 |
/images/archive/gallery/149/413.jpg ''השטח המשוחרר, היכנסו בשלום ובביטחון''. כתבת מעריב על רקע שלט הכניסה בנקורה.
צילום: שרי רובר  |
|
|
|
|
| כתבת מעריב מדווחת מארץ הפחד והייאוש של חיזבאללה - בין מארג'-עיון לשבעא |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי רובר
6/8/2004 8:09 |
|
|
|
|
|
|
|
פעם היו פה חיי לילה תוססים, תנופת בנייה, מסעדות מלאות והרבה מכוניות - היום שולטים פה השקט, הפחד והייאוש. ברוכים הבאים לחיזבאללנד.
הנוף ההררי עוצר הנשימה והשקט המופתי אינם מסגירים דבר, אבל מבט אחד בעיניהם החשדניות של תושבי דרום לבנון או סיור קצר בשטחה הדרומי של ארץ הארזים מגלה הזנחה, עוני ובעיקר תקוות מנופצות. "חיזבאללה הרס הכל", מסביר אחד התושבים שחושש להזדהות, "עכשיו הכל מת".
מסע של יומיים בדרום לבנון הוא מסע אל העבר. הרצועה שבין נהר הליטני עד לגבול הישראלי היא בעיקר חוויה מורטת עצבים למי שמחזיקה דרכון ישראלי, גם אם הגיעה בחסותם של אנשי יוניפי"ל בדרכון זר. כולם נראים אותו דבר, באותם זקנים שחורים, אותו מבט של חשדנות ורצח בעיניים ואותם רובי קלצ'ניקוב.
פעם המקום הזה היה שטח ישראלי כבוש, אבל היו כאן הרבה יותר חיוכים. בביקורים קודמים שלי כאן מאז שנות ה-80, אפשר היה לראות תנופת בנייה, אנשים עובדים, כפרים ועיירות שוקקי חיים. כעת ירד על דרום לבנון מעטה של נרגנות, של חיים תוך תחושה של השלמה עם העובדה שמה שהיה כבר לא יחזור, וצריך להסתדר עם מה שיש.
כמו אותו קבלן מדוכדך שפגשתי על הגבול, כמה מטרים מנקודת תצפית ישראלית, שבונה עם שני פועליו
אנדרטה לזכר הרוגי החיזבאללה. הוא נראה בן 60, ולא מוכן להזדהות. מה המצב? אני שואלת, והוא עונה: "המצב גרוע. אין עבודה, אין בנייה. מי שרק יכול עוזב את האזור".
"היה טוב יותר בזמן שלטון ישראל?" אני מקשה. האיש מסתכל סביב בחשדנות, מוודא שאף אחד לא מקשיב. "בטח", הוא אומר בשקט, "אז היתה עבודה בשפע. עבדנו, הרווחנו יפה מאוד. היה שגשוג כלכלי". והנהג הלבנוני שלי ממלמל: "חיזבאללה הרס הכל. האזור מת".
בכניסה למדינת חיזבאללה, מצפון לנאקורה, מאיישים את המחסום צעירים מזוקנים חמושים. החשדנות היא התכונה העיקרית שאני מזהה. הנהג מסביר להם שאני עיתונאית שהגיעה לבקר את כוח האו"ם, ורק לאחר בדיקה בקשר עם המפקדה שלו אי שם, מאפשר לנו מפקד המחסום לרדת דרומה. שלט ענק מקדם את פני הבאים עם הכתובת באנגלית ובערבית: "ברוך בואכם לשטח המשוחרר".
טיפוח פני הנוף בגרסת המקום מתמצה באלפי דגלי הצהוב של הארגון השיעי, ואינספור דיוקנאות של השייח' חסן נסראללה. לגיוון מוצגות תמונות רבות של לוחמי חיזבאללה שחוסלו בידי צה"ל לפני היציאה מלבנון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
האנדרטה שמקים החיזבאללה לזכר לוחמיו במארג'-עיון. צילום: שרי רובר
|
|
|
 |
|
 |
|
האופטימיסט הפך לריאליסט
|
|
|
 |
|
|
|
התחנה הבאה: צידון. לבנוני אופטימי בנה כאן מלון מודרני ויפה בחוף הים. מישהו בטח הבטיח לו ששלטון חיזבאללה יביא המוני תיירים. ב-50 דולר ללילה מקבלים פה חדר נאה עם יציאה ישירות לחוף הים.
במלון שישה אורחים בלבד, והבעלים שהתפכח מהאשליות לא טורח אפילו לפתוח את המסעדה. אני משוטטת ברחובות העיר שהיתה פעם יפה, בחיפוש אחר מסעדה. המדרכות מחוררות, והעזובה שולטת בכל העיר. הטיילת מוזנחת ומלוכלכת, ללא עצים או פרחים. בין הבתים העלובים מטיילות משפחות עניות, הנשים בכיסוי ראש.
למחרת בבוקר יוצאים לכיוון שבעא עם איש או"ם מפולין. אנחנו מזהים מכונית ובה ארבעה גברים. "אלה מהחיזבאללה", אומר לי הנהג. "הם השולטים בשטח והם עושים ככל העולה על רוחם". אנחנו חולפים על פני נוף הררי עוצר נשימה, ומגיעים לקבוצת מבנים. "כאן זו חוות שבעא", אומר לי הקצין ההודי. "אנחנו נקראים לעזור כאשר עדרים עוברים בטעות לשטח האו"ם, וגם מנסים למנוע הברחות סמים מלבנון לישראל. יש הרבה מערות באזור, והמבריחים מסתתרים בהן".
בדרך חזרה אנחנו עוברים במארג'-עיון, העיירה ששימשה בתור בירה של אזור דרום לבנון בזמן השלטון הישראלי. אי אפשר עוד לזהות את המקום התוסס שבו ביקרתי ב-1980. מארג'-עיון מודל 2004 היא עיירה רדומה, שקטה עם תושבים שפניהם מביעות עצב מהול בהשלמה עם גורלם.
|
|
|
|
|
|
|  | | חוות שבעא. צילום: שרי רובר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
