 |
/images/archive/gallery/138/120.jpg
צילום ארכיון  |
|
|
|
|
| בתחילת השנה קמה במשטרה יחידה קטנה, שנושאת
על כתפיה עול גדול: לבשר למשפחות שיקיריהן נהרגו
בתאונה. קציני נפגעים מספרים על עבודה בצל המוות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מיכל קפרא ואבי אשכנזי
17/7/2004 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
יום שני, אחרי חצות, עוד הרוג בכבישים. הלחות לא נותנת לנשום. הפעם נהרג רוכב אופנוע. אנחנו בדרך לכוכב יאיר. במקום התאונה אפשר עדיין לראות את קליפות הבצל על הכביש. סתם קליפות באמצע הכביש. אם היתה רוח, אולי היתה לוקחת אותן. אבל לא היתה.
הרוג שני מכוכב יאיר באותו יום. הראשונה שנהרגה היתה חובשת מגן-דוד-אדום שהגיעה לעזור לנפגעי תאונת דרכים אחרת. אחרי שסיימה, הלכה לעבר מכוניתה ונהרגה לפתע מפגיעת מכונית חולפת. מול מצלמת הטלוויזיה המופתעת, נהרגה. און קאמרה, בלשון המקצועית. אנחנו בשער היישוב. מסביב שקט של לילה. פסטורלי. כשעתיים
לפני כן גרר של משאית עמוס בצלים ניתק ממקומו וטס לו לנתיב השני. גבר, בן 57, רכב בנחת על אופנוע. נסע הביתה. שום רמז לאסון האורב לא נראה באופק. פתאום זה קרה. בום. אנחנו מחכים. קצינת הנפגעים של אגף התנועה במשטרה כבר מגיעה. היא במרחק כמה דקות. המשפחה עדיין לא יודעת כלום. תכף תדע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שוטרים בזירת תאונה. צילום: י. בלינקו
|
|
|
 |
|
 |
|
אזור הדמדומים
|
|
|
 |
|
|
|
במאי 2002 נחקק חוק תאונות דרכים. בין היתר חייב החוק את המשטרה להקים יחידה לנפגעי תאונות דרכים, שתבצע באופן רשמי ותקין את פעולת הבשורה למשפחה. עד אז היו עושים את זה בלית ברירה. כמו עונש. תלך להודיע בדרך, היו אומרים לאיזה שוטר. השוטר היה נכנס, מבשר ובורח כל עוד נפשו בו.
ככה זה היה שנים. שוטר דופק בדלת, זורק פצצה איומה והולך. אבל אנחנו, מתברר, מדינה מתוקנת מאוד בענייני בשורות המוות, ולא התאפשרה תקלה שכזאת במגזר הרצחני ביותר-תאונות הדרכים.
כך קמה בינואר השנה באגף התנועה יחידה מיוחדת, בראשותה של סגן-ניצב שושי שיבת, שנועדה לבצע את פעולת בשורת המוות באופן מקצועי, גדוש נהלים והכשרה מיוחדת, שכולל גם ליווי המשפחות בשעות הראשונות ובתהליך זיהוי הגופה.
המחשבה היתה באמת מצוינת, רק שהתקציב היה זעום. כל כך זעום, עד שאיפשר רק שלושה תקנים של קציני נפגעים ביחידה. שלושה בני אדם לכל הארץ. כולל יהודה, שומרון וחבל עזה. שבעה חודשים בתפקיד והם לא נושמים מרוב בשורות. עמוסים מאוד, שלושת קציני הנפגעים. אין רגע של מנוחה. המכונית של רב-פקד תמי קחו, קצינת נפגעים של מחוז המרכז ותל-אביב, מגיעה לשער היישוב. כמעט אחת בלילה. ראש המועצה, העובדת הסוציאלית והרופאה, מתאספים על המדרכה ליד המכוניות. תמי עורכת תדרוך קצר. יבש. לא מבשרים בחוץ. חוץ ממנה לא נותנים פרטים על התאונה. הרופאה תפעל לפי שיקול דעתה המקצועי.
אני אומרת לאשכנזי לכבות את המזגן. לא משנה הלחות, העיקר שיהיה אוויר. השיירה מתחילה לנסוע. המועקה מתחילה לצמוח. שקט שם, באחת בלילה, בכוכב יאיר. בתים צמודי קרקע, דשא, גינות, עצי פרי, ורק לפעמים אור בחלונות. פה ושם סימני ערות קלושים. המכונית של תמי קחו והשיירה מתפתלות בין הרחובות. החושך מעצים את המועקה. לרגע נדמה, שאנחנו שותפים במסע בשורת המוות לעצמנו. טפו טפו טפו. איזו בעתה יש בהצצה הזאת אל הגבול שבין החיים הנורמליים שהיו, ובין אלה שכבר לא יהיו. עניין של דקות בסך הכל. אזור דמדומים מבהיל נורא.
חונים די רחוק מהבית. ניגשים. דלת החצר חורקת קצת. קצינת הנפגעים דופקת בדלת. אין תשובה. כבר אחרי אחת בלילה. מהטלוויזיה הדולקת אפשר לשמוע את השם של פריצקי ללא הרף. שוב דפיקה. אין תשובה. צלצול ארוך. כולם דורכים את אוזניהם, אבל רק את השם של פריצקי אפשר לשמוע מהסלון. לבסוף מחליטים לצלצל לטלפון בבית. דווקא מהטלפון היא התעוררה. ראש המועצה, יעקב ממן, גם חבר, מבקש ממנה לפתוח את הדלת. אנחנו מתרחקים. "אוי לא", היא אומרת כשהיא רואה את החבורה, "מי מהם? תגידו לי מי מהם? ". הם נכנסים פנימה. הדלת נסגרת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תאונת דרכים. צילום ארכיון: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
שדה הקרב
|
|
|
|
|
|
|
לתמי קחו יש ניסיון קודם בתחום. "בצבא הייתי קצינת נפגעים והאמנתי שיש בי חוסן נפשי", היא אומרת, "אבל ההשפעה של זה מטורפת. הייתי בנאדם רגוע ואופטימי וחייתי כמו כולם בתחושה ש'לי זה לא יקרה', אבל בפועל זה הפך לפחד ואימה שזה עלול לקרות לי בכל רגע. רמת החרדות שלי כלפי הבנות שלי ובעלי פשוט הרקיעו שחקים. כל הזמן אני מתקשרת לברר אם הם בסדר. יש לי תסריטים ודמיונות שהם במצבים הכי איומים שאפשר. פיתחנו אמונות תפלות. הפכתי לספוג. כל פעם אתה לוקח עוד צער של המשפחות שאתה בא איתן במגע. כל מקרה אני זוכרת, כל שם של הרוג. תחשבי סתם שאת רואה מישהו מתמוטט בקניון איך הלב דופק מבהלה.
"וככה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. כל צלצול טלפון זה חרדה. אין'מה נשמע', רק'יש עבודה?'. זה יכול להיות כשיש פשטידות בתנור ואורחים בדלת, או כשלוקחים את הילדים לקניון או לרופא שיניים או סתם עושים צבע במספרה".
קצין נפגעים, משה ברקת: "אני עברתי את לבנון, את האינתיפאדה, ראיתי תאונות קשות, גופות שרופות, אבל שום דבר לא מכשיר אותך לראות ילדים קטנים באבו כביר. כשאירעה התאונה עם הילדים ברכב ההסעות, בכפר-יונה, לא ידענו מי ההרוגים והתבקשתי לנסוע מהר לאבו כביר לאסוף פרטי לבוש ותיאור לצורך זיהוי. נכנסתי פנימה וראיתי שלוש גופות. יש לי חמישה ילדים בבית, והרגשתי שאני עומד להתמוטט. לקחתי את תיאור פרטי הלבוש ודיווחתי על כך ואז התברר שמדובר בשתי אחיות".
ברקת נחנק מבכי עצור. דממה בחדר. תמי מביאה לו כוס מים. דליה נוגעת בו בעדינות. לברקת לוקח הרבה זמן להתעשת. להסדיר את הנשימה. "אתה עומד מול אבות שצריכים לזהות ילדים ואתה שם יד על השכם, מנסה לתמוך ואתה לא יכול להרשות לעצמך להתפרק. אחרי שיצאתי משם נכנסתי לאוטו והסכר של הדמעות נפרץ. אני לא זוכר את עצמי ממרר בכי כזה. בלילה אתה מגיע הביתה, עושה סבב מיטות, מנשק את הילדים שלך וזה המנוע להמשיך. אבל ברור לגמרי שהזמן של התפקיד הזה צריך להיות מוקצב".
קחו: "פעם חשבנו שאפשר להחזיק מעמד שנתיים. היום מדברים על שנה". ברקת : "החיים מקבלים פרופורציות אחרות, אבל אתה כל הזמן בחרדה מתמדת ליקרים שלך. אני חרד לילדים. כל הזמן. בעיקר שיהיו חגורים. אין אצלי דבר כזה שלא חגורים. אין מודעות וכולנו חוטאים בזה. כולנו בטוחים שלנו זה לא יקרה. נוסעים בכביש 6 כמו מטורפים וכל חיוג בטלפון, הדלקת סיגריה, הפעלת רדיו יכולה לגרום לסטייה ולהתהפכות. אנשים נוהגים עייפים, נותנים לילדים לנסוע לא חגורים. זה נורא. זה שדה קרב ממש. איך לא מבינים את זה?".
שלושה אנשים בסך הכל. מאות הרוגים בשנה. אם זה לא היה כל כך עצוב, זאת היתה בדיחה. "יש גם מערך של 90 קצינים שעברו תדרוך והם נותנים לנו גיבוי", אומרת שושי, ראש המדור החדש. אבל גם זה לא מסיט את אוצר המדינה ממנהגו להסתפק בדוגמיות קטנטנות של מנהל תקין. אלמנטרי. אחר כך מגיעה הודעה בביפרים על תאונה באיילון. זה בסדר, הם נאנחים. זה רק פצועים קל. אין הרוגים. אפשר להמשיך. כששושי, ראש המדור, צריכה לזוז לירושלים, כי יש שם ישיבה, הם כולם אומרים לה בטון מודאג קצת, "תסעי בזהירות". בחדר הזה לא מדובר בסתם ברכה בנאלית.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
