 |
/images/archive/gallery/115/683.jpg הדמיה.
 |
|
|
|
|
| כך מתארים במשטרה את תקיפתו המזעזעת של נער
בידי 4 נערים אחרים, כולם בקושי בני 17. מסע בין
אבו-כביר לקוטג'ים של הרצליה, בעקבות שורשי הרוע |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מיכל קפרא
|
|
|
|
|
|
|
|
"רוע צרוף", אמר חוקר המשטרה דניאל איפרגן, "פשוט רוע צרוף". לא היה מניע, לא היתה סיבה, לא היתה התגרות. כלום. רק הרוע לכשעצמו היה. הרוע הזה לא בישר על בואו.
מוצאי שבת לפני שבועיים, חופש גדול, חבורת נערים ישבה כהרגלה בקיוסק ברחוב בן-גוריון בהרצליה. פתוח כל הלילה, שני שולחנות וכיסאות פלסטיק בחוץ, יש פיצוחים, שתייה קלה, סוכריות גומי חמוצות והרבה טפסים של ווינר. הם ישבו שם באותו לילה, כמעט חצות, שלושה בני 17-16 וארבעה נערים צעירים כבני 14-13. ישבו ואכלו גרעינים.
שעה מוקדם יותר נפגש ד', נער בן 19, עם חברתו ליד האנדרטה של יצחק רבין בתל-אביב. זה היה מקום המפגש שלהם. היא מחולון, הוא מהרצליה. כדי שלא תיסע אליו לבדה, היו נפגשים באמצע, בכיכר רבין. "הם אהבו את המקום הזה, הוא נתן להם השראה", סיפרה אמו. זוג צעיר, מאוהב, שהכיר במהלך שנת שירות של תנועת "נוער לנוער" במצפה רמון.
אחר כך עלו על אוטובוס
להרצליה. תחנת האוטובוס שבה ירדו, היתה סמוכה לקיוסק. הם חלפו על פני הנערים. הם לא הכירו זה את זה. "היי, תעצור", צעק אחד הנערים הקטנים. ד' וחברתו לא ענו. המשיכו הלאה. שלושת הנערים הגדולים רצו אחרי הנער והנערה, וארבעת הקטנים אחריהם. הראשון הכניס לנער בן ה-19 אגרוף . בלי סיבה. סתם ככה. הבעיטות באו אחר כך. בראש, בבטן. הבחור נפל על הארץ, מבקש שיעזבו אותו. הגדולים משולהבים, המשיכו להכות. הקטנים עמדו מסביב וגיחכו.
הנערה, מבועתת מהמתקפה האלימה, התחננה שלא יפגעו בו בגב. הוא רק עבר ניתוח קשה, זעקה. זה היה האות לחפש את הזווית ההולמת להכות בו דווקא בגב. הנער המוכה ניסה להגן על גבו וחשף את בטנו, שספגה את מירב המהלומות. מכונית אדומה שעברה במקום הבריחה את הנערים. "ראית פעם להקת זאבים בנשיונל ג'אוגרפיק? ברגע שזאב אחד נותן את הביס הראשון כל הלהקה נכנסת לטירוף לא נשלט. ככה זה היה", אומר חוקר הנוער דניאל איפרגן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זרים בבית המשפט
|
|
|
 |
|
|
|
שבוע אחר כך. בית המשפט המחוזי בתל-אביב. שלב הגשת כתבי אישום נגד שלושת הנערים המכים. בני המשפחה מחכים בחוץ. זימנו אותם לשעה תשע. ועוד מעט 12. הם עומדים כמו דבוקה אחת, מאוחדים בצרה הגדולה שנפלה עליהם. מספרים זה לזה על הילדים, "ילדים טובים", " מי היה מאמין", " לא יכול להיות כזה דבר".
אחת האמהות מוציאה אפילו תמונות של נכדים שאך נולדו, ומראה לאנשים הזרים שהגורל הפגיש ביניהם. ככה זה כשנולדת לה קרבה, אפילו באולמי בית המשפט. ולא, לא, לא. בשום אופן הם לא מתראיינים עכשיו. חס וחלילה. בשעה 12 מביאים את הנאשמים מבית המעצר. שלושה נערים צעירים כל כך, צנומים, כולם כפותים. פרצופם חתום, חסר הבעה. תלמידי י"א שגרתיים. ההורים מחבקים ומנשקים אותם בחופזה, והשוטר מבקש סליחה, צריך להיכנס פנימה, לאולם בית המשפט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דמעות באבו-כביר
|
|
|
|
|
|
|
"מדובר בבחור צעיר בן 15, לומד בבתי הספר הטובים בעיר", מעיד עורך הדין בני כץ, סנגורו של אחד הנאשמים. "ילד קורא, גולש באינטרנט, משחק טניס, תלמיד טוב. ההורים סיפרו לי שהוא לא מתחצף ולא מרים את הקול ומעולם הם לא נקטו נגדו אלימות. הנער מאוד נרעש מהתוצאה. הוא לא האמין שהיא תהיה כל כך חמורה. יש לו ייסורי מצפון. ברגע שהוא ישתחרר ממעצר הוא רוצה ללכת לבקר את הבחור."
לא, אין לו הסבר. הוא בקושי מדבר. בוכה כל הזמן, מתחנן שיוציאו אותו מאבו-כביר. גנבו לו שם את כל החפצים שלו. אפילו את התחתונים. שלושת הנערים נמצאים באותו תא. זה מקום קשה מאוד. כל התאים שם נמצאים תחת מעקב מצלמות, מחשש לאלימות, פגיעה עצמית והתעללות מינית.
"אני אומר לך, זה בא על המשפחה כרעם ביום בהיר. נכון שהוא היה שותף פיזי במכות, אבל אני ישבתי מול הילד ותאמיני לי, זה סוג כזה של ילד שהיית מאושרת אם הבת שלך היתה מביאה אותו הביתה". גם אביו של נ' אמר כי בבית הוא מחנך לאי אלימות, לסובלנות ולאהבה. הוא סיפר כי ציוניו של הבן היו טובים, והוא עקב אחרי מעשיו כדי שלא ישתמש בסמים, לא יתחבר עם חברה רעה ולא יחזור בשעות מאוחרות. בכלל "שמרתי עליו", אמר האבא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ימים יגידו
|
|
|
|
|
|
|
איזה פחד. נכון או לא נכון, מדויק או לא. השאלה החשובה היא האם להורים יש אופציה בכלל לראות, לחזות אלימות כזאת. כי מי לא מכיר את אותה הבעה אטומה של הילד שנשאל מה מעשיו? את התשובות הקצרצרות להכעיס, את המבטים המתריסים של גיל ההתבגרות, את הדיפת ההורים אל מחוץ לתחום.
"אני לא פסיכולוג ולא עובד סוציאלי, אבל מהניסיון שלי לילדים כאלה יש בעיה בבית. בטוח", אומר דניאל איפרגן, שחקר בני נוער רבים. "לא יכול להיות שילד יתנהג בצורה כל כך אכזרית בלי שיהיה לו חסך בחום ואהבה".
ואולי אתה טועה. אולי הילדים של כולנו יכולים להיות חלק מהאלימות הזאת. "בחיים הילד שלי לא יוכל לעשות מה שהם עשו, לא עם המטען הרגשי שנתתי לו. זה בלתי אפשרי. לא ייתכן שהרוע שהתגלה שם בא משום מקום. גם בשיחה איתם חשתי ניכור. קשה להגדיר אותו אבל כשיושבים מול ילד, אחד על אחד, יש התרשמות בלתי אמצעית, זה שפת הגוף, המבט. באחת החקירות, ביקשו ההורים להביא לילד משהו לאכול. קנו לו שווארמה. ואני מסתכל על הילד. הוא חשוד בעבירה כל כך חמורה ואני לא מפסיק לשאול את עצמי איך יש לו תיאבון לאכול? איך? והוא אוכל ובוכה, ובעצם הופך את עצמו לקורבן. אין לי ספק שיש פה בעיה עם הורים. ימים יעידו ודברים עוד יצופו."
כי אם אתה שותל עץ לימון, לא תצמח פומלה. ואם אתה דואג להשקות ולזבל ולגזום את הענפים, הוא יגדל ישר. תאמיני לי החיים מלאים הפתעות אבל אם הגזע גדל ישר הוא יישאר ישר. כשישבתי מול הילדים האלה, שעשו מעשים זוועתיים, אמרתי לעצמי רק,'רבאק, לאן הגענו'? וזה עוד רק קצה הקרחון. מי יודע כמה תקיפות כאלה מתרחשות ללא ידיעת ההורים או המשטרה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ללא גבולות
|
|
|
|
|
|
|
"בערב", מספרת א', אמו של הנער המותקף, "הרגשתי שהבן והבת הגדולים שלי מסתכלים עליי במבטי אשמה, שאומרים, כאילו את אמא ולא הצלחת לגונן על האח הקטן. היתה לנו שיחה על זה. הם גם כעסו מאוד שלא סיפרתי לסבתא שהיא עמוד התווך של המשפחה. אני רציתי לגונן עליה, ומי יודע אם מרוב רצון לגונן לא עברתי גבול מוסרי בתוך המשפחה. הילדים חשבו שעברתי בזה שלא סיפרתי לה. השיחה היתה קשה לי מאוד."
"זה הכל סיפור של חציית גבולות. שמעתי ברדיו שאומרים על אחד התוקפים שהוא היה ילד טוב. תלמיד מצטיין. גם על רעי חורב אמרו את זה. ואני עדיין חושבת שהבעיה מתחילה אצל הורים שלא מציבים גבולות לילדים ולא יודעים מה קורה בחייהם. לילדים היום יש רק זכויות. אין חובות.'אל תיכנסו לחדר שלי', ' זה לא עניינכם', כל אחד עם הפלאפון שלו. הולכים וחוזרים בלי הגבלה. דור עצמאי. וההורים כולם במבוכה היכן לשים את הגבולות. גם אנחנו בשלב מסוים החלטנו להתערב ולהציב גבולות לבן שלנו. וכשהצבנו ראינו שזה מפריע, אבל באותה מידה גם מקל."
"במקרה שלנו, ד' הוא ילד של תנועת נוער, הוא שייך למיעוט הזה שהולכים גם להדריך. זה לא ילד מועדונים והוא לא מסתובב ברחובות. אבל רבים אחרים יוצאים להסתובב והורים אינם יודעים בכלל לאן. גם הילדים האלה שתקפו את הבן שלי, לא ידעו מה הגבולות. אני כל הזמן חושבת כמה המילה הזאת'גבולות' טעונה. ואיך נדמה שכולם חוצים אותם כל הזמן".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ילד בצמר-גפן
|
|
|
|
|
|
|
בלילה יצאה אמו של ד' לראות את הקיוסק ואת המקום שבו הותקף בנה. היה חושך ובעצם לא ראו דבר. את פיסת העיתון ועליה הידיעה על מעשי האלימות, שתלויה על לוח המודעות בפיצה שממול, לא ראתה. חוץ מהפיסה בת השבועיים הזאת, לא נותר רמז מוחשי.
בשכונת נווה-ישראל שממול, שכונת מגוריהם של הנערים החשודים, איש לא שמע על המקרה. רק ילד אחד, אמר, "אה, אלה שהרביצו לפריק? לא, לא מכיר". ביום שלישי שוחרר ד' מבית החולים וחזר הביתה. אמו לא משאירה אותו לרגע לבד בבית. כל המשפחה שרויה בתחושה כאובה, לחוצה, מודאגת מאוד, בעיקר בגלל מצבו הפיזי של הבן.
"כריתת הטחול יצרה בעיה אדירה במערכת החיסון", אומרת האם. יצאנו מבית החולים עם רשימת חיסונים שאין לה סוף. לכל אמא שיש ילד חולה, עם חום 38, היא נותנת לו אקמול. אצלנו חום של 38 מריץ אותנו היישר לחדר מיון. מה יש להגיד, ילד צעיר שמתחיל כך את חייו, איזה כאב לב. לכי תשמרי על ילד כזה בצמר גפן. איך אני יכולה?".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כל האמת
|
|
|
|
|
|
|
מהחקירה: "הוא המשיך לשכב על הכביש ואז נ' תפס את הבחור הזה בכתפיים, הרים אותו חצי גובה כזה ונתן לו בעיטה חזקה בכל הכוח לבטן ואמר לו,'פעם הבאה אנחנו נזיין אותך'. מהבעיטה הוא עף אחורה על הכביש. כשהוא שכב שם א' נתן לו בעיטה חזקה בראש. ואז הם אמרו בואו בואו מהר, איפה שיש פיצה האט, ממול לקיוסק. לקחו אותנו לשם ורצו כזה - אני אמרתי לא. עזוב, אין לי כוח אליהם, בוא נלך. . . והם חיפשו עלינו כסף, בדקו על הגוף ואז הלכנו. וזהו, זה מה שקרה, זו כל האמת. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
