בלילה קר אחד בתחילת 2016 עמד אלוף־משנה יניב אביטן מול גדר המערכת של רצועת עזה כשלצידו מפקד "המעבדה" וכוחות נוספים. מחקר ממושך הוביל אותם למסקנה שממש תחת רגליהם חולפת מנהרה של חמאס. הם הצביעו מטה, והורו לכלי ההנדסה להתחיל לחפור. רק כשכבר הגיעו לעומק רב, התברר שגם הפעם נחלו כישלון. אביטן נסע הביתה, לשדרות. מפקד המעבדה נשאר עוד קצת בשטח. למחרת, אחרי לילה בלי שינה, הוא התקשר לאביטן.
"שמעתי בקול שלו אכזבה מאירועי הלילה הקודם. ואז יצאה לי מהפה אמירה שחוקה שכותבים בדרך כלל בחולצות סיום קורס: 'תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר'. בדרך כלל ההצלחות הכי גדולות מגיעות כשהמצב נראה הכי רע. עכשיו אנחנו אחרי כישלון, אמרתי, וזה כנראה סימן שאנחנו לפני הצלחה גדולה. סיימנו לדבר ויצאתי לדרך. הספקתי לנסוע 45 דקות משדרות עד לפקק של ראשון־לציון, ואז הוא מתקשר אליי ואומר לי 'בינגו'. יש לנו הצלחה בנקודה מסוימת. עשיתי פניית פרסה, הגעתי לשם, וזו באמת הייתה הפעם הראשונה שהתחברנו באמצעות טכנולוגיה לתוואי של מנהרה פעילה שלא ידענו עליה".
ב"בינגו" הזה הפך צה"ל לצבא הראשון בעולם שמחזיק באמצעי יעיל לאיתור מנהרות. גופים רבים, צבאיים ואזרחיים־מחקריים, חלקם של המעצמות הגדולות, מנסים כבר שנים לפתח אמצעי דומה. במשך יותר מעשור חיפשו גם במערכת הביטחון הישראלית את הפתרון, מתוך הבנה שאיום המנהרות הוא בעיה אסטרטגית חמורה. על פריצת הדרך, שהושגה לפני כשנתיים וחצי, הוענק השנה פרס ביטחון ישראל לכמה וכמה גופים, ובהם יחידת מפא"ת (המנהל למחקר ופיתוח אמל"ח ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון), זרוע היבשה ואוגדת עזה, אלביט, רפאל ומשרד ראש הממשלה. את הפרס קיבל בשם כולם אל"מ אביטן.
תפקידו של אביטן הוא ראש מחלקת תקיפה ואיסוף בחטיבה הטכנולוגית לזרוע היבשה (חט"ל). תחת פיקודו נמצאת "המעבדה", היחידה העלומה שפיתחה בסופו של דבר את היכולת לגילוי מנהרות בעומק האדמה. "זה התחיל בגרעין של ארבעה אנשים מהחט"ל. גרעין קבוע. היו עוד אנשים שהתעסקו בתחום, ומדי פעם היו מגיעים ומסייעים במה שאפשר. עם הזמן, כפועל יוצא של ההצלחה, הרחבנו גם את מתקני המעבדה עצמם, גם את התשתיות וגם את מספר האנשים".
זה לא סוף הסיפור
עד שהגיעו להצלחה הזו עברו אביטן ואנשיו – חוקרים, מהנדסים, תוכניתנים ואנשי מקצוע מהתחומים הטכנולוגיים – לא מעט תלאות. עוד ב־2007 נכשל מיזם גדול בתחום, ומאז פותחו בגופים רבים עוד אמצעים, שהביאו הישגים חלקיים ולא מספקים. הלחץ הלך וגבר. "הרמטכ"ל הנחה את הצבא לתת פתרון לבעיית המנהרות – מענה מהיר של כאן ועכשיו, לא בעוד כמה שנים", מספר אביטן. המעבדה, שפעלה כמה חודשים בשטח סטרילי בבסיס במרכז הארץ, עברה לשטח עצמו, והחלה לעבוד בפיקוד דרום. "בתת־הקרקע רב הנסתר על הגלוי. הבעיה מורכבת, ונכסי הידע שיש לנו ולאחרים בהקשר שלה הם מעטים. אז במקביל לכל מה שאנחנו עושים, אנחנו צריכים גם לפתח את הידע. ואיך נעשה את זה באמצעות החיכוך עם השטח".
ההסברים של אביטן על פעילות המעבדה בלתי מובנים כמעט. "היא לוקחת את כל המידע שמתקבל מהשטח", הוא מנסה לתאר, "מהתכת ומפענחת אותו, ומול כל נקודה יוצרת הערכת מצב שמדברת על קיום או אי קיום של מנהרה, ומציעה מה לעשות כדי להמשיך את הטיפול בנקודה".
זה נשמע מאוד מעניין, אבל גם מאוד מעורפל.
"יש כמה כלים שמספרים מה קורה בתת־קרקע, וכל אחד נותן זווית שונה. כמה סוגי טכנולוגיות, שפיתחו בזרוע היבשה, במפא"ת, בתעשיות הביטחוניות. כל אמצעי נותן לך סדרה של נתונים על השטח. אתה לוקח את הנתונים ומכניס אותם למעבדה, והיא יודעת לפענח אותם, לערוך בהם מניפולציות חכמות, ובתהליך מתמשך להוציא הערכה מבצעית: איפה יש מנהרה, איך פוגעים בה ואיך מסכלים אותה. מי שמפעילים את הכלים הן יחידות לוחמות של אוגדת עזה, אבל לפעמים אנשי המעבדה מצטרפים אליהם בשטח, כי ההפעלה יכולה להיות מורכבת בתרחישים מסוימים".
אביטן מדמה את המלאכה לאבחון של חולה: הרופאים מפעילים מערך כלים, מבדיקות דם וביופסיות ועד צילומי רנטגן וסריקות דימות, ומאוסף הנתונים שהתקבל מסוגלים לומר מה המחלה ומה אפשרויות הטיפול. דווקא הירידה אל השטח הייתה בסופו של דבר מה שהביא לפריצת הדרך: בתוך חודש וחצי בלבד מאז המעבר של המעבדה לפיקוד הדרום, התגלתה המנהרה הראשונה. "פיתוח הרעיון לקח זמן, אבל כשאתה מגיע לשטח ואתה מייצר חיכוך של הטכנולוגיה עם הבעיה המבצעית בצורה כל כך חזקה, עקומת הלמידה שלך גדלה מאוד".
לדבריו, זאת גם הסיבה לכך שמערכת הביטחון הישראלית הצליחה למצוא את "הפתרון למנהרות" לפני כל צבא אחר בעולם. "יש לנו חיכוך גבוה עם הבעיה המבצעית. זה ההבדל האובייקטיבי. סיבה אחרת היא שאנחנו עם שחושב יצירתי".
מה אתה יכול לספר על ההתעניינות של העולם בפיתוח שלכם?
"יש התעניינות, אפילו גבוהה. אני לא יכול להגיד מי, אבל גם בעולם הצבאי וגם בעולם המחקר".
אנחנו משתפים עם אחרים את הידע? האם חלק ממנו הושג בסיועם?
"אי אפשר לדבר על זה".
גילוי המנהרה הראשונה הביא להתרגשות רבה. "זה הגיע אחרי עבודה קשה ואחרי הרבה שנים של תסכול, שבהן אתה מנסה, משקיע המון משאבים, המון מאמצים, ולא מצליח", מספר אביטן. ההצלחה גם העידה שהמעבר לשטח לא היה טעות. "זו גישה שלפחות באותה תקופה לא הייתה רווחת. פעם היו אומרים: אנשי טכנולוגיה פועלים מתחת לפלואורסנטים ומפתחים. שבו במעבדות, מאחור. אבל פה עשינו משהו שונה – לקחנו את הכוחות הטכנולוגיים קדימה, יחד עם הכוחות המבצעיים. חלק מהאנשים לא הבינו כל כך את העניין, לא קלטו מה זה ייתן, אבל היינו משוכנעים בגישה הזו".
כמה מנהרות עוד יש?
"אני לא יכול להגיד".
אבל אנחנו יודעים שאכן יש עוד?
"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות".
יש לו למהנדס מה שהמכשירים שלו מרגישים.
"אני לא יודע להגיד. אנחנו נוהגים בצניעות בעניין הזה. לא תשמע מאיתנו הצהרות של 'נגמר האיום' וכו'. להפך. האיום עדיין קיים, ואנחנו עדיין משקיעים בו בצורה נחרצת ואינטנסיבית. זה לא סוף הסיפור, ממש לא. מבחינתנו צריך להמשיך ולטפל באיום הזה ברצינות".
כשנוצרת מתיחות בגבול, כמו לפני כמה שבועות, זה משפיע על העבודה שלכם?
"זו נקודה חשובה, אבל אני לא יכול לדבר עליה".
מסורת החגיגות כבר נשחקה
אביטן, בן 42, גר היום בשדרות עם אשתו ושתי בנותיהם. גם בני משפחתה המורחבת של אשתו מתגוררים בעיירה. הוא נולד וגדל בנתיבות, שם חיים היום שלושת ילדיו מנישואיו הקודמים, וכן הוריו וקרובים נוספים.
המשפחה שלך פרושה לאורך עוטף עזה. זה נותן לך עוד מוטיבציה בעבודה?
"יש גם אנשים ממרכז הארץ שעבדו איתנו על העניינים האלו, וחיו את הנושא לא פחות ממני. ובכל זאת, אם אגיד לך שיש אצלי ניתוק מושלם מהצד האישי, זה יישמע לא אמין. הנושא הזה נמצא ברקע, ונותן סוג של משמעות אחרת למשימה".
לצבא הוא התגייס כעתודאי, ולמד הנדסת אלקטרואופטיקה במכון לב בירושלים. עם סיום לימודיו הגיע לחטיבה הטכנולוגית של זרוע היבשה, והתקדם עד לתפקידו הנוכחי כראש מחלקת תקיפה ואיסוף. "בשלב מוקדם יחסית בקריירה עסקתי בנושאי הגנת גבולות. התעסקתי גם בדברים אחרים, אבל התחום הזה משך אותי מאוד, כי הוא נוגע לכאן ועכשיו. אנחנו בחטיבה עובדים גם על פרויקטים ארוכי טווח – פיתוח של מערכות לחימה ונשק מורכבות, שעד שאתה רואה אותן בשטח עובר הרבה זמן. לפעמים עולה רעיון, אתה הוגה איזה פרויקט ומניע אותו, ורק המחליף שלך, או המחליף של המחליף שלך, רואה את מה שיצא. קשה להגיע בתחומים האלו לסגירת מעגל. אבל בתחומי ביטחון שוטף והגנת גבולות אנחנו מתעסקים בכאן ועכשיו – אתה ממש רואה את מה שאתה עושה, את המעגל שנסגר. אתה מבין בצורה ישירה את המשמעות ואת ההשפעה של הטכנולוגיה על החיים של אזרחי ישראל. יש בזה הרבה סיפוק, כשמערכת שפיתחת גילתה ניסיון חדירה של מחבלים, כי אתה מבין מה היה קורה אם הם היו חודרים".
השכנים בשדרות מדברים איתך על מה שאתה עושה?
"מטבע הדברים, אנשים מודאגים ומוטרדים ושואלים. רוצים שאגיד מה אני חושב ומה יהיה. אני כמובן מחויב לכללי ביטחון המידע, אז אני לא יכול לספר כל מה שאני יודע. אני יכול להגיד להם שהאנשים שמתעסקים בתחום המבצעי – אוגדת עזה ופיקוד הדרום – עושים לילות כימים כדי להגן על האזרחים. אני חושב שבהקשר הזה, תושבי הדרום נמצאים בידיים בטוחות".
והילדים שלך שואלים שאלות?
"הם מתעניינים. מובן שהגדולים שואלים יותר. אחד הילדים שאל אותי לאחרונה: איך יודעים אם בלון שמתעופף באוויר הוא בלון מסוכן שמגיע מעזה, או בלון תמים של ילדים? איך מזהים? הוא שאל כי זה מטריד, וכי זה נמצא בשיח. אז אני מסביר לו מה שאני מסביר לו".
מפתחים מערכת שתדע להבדיל בין בלונים מסוכנים לבלונים תמימים?
"למען האמת אנחנו עובדים ומשקיעים הרבה מאמצים גם בתחום הזה. חלק ממה שעשינו כבר מניב פרי".
את פרס ביטחון ישראל הוא קיבל בטקס חגיגי שהתקיים בבית הנשיא בחודש יוני. העניקו אותו הנשיא ראובן ריבלין, שר הביטחון אביגדור ליברמן, הרמטכ"ל גדי איזנקוט ומנכ"ל משרד הביטחון אודי אדם. "זו הייתה התרגשות גדולה מאוד, כי הפעילות בתחומים האלו רוויה בתסכולים – ניסיונות שלא מצליחים, 'כמעטים' שמסתיימים באכזבות. רגעי ההצלחה, כשהם מגיעים, ממלאים אותך בהנאה גדולה, באושר ובסיפוק".
את האושר והסיפוק חלקו חברי המעבדה כבר מרגע ההצלחה הראשונה: ביום הגילוי הם יצאו לחגוג במסעדה באזור עוטף עזה. "מיסדנו בכך איזו מסורת", אומר אביטן, "כשיש גילוי הולכים למסעדה. מאז יצא לנו כמה וכמה פעמים להיפגש שם".
כמה פעמים?
"מה שפורסם פורסם. אבל המסורת כבר נשחקה, כמה פעמים אפשר ללכת לאותה מסעדה".
החבורה כוללת גם אנשים צעירים, בתחילת דרכם המקצועית, שכבר הספיקו להשפיע ישירות על המצב הביטחוני של מדינת ישראל ולהציל חיי אדם. "זה דבר עצום בעיניי", אומר אביטן. "זו תמצית המשמעות של השירות הצבאי, של הטכנולוגים בשירות הצבא. שואלים אותי לפעמים מה נותן הצבא, למה שווה לנו להישאר בצבא. התשובה היא שאין שום מקום שבו אתה יכול, באמצעות המקצוע שלך, להגיע לרמת השפעה כזו על ביטחון המדינה, על עניינים שנמצאים בליבת הציבוריות הישראלית".
למרות שיכולת כבר להיות איזה עשור בהיי־טק, עם יופי של קריירה.
"אין מקום בעולם שהיה מתקרב בכלל למידת המשמעות שיש בשירות הצבאי. כן, גם ב־2018 וגם במרחב הקצת ציני שאנחנו חיים בו, יש מקום לדברים האלו. ואני לא מצטער על זה אפילו לא לרגע. אני חושב שכל מי שיש לו יכולת לתרום בתחום הזה, מדינת ישראל עדיין צריכה אותו. ביטחון המדינה עדיין זקוק לאנשים בעלי יכולות גבוהות בתחום הטכנולוגיה, שיעשו את העבודה".
