על הקיר מאחורי שולחן האוכל בבית משפחת טנא־בורובסקי, תלוי צילום גדול של שתי ידיים אוחזות זו בזו, גבר ואישה. הרגע הזה נלכד בעדשתה של הצלמת בבר המצווה של טוהר יוסף, בנה השלישי של צופיה. "נכון שזו תמונה מדהימה?" היא שואלת מול כפות הידיים שלה ושל אלישיב, בן זוגה.
לפני כעשר שנים, בכ' באייר תשע"ג, נדקר למוות אביתר בורובסקי בידי מחבל שהתנפל עליו בצומת תפוח. היום מגדלים צופיה ואלישיב טנא את חמשת ילדיהם של צופיה ואביתר, ועוד שלושה שנולדו להם יחד. "החיבור של הגדולים והקטנים הוא מדהים. הם משוגעים אחד על השני", אומרת צופיה. שלושת ילדיו של אלישיב מנישואיו הראשונים מגיעים פעם באמצע שבוע ובכל שבת שנייה.
היא בת 37. אימא לטוב רואי (17), גור אריה יהודה (16), טוהר יוסף (14.5), מלכות הדסה (12.5), יהל אור משה (11), מעיין (6), ראם אביתר (5), ועיינה (שנה וחצי).
את אותו בוקר היא לא תשכח. "עבדתי אז כסייעת בגן חובה פה ביצהר. המעסיק שלי, שהודיע שיגיע מאוחר, פתאום הופיע בשמונה וחצי וביקש שאבוא עימו למזכירות היישוב. חשבתי שאולי זה קשור לקידום שדיברנו עליו. בדרך לשם הוא ואשתו דיברו איתי רגיל, וכשהגענו היו שם רב היישוב, הרב דודי דודקביץ', ועוד אנשים. הרב דודי ביקש שאשב, אמרתי שאני רגילה לעמוד. הוא בכל זאת ביקש, וישבתי. שאל אם אביתר היה בדרך לירושלים. עניתי שלבית־אל. הוא אמר 'מישהו פגע בו'. חשבתי שמדובר בפגיעת רכב ושאלתי, עדיין רגועה, מה איתו. הוא אמר שהוא כבר לא איתנו. באותו רגע הרגשתי שאין לי רגליים, כאילו עוד רגע אני קורסת תחתיי. ואז הלכנו הביתה והתחילו לדבר על הלוויה. קברנו אותו בכפר־חסידים ליד ההורים שלו, כמו שאני חושבת שהיה רוצה".
"הבנתי שאם אני לא שוברת את ההגה לצד השני, אני מתה עם אביתר. אני מרגישה שלהיות על עמדת הדי־ג'יי זה להגיד למוות 'שב בפינה ואל תשתלט על מה שלא שלך'"
אביתר היה שחקן וליצן רפואי; חבריו קראו לו "נאפו", על שם הדמות מסדרת הקטקטים. הוא נולד וגדל בכפר־חסידים, הצעיר מבין ארבעה אחים. למד בישיבת ההסדר בצפת, שם הקים עם חברים תיאטרון שפעל בשיתוף פעולה עם תיאטרון עכו. לאחר מותו הקימו חבריו לזכרו את אנסמבל התיאטרון נאפולופו (נאפו לא פה), ובמסגרתו הם מעלים מופעים שונים.
"אביתר אחראי על השידוך"
ניסן ואייר מדי שנה הם שני חודשים עמוסים עבורה. חלים בהם יום ההולדת של אביתר, יום ההולדת שלה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, והאזכרה שלו. "השנה אמרתי שאספר לגוף שלי סיפור אחר, ובכל זאת גם השבוע הגיעו התקפי החרדה. בין אם אתה רוצה ובין אם לאו, זה כבר חלק ממך. והם באמת מגיעים רק לפני האזכרה. אחר כך זה עובר, החיים ממשיכים.
"עשור זו נקודת ציון. זו הפעם הראשונה שאני הולכת לדבר באזכרה של אביתר. תמיד הייתי מאחורה, השתדלתי כמה שפחות שיראו אותי. גם בהלוויה לא דיברתי. כנראה התקלוט פתח בי משהו", היא אומרת השבוע. כבר חצי שנה היא די־ג'יי. מנגנת מוזיקה ומרקידה באירועי בת־מצווה ושמחות אחרות. את קורס התקלוט קיבלה במסגרת סל השיקום של הביטוח הלאומי לנפגעי פעולות האיבה.
מה בעצם הקשר בין תקלוט ובין האומץ לשאת דברים לראשונה באזכרה?
"עברתי תהליך נפשי בקורס. אני אולי בולטת בחיצוניות שלי, אבל באופי אני שקטה. ופתאום יש לך במה ואת אחראית על האנרגיה של אנשים ברחבה. היום אני מוכנה להיות נוכחת, אפילו חשופה. השנה יצא לי לתקלט בבת־מצווה שהתקיימה בתאריך יום ההולדת של אביתר, וגם אחרי האזכרה יש לי אירוע מתוכנן לאותו ערב. אני לא יודעת איך אני עומדת לעשות את זה, אבל החלטתי לקפוץ למים. לאירוע ביום ההולדת הגעתי בלי אנרגיות, בדאון, ופתאום אחרי שהתחיל הרגשתי שינוי של 180 מעלות.

"מבחינתי 'הפכת מספדי למחול לי' זה לא רק ציטוט מתהילים או שיר של ישי ריבו. זה סיפור החיים שלי. ממה שאני רואה סביבי אצל משפחות שכולות, המוות הרבה פעמים לא נגמר במוות. כלומר, אנשים ממשיכים לחיות, אבל במובן מסוים הם מתים אחרי שמישהו קרוב נפטר. הבנתי שאם אני לא שוברת את ההגה הכי חזק לצד השני, אני מתה עם אביתר. אני מרגישה שלהיות על עמדת הדי־ג'יי זה לשחק עם החיים. הנה, נגעתי בסוף שלהם ולא מַתִּי, אז בוא נחגוג עד הקצה את מה שנשאר לי. זה לקחת את המטבע של השכול ולמנף אותו למניה הכי טובה לעולם הזה. לבחור לעסוק בשמחות אחרי כאב כזה, זה להגיד למוות 'שב בפינה ואל תשתלט על מה שלא שלך'".
על מסך הטלפון היא מציגה את המילים שתישא באזכרה. היא מתארת בהן איך מצאה את עצמה לבד עם חמישה ילדים. "במשך כמה חודשים התעוררתי בבוקר ופעלתי בשביל הילדים. לא הייתה לי תכלית, לא היה בי רצון לשום דבר. היה לי הכול, אבל לא היה לי כלום. עצב וריקנות שהשאירו לי בור בלב. ובכל יום כשהתעוררתי, חיכיתי בציפייה שהיום יסתיים. כי העול על כתפיי. והחיים, כבר לא אותם חיים. ואיך בכלל אפשר לגדל כך ילדים. עד שבוקר אחד, אחרי לילה בלי שינה, הגעתי להחלטה. בחרתי בחיים, כי לא ראיתי אופציה אחרת. מבחינתי לא היה אמצע, לא למעני ובטח לא למען ילדיי. ואם כבר לחיות, אז במלוא מובן המילה. כי אימא מאושרת תגרום לבית להיות מאושר. כך אביתר תמיד אמר".
היא מזכירה בדברים גם את המתנה הגדולה שקיבלה לדבריה לפני שש שנים וחצי, בדמות אלישיב וילדיו. "קיבלתי אהבה, כזו שלא חשבתי שאוכל להרגיש שוב לעולם. הרי זכיתי לאהוב, ומי בכלל חשב שזה אפשרי שהלב שלי שהיה כה כאוב, שנשבר, שהתרסק לחלוטין – יתרפא, יתאחה, ישוב לפעום מחדש ולהכניס לתוכו עוד אהבה… וכמו איזה שני משוגעים שמבינים היטב את כאב החיים וכמה הם שבריריים – יודעים לתת כתף. ליהנות מהקיים. עושים את המקסימום. בוחרים לתת צ’אנס מחדש. לצחוק". והיא מוסיפה: "אין לי ספק שאביתר אחראי על השידוך הזה".

מאז נישואיהם נתנו לילדים בחירה חופשית איך לקרוא לאלישיב, והם בחרו לדבוק בשמו הפרטי. אחד מהם, היא אומרת, קרא לו במשך תקופה אבא, ואז חזר ל"אלישיב". "יש משהו יותר קרוב כשקוראים למישהו אבא, אבל אני מבינה אותם. כמה שאלישיב מנסה למלא את החלל, יש הבדלים גדולים ביניהם.
"כשהילדים היו קטנים, היו להם שאלות מצחיקות. למשל, מלכות הייתה שואלת אם אבא רעב, מה הוא אוכל. היום כבר אין כל כך שאלות. יש געגועים". רגעי הגעגוע והסיפורים על אבא לא קבועים. הם באים כשהם באים. אחד הילדים, שאובחן מאז על הרצף האוטיסטי, מביע את הזיכרונות בציורים, לא במילים.
"כשהם אומרים קדיש על הקבר באזכרה, זה גומר אותי. משתדלת להתחבא. אני עצובה בשבילו שהוא מפספס את הילדים. כשהקטנצ'יק עשה צעד ראשון פשוט בכיתי, איך הוא לא פה לראות את זה. מאז, כבר היו לנו בר־מצוות ובת־מצווה, תכף בר־מצווה של החמישי. אומרים שהם כולם דומים לי, אבל בעיניי שניים מהילדים דומים לו מאוד. יש בזה משהו מנחם. הוא השאיר פה טביעת אצבע".
חובשת יחידה ביישוב
הקשר שלה עם משפחת בורובסקי, הוריו ואחיו של אביתר, נותר הדוק. "לצערי אבא של אביתר במצב בריאותי לא טוב, אבל אימא שלו מגיעה לבקר כאן והילדים נוסעים אליה לשבתות. כשהיא מגיעה לפה היא סבתא נהדרת. עבור כולם. מביאה לכל הילדים צ'ופרים ומתנות. המשפחה של אביתר מדהימה. עם כל העצב, הם שמחו בשבילי כשהתחתנתי. קיבלו באהבה גדולה את כל הילדים שלי כנכדים".
בשבוע שעבר הצטרפו חמשת ילדיה לצעדה הגדולה שהתקיימה בחול המועד לעבר היישוב העתידי אביתר, על שמו של אביהם, שהוקם כשני קילומטר ממזרח לצומת תפוח. ההקמה הראשונית נעשתה לאחר שאביתר נרצח בצומת תפוח הסמוך. הוא פונה ונהרס אז, והוקם מחדש לפני שנתיים, אחרי פיגוע הירי בצומת תפוח שבו נרצח יהודה גואטה ז"ל ונפצע בניה פרץ. למעלה מחמישים משפחות עלו אז לאייש את המקום, אך ביולי 2021 הוא פונה במסגרת סיכום עם הממשלה דאז, שלפיו המדינה תבחן את מעמד הקרקע, ואם השטח יוכר כאדמות מדינה תוקם במקום ישיבת הסדר ובהמשך יישוב. סקר האדמות אומנם התקיים אך ההליך מתנהל לאיטו, בין השאר בשל התנגדות בינלאומית. "כשהמשפחות עלו לשם לפני שנתיים, הגענו גם. אחד הבנים שלי ממש רוצה לעבור לשם. הצעדה בשבוע שעבר, עם האנשים הרבים שבאו, הייתה משמעותית עבור הילדים".
ההודעה על הפיגוע שבו נרצח יהודה גואטה, הגיעה בעת שהיו באזכרה של אביתר. כחובשת במד"א קיבלה מיד התרעה. "זה היה הזוי. עומדים על הקבר, ו'פיגוע בצומת תפוח'. כל פיגוע שם מציף". פעם אחרת, בפיגוע דריסה של חייל בצומת, היא אפילו הגיעה בעצמה כחובשת בכירה וטיפלה בפצועים. גם לתחום הזה נכנסה לאחר שהתאלמנה. "אביתר רצה להיות נהג אמבולנס, אבל בלי קשר נמשכתי לזה בעצמי. התחלתי בקורס חובשים, ואחרי שנתיים קורס חובשים בכירים. במשך שנתיים הייתי אחראית נוער בשתי תחנות מד"א, באריאל ובקרני־שומרון, עד שנולדה עיינה. עזבתי את עניין הנוער אבל אני עדיין מתנדבת על האמבולנס. יוצאת לקריאות, בעיקר של לידות. אני האישה היחידה פה בצוות היישובי, וזה משמעותי לנשות היישוב".
בשנה שעברה הם יצאו לקמפיין התרמה למען הנצחה לאביתר, וגייסו כסף לטרקטורון־אמבולנס ייחודי שנחנך לאחרונה. "שמו של אביתר מונצח עליו בשלט. יש נהג אמבולנס שמוסמך לנהוג על הטרקטורון, והוא מגיע איתו לעזור במקומות שאין דרך אחרת להגיע אליהם, מחלץ פצועים מעומק השטח. אני שמחה שאנחנו עוזרים להציל חיים".
"לא זוכרת שום דבר רע"
קשה להתעלם מהשינוי החיצוני שעברה צופיה מאז מות אביתר. "בערך שנה אחרי, הגיע משבר רציני. הוא התבטא גם במעבר לחצי כיסוי ראש ולמכנסיים. מודה שעד היום יש לי כעס על הקב"ה, אני לא מבינה מה טוב בלהשאיר חמישה ילדים לבד. אומרים שיש שלבים באבל, אני מרגישה שעברתי את כולם וחזרתי שוב לכעס. במיוחד כשמקרים כאלו של טרור קורים שוב ושוב. אם לאנשים היה מה לומר? כן. יש אנשים מדהימים, ויש גם מי ששופט. למדתי לא להתרגש ולמדו לקבל אותי כמו שאני. משם רק עליתי. זה היה להתפרק כדי לבנות את עצמך מחדש. מבחינתי עברתי תהליך של צמיחה. ומה שהכי עוזר הם הילדים. זה מדהים לראות אותם".
היא גדלה באשדוד, למשפחה שכמו זו הנוכחית שלה הייתה מורכבת מאם שומרת מצוות ואב שלא. אל הבית ביצהר עברו היא ואביתר חצי שנה לפני הרצח. לפני כחמש שנים, לאחר לידתו של ראם־אביתר, אלישיב הרחיב ושיפץ אותו. "יצהר מבחינתנו זה בית. האנשים, החברים, טוב לנו כאן". היא מספרת כי במשך שלוש שנים וחצי שבהן הייתה לבדה עם הילדים, "חמישה קטנטנים, הייתה פה משפחה מהיישוב שפשוט הצילה אותי. היינו אוכלים אצלם כל שבת. ולילה אחד מדי שבוע הם היו לוקחים אותם לישון אצלם ומכריחים אותי לקחת לעצמי ערב חופשי".
יש עדיין מחשבות על מה היה אילו זה לא היה קורה?
"האמת שלא, אנחנו לגמרי עם הפנים קדימה. בהתחלה היו לילדים כל מיני שאלות, כשהתחתַנו. מה יהיה כשהמשיח יבוא למשל. והתשובה שנתנו היא האמת, שאנחנו לא יודעים".
החששות שלה, היא אומרת, גדלו מאז הפיגוע. ההבנה שכל רגע יכול לבוא אסון, חלילה. "אחד הילדים נסע דרך חווארה חמש דקות לפני אחד הפיגועים האחרונים, ובכל פעם זו טראומה מחדש. היה לחץ. יש כוננות ספיגה. בפסח נסעתי בבקעה, ואני תמיד נוסעת חופשי, לא מפחדת. אבל נסע אחריי רכב פלסטיני מאוד לאט, והיו לו הרבה אופציות לעקוף והוא לא עקף, וכשהוא סוף סוף עקף חששתי ממש. כל הדרך אכלתי את הציפורניים, פיזית. זו חרדה קיומית. אתה לא יודע מתי ואיפה".
בערב יום הזיכרון הם צפויים להשתתף בטקס היישובי: "נדבר על שמחת החיים שלו". בבוקר הם ישתתפו בטקס של המועצה האזורית. "מאוד מרגש אותי אם מגיע סיפור על אביתר שלא הכרתי או תמונה שלא ראיתי קודם. אבל אחרי עשר שנים שהוא איננו, זה כבר כמעט לא קורה".
מה היית אומרת היום לצופיה של לפני עשר שנים?
"אני חושבת שהייתי אומרת לה שיהיה בסדר. לא יכולתי לדמיין אז שאהיה נשואה מחדש עם משפחה שגדלה, בית גדול, מקצוע חדש. כשהילדים היו מאוד קטנים זה היה סוג של הישרדות, בכל יום רק לעבור את היום.
"יש את הקלישאה הזו שאחרי שאנשים הולכים לעולמם מספרים עליהם רק דברים טובים, אבל אני באמת לא זוכרת שום דבר רע על אביתר. עם זאת, הזוגיות היום היא אחרת, בוגרת יותר. אני גם מרגישה שאני אימא אחרת. אלישיב יודע מה החודש הזה מביא איתו עבורי, עבור הילדים. לפעמים הוא אפילו אומר לי על אחד מהם, 'שימי לב אליו'. גם על השם 'ראם אביתר' מאוד התלבטתי, ואלישיב הכריע שזה חשוב לילדים. לא יכולתי לבקש יותר טוב ממנו, ואין לי ספק שאביתר מלווה אותנו מלמעלה".
בשנת 2022 שילם אגף נפגעי האיבה בביטוח הלאומי כ- 575,000,000 שקלים בקצבאות ותגמולים לאלפי נפגעי איבה ולמשפחות החללים, זאת בנוסף לפעילות שוטפת בתחום השיקום, המסייעת לנפגעים לפלס את הדרך למימוש עצמי, העצמה וליווי באתגרי היום-יום. כחלק בלתי נפרד ממערך השיקום והטיפול בנפגעי איבה ניתן לקבל: סיוע לנפגעי חרדה, מענקי הבראה, טיפולים רפואיים, קבוצות תמיכה, תגמולים ועוד.
בנוסף לאלו מתקיימים במהלך השנה: יום הוקרה לנפגעי פעולות איבה, כנסים, חגיגות בר ובת מצווה ליתומים, מועדון איבה, תוכניות שיקום, קשרי קהילה ועוד. https://www.btl.gov.il/About/newspapers/Pages/shalotandthsobt.aspx
מיזם נר ודגל: הביטוח הלאומי בשיתוף פעולה עם תנועות הנוער בישראל, מארגנים מבצע מיוחד במסגרתו רכזי ומדריכי תנועות הנוער מבקרים בימים אלו בבתי העלמין ברחבי הארץ, מניחים דגל ומדליקים נר זיכרון על קברי חללי פעולות האיבה בשם הביטוח הלאומי ותנועות הנוער. השנה נגיע אל מעל ל-4000 קברים של חללים ונוקיר כבוד לזכרם.
אתר לעד: הביטוח הלאומי מפעיל את אתר ההנצחה "לעד" לזכר כלל האזרחים חללי פעולות האיבה. באתר ניתן לקרוא מידע על סיפור חייהם של החללים, ולהדליק נר לזכרם. ניתן למצוא את המידע בחיפוש לפי מגוון נתונים, אפילו חלקיים – שם החלל, מקום מגורים, תאריך האירוע, מיקום ועוד. כתובת האתר: https://laad.btl.gov.il/Web/He/Default.aspx
איתור מצבות: לכ-3,540 חללים כבר הוספנו באתר את ציון מקום הקבר בבית העלמין, לפי האיתור שקיבלנו מהחברה שעסקה בכך ואיתור נוסף שלנו. עבודת האיתור נמשכת.
קול קורא למתן תמיכות לרשויות ומוסדות ציבור עבור הנצחת חללי פעולות איבה: החל משנת 2019 מפרסם אגף איבה קול קורא אחת לשנה, לצורך הגשת בקשות עבור תמיכה להנצחה קבוצתית לחללי פעולות האיבה. המטרה – הכנסת זיכרון חללי פעולות האיבה אל המרחב הציבורי שיכיר את החללים ששילמו בחייהם את מחיר תקומת מדינת ישראל.