"עצם העובדה שאני עוסקת כל חיי ביהדות העולם זה מסתורין מוחלט. אין שום הסבר לכך ברקע שלי – ילדה שגדלה בבית הכרם בירושלים, בבית ציוני־חילוני ללא שום קשר ליהדות, ובטח שלא ליהדות ארה"ב", כך מעידה על עצמה ד"ר עינת וילף, חברת כנסת לשעבר העוסקת רבות ביחסי ישראל ויהודי העולם. מעניין לגלות שגם אצלה, בדומה למרואיינים אחרים בסדרת כתבות זו, החיבור ליהדות התפוצות החל במשלחת שגרירים צעירים של משרד החוץ בגיל 16.
"באחד הביקורים בבית ספר יהודי", היא מספרת, "היה נער אמריקני שהצביע ושאל: 'מה הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות עבור ישראל?'. התשובה הייתה לי אז ברורה, כבוגרת החינוך הממלכתי בישראל: 'תעלו לארץ'. הייתה דממה בחדר. אותו בחור הרים שוב את ידו ושאל: 'מה הנושא השני בחשיבותו שאנחנו כיהודים אמריקנים יכולים לעשות עבור ישראל?'. זה היה רגע מכונן. היה לי חדש שיש אנשים שלא חיים בארץ, עם תפיסת עולם שונה משלי, ושהם לא מתנצלים עליה".
לוילף תואר דוקטור למדעי המדינה מאוניברסיטת קיימבריג' בבריטניה, והיא נמצאת זה שנים בזירה של יחסי ישראל והתפוצות. אחרי שירותה הצבאי היא עברה לארה"ב כדי ללמוד באוניברסיטת הרווארד. "רוב הישראלים לא מתעניינים ביהדות מקומית בחו"ל, אבל אני משום מה כן. השתתפתי בארוחות שבת בבית 'הלל' בקמפוס וארגנתי פעילות פרו ישראלית. אחרי זה, כשעבדתי בחברת הייעוץ האסטרטגי מקינזי בניו יורק, בדיוק החברה התחילה לייעץ לרעיון הראשוני של הקמת 'תגלית'. התנדבתי לצוות שייעץ להם. במקביל התחלתי לייעץ לבתי כנסת וארגונים יהודיים בנושאי תכנון אסטרטגי. עבדתי עם משפחת ברונפמן, והקמתי ארגון שנקרא 'קול דור', שיש בו חשיבה מחדש על יחסי ישראל והעולם היהודי.
"כשהייתי חברת כנסת הבנתי שאין רווח בעיסוק ביחסי ישראל והתפוצות, ולכן זה הפך להיות תחביב של כמה ח"כים בודדים. אני הייתי מאלה. עמדתי בראש ועדת משנה בוועדת העלייה והקליטה, שהפכתי לכזו העוסקת ביחסי ישראל והעם היהודי. קיימנו 'וובינרים' עם יהודים בכל העולם. מצאתי דרך לעסוק בזה". כיום וילף כבר יותר מחמש שנים מחוץ לפוליטיקה. היא עוסקת בכתיבה ובהרצאות, וחלק ניכר מהזמן שלה מוקדש עדיין ליחסי ישראל והעולם היהודי.
בג"ץ הוא ההלכה המודרנית
אז במובן מסוים התקרבת ליהדות דווקא מחוץ לישראל.
"לא התקרבתי לשום יהדות – הייתי ונותרתי אתאיסטית אדוקה. להיפך, במובן מסוים החיים בחו"ל נתנו לי תחמושת. בישראל היהדות היא שחור או לבן, ודווקא ההכרה שבארה"ב יש שלל דרכים להיות יהודי חיזקה אותי באמירה שהיהדות היא בידי פרשניה. אין דרך אחת נכונה להיות יהודי; אין לנו אפיפיור או כנסייה היררכית. מכאן היכולת שלי לעמוד בכנסת מול רבנים ולהגיד להם: עם כל הכבוד, כחברת כנסת נבחרת בכנסת הריבונית של מדינתו של העם היהודי, אני במעמד גבוה משלכם בהגדרת היהדות הנכונה.
"בעיניי פסיקות של בית המשפט העליון הן ההלכה המודרנית. כתבתי הרבה מאוד מאמרים על כך שישנו צורך כיום בישראל לעבור 'מרבנות לריבונות'. אגב, לא הרבה מושגים פוליטיים נשמעים טוב בעברית וזה נשמע נפלא", היא אומרת בחיוך. "זה עיקר הציונות. הרבנות היא מנגנון לעם בגלות, אך עם ריבון לא נדרש לסמכות רבנית.
"צריך להבין שיהדות ארה"ב מאתגרת באופן עמוק הרבה מתפיסות היסוד שלנו. הציונות נוצרה על רקע אמירה ברורה שלא משנה איפה היהודים חיים בעולם, תמיד זה ייגמר רע. גם אם בפולין זה לקח 800 שנה, בסוף זה נגמר רע. אז באירופה כנראה שהרצל צדק, אך אמריקה היא יצירה ייחודית. זו אומה פוסט־אומתית, שמבוססת על חוקה, המאפשרת רעיון של כור היתוך והשתלבות באופן עמוק של היהדות. לכן היחסים עם היהדות האמריקנית מרתקים. אין כאן יחסים של מדינה עם יהדות במצוקה. ארה"ב היא ארץ עם עוצמה וביטחון עצמי ומראה שהיהדות היא בידי פרשניה".
אתגר נוסף של היהודים האמריקנים, לטענתה של וילף, הוא העובדה שהם צריכים להתמודד עם כך שאוהבים אותם. "אוהבים יהודים תרתי משמע: כולם רוצים להתחתן עם יהודים, הרי זה נחשב סמל סטטוס. אך אנשים גם רוצים להיות כמו היהודים או בקרבתם. היהודים נתפסים כאנשים עם ערכים טובים, אנשי משפחה, בעלי השכלה ומעמד כלכלי, ולכן בקלות רואים את ההבדל בין החיים היהודיים בארה"ב, שהאתגר שלה הוא לא שנאה, לבין יהדות אירופה".
גיור סוציולוגי
וילף נשואה לאדם שאינו יהודי וסבורה שהגיור בצורתו הנוכחית אינו הגיור היחיד שהיה במהלך ההיסטוריה. "צורתו הנוכחית של הגיור היא מודרנית. החוקר ד"ר שלמה פישר מהמכון למדיניות העם היהודי טוען שרוב ההצטרפויות לעם היהודי לאורך ההיסטוריה היו 'גיורים סוציולוגיים'; אנשים שפשוט הבהירו שהם קושרים את גורלם ביהדות, והפכו לחלק מהעם היהודי. לא דקדקו איתם בקטנות. הרי בגלות, כל הגנטיקה מראה שחלק ניכר, בעיקר בצד הנשים, לא באו מהמזרח התיכון, והם בוודאי לא עברו גיור אורתודוקסי בשיטתו המודרנית. המקבילה המודרנית לכך היא שהם עולים לארץ, משרתים בצבא ועבור רוב הישראלים מדובר אכן בגיור סוציולוגי. ועדיין, אנחנו מתעקשים לקבור אותם בחלקה מיוחדת בבתי העלמין. אני לא מבינה זאת, הרי אותו אדם הוכיח שקשר את גורלו עם העם היהודי".
אז מה את מציעה? הרי לא ניתן לקבל כל אחד שרק רוצה לבוא לכאן.
"אני לא מתנגדת לסוג של מבחן ידע שתכליתו בחינה של קשירת הגורל. בכל מקרה, הרעיון שהוא יכול להגיע לכאן ולחיות כשווה בין שווים רק אם יעבור גיור אורתודוקסי הוא פסול, ונועד לשמר כוח ומונופול.
"האתגר המרכזי שאני רואה הוא בחוגים שאליהם משתייכים רוב יהודי ארה"ב, שהם דמוקרטים וליברלים. בחוגים האלה האנטי ציונות הפכה להיות יותר ויותר המבחן של 'להיות יהודי טוב'. זה עדיין בשוליים, ולא הגענו לממדים בריטיים, שם יש סיכוי שייבחר ראש ממשלה שכל מהותו להפריד בין 'יהודים טובים' לבין ציונים, אבל זה בכל זאת קיים. מופעל על אותם יהודים לחץ, אומרים להם: אם ישראל לא הייתה קיימת, מצבכם היה טוב יותר. אם אתה ציוני זה גורם לנו לא לאהוב אתכם, אבל אם אתה מבקר את ישראל – זה מצוין.
"כרגע, רוב יהודי ארה"ב ציונים, והם עומדים בלחץ, נלחמים בטענות כאלה. אבל בקרב הדור הצעיר יש אלה שלא עומדים תחת הלחץ האדיר שמופעל עליהם. יש קבוצות שאצלן להיות יהודים זה להראות שאתה וישראל ממש לא חברים. יש בלחץ הזה סיכון להישגיה של יהדות ארה"ב, כי מה שמאפיין אותה ואת הציונות הוא ששתיהן, אחרי 2,000 שנות גלות, מאפשרות יהדות עם כוח אמיתי, לא מדומיין. זו תופעה של 70 השנים האחרונות בישראל, ו־50 השנים האחרונות בארה"ב.
"מבחינה זו, הלחץ הזה של יהודים להראות שהם לא ציונים הוא לחץ שמבקש מהם להתפרק מכוחם. 'תהיו מיעוט חסר כוח, זה בסדר'. זה המסר שהם מקבלים. 'ככה אנחנו אוהבים אתכם'. זה אתגר דרמטי ומאוד מסוכן".
תחושה של חוסר עניין
על היחסים בין מדינת ישראל וארה"ב היא אומרת כי "ישנה הצטברות של אירועים פולמוסיים בין שני הצדדים, כאשר אחד מהם הוא ללא ספק המשבר סביב מתווה הכותל. מדובר בתקרית דרמטית, לא בהכרח בגלל שנורא חשוב לרובם להתפלל ברחבה שוויונית בכותל אלא בגלל הצורה שבה זה נעשה. הרי בעבר ראש הממשלה נכנע לחרדים, אך שידר ליהודים האמריקנים שזה לא מרצון אלא בשל אילוצים קואליציוניים. הם יכלו לחיות עם זה, כי הם הרגישו שראש הממשלה איתם בלב, אך כבול, והרי אין בישראל מיליון רפורמים.
"לעומת זאת, בתקריות האחרונות הייתה תחושה שהממשלה, כעניין של תפיסת עולם, לא מעוניינת ביהדות ארה"ב. לאנשים כמו מירי רגב אין סבלנות ליהודים ששואלים שאלות, שמבקרים, שמתרגזים. את הכפיים שהיא מחפשת היא מוצאת אצל 70 מיליון נוצרים אוונגליסטים, כאשר היהודים הם כשישה מיליון. מבחינת רגב יש לה תמיכה גדולה וחזקה יותר. גם מצד נתניהו הוא לא שידר 'קרעכצן' כרגיל. הייתה תחושה שהוא אומר ליהודי אמריקה: לכו לעזאזל. זה יותר כואב".
איך את סבורה שישראל ויהודי ארה"ב צריכים אם כן להתנהל?
"היחסים בינינו צריכים להיות של קשר בין שווים. מדינת ישראל מבחינתי היא חזון ברור לעם היהודי, שזה אומר שזו המדינה של כל העם היהודי. אנחנו כבר לא מדברים רק על עלייה, התקדמנו. אנו מדברים על איך קושרים את חייהם של אותם יהודים בישראל גם אם הם לא יחיו כאן. הציונות הקלאסית אמרה: יש רק דרך אחת להיות יהודי טוב והוא – תעלו לארץ. ואם לא עולים לארץ – תיתנו הרבה כסף ותרגישו ממש רע שלא עליתם. היום זה כבר לא מתאים. ישראל היא עוצמה כלכלית ולא זקוקה לתרומות של יהודים מהעולם. צריך להגיע למצב שישראל היא הבית הראשון או השני של כל היהודים בעולם".
מה את אומרת על ייצוג יהודים מהעולם בכנסת או במוסדות רשמיים בישראל?
"אני אוהבת את הרעיונות האלה, ואולי זה מה שצריך לקרות במוסד הנשיאות, שתהיה שם מועצה עם נציגות של יהודים מכל רחבי העולם. אך חשוב להדגיש שצריך לתת להם השפעה בכל הנוגע לנושאים יהודיים, לא סביב שאלה כמו האם לצאת למבצע בעזה".
את עמוק בשיח היהודי העולמי, אבל למה רוב הישראלים לא שם?
"הסיבה פשוטה: הצלחנו בצורה פנומנלית. יצרנו כאן עם ילידי שמרגיש שזה ביתו ומולדתו, שקונה את הסיפור שהמקום הנכון ליהודים זה כאן. בעיניי הציונות נותנת את הדרך הטובה והמרתקת ביותר להיות יהודי כיום. לכן, כדאי לעבור מרבנות לריבונות. אם יש ריבונות – למה להתנהג כאילו אנחנו בגולה? לי אישית ברור שכאן אני יהודייה בצורה הכי מופלאה, ואני רוצה לחלוק את זה עם יהודים בכל העולם. המחשבה היא: אחרי אלפי שנות נדודים אנחנו כאן, די, סיימנו".
