הימים האחרונים של יוני 1826 לא היו יפים עבור תומאס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארצות הברית. ג'פרסון היה חולה תקופה ארוכה, ורופאו כבר הזהיר את בני המשפחה ששהו עמו באחוזת מונטצ'לו שבווירג'יניה כי המוות יכול להגיע בכל רגע. אולם למרות חולשתו העצומה, ג'פרסון הצליח להעביר מסר אחד ברור: הוא מוכרח לשרוד לפחות עד 4 ביולי – היום בו התקבלה הכרזת העצמאות האמריקנית, אותה חיבר ג'פרסון.
אחד מנכדיו ששהה אז לצידו סיפר כי שוב ושוב התעורר ג'פרסון בשנתו ושאל בקול חלוש, "האם כבר הגיע הרביעי?" עד אז, הוא לא התכוון להיפרד מהעולם.
900 קילומטר משם, בעיירה קווינסי שבמסצ'וסטס שכב הנשיא השני ג'ון אדמס גם הוא על ערש דווי. 26 שנים קודם לכן התנהלה מערכת בחירות אגרסיבית בה הובס על ידי ג'פרסון – סגן הנשיא – ארבע שנים לאחר שנבחר לתפקיד. הבחירות הללו ושנותיו של אדמס בבית הנשיא יצרו קרע מר בין שני הנשיאים שהיו חברים טובים בעשורים שקדמו להן, והיה נראה שאין כוח בעולם שיכול לאחד ביניהם שוב.
ואז, להפתעתם המוחלטת של מכרים, חברים ובני משפחה, ב-1812, לאחר ששניהם כבר פרשו מפוליטיקה והשתקעו איש-איש במעשיו, התחדשה הידידות האמיצה בין שני אבות האומה האמריקנית בדמות התכתבות מעמיקה ואינטנסיבית. השניים לא נפגשו, אך במכתבים תכופים הם דנו, התווכחו, ולעיתים אף הסכימו על הנושאים הפוליטיים, הפילוסופיים, ההיסטוריים והציבוריים שעלו על סדר היום האמריקני.
אולם הקיץ של 1826 מצא את שניהם כבר חלשים וגוססים מכדי להמשיך לכתוב. שנה קודם לכן, נבחר בנו של אדמס, ג'ון קווינסי, לנשיא השישי של ארה"ב, אך מורשתם של אביו וחברו-יריבו הגודל המשיכה לפעם בליבם של אמריקנים ולהשפיע על כל חוק, החלטה ודיון.
בבוקרו של 4 ביולי 50 שנה בדיוק להכרזת העצמאות האמריקנית, היה ברור שסופם של שניהם קרוב. ג'פרסון, בן 83, סבל מחום גבוה, ורופאו הציע לו תרופה להרגעת מכאוביו. אולם ג'פרסון, ששמע שהגיע יום העצמאות, סרב להצעה: "לא, דוקטור, אין צורך בדבר". ב-12:50 בצהריים, הוא הלך לעולמו.
בינתיים, במסצ'וסטס, משפחתו של אדמס התכנסה סביב מיטתו בבית הכפרי הצנוע. כבר בן 90, חושיו של אדמס קהו והוא מיעט לדבר. אולם מעט לאחר השעה 18:00 בערב, דקות לפני מותו, הוא הגה את מילותיו האחרונות: "תומאס ג'פרסון חי".
