לשמונה שעות. אבל הם אוהבים את העבודה שלהם.
כל נערה או נער שמעוניינים להצטרף לצוות אמבולנס, צריכים לעבור הכשרה שכוללת קורס מעשי ועיוני. בחלק העיוני יושבים בכיתה ולומדים על מגוון רחב של נושאים ומקרים, כולל לימוד מקיף על הביולוגיה של גוף האדם. בחלק המעשי לומדים מה עושים בתכלס – מסיורים באמבולנס והכרת הציוד הרפואי, ועד תרגול החייאה של בובת ניסוי.
נוער מד“א והצוותים הרפואיים של הארגון מטפלים במאות קריאות בכל יום. בכל אמבולנס יש חובש או פרמדיק, ואליו מצטרפים נוער מתנדב שמסייעים לו. לפעמים, הם מספרים, הם לא מספיקים בכלל לעבור בתחנה לפני שמגיעה עוד קריאה לעזרה. “הייתה לי משמרת של 13 מקרים“, מספרת ליאור, שמתנדבת כבר שנה בתחנת מד“א פתח־תקווה. “אבל יש גם משמרות שאתה יושב ולא עושה כלום. מחכים בחדר מתנדבים ורואים טלוויזיה“.
וכשמגיעים לאירוע, מה קורה אז?
ליאור: “לרוב אנחנו מקבלים את הפרטים בדרך, כשאנחנו כבר על האמבולנס. אם צריך תיק אמבו (מכשיר הנשמה), אם זו פציעה אנחנו מביאים תיק חובש, ואם זה ילד אז אמבו ילדים. לכל מקרה יש ציוד מתאים".
אלישמע: “המתנדבים הם כוח האדם שבעצם מחייה את מד“א. הרבה פעמים המתנדבים משמשים בתור העיניים והאוזניים של הפרמדיק“.
יד על הכתף
בתחילת כל משמרת מגיעים בני הנוער אל התחנה, מעבירים את כרטיס הנוכחות שלהם בכניסה, ורושמים את עצמם בלוח התורנויות לשבוע הקרוב. אין איחורים ואין הברזות – לא מגיעים כי חייבים, מגיעים מתוך רצון טוב לעזור. זה אמנם לא קל, אבל תחושת התרומה לזולת שווה את הכול, מעידים כולם.
בין הקריאות הדרמטיות לעזרה, מתנדבי הנוער של מד“א זוכים לראות גם לא מעט מקרים מרגשים. “לנו הייתה לידה“, מספרת שחר בחיוך. “הגענו לבית של מטופלת, והיא ילדה. היו לה צירים וזה קרה בשניות. זאת הייתה הלידה הראשונה של כל הצוות, וזה היה ממש מרגש. היולדת מתאמצת ומתאמצת ופתאום אני שומעת את התינוק שלה והכול טוב. מיד אחרי הלידה התקשרתי לאמא שלי וצעקתי לה בטלפון: ‘אמא הייתה לי לידה!', ושתינו צעקנו בטלפון. זה היה מדהים“.
אלישמע: “זה אירוע די נדיר לקבל לידה, בטח באזור המרכז כשבתי החולים קרובים יחסית, אז ליילד בבית או באמבולנס זה לא קורה הרבה. יש לנו באמת כמה ‘מקרי פסגה' שהמטרה של המתנדבים היא להגיע אליהם – ואחד מהם הוא לידה“.
מה עוד?
אלישמע: “החייאה. זאת הפעולה מצילת חיים הכי בסיסית שמתנדב יכול לתת, ולהצליח בזה זאת שמחה אחת מהכי גדולות“.
אבל לצד הרגעים המרגשים וההצלחות, יש לא מעט מקרים קשים, אפילו טרגיים. “לפעמים אתה נכנס לבית ורואה מקרים מזעזעים“, מספרת ליאור, “לא סתם עצם בחוץ, זה עוד בסדר, את זה שורדים. לפעמים אני אומרת לעצמי וואלה, לא בא לי להיות פה, בא לי לצאת מכאן, לא בא לי לראות את זה. אבל אתה לא יכול להתפרק שם, המטופל סומך עליך“.
שחר: “אתה כרגע מקור סמכות. מי שנפגע מסתכל עליך, הוא מפנה את העיניים אליך, אז אתה לא יכול להישבר מולו“.
ובמקרים קשים של פציעה קשה או חס וחלילה מוות, זה לא קשה מדי?
שחר: “לדעתי בסופו של דבר כשאתה רואה מקרים כאלה אתה יכול רק לצמוח, כי אוקיי, מישהו נפטר, אבל אחר כך אתה הולך ומציל מישהו. האיזון הזה הוא מה שמחזיק אותך. כשאתה מבין שהצלת היום מישהו, זה נותן לך את הדרייב להמשיך. גם אם זו מישהי שנפלה בבית ואין לה אף אחד ולא קרה לה כלום, אלא פשוט לא הצליחה לקום, עדיין זאת התודה הזאת שהיא אומרת לך באמת מכל הלב, ששווה הכול“.
אלישמע: “מי שאומר שמקרים כאלה לא משפיעים עליו בדרך כלל מבליג עד שזה בסוף צף, או שהוא ממש חסר רגש. אין מה לעשות, למרות שאכפת למתנדבים ולעובדים צריך לדעת להמשיך הלאה, זה הסוד במקצוע וצומחים מזה וגדלים מזה. כל אחד לוקח איתו את המקרים הקשים, ואסור להישבר“.
יוצא לכם לדבר על אירוע קשה שעברתם?
אלישמע: “אחרי מקרים קשים הצוותים יושבים בחוץ, והרבה פעמים אנחנו מנתחים אותם גם מבחינה מקצועית. תמיד יש תמיכה ממד“א, יד על הכתף“.
יוצא לכם לדבר על מקרים כאלה עם ההורים?
אלישמע: “זה קצת יותר קשה. הם שואלים בדרך כלל איך היה, אז אומרים היה בסדר וככה וככה, אבל אי אפשר באמת להעביר את התחושות“.
חיידק ההתנדבות
לפני כחודשיים נהרג ארי נשר בן ה־17, בנו של הבמאי אבי נשר, כשרכב עם חברו על אופניים חשמליים. נהג שיכור פגע בו, ברח והשאיר את ארי לדמם על הכביש. ארי היה בעצמו מתנדב בנוער מד“א. “אמנם לא עשיתי עם ארי משמרת“, אומר אלישמע, “אבל כששמענו מה שקרה בחדשות, התכנסו פה הרבה מתנדבים שהכירו אותו וסיפרו עליו ועל האישיות שלו. הדברים ששמעתי עליו היו פשוט מדהימים. החלום שלו היה להיות פרמדיק ולהמשיך להציל חיים, ואפילו כשהוא נפטר הוא הצליח להציל חיים, כשהמשפחה שלו החליטה לתרום את איבריו. זה דבר שהוא לא מובן מאליו בכלל“.
מה אתם אומרים על נהיגה על אופניים חשמליים?
אלישמע: “אנחנו רואים את זה יותר ויותר. הם עפים קדימה, אחורה, הצידה, נמרחים על הכביש… הכול. זה קורה פעם אחרי פעם, והם לא חובשים קסדות. לפעמים אפילו הם מספרים שזו לא הפעם הראשונה שזה קורה להם, והם בכל זאת גם בפעם השנייה לא שמים קסדה“.
ליאור: “אני חושבת שזה להתגרות בגורל“.
אתם רואים הבדל בין אנשים שחובשים קסדה לכאלה שלא?
אלישמע: “חד־משמעית. כשאתה רואה קסדה עם סדק, אתה מבין שהסדק היה יכול להיות בגולגולת של הבחור. חד־משמעית, הקסדה היא מה שהציל אותו“.
אור: “אני מפחדת לעלות על אופניים חשמליים כי אני יודעת מה קורה בסוף. יש מלא מקרים שבהם אתה נמנע מראש כי אתה מבין איך זה נראה בסוף. גם עישון וסמים. אני מתרחקת מכל זה. כשאתה נחשף לזה אתה מאוד נזהר“.
מישהו מכם מתכוון להמשיך בעניין הצלת החיים הלאה?
ליאור: “אני באתי להמשיך בזה. בשבילי מד“א זה סוג של לימודים לקראת העתודה ולימודי הרפואה בקבע, או השירות כפרמדיקית, שזה יותר קרבי. גם אם לא יצליח לי בצבא, בעתיד בכל מקרה אני רוצה ללמוד את זה“.
שחר: “אני לא הייתי כזאת בטוחה, והיום אני יודעת שאני לא רואה את עצמי במקצוע אחר. אני יודעת שאעסוק בעתיד בעולם הזה“.
לא נמאס לפעמים להתנדב מסביב לשעון?
אלישמע: “ממש לא. כולם קוראים לזה 'החיידק': משהו שאתה נכנס אליו ולא יכול לצאת ממנו. זה מדבק“.
אור: “לפעמים אתה בא סתם בשביל הנוער. נפגשים אחרי המשמרת ואומרים ‘יאללה, בואו נלך לאכול'. זה כיף. יש מלא הווי ופעילויות והשתלמויות“.
מה מרגישים כשלובשים את החולצה הלבנה של מגן דוד אדום?
ליאור: “גאווה. הסתובבתי לפני כמה זמן ברחוב ופתאום איש אחד ראה אותי ואמר לי, ‘ראית את הסדרה 'אמבולנס' בטלוויזיה, וכל הכבוד לכם, אתם עושים עבודת קודש'. זה ממלא אותך. פתאום כשאתה לובש את החולצה אתה מרגיש משהו אחר.
“הרבה אנשים קוראים לנו מלאכים לבנים. אני לא חושבת ככה. זה לא שאנחנו מצילים חיים, את זה לדעתי השם מחליט, זה לא תלוי רק בנו. אתה עוזר לו בעצם. זה לא שאתה מלאך באמת: יש לידך מלאך, ואנחנו עושים את כל ההשתדלות שאפשר“.
שחר: “קורה שאתה אומר לעצמך, אוקיי מישהו נפטר, אבל אחר כך אתה הולך ומציל מישהו. האיזון הזה מחזיק אותך. כשאתה מבין שהצלת היום מישהו, זה מה שנותן לך את הדרייב להמשיך“
ליאור: “הרבה אנשים קוראים לנו 'מלאכים לבנים'. אני לא חושבת ככה. זה לא שאנחנו מצילים חיים, את זה לדעתי השם מחליט, זה לא משהו שתלוי רק בנו. אתה עוזר לו בעצם. זה לא שאתה מלאך באמת, אנחנו פשוט עושים את כל ההשתדלות שאפשר“.
