"בגיל 17, כחברת משלחת של הצופים לארה"ב, הבנתי לראשונה שיש יהודים מחוץ למגדל העמק". כך פותחת בחיוך מנכ"לית פרויקט "מסע", עו"ד לירן אבישר בן חורין, את שיחתנו. אביה עלה ממרוקו בעליית הנוער בגיל 11 והוריד את הכיפה, מפני שלדבריה הרגיש כי "האוויר פה בישראל יהודי" והפך לפעיל ציוני ופוליטי בית"רי. היא מפרשת כיום את צורת חייו בכך ש"הוא המיר את התהליכים של קהילות יהודיות לציונות בארץ".
לדבריה, "הוריי ניהלו מלחמות ביניהם כל הזמן, כיוון שאמי התוניסאית הייתה מסורתית. המשפחה שלנו התרחקה במידה מסוימת מהדת, אך נשארנו מסורתיים, שומרי כשרות וכדומה. את החיבור לנושא העלייה לארץ היא ספגה בגיל צעיר ויחסית לא צפוי, "אבא שלי תמיד היה אומר אחרי העלייה מברית המועצות בשנות ה־90: אנחנו צריכים להביא אותם אלינו הביתה, אחרת לא קלטנו אותם. הוא היה עיקש בתחום הזה, באופן נטול רגשות קיפוח".
אך רק אותה משלחת שאליה יצאה בגיל 17 עיצבה את המשך חייה המקצועיים. "המשלחת כללה נציגים של תנועת הצופים בישראל שהצטרפו למחנה קיץ יהודי של 'יהודה הצעיר' בטקסס. במערכת החינוך לא נחשפתי לכך שיש עולם יהודי גדול ורחב, שאנחנו רק חלק ממנו. זו הייתה הפעם הראשונה שנפתחו לי העיניים". אותו תהליך שעברה בן חורין חוזר על עצמו אצל כמעט כל צעיר ישראלי שמבקר במחנה קיץ יהודי בתפוצות. תהליך זה משמעותי עוד יותר עבור צעירים וצעירות שלא באים מרקע דתי, כיוון שלראשונה הם רואים יהדות שבאה ממקום של אהבה והתלהבות, ללא הרגשת "כפייה" או קשר בין דת לפוליטיקה.
"באתי הרי מבית מסורתי, ופגשתי שם צעירים שלא מבינים עברית מצד אחד, אך מצד שני אומרים ברכת המזון בהתלהבות ומתפללים קבלת שבת. היה שם נרטיב יהודי אלטרנטיבי שלא ידעתי על קיומו. זה חיבר אותי לאנשים שלא הכרתי. אני זוכרת גם את האווירה המיוחדת של ימי שישי; כולם לובשים חולצות לבנות, הולכים לבית כנסת במחנה לתפילת שבת. הם אמנם לא הבינו מה הם קוראים, אבל עשו זאת באהבה. זו הייתה חשיפה מטלטלת. אני חשבתי שיש להם איזו טעות. שהם מבולבלים. שזה לא המקום הנכון עבורם. שהם צריכים לארוז את חפציהם, לעזוב את ארה"ב ולעלות לישראל – וכשאגדל ואהיה שליחה אני אסדר את זה".
חשיפה בצפון אמריקה
בן חורין היא אישיות מרכזית בתחום יחסי ישראל עם יהדות התפוצות, אך לחלוטין איננה מהזרם המרכזי של ראשי ארגונים יהודיים בתפוצות. ראשית, למרות הליברליזם של יהודי ארה"ב, אין הרבה נשים העומדות בראש ארגונים או פדרציות יהודיות. הגברים עדיין שולטים בכיפה. בנוסף, כנערה שגדלה במגדל העמק להורים שעלו מצפון אפריקה, הסיכוי שתגיע לעולם הזה של חיבור בין ישראל ליהדות ארה"ב היה קלוש. ואולי דווקא בגלל זה היא בולטת כמנהיגה ישראלית־יהודית מוערכת ולחלוטין לא צפויה.
פרויקט "מסע" הוא ארגון ללא כוונת רווח שנוסד בשנת 2004, בשותפות ממשלת ישראל והסוכנות היהודית. מדובר בארגון גג המוביל את עולם התוכניות הארוכות בישראל עבור צעירים יהודים מהתפוצות. מאז היווסדו השתתפו במסגרת "מסע" מעל 120,000 יהודים צעירים (18־30) מלמעלה מ־60 מדינות בעולם. במסגרת המיזם מועבר מגוון רחב של תוכניות חינוכיות בתחומי התנדבות, לימודים אקדמיים, פיתוח קריירה ולימודי יהדות. הפרויקט מציע לכל משתתף סיוע כספי הנע בין 500 ל־10,000 דולר להשתתפות בתוכנית מוכרת מטעם "מסע" בישראל, ואף קובע את הסטנדרטים להפעלת התוכניות.
מאז אותו ביקור במחנה קיץ למדה בן חורין להכיר את יהדות התפוצות. "הבנתי שאני לא יודעת הכול, שיהדות העולם זה משהו גדול וחזק ממני, ושאני מחוברת אליו ממקומות שלא ידעתי עליהם. ההבנה שישראל היא לא מרכז החיים שלהם הייתה קשה לי מאוד".
היא חיה במשך ארבע שנים בארה"ב – שנתיים כשליחה של הסוכנות היהודית ושנתיים כשליחת התנועה הרפורמית. שהות זו שינתה עוד יותר את התפיסה שלה כלפי יהודי ארה"ב בכלל וכלפי הזרמים הליברליים כמו התנועה הרפורמית ואחרים בפרט.
איך צעירה מסורתית מהפריפריה הישראלית הופכת לשליחה של התנועה הרפורמית?
"האמת היא שלא ידעתי לעומק מה זו התנועה הרפורמית לפני שיצאתי לשליחות. הייתי קודם לכן עוזרת ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, והכרתי את התנועה הרפורמית רק מעתירות שקשורות לנושאי דת ומדינה. זה היה מעניין כי לראשונה בתנועה הרפורמית חיפשו שליחת עלייה, דבר שאיננו מובן מאליו בתנועה זו. ואכן, זה היה מאתגר ומורכב לייסד תפקיד כזה בתנועה, אבל בסופו של דבר מוצלח. חוויה טובה אך מורכבת, בכל הרמות. ברמה האישית זו הייתה חשיפה גדולה לנרטיב יהודי אלטרנטיבי: הרי בית הכנסת שאני לא הולכת אליו הוא אורתודוקסי, ופתאום אני פוגשת אלטרנטיבה. בימי שישי בבוקר היינו לומדים במשרדי התנועה הרפורמית בניו יורק טקסטים יהודיים יחד עם כל הצוות. מתי עשיתי את זה בארץ? פתאום אתה מתחבר מחדש למקורות בזווית שלא הכרת או חשבת".
היא חוזרת שוב ושוב על המילה "מורכב" כשהיא מדברת על התקופה שבה הייתה שליחה של התנועה, וזאת ככל הנראה בגלל הרקע שלה ואמונותיה במגוון נושאים. "פתאום אתה נחשף ליחס אלטרנטיבי לישראל, שהוא מורכב וביקורתי. זיהיתי את זה בעבודה עם צעירים. כשאתה רוצה לשכנע את אותם צעירים לעלות לישראל זה בכלל מסובך. איך עושים את זה? בדרך שאני מאמינה בה עד היום: להבין את המורכבות, אך במקביל ליצור אוהל רחב, כך שאתה לא מוציא אף אחד החוצה – גם אם אתה לא מסכים איתו.
"אנחנו מאפשרים לאנשים להיות חלק מהפתרון, ולהתייחס לבעיות כאילו הן שלהם. הייתי שומעת הרבה מצעירים רפורמים 'למה לי לתמוך בישראל אם הרב שלי לא מוכר כרב בארץ'. אני הייתי שומעת את הטענה, מקיימת דיון ומציעה לו לבוא לארץ לשנה ללמוד את הנושא. במקביל, שיילחם על מה שהוא מאמין בו. שייקח אחריות משותפת על המיזם שלנו, על מדינת ישראל, עם כל המורכבות שבדבר. בסוף הם היו מגיעים ומתאהבים כמו כולם. הם רוצים 'לתקן' לפי אמונותיהם כמו שאני ואתה רוצים לתקן לפי האמונות שלנו".
יהודים שלא אכפת להם
בעינייך יש לנו כמדינה משבר עם יהדות ארה"ב או לא?
"קודם כול: מה זו יהדות ארה"ב? ועם מי יש לנו משבר? אני חושבת שיהדות ארה"ב היא תמונת מראה של החברה הישראלית. האם בחברה שלנו יש משבר? לא. יש מחלוקות עמוקות בתוכה, וכך גם בינינו לבין יהודי ארה"ב. אנחנו ראי אחד של השני – בסוגיות פוליטיקה, דת ומדינה ופלורליזם יהודי. מבחינה זו, מרבה מחלוקת – מרבה יצירה. על זה אנחנו בנויים. חייבים לאפשר את מרחב הדעות שישנו, למרות שיש מחלוקות. הרי אחדות אין פירושה שכולנו נחשוב באותה הצורה. זה לא קרה ב־3,000 השנים האחרונות וזה גם לא יקרה.
"המשבר האמיתי הוא לא אותן מחלוקות. המשבר האמיתי הוא איבוד העניין של צעירים יהודים ביהדות ובישראל. לא מעניין אותם להיות חלק מהשבט, אז בוודאי שהם גם לא רוצים קשר עם ישראל. יהודי אמריקני שנמצא בשיח הזה ואומר ש'יש משבר' הוא דווקא לא הבעיה. הרי לאותו אדם אכפת מהיהדות ומישראל, ובגלל זה הוא אומר שיש משבר. הוא מושקע נפשית ואידיאולוגית בנושא. אני רוצה שמשתתף 'מסע' יסיים את השנה עם כאב בטן. שהמשתתף ירגיש שהמיזם הזה מספיק שלו. לצערי, יש כאלה מחוץ לאוהל כיוון שהם לא מרגישים חלק מהשיח. אלה שעושים 'צ'ק אאוט' לא מעוניינים להיות חלק מהשבט. הם אינדיבידואליסטים כלל עולמיים כאלה, שאיבדו כל עניין ביהדות ובישראל".
תוכלי למפות עבורנו איפה נמצאים אותם צעירים? מה הם חושבים עלינו – אם בכלל?
"הצעיר היהודי־אמריקני של היום שואל את עצמו: למה לי להיות יהודי? תוכל לראות זאת בסקר פיו שממפה את יהדות ארה"ב. לכ־80 אחוז מהנשאלים הצעירים לא משמעותי להיות מאוד יהודי, וזה גם אם היה לו בר מצווה או שהוא למד ב'סאנדיי סקול' (בית ספר יום ראשון ליהדות. מיועד לילדים יהודים הלומדים בחינוך הציבורי). היומיום הרי לא מחייב אותו ליהדות. מה עוד שהיהדות מטילה עליו מגבלות: הוא יכול להתאהב בעלמה צעירה והיהדות לא תאפשר לו להתחתן איתה. לצערי הוא לא מצא מהות פנימית עמוקה ביהדות, ובגלל זה הוא לא רוצה להשתייך לשבט, למשפחה הרחבה.
"אני חושבת שבעניין הזה לישראל יש יכולות נדירות לייצר רלוונטיות לצעיר היהודי. בעיניי 'מסע' הוא אחד הפתרונות הכי גדולים ומשמעותיים עבור אותם צעירים, אחד הכלים הכי טובים שיש בידי העולם היהודי. מדובר במפגש של צעיר יהודי אמריקני עם המיזם היהודי הכי גדול בהיסטוריה; והוא מפגש מרענן, המאפשר חיבור אלטרנטיבי שאין להם באמריקה".
אז את אומרת שאנחנו הפתרון שלהם?
"אני לא אוהבת גישה פטרונית בנושאי יחסי ישראל־תפוצות, אך צעיר יהודי יכול למצוא עניין בדברים מרגשים כאן: שפה עברית, צבא, ריבונות יהודית עם כל המורכבות לקיים אותה, אומת הסטארט־אפ וההיי־טק הישראלי ונושאים יהודיים. אנחנו פוגשים צעיר יהודי במקומות שלא פגשו אותו קודם לכן. הצעירים נמצאים כאן לתקופה משמעותית וארוכה, שבעקבותיה מתעורר חיבור למקום ולאנשים, וכמובן רגש. זה משאיר ללא ספק חותם על החיים שלהם. הם יכולים להתאהב באנשים שהם מכירים כאן בארץ, בתרבות, או אפילו באיך שהשבת והחג נראים כאן – גם אם הם לא אורתודוקסיים. זו אלטרנטיבה שהם לא הכירו. ישראל מציעה אלטרנטיבה מעניינת שתחבר אותם בחזרה ליהדות".
לאפשר שיח מכיל
בן חורין מבקשת להתעכב על חוויה נוספת שחניכי "מסע" צוברים במהלך השהות הארוכה בישראל. "במשך תקופה של עד שנה בישראל, אתה נפגש עם ישראל בצורה הכי אותנטית שיכולה להיות. כשהייתי נציגת מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית בצפון אמריקה, הבנתי שחייבים לעשות תיאום ציפיות אמיתי עם העולה. הרי הוא חלם על ישראל, עולה ארצה, והמציאות לא בדיוק תואמת לתיאורים. משהו בחוויית החיים האותנטית בישראל, עם המורכבות של הטוב, הרע, השמח, המרגש והקשה – כל האלמנטים של הישראליות, חוסר הנוחות הביטחוני והמפגש עם אזורים יותר מורכבים בחברה הישראלית – מכין אותו לישראל האמיתית. במפגש כזה אין מה להסתיר. זה אנחנו. זה המיזם שלנו. הסיפור שלנו.
"לאחר מכן, האנשים כאן הופכים משמעותיים עבורו. הוא הולך הביתה עם משהו: בית חדש, כמה מילים בעברית. ישראל היא עדיין כלי מרכזי לייצור רלוונטיות להשתייכות השבטית הזאת".
ישנה ביקורת חריפה מאוד מצד הימין בישראל על כך שהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית בארה"ב גורמת להתבוללות ולנישואי תערובת, ואינה תומכת בישראל פעמים רבות. איך את מתייחסת לטענות הקשות?
"נגיד שהם צודקים. אז מה עושים? מוותרים על 90 אחוז מיהודי ארה"ב (על פי מחקר מכון פיו משנת 2013 רק 10 אחוזים מיהודי ארה"ב הם אורתודוקסים. השאר הם רפורמים, קונסרבטיבים וכאלה שאינם משויכים לזרם כלשהו. צ"ק)? המשכיות העם היהודי היא אחד הנושאים האסטרטגיים של ביטחון לאומי. אני לא בטוחה שמבינים את זה כאן בישראל. אם היינו מצליחים באורתודוקסיה, אז המצב היה אחרת, וכולם היו עדיין בצורה עמוקה בתוך עולם היהדות. אבל המודל הזה לא הצליח לנו, הרי רוב היהודים לא נשארו אורתודוקסים – 90 אחוז מהם. אז לוותר עליהם? אנחנו לא יכולים להרשות זאת לעצמנו וגם לא רוצים. לכן חייבים לאפשר שיח מורכב; לאפשר לקולות שונים להישמע. אנחנו נלחמים על המשכיות העם היהודי, ואני לא רואה דרך אחרת".
למה בעינייך רוב ההנהגה הפוליטית בישראל לא מבינה את הצורך הזה בקשר עם התפוצות?
"קודם כול, רחוק מהעין רחוק מהלב. ואני אומרת את זה בצער. לצערי ישנה חוסר יכולת להבין את האחריות האסטרטגית של כמה עשרות שנים קדימה. המשכיות העם היהודי היא ערך סגולי בפני עצמו. בנוסף, אין מה לעשות, הפוליטיקאים קשובים לאלקטורט ולצרכים שלהם. על שולחן הפוליטיקאי הישראלי יש דברים שהדחיפות היום־יומית שלהם גדולה יותר. לרוב מדובר בנושאי פנים, אך גם כשמדובר בנושאי חוץ אלו יהיו נושאים המשפיעים ישירות על הפנים. צריך פה חזון, שנמצא אגב אצל חלק מהמנהיגים. אך בשורה התחתונה מדינת ישראל מחויבת לנושאים האלה של הקשר עם התפוצות; היא משקיעה תקציבים גדולים מאוד בנושא. אני לא יודעת אם מישהו לא ישן בלילה בגלל המציאות בקרב יהודי התפוצות, אך ישנה מחויבות עיקשת תמידית. ראש הממשלה הנוכחי מפגין מחויבות לתפוצות, אך גורמים אחרים בהנהגת המדינה מתעלמים לצערי מהנושא כליל".
מנהיגות בקהילות המוצא
לפני כשנתיים וחצי אישרה ממשלת ישראל את מתווה הכותל, שבמסגרתו הוחלט על הקמת רחבת תפילה שוויונית באזור קשת רובינסון שבכותל המערבי. כמה חודשים לאחר מכן הוא הוקפא, ולאחר מכן בוטל. המחשבה סביב הקמת הרחבה המדוברת הייתה לאפשר ליהודי התפוצות, שרובם אינם אורתודוקסים, מקום תפילה שוויוני. אני שואל את בן חורין כיצד הגיבו לביטול חניכי "מסע" ששהו אז בארץ.
"נפגשתי אז עם קבוצה של נצ"ר עולמי (תנועת הנוער של התנועה הרפורמית) ודיברנו על מה שאירע. שאלתי איך הם מרגישים עם המקרה, והם אמרו: 'נפגין נגד ביטול המתווה'. זה מצוין. אני רוצה שהם יהיו מנהיגים בקהילות שלהם. אם סוגיות בחברה הישראלית מעסיקות אותם – מבחינתי ניצחנו. המשבר, כמו שאמרתי לך קודם לכן, הוא אצל אלה שזה בכלל לא מעניין אותם".
לדבריה, כחלק מתוכנית המנהיגות של חניכי "מסע", שבה משתתפים רק הבולטים שבחניכים, מתקיים לעיתים בצורה בלתי פורמלית מעין "הייד פארק" שבו במשך שעות רבות צעירים וצעירות מתווכחים על נושאים יהודיים או ישראליים בצורה יוצאת דופן. "יש אצלנו חניכים מכל הסוגים, החל מבני עקיבא, עד הבונים דרור ונצ"ר – כל המרחב. תוכל לשמוע את מגוון הדעות. לעיתים נאספים כמה מאות צעירים מחוץ להרצאות הפורמליות ומתווכחים עד השעות הקטנות של הלילה. זה מתחולל מעצמו וזה מדהים. אני אומרת: מחר הם חוזרים לקמפוסים בארה"ב או במקומות אחרים בעולם, ואני שואלת את עצמי אם כחלק מהדעות שלהם תהיה גם מחויבות לזכות הקיום של המדינה היהודית בארץ ישראל. האם יש להם אהבה לבית הזה?".
היא נזכרת בשיחה שהעביר שגריר ארה"ב לישראל לשעבר דן שפירו לחניכים. "זה היה בשבוע ביטחוני מאוד קשה, ואחד החניכים שאל את השגריר שאלה מאוד פרובוקטיבית, מהצד השמאלי של המפה. שפירו ענה לו: 'קודם כול אני לא מקבל את הדרך שבה אתה שואל את השאלה. תנסח אותה מחדש'. לאחר מכן הוא ענה לו. אחד החניכים צעק על אותו חניך: 'מה אתה עושה פה בכלל אם זה מה שאתה חושב?'. אותו צעיר ענה לו: 'ישראל היא גם הבית שלי'. אם אני מצליחה בסוף הדרך להגיע למקום שבו יש אהבה אמיתית לבית הזה, שיש תודעה מובנית שזה הבית היהודי בארץ ישראל, אני מרוצה. המשימה שלי היא שאותם צעירים יישארו באוהל שלנו ולא יצאו ממנו, אך אני רוצה שהם ישמעו את האמת. צריך לאתגר אותם בנושאים כמו זכויות אדם או פעילות צה"ל ביו"ש, אך להבטיח שהשיח יהיה מתוך אהבת ישראל".
מה יש לנו ללמוד מהם?
"וואו. יש כל־כך הרבה דברים ללמוד מהם. אני, למשל, התקרבתי ליהדות שלי בארה"ב. למדתי טקסטים יהודיים בצורה שלא הכרתי, יותר ממה שלמדתי כל חיי בישראל. חזרתי לארץ וישר נרשמתי לבית מדרש של 'קולות', כיוון שהלימוד היה לי חסר, זה הפך להיות חלק מהחיים שלי. כשאתה גדל בבית מסורתי הוויית החיים היא יהודית, אך לא לומדים יותר מדי. אני למשל גדלתי במגדל העמק, בסביבה יחסית שמרנית, אך כשחייתי בקהילה היהודית בארה"ב גיליתי שיש שם משהו פתוח, רחב אופקים, מאפשר. שאתה יכול ללמוד מהקהילה. הם מאפשרים האחד לשני, כל קבוצה וקבוצה, פשוט להיות. יש להם מסוגלות גדולה יותר לקבל שוני. בארץ אתה ישר מתויג, דתי או חילוני, אבל בסופו של דבר אתה יהודי בגלל האוויר שכאן, אתה לא צריך להתאמץ בשביל זה".
אני מתקשה להבין ישראלים חילונים או מסורתיים כמוך שמתחברים ליהדות שלהם דווקא בארה"ב, ולא כאן בישראל.
"אם ביום כיפור כולם נוסעים סביבך, אז אתה חייב להתחבר בדרכים אחרות. באתי עם החיבור מהבית, אבל זה לא היה מספיק בארה"ב. הייתי צריכה להתחבר בצורה שונה. היו לי ממש כאבי בטן ביום כיפור. חשבתי לעצמי: 'מה הם נוסעים ברכב? הם לא שמעו שיום כיפור היום?'. אז התחברתי בדרכים אחרות. זה קורה להרבה שליחים, ובעיניי חניכי 'מסע' הם מעין תמונת מראה של השליח הישראלי שמגיע לארה"ב לשנה. כל אחד עובר חוויה מכוננת, רק מהכיוון השני".
חינוך לתפוצות
שיעור ניכר ממשתתפי "מסע" מגיעים לישראל לצורך התמחות בחברות ישראליות או במוסדות ישראליים כגון משרדי ממשלה, עמותות, מוסדות חינוך ועוד. "יש לנו כיום 5,000 מעסיקים", אומרת בן חורין בגאווה. "זה מפגש יוצא דופן בין התפוצות לישראל. הרי צעיר יהודי שעובד בחברה ישראלית מתחבר חברתית לעובדים במשרד. אולי הם יוצאים ביחד בערב, אולי מגיעים לחתונה של אחד העובדים. זה הקשר הכי אמיתי שיכול להיות".
בשורה התחתונה, חוץ מ"מסע", מה צריך לעשות כדי לשפר את המצב?
"אין אצלנו בישראל חינוך לתפוצות. אתה לא נחשף לכך בגיל צעיר. חייבים להגדיל את החשיפה ליהדות התפוצות כבר בבתי הספר היסודיים, כדי שהישראלי יגדל עם תודעה של עולם יהודי שהוא יותר גדול ממה שאתה מכיר. זה מתחיל לזוז, משרד התפוצות עושה דברים מעניינים בהיבט הזה. אני חושבת שחייבים להתחיל כבר בגיל צעיר בתובנה שיש עולם יהודי גדול, אני חלק ממנו והוא חלק ממני. בנוסף, כמו בכל תחום, חייבים תכנון ארוך טווח, כדי להיות ערוכים לקראת מצב חירום. הרי יהדות התפוצות היא גם מחסן החירום שלנו. זה באמת עניין אסטרטגי קיומי. יש גופים שעושים את זה; תכנון ארוך טווח ומשמעותי משותף עם העם היהודי. זה מסוג הדברים שחייבים להיות מעל המחלוקות היום יומיות. אנחנו חייבים לעסוק באסטרטגיה הקיומית שלנו כעם".
