 |
/images/archive/gallery/148/321.jpg הדמיה.
צילום ארכיון: ברקאי וולפסון  |
|
|
|
|
| משהו לא טוב קורה למאבק החברתי: גזרות האוצר
הולכות ומחריפות, אך מספר ההפגנות בירידה.
הפעילים מסבירים: הציבור עייף, מפוחד ומדחיק |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
גיל חורב
16/8/2004 8:12 |
|
|
|
|
|
|
|
הגזירות הכלכליות הקשות הכלולות בתקציב לשנת 2005 העלו את הציפייה למחאה עממית רחבה. אלא שלפי מיעוט ההפגנות ומשמרות המחאה בנושא – נראה שבדיוק כמו בשנה שעברה, גם הפעם יצליח שר האוצר, בנימין נתניהו, להעביר את התקציב בהליכה.
המוסד לביטוח לאומי והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) פרסמו לאחרונה דוחות על התרחבות
הפערים המעמדיים בחברה הישראלית בשנה האחרונה. למרות שמספר נפגעי מהתקציב הולך וגדל, למעט הפגנת עובדי הרשויות אתמול ומשמרות מחאה ספורות ביום חמישי, לא נרשמו כל פעולות מחאה.
אז להיכן נעלמה המחאה?
"אין תשובה טובה", אומר רן מלמד, המשנה למנכ"ל עמותת "ידיד" שמסייעת לאוכלוסיות מוחלשות להגן על זכויותיהן, "אין ספק שישנו ייאוש שנובע מדבר אחד – התחושה שהממשלה עושה מה שהיא רוצה ושלא מעניין אותה מה האזרח מרגיש או חושב".
מלמד מבצע בחודש האחרון מאמצים אינטנסיביים לחדש את המחאה החברתית. ואולם, נראה שעצומות מחאה, מיצגים ו"סעודות אחרונות" בערי הפריפריה אינם מרתיעים איש באוצר, בוודאי כאשר הן זוכות לסיקור תקשורתי מצומצם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איילה סבג (משמאל) באוהל המחאה של האמהות החד-הוריות. צילום ארכיון: פלאש 90
|
|
|
 |
|
 |
|
יפי הנפש והלביאות
|
|
|
 |
|
|
|
"אני עדיין מבכה את חורבן המאבק של האימהות החד-הוריות בשנה שעברה", אומרת איילה סבג, פעילה חברתית שהנהיגה את "הלביאות", קבוצת אימהות חד-הוריות מירושלים ובאר-שבע שסירבו להיכנע לאחר כישלון מאבק האימהות ונקטו בקו מיליטנטי כנגד הממשלה.
אבל גם ה"לביאות", שנקטו בפעולות פרובוקטיביות כמו גניבת מוצרים בסופר וניסיון לשדוד את מזנון הכנסת, השהו את פעילותן. "אני לא אעשה מעצמי צחוק ואצא עם שלושה אנשים להפגין", סבג מוסיפה, "מרוב ייאוש ודיכאון, אין לאנשים כוח לצאת החוצה היום".
לדברי סבג, כאשר ביקשו האמהות לנקוט בקו רדיקלי בשנה שעברה כדי לסחוף אחריהן את המוני "נפגעים הגזירות", הן נחסמו על ידי אותם הגופים החברתיים שמנסים היום ללא הצלחה להחיות את המאבק.
סבג: "הם היו יפי נפש ורצו מאבק תרבותי. ראינו מה יצא מזה. ויקי קנפו חזרה למצפה רמון כלעומת שבאה. אם היינו מתפרעים, יושבים על הכביש ודורשים את הזכויות שלנו, היינו מצליחים לנצח אותם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אין הזדהות בין העובדים"
|
|
|
|
|
|
|
"תפקידנו לא לחסום כבישים ולהנהיג מחאה מיליטנטית", משיב מלמד לטענות סבג. "כישלון מאבק החד-הוריות החזיר אותנו כמה צעדים אחורה. הסיבות לקושי הן שאין הזדהות בין העובדים החזקים לחלשים ובין העובדים למובטלים. כנראה שאם אין מנהיג כריזמטי - צריך ללכת בדרכים אחרות".
לסבג יש תיאוריה משלה להיעדר המחאה החברתית: "ילדים שסובלים מילד אלים שמכה אותם, נבהלים ומסתגרים בתוך עצמם. כשמציעים להם עזרה, הם מפחדים. הם חוצים את הכביש כשהם רואים את הילד האלים ומנסים להדחיק את הבעיה. זה המצב שבו נמצאים האנשים היום: הם מסתגרים בתוך עצמם, מחליפים ערוץ בטלוויזיה ולא קוראים עיתונים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עו"ד לינדה עפרוני. צילום: ראובן קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
תהליך הדחקה
|
|
|
|
|
|
|
לפני כחודשיים סיפר מנכ"ל הביטוח הלאומי, ד"ר יגאל בן-שלום, על ההפתעה באוצר בשנה שעברה מהקלות היחסית שבה הצליחו להעביר את הגזירות הכלכליות - ובראשן הקיצוץ המסיבי בקצבאות הביטוח הלאומי.
ד"ר לינדה עפרוני, עורכת-דין וכלכלנית המתמחה בשוק העבודה, מסכימה: "גם אני נדהמתי שהקיצוץ בשנה שעברה עבר ללא מחאה משמעותית. זה נובע ממדיניות של הפחדה. כדי למנוע מחאה ציבורית קדם להחלטה על הקיצוץ מסע הסתה נגד מקבלי הקצבאות: 'הם בטלנים, הם לא עובדים, לא מגיע להם'".
"ציבור הנפגעים חש אינטואיטיבית שאין ביכולתו להשפיע על המצב ושזה גדול עליו", אומרת עפרוני, "אנשים שאני פוגשת בהרצאות שלי על הנושאים האלו אומרים שהם מבינים שהם נמצאים בתהליך הדחקה של המצב. לפעמים הם אפילו כועסים עליי שאני מזכירה להם את מה שהם מנסים להדחיק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין בשורה
|
|
|
|
|
|
|
לקראת סוף החודש צפויים הארגונים החברתיים לחדש את מאבקם נגד התקציב. המארגנים מקווים שפעולות המחאה ילכו ויתגברו, וששיאן יגיע לקראת הבאת התקציב לאישור הכנסת.
אך אם לשפוט על פי המחאה שהצליחו הארגונים לארגן עד כה, נראה שאין בשורה: המחאה, יצירתית ככל שתהיה, לא תשפיע הרבה על מדיניות הממשלה.
אולי דווקא משאיות האשפה שמתכננים עובדי הרשויות להעמיד מול משרד האוצר יעשו את העבודה טוב יותר מכל עצומה, מיצג או משמרת מחאה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
