לא זוכר מתי בדיוק התחלתי לתעב ימי הולדת, אבל זה קרה בשלב די מוקדם בחיי. לא מיד בהתחלה – כילד דווקא אהבתי את הממתקים ואת תשומת הלב, וגם הרעיון של לגדול בשנה נשמע קוסם ומפתה. אבל בשלב מסוים הבנתי את המשמעות הכואבת של היום הזה: יום שמציין את כל האפשרויות שכבר נסגרו בפניך; את השבילים שלא תלך בהם עוד לעולם. יום שבו אתה מבין שאם בגיל 12 עוד לא התחלת לשחק כנראה שלא תהיה אלוף שחמט; ואם בגיל 16 טרם התחלת ללמוד לא סביר שתהיה חתן תנ"ך. יום שבו אתה רואה איך המרחב העצום של אפשרויות שהיה פרוש לרגליך כשנולדת הולך ומצטמק עם כל רגע שחולף.
הרגע הזה, שבו המבט שלך על יום ההולדת משתנה, הוא בדיוק הרגע שבו אתה מפסיק לגדול ומתחיל להזדקן. קפטן הוק, אויבו המר של פיטר פן, ירא מדבר אחד בלבד: מן התנין שנושא עמו שעון מתקתק ורודף אחריו לכל מקום. אך התנין הוא רק ייצוג סמלי לפחד האמיתי של הוק, הפחד מן הילדות שחומקת – בדיוק כמו פיטר פן – בין אצבעותיו.

אולי זו המחלוקת העמוקה בין בית הלל לבית שמאי על נרות החנוכה. בית שמאי מבקשים לחגוג את העתיד, להדליק ביום הראשון את שמונת הנרות ולשמוח על שמונת ימי החג שבדרך. ובכל יום שעובר – נר אחד כבה, יום אחד מת. אבל בית הלל מציינים דווקא את הימים היוצאים. כל יום שחולף הוא סיבה למסיבה, ואילו העתיד, הימים שיגיעו, חסר משמעות.
בית הלל מבקשים לומר לנו שהחיים הם לא משאב מתכלה שהולך ונעלם, אלא שפע שאנחנו מקבלים בכל רגע והוא נשאר איתנו ("אני אף פעם לא מנסה להסתיר את הקמטים שלי", אמרה לי אישה יוצאת דופן בגיל העמידה, "קיבלתי כל אחד מהם בצדק גמור").
כשאנחנו מסתכלים על החנוכייה המתמלאת, אנחנו רואים כל יום שחלף כאוצר של למידה ומעשים ומחוות שבאו לעולם באמצעותנו.
נדמה לי שהמבט של בית הלל נובע מתוך הבנה שהימים הללו לא באמת חלפו: הם פשוט קיימים בעבר. העבר לא נעלם לשום מקום. הוא נמצא מאחורינו, כמו הבית שנשאר מאחור כשאנחנו הולכים ללימודים או לעבודה, ולכן אנחנו מודים על כל רגע שעבר והגדיל את אוצר החיים שלנו.
המילה "חנוכה" עניינה שמחה על מה שקיים. מסיבת הודיה על בית חדש שבנינו, או בית מקדש שהקמנו. אין מי שבנה בית ולא מצטער על כמה החלטות שעשה בדרך, על החלומות שהתגשמו לא בדיוק כמתוכנן. אבל אנחנו שמחים עם מה שיש, עם מה שעשינו. כי לא מושלמים ככל שיהיו, לחיים שחיינו ולדברים שעשינו יש יתרון אחד על פני כל החלומות והאפשרויות: הם קרו באמת, הם מי שאנחנו. 
הרב אברהם סתיו מלמד בישיבת הר עציון ומחנים