 |
|
|
|
|
| מה הטריד את טל ברודי? מדוע קפצה הפרקליטה דסי פורר? איך מנע שמלוק הדלפות לעיתונות? מתי כיסה מוני פנאן את ההפסדים של שחקניו? כיצד השתלט שמעון מזרחי על החזרות לטקס המשואות? איפה חגג גור שלף את הניצחון על ז'לגיריס? ולאן בדיוק הלך פיני גרשון ביום שישי האחרון? רון עמיקם ליווה את מכבי ת"א חודש שלם, עד הנפת הגביע, בניסיון לפענח את סוד כוחה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
|
|
|
|
|
|
|
|
הידיעה על עלייתה הדרמטית של מכבי ת"א לאירוע שאותו היא אירגנה פתחה בסערה את מהדורות החדשות, והקדימה דיווחים טריים בעניין גורלם של שבויים ישראלים בעיראק. הקבוצה של המדינה שוב השתלטה על סדר היום הלאומי. הערוץ הממלכתי פינה משבצת שידור שמנה בפריים-טיים, הרחובות דממו ושאגות
עלו מהבתים בסל המכריע. אריאל שרון, ראש מדינה מוכת צרות, תופת ועוני, הקדיש את שיחת הטלפון הלילית שלו לשמעון מזרחי, שרת החינוך נשרכה אחרי פיני גרשון כמו מעריצה צעירה. אירועי הפיינל-פור קודשו כמשימה לאומית, אפילו הסגר על מיליון וחצי פלשתינאים הוארך בכמה ימים.
מיותר לציין שמדינה שלמה, כמעט, גויסה לאירוע, שהפך לאומי כמו כל דבר שבו נוגעת מכבי ת"א מזה 35 שנות שלטונה המוחלטות בכדורסל הישראלי. מועדון ספורט שאין כדוגמתו בארץ, ספק אם באירופה, מפעל כל-כך לא ישראלי בהתנהלות שלו, שנמצא הרחק מעבר לכל דבר שנעשה במדינה הזו.
הניסיון להבין את סוד הכוח של המועדון הוליד מסע מרתק של חודש בדרך הלבנים הצהובות. היו רגעים שאפילו הסיפור העצום והמורכב הזה ששמו מכבי ת"א התגמד למול אירועים חסרי פשר שאסור בתכלית האיסור לנסות ולהסביר אותם. ואולי היו אלה הרגעים שהפכו את מכבי ת"א, אלופת אירופה הטרייה ואבן דרך בתולדות המדינה, לאגדה. אגדה שהיא באמת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"לחיות או לא לחיות"
|
|
|
 |
|
|
|
(יום ראשון, 4 באפריל, שכונת מורשה, רמת-השרון)
טל ברודי יושב בשורה האחרונה של מה שמוגדר יציע. יש לו קערה קטנה של פופקורן. הוא לוקח חופן, מנער אותו מהמלח, ודוחף לפה. גם בגיל 61, את שעות הפנאי שלו, בעיקר כשהן קרובות לבית, הוא יעביר במחיצת מכבי ת"א. העברית של ברודי כבר שמה אותנו פעם אחת "במפה", והיא ממשיכה להיות משעשעת גם 27 שנים אחרי, כך שגרסת העברית לאות H הופכת את המשפט הטעון "המשחק ביום חמישי הוא להיות או לא להיות", למשפט עוד יותר טעון: "המשחק ביום חמישי הוא לחיות או לא לחיות". כי אפילו ברודי, שהגיע אלינו באמצע שנות השישים מניו-ג'רזי, לא החלים מהצהבת. לא חלילה צהבת נגיפית על פי הגדרות הרפואה המודרנית, אלא השעבוד הזה למכבי ת"א, שמצליח לגרור יממה לפני ליל הסדר מאתיים אוהדים למשהו שהוא לא יותר ממשחק אימון, באולם שלא נראה יותר מאשר בית-עם.
ביציע יושבת דסי פורר, עורכת-דין, אישיות בכירה בפרקליטות. כבר שנים היא מבלה עם אחותה הצעירה, ליליה, במקומות מסומנים וקבועים בהיכל הספורט, סמוך מאוד לפרקט. הפעם היא מתמקמת ליד זאטוט, לבוש צהוב, ומלמדת אותו את רזי המכביזם. ההתנסחות שלה בהירה, ספק גבוהה, אבל השנים ביציע חיספסו אותה. "אתה מבין", היא אומרת לקטנצ'יק, "היורוליג היה פוסל מגרש כזה, זה של בית-ספר". הילד מתבונן בה בעניין כשהיא מתרוממת ממקומה וצועקת לשופט טוד וורניק: "לך כבר לאברבנל". היא מיטיבה את מסגרת משקפיה על חוטמה, שומעת מקצה האולם אוהד רמת-שרוני שמתגרה: "יאללה זלגיריש", וצועקת לעברו, הפעם מבלי להתרומם: "זלגיריש אמ' שך, יא זבל".
דקה וחצי לסיום המחצית מתעורר פיני גרשון מהקיפאון שאוחז אותו כל המשחק, ומסמן לשחקנים משהו כמו "תגמרו את זה כבר, וזהו". הרמת-שרונים לא יודעים מאיפה זה נוחת עליהם. "זה אימון לחץ", מסבירים ביציע, למה שיירשם למחרת בעיתונים כעוד משחק פלייאוף שמכבי ניצחה. אלי מקביל עוד קופצת אחרי כל שלשה, עד שרמת-שרוני משועמם צועק לה מהמרפסת: "מה את צועקת, 40 הפרש". " תלמד חשבון", עונה לו פורר מבלי להסיט את מבטה מהפרקט, "זה רק 24 הפרש".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אם זה כתוב בעיתון, זה מפריע"
|
|
|
|
|
|
|
(מוצאי פסח, 6 באפריל, אולם הספורט בהדר-יוסף)
שאראס מפליץ ומבריח את השחקנים ופיני גרשון מעיר לברונו שונדוב אחרי זריקה ממרחק כי "יש לנו מספיק קלעים בקבוצה". שתי העובדות הללו לא מופיעות בשום עיתון למחרת. כשאולסי פרי חש ברע לאחר מנת יתר ולא הגיע למשחק גביע אירופה, נאלצו השמועות לחכות לשבועון "העולם הזה" כדי לצאת החוצה. עד אז, ההיעדרות נבעה מ"שפעת". שמעון מזרחי טוען: "אפילו אנחנו לא ידענו עד שלב מסוים. גם לא יכולנו למנוע שום פרסום. לדעתי גם העיתונאים לא ידעו".
הנוכחות של העיתונות יוצרת את הדינמיקה לפיה לא כל מה שרואים גם מתפרסם. מכבי לא מפנקת עיתונאים, אבל בהחלט יודעת לזהות מי שמפנק ויפנק אותה. לוקה קיאבוטי, ראש דסק הכדורסל ביומון הספורט הנפוץ בעולם, "הגאזטה דלו ספורט", כותב מאמר נגד קיום הפיינל-פור בת"א. שבועיים אחר-כך הוא במוזיאון ת"א. בין שני האירועים שמעון מזרחי פגש בו במילאנו. "הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לנו את המצב, שיהיה טוב ושאבוא לסופשבוע", מספר קיאבוטי. "לך תשכנע הורים לתת לילדים שלהם כסף לשלוח אותם לישראל. אמרתי לו שיש לי בעיה בעבודה, אבל אני שולח את גי'אנלוקה פאזיני". המפגש עם מזרחי, רואים על העיתונאי האיטלקי הוותיק, עשה לו את זה: "מכבי אפילו טובה יותר מאירופה. זו לא קבוצה טיפוסית, היא הסיפור הכי חם, משהו מיוחד".
באולם בהדר-יוסף יש שטח למקורבים וממול שטח לעיתונאים ואוהדים. המשטח והשחקנים עליו הם השטח הסטרילי. אינטראקציה מתבצעת ביציאה לחניה, במקרה טוב. בשבועיים האחרונים מכבי סגרה את אימוניה טוטאלית ולא נשמעו תלונות. בימי שלישי נפגשים השחקנים עם חברים מ"הלב הצהוב", חוג האוהדים, עונים לשאלות. מוני פנאן יודע בדיוק מה לא צריך שעיתונאים ישמעו, ולכן מבקש מהם לעזוב את האולם. אפילו חברי החוג אינם חסינים. דורון ג' מצ'י, האחראי על הקשר לקהילה, אומר להם לפני הפגישה עם השחקנים: "תעשו טובה: אל תשאלו אותם כלום על יום חמישי, לא להכניס אותם ללחץ".
השליטה הזו על מקורות המידע נחוצה על פי שמלוק, חלק מהכוח: "זו החלטה שלנו, אנחנו לא נותנים לדברים כאלה לקרות. זה פוגע בהילה, במערכת, במסגרת. אם זה כתוב בעיתון זה מפריע".
אולסי השתמש בסמים.
"אוי ואבוי אם זה ייכתב. זו עבודתו של העיתונאי? היא מפריעה לי. מי יותר חזק? אם אתה חלש, אתה תאכל חרא. אני צריך לתת חומר לעיתונאים? אם מישהו כתב דברים שהפריעו לי, בשבילי הוא היה מת. העיתונאי רוצה ממך יותר ממה שאתה רוצה ממנו. אם הוא אוכל ממני, שלא יחרבן לי במטבח".
עיתונאי צריך לכתוב ללא משוא פנים.
"מה זה משוא פנים? אני מנהל פה עסק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
" הריעו לה' כל הארץ"
|
|
|
|
|
|
|
(יום חמישי, 8 באפריל, מסעדת'206', צומת הפיל)
"מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ. עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה" (מזמור ק', ספר תהילים)
ואולי כל כוחותיה של מכבי ת"א לא היו עומדים לה לולא ריבונו של עולם. דברים אלה מתגלגלים ביד-אליהו בדקות שאחרי המשחק נגד ז' לגיריס. 15 השניות האחרונות אינן לקוחות משום ספר הדרכה על כדורסל. את חריטת האש בלוחות האבן ראו בכל שניה שעברה, עד שדריק שארפ קולע את השלשה שמוציאה את מכבי ת"א ממצב שאפילו היא לא היתה בו בעבר.
הענק הליטאי ארווידאס סאבוניס עושה למכבי בית ספר ברבע השלישי. אנתוני פארקר חוטף וקולע, שמעון מזרחי מוריד את הראש, מעסה את הרכות בתנועות סיבוביות, אחר-כך נשען לאחור ולוקח נשימה ארוכה. מגבת נזרקת למגרש והוא נורה כמו מלוע תותח להחזיר אותה. נדמה שסיפורה של מכבי ת"א מתמקד בשתי שניות ושתי עשיריות, ארוכות כמו הנצח. שארפ כופה הארכה והשאר הן זוטות היסטוריות. שאראס, אתאיסט מוכר, יושב בחדר ההלבשה, עיניו קרועות מתימהון והוא ממלמל: "איכשהוא, אנחנו בפיינל-פור". פיני גרשון מפנה ראשו אל גג ההיכל, ממלמל כמה מילים. כל מיקרופון פנוי סופג ממנו את תורת השם. כל דבר ממה שהיה פה, הוא אומר, נעשה בעזרת שמיים. את מזמור ק' הוא קרא באותו בוקר ובא לעבוד את אלוקים ברננה.
עכשיו הוא יושב בשולחן החזיתי בקומת הכניסה של המסעדה. עשרות אוהדים צובאים על הפתח להתחכך בו. הוא יושב שם ליד חברתו, אחותו הבכורה ושתיים מבנותיו. זו מסעדה שמחלקת לסועדים פיתות בפסח, אבל גרשון שומר באדיקות על אמונתו. לא שעורה, לא חיטה.
לא רחוק משם, מרחק של צעדים, נמצא שער הכניסה של בית העלמין קרית-שאול. המקום קרוי של שם רב-סבו, הרב שאול גרשון. סבו, הרב חיים גרשון, הרב של קהילת עולי בולגריה ביפו אחרי קום המדינה, קבור שם קרוב לשלושים שנה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מי שלא נכנס, אדום"
|
|
|
|
|
|
|
(שישי לפנות בוקר, 9 באפריל, בר "ארליך", נמל ת"א)
בסרט "לא לעלות יותר", מתעורר זאב רווח, נהג אוטובוס, באמצע הלילה לקול שאון מוזיקה מחרישת אזניים. טרוט עיניים הוא ניגש לשכנים ונקלע למסיבה כשהוא אש וגפרית על ההפרעה. ואז נפתחת הדלת ולמסיבה נכנסים אולסי פרי וג'ים בוטרייט. רווח עושה את פני הטמבל הקלאסי, קולו מתנגן, כאילו המסיבה הזו היתה לפי הזמנתו.
"ארליך", הוא בר ארוך דלפק, שמנגן מוסיקה שספק אם אנשים בגילי יכולים לשמוע בשעות כאלה של הלילה. עשן הסיגריות צורב את העיניים. התחושה היא של סדום ועמורה. יוסי "פוגה", אדם שעבר את ה-50, אב לתינוק, מוצא את עצמו ב-2 לפנות בוקר מפלס לנו את הדרך אל הסלקטורים בכניסה. שחקני מכבי כבר בפנים, חוגגים את הניצחון המדהים על ז' לגיריס, איתם דחוסים מאות חוגגים לצלילי הפט שופ בויז. רונן וסר, אוהד מהשורה הראשונה (של שער 9), יוצא ממשהו שנראה כמו מטבח ודואג לכניסה. אפשר לזמזם את "מי שלא נכנס, אדום". את גור שלף ויותם הלפרין אי אפשר לפספס, הם יחסית גבוהים. הם עומדים, מתנועעים לפי הקצב, מקבלים מדי פעם שוטים של טקילה ומרוקנים פנימה. טל בורשטיין מצטרף, אחר-כך מגיע שונדוב. הוא לא צריך לעשות כלום. עם 218 סנטימטרים, הוא נשען על הקיר ונזהר לא להוריד איזו מנורה. הבחורות מפלרטטות איתו, ומדובר בשחקן הכי קיצוני על הספסל. המקום נראה כמו משתה רומי, והשחקנים הם הקיסרים. בארבע הם עוד שם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הו הא מה קרה"
|
|
|
|
|
|
|
(יום חמישי, 29 באפריל, היכל הספורט)
חיוך רחב נמתח על שפתיו של ג'ורדי ברתומיאו במרכז היציע. את החיוך הזה לא יעביר שום תרגום סימולטני לאוזני התקשורת. צריך לראות כדי להאמין. מסביבו, אם לתאר זאת במילים עדינות, מתרחשת אורגזמה המונית. חצי גמר הפיינל-פור של היורוליג במעמד צד אחד בלבד. ממולו, למטה על הפרקט, יושב שמעון מזרחי, על הכיסא הקבוע שלו. אין ספק שברתומיאו לא מבין מה ההמון הצהוב והמשולהב סביבו שר, אבל את המילים צסק"א והו והא הוא מצליח לזהות. מזרחי נשען לאחור ומיטיב את עניבתו כשהשיר מרעיד את ההיכל. ברתומיאו מבין.
ופיני גרשון, מיד אחרי שטיאטא את צסק"א מדרכו לגמר, כבר חושב קדימה: יש לו רב בבני-ברק, הרב רוזנבלום מישיבת פוניבז', שאליו הוא נוסע ביום שישי כדי לקבל תדרוך, איך להתמודד עם משחק במוצאי שבת. הוא רוצה לשפץ בתי כנסת, את האימון בערב שבת הוא מבטל ולאימון הקליעות בשבת בבוקר הוא לא מגיע, שומר שבת. ההלם שאוחז בפניו הוא כמעט בלתי נשלט. מבחינתו, חמשת סלי הניצחון של הקבוצה עד לפיינל-פור אינם קשורים לכדורסל. מזמן לא.
בעזרת השם, גרשון מזלזל בזכיה של ירושלים בגביע יול"ב ( " כרטיסים ב-20 דולר " ), מסתלבט על דובר היורוליג ( " הגיע הזמן שתלמד עברית" ) ותורם את השרה לבנת לגודל השגעון ( " תתרגמי להם" ). מאות עיתונאים-אוהדים מוחאים כפיים. אם יד אלוהים הפכה את מראדונה לחמור לבן, יכול להיות שככה נראה המשיח? אחרי משחק הגמר אתמול, כנראה שכן. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
