 |
/images/archive/gallery/148/679.jpg אלון פנקס.
צילום ארכיון: אי-פי  |
|
|
|
|
| אלון פנקס, לשעבר קונסול ישראל בניו-יורק, מדבר על סילבן, ניו-יורק ופוליטיקה. רגע לפני שהוא מצטרף
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בן כספית
3/9/2004 7:00 |
|
|
|
|
|
|
|
ביום ראשון, ה-9 בספטמבר 2001, נחנך בית הכנסת הרפורמי המרכזי החדש במנהטן בטקס גדול, בהשתתפות כל שועי הכרך. ארבעה גושי בניינים במפגש בין שדרות לקסינגטון לרחוב 55 נסגרו על ידי המשטרה לקראת האירוע. הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק, אלון פנקס, מצא את עצמו יושב ליד ראש העיר, רודי ג'וליאני. לפתע החלה האדמה לרעוד.
"מה אתה אומר", שאל פנקס את ג'וליאני, "זה קו מספר 6 או קו 4? " ( של הרכבת התחתית שעוברת באזור, מתחת לאדמה). " לפי המהירות", התלוצץ ג' וליאני, "זה 4". פנקס נאנח. "חבל שאנחנו לא עליה. היא נוסעת ליאנקי סטדיום (איצטדיון קבוצת הבייסבול' יאנקיס' של ניו יורק) ". "אני יודע שאתה אוהב בייסבול", אמר ג'וליאני, "איך זה שאף פעם עוד לא ישבנו לדבר על המשחק הזה?".
פנקס לא התבלבל. "אתה האיש העסוק בינינו". ג' וליאני הרים את הכפפה."תראה,מחר יום שני, יש לי דיון תקציב. תתקשר למזכירה שלי ונקבע פגישה ליום שלישי בבוקר. רוב היום שלי פנוי, נוכל לדבר". הם
לא נפגשו ולא דיברו. ביום שלישי בבוקר, בשעה 8:46, התרסק המטוס הראשון אל תוך אחד משני הבניינים התאומים בניו יורק. היום הפנוי של ג'וליאני הפך להיות אחד הימים העסוקים בהיסטוריה החדשה של אמריקה.
פנקס עצמו היה באותה שעה בארוחת בוקר שקיים שר התחבורה, אפרים סנה, עם אנשי הליגה נגד השמצה. אחרי כמה דקות השתעמם, יצא, וראה את השומר בבניין מציץ בטלוויזיה קטנה שבה ריצדה תמונה בלתי אפשרית: אחד התאומים עולה באש. מאותו בוקר, הכל השתנה. ג'וליאני כבר לא ראש העיר, סנה לא שר התחבורה, ניו יורק נולדה מחדש מתוך האפר, אמריקה הפכה תקליט, העולם נגרר למלחמה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
A למלך עבדאללה
|
|
|
 |
|
|
|
"ככה הכל התחיל", אומר פנקס, "בתשע כבר הייתי במשרד, בתשע ושלוש דקות התנגש המטוס השני במגדל השני, את זה כבר ראיתי בשידור חי בטלוויזיה. ואז הגיע העשן. אין מה לעשות. קיבלתי עיר עם שני בניינים גבוהים, אני מחזיר אותה בלעדיהם. גם בספורט לא הועלתי כאן. קיבלתי את היאנקיס עם שלוש אליפויות רצופות, אני מחזיר אותם עם שני הפסדים בסדרות הגמר".
אין נושא שאלון פנקס לא יכול לצחוק עליו. הוא אדם שנון, מהיר, רהוט, אינטליגנטי. כמעט כל משפט שלו מסתיים בפאנץ' ליין. לפעמים נדמה שהחיים של פנקס הם פאנץ' ליין מתמשך. הוא מרואיין חלומי, לא מסוגל לשעמם בשום נושא, מספק את הסחורה קצר, אלגנטי ובדרך כלל גם מגלגל מצחוק.
בסוף יולי סיים פנקס שלוש שנים וחצי כקונסול כללי בניו יורק. בזמן הזה התחלפו בארץ ארבעה שרי חוץ. הוא עלה לכותרות בהתכתשות הפומבית עם האחרון שבהם, סילבן שלום (ועוד נחזור אליה). מברקיו שעסקו ב"מנהיגותו הצ'רצ'יליאנית של השר", או ב"מתקפת השרים המבקרים בניו יורק על אוכלוסיית הסלמון בים הצפוני" נכנסו כבר מזמן לפנתיאון משרד החוץ.
בניו יורק לא ישכחו אותו כל כך מהר. מאז ימי בנימין נתניהו לא היה כאן נציג ישראלי מרשים כל כך. פנקס הוא נתניהו משופר. בנוסף לאנגלית הרהוטה והשליטה המוחלטת בסודות הטלוויזיה, הוא גם מכיר מקרוב את המושגים האמריקניים הבסיסיים ביותר ומדבר אל הניו יורקרים בשפתם וגם מצחיק אותם מאוד.
פנקס, 43, נולד בתל אביב, גדל ברחובות ( " שיחקתי כדורגל בנוער של הפועל מרמורק" ). מגיל שמונה עד 11, השנים המעצבות, שהה עם משפחתו בניו יורק במסגרת שליחות. מכאן האנגלית, מכאן האהדה לפוטבול, לבייסבול ולכל מה שמסמלת התרבות האמריקנית.
הוא התגייס לשריון, היה מט"ק באוגדה שעליה פיקד אז אהוד ברק (גם אליו עוד נחזור), השתתף במלחמת לבנון ( "הפעם הראשונה שעבדתי עם שרון" ), ודווקא בוויכוחים היה בעד שר הביטחון השנוי במחלוקת (אז). אחרי השחרור למד בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית ויצא שוב לארצות הברית,שם עשה בג' ורג' טאון תואר שני ושלישי ביחסים בינלאומיים ופוליטיקה אמריקנית, התמחותו הגדולה עד לרגע זה.
"למדתי בחוג שנה אחרי פטריק יואינג, 12 שנה אחרי ביל קלינטון. הייתי עוזר הוראה ומתרגל אצל מדלן אולברייט. אני זוכר סטודנט שנה ראשונה נמוך, מוצק ואינטליגנטי שישב בשורה הראשונה וענה לשם עבדאללה. היום הוא מלך ירדן. הוא כתב עבודת סיכום על פעולות התגמול של ישראל ונתתי לו ציון A כדי לא להיות מכשול לשלום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהתרגיל המסריח ועד סילבן
|
|
|
|
|
|
|
פנקס חזר מג' ורג'טאון אל תוך התרגיל המסריח של פרס והפך ליועצו המדיני של ראש האופוזיציה (פרס). אחר כך הפסיד פרס בפריימריס לרבין, שניצח את שמיר, ופנקס הפך ליועצו המדיני של שר החוץ (פרס).
אחרי יותר משנה עזב והפך לכתב מדיני וצבאי, וגם פרשן, בעיתונים "מעריב", "ג'רוזלם פוסט" ו"דבר". אז החלה להירקם הידידות עם מי שהיה רמטכ"ל, אהוד ברק. אחרי רצח רבין מינה פרס את ברק לשר החוץ, ופנקס נקרא שוב אל הדגל והפך ליועצו המדיני (של ברק). מאז ,הם קרובים קרובים.
בינתיים הפסיד פרס לביבי, פנקס נשאר יועצו המדיני של ראש האופוזיציה (ברק), בילה איתו את קמפיין 99', ואחרי הניצחון הפך ליועצו המדיני של שר החוץ (דוד לוי). לוי התפטר מממשלת ברק באוגוסט 2000, שלמה בן-עמי החליף אותו, פנקס נשאר יועצו המדיני של שר החוץ (בן-עמי) ופיתח איתו כימיה מיוחדת. לבקשת ברק מונה, בינתיים, כקונסול הכללי בניו יורק.
"מינו אותי ביום שברק הכריז על בחירות, אבל יצאתי לניו יורק כעבור ארבעה חודשים". למה? כי הקונסול המכהן, שמואל סיסו, עתר לבג"ץ בדרישה לקבל עוד שנת שירות בתפוח הגדול (לוי הבטיח לו). בפברואר ,חודשיים לאחר שהגיע לניו יורק, הובס פטרונו של פנקס (ברק) בבחירות. מעמדו התערער.
שלטון חדש, בעל בית חדש (שרון), אלא מה? שר חוץ ישן (פרס). חוץ מזה, מהר מאוד התברר גם לשרון שיכולותיו של פנקס בזירת ההסברה לנוכח העימות שאליו נקלעה ישראל, הופכות אותו לנכס לאומי. בין ראש הממשלה לבין פנקס מתקיימים, עד היום, יחסים טובים. שרון גם התקשר לפנקס לאחר התפוטרותו. את פרטי השיחה ההיא מסרב פנקס להסגיר. ההנחה היא שלא נאמרו בה, משני הצדדים, מילים טובות על סילבן שלום.
ואז נערכו בחירות חדשות. סילבן שלום, כאמור, מונה לשר החוץ. השאלה היתה מה לעשות עם פנקס. שלום חיפש מינוי פוליטי, אבל לא מצא. לאחרונה נדחתה הצעתו למנות את עפרה פרויס לתפקיד, לאחר שזו נמצאה לא מתאימה. לו זה היה תלוי בשרון, היה פנקס ממשיך לכהן עד הרגע הזה. אלא שזה לא היה תלוי בשרון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלוש שנים וחצי
|
|
|
|
|
|
|
בוא נעשה קודם סדר בפרשת ההתפטרות שלך, המחאה נגד סילבן שלום, המברק המפורסם. "מעולם לא ביקשתי הארכת חוזה. בדצמבר 2002 תם החוזה הראשון שלי לאחר שתי שנות כהונה, פרס האריך אותו בשנה. בדצמבר 2003 תם החוזה פעם נוספת. סילבן היה שר החוץ. מאז האריכו לי את החוזה מדי חודש בחודשו, ב-30 יום.
"אני נמצא כאן עם משפחה, עם שתי בנות קטנות שרשומות לקייטנות ולבית ספר. בינואר-פברואר עבדתי בכלל בלי חוזה, האריכו לי במרס בחודש קדימה וחודשיים אחורה, בדיעבד. אני בסך הכל ביקשתי מהשר ומהלשכה שלו לדעת מה קורה איתי. שאלתי אותו פעם אחת, שאלתי את הלשכה פעם שנייה. עד היום לא קיבלתי תשובה.
"האריכו לי במרס, באפריל, במאי, ביוני. ב-30 ביוני התקשרו אלי מהלשכה כדי להגיד לי ששר החוץ בכלל לא מוכן לשמוע על הארכה, שאותה אף פעם לא ביקשתי, וטענו שאני רק מחפש להמשיך כמה חודשים כי אני בונה על הקונספירציה של ממשלת אחדות שתחזיר את פרס למשרד החוץ.
"ב-2 ביולי קיבלתי מכתב שבישר לי ששר החוץ מאריך את כהונתי ב-30 יום נוספים, ומציין שעלי להיערך לסיום השירות בתום המועד הזה. צלצלתי למשרד ושאלתי אם מדובר בסוף תפקיד, בסוף יולי. אמרו לי לדבר עם שר החוץ. הילדות כבר היו רשומות לבית הספר, שמתחדש כאן באוגוסט.
"באותו יום, ה-2 ביולי , הגיע שר החוץ לכאן לביקור רשמי. פגשתי אותו בשדה התעופה. ניסיתי לדבר איתו, לא הצלחתי. הוא המשיך לוושינגטון, משם לנוח בהמפטונס, אחר כך חזר לניו יורק. לקחתי אותו כאן לשתי פגישות עבודה. אחר כך ישבנו שעה בלאונג' של אל על בניוארק כשהוא חיכה לטיסה.
ביקשתי ממנו לדבר על סיום השירות. הוא היה עסוק בטלפון הסלולרי, דיבר עם הארץ, אלה היו הימים של פרשת פריצקי. לא ויתרתי. הלכתי איתו עד המטוס ונתתי לו ביד מכתב התפטרות. זו היתה התפטרות מחאה חסרת משמעות, שהרי פוטרתי בהתראה של 30 יום, אחרי שלוש שנים וחצי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"התנהגות בזויה"
|
|
|
|
|
|
|
תקופה ארוכה. "בניגוד למה שהוא אומר כל הזמן, לא הייתי כאן ארבע שנים. ולא ביקשתי הארכה. לדעתי מגיעה לי, כמו לכל שגריר, התנהגות ראויה יותר, מנומסת יותר, אחראית יותר. לא היה לי שום דבר נגד סילבן במישור האישי.
"הוא רוצה מינוי פוליטי? מותר לו. הוא היה יכול להודיע לי בסוף החוזה שהוא מאריך לי עד הקיץ, וזהו. הייתי מתכונן, לוחץ לו יד, מודה והולך הביתה. ככה צריך להתנהג. שרים וחברי כנסת מהליכוד התקשרו אלי אחרי הסיפור והגדירו את ההתנהגות שלו כבזויה".
זו היתה הסיבה למברק החריף ששיגרת למשרד החוץ, שבו כינית את סילבן "מנהיג צ'רצ'יליאני"? "לא. המברק הקיף ארבעה עמודים וסיכם את שליחותי כאן. פסקה אחת עסקה בשר החוץ. כתבתי על מצבו של משרד החוץ ומצבה של ישראל כאן, באמריקה. אנשים יעצו לי לא לתקוף את שר החוץ עכשיו, למרות שאני צודק. לשמור את זה להזדמנות אחרת. דיברו על העתיד הפוליטי שלי.
"התשובה שלי פשוטה: אי אפשר להיות בסדר עם כולם כל הזמן ולהניח שזה יפורש כהתנהגות אצילית או ממלכתית. בסוף זה יפורש כחולשה. הוא התנהג כמו שהוא התנהג, ואני כתבתי מה שכתבתי באופן מפוכח, מקצועי, אבל בדם לבי, בתחושה עמוקה שיש רגעים בחיים שבהם אתה צריך לעשות מה שאתה צריך לעשות, וכל השאר בטל. הביקורת שלי היתה עניינית. במישור האישי, סילבן לא מעניין אותי יותר".
לא מדויק. במישור האישי, סוחב פנקס את טראומת סילבן. בשיחות סגורות, עם חברים, הוא מדבר על שר החוץ במונחים קשים. על הבושה שהוא גורם, לכאורה, לישראל. על גינוניו. איזה הבדל, אומר פנקס לחבריו, בין אהוד אולמרט, ביבי, לימור לבנת, אביגדור ליברמן, כל האנשים האלה שבאים לכאן, עובדים כמו חמורים, מייצגים אותנו בכבוד, לבינו. מהם אני לומד כל הזמן. בכל ביקור. ממנו אין לי מה ללמוד.
ועוד משהו הרגיז אותו. לאחר הפרשה, קיבל המון טלפונים. אנשים הזדהו. יצאו להגנתו בתקשורת. אהוד אולמרט, למשל. אפילו אורי דן. מילים חמות שמע גם מראש הממשלה ומאנשיו. ומפלגת העבודה? יוק. אף אחד לא קם.
לפנקס כמה חברים טובים במפלגה הזו, אבל הם נעלמו. אחר כך, בשיחה עם פרס, קיבל את ההסבר. "מה אתה חושב", אמר לו השועל הזקן, "הם כבר יודעים שאתה מתחרה בהם. במפלגה הזו אף אחד לא עוזר לאף אחד".
פנקס יודע עם מי יש לו עסק. "שמע", הוא אומר, "אני עבדתי עם שלמה בן-עמי. נקודת השבר שלי ממפלגת העבודה היתה כששלמה, שהוא פיגורה בינלאומית, הודיע על פרישה. אף אחד במפלגה לא קם ואמר לו'שלמה, תישאר'. זה היה רגע לא נדיר של עליבות נפש. אני נעלבתי בשבילו. מאוד. סידרו לו לימוזינה שייצא לשדה, שיטוס ללונדון, העיקר שיילך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרס תחילה
|
|
|
|
|
|
|
בוא נדבר על האנשים שעבדת איתם. תתחיל עם פרס. "המדינאי הכי מבריק, האיש הכי סקרן. כשעבדתי עם ברק, אחרי שפרס הפסיד, הוא לא דיבר איתי ארבע שנים. עד היום, כשהוא רואה אותי, במקום מה נשמע הוא אומר לי שבגלל החבר שלי אין משא ומתן, ויש טרור, והמפלגה התרסקה. אבל מעבר לזה מדובר במנהיג עם יכולות אינטלקטואליות נדירות, ואם יש דבר מכוער במדינה הרי זו ההתייחסות אליו".
אהוד ברק. "האיש שלי. מיי מן. אני מאוד מקווה שיחזור מתישהו להיות ראש ממשלה. אם זה יקרה, אני אהיה שם בשבילו. אעשה מה שירצה ממני. לברק יש יכולת קבלת החלטות ואומץ לב אינטלקטואלי ומדיני שאין שני להם. קח את היציאה מלבנון. היום זה מובן מאליו. אבל היה איש אחד שהחליט, קם ויצא, מול כל האזהרות והביקורת. אותו דבר ניסה לעשות בקמפ דיוויד. ועם הסורים, אני הרי הייתי שם, גם בעניין הזה אני איתו. להאשים אותו שפחד ללכת עד הסוף זו בורות. הוא בדק את המשוואה האסטרטגית, מה יקבל ומה ייתן, ועצר. הוא צדק שניסה וצדק שלא המשיך".
ומה עם ההתנהגות האישית שלו? הרי אתה בעצמך קורבן שלה. כל השנים היית איתו באופוזיציה וכשעלה לשלטון זרק אותך לדוד לוי. "שטויות. לקח לי זמן להבין, אבל הוא עשה את המעשה הנכון. זה עניין של דימויים וציפיות. מי שחשב שברק הוא האלוהים והתקווה הלבנה הגדולה, ואז גילה שלא תמיד הוא אומר בוקר טוב, התאכזב. מי שהיה מודע לחסרונותיו, לחסר האמוציונלי שלו, ראה בו מנהיג מגובש שיודע, או לפחות חושב שהוא יודע מה הדבר הנכון, לא התאכזב. אני כזה. מולי, מילה שלו היתה תמיד מילה והבטחה היתה הבטחה".
בן-עמי. "שר החוץ האולטימטיבי. אדם עם יכולת, הבנה כוללת ומשולבת של מדיניות חוץ. לדעתי, האכזבה שלו בקמפ דיוויד מהפלשתינים היתה דרמטית הרבה יותר ומרחיקת לכת מהאכזבה של ברק".
דוד לוי. "חוויה לעבוד איתו. נתקלתי באדם שלא הכרתי, מנוסה מאוד, קדנציה שלישית כשר חוץ, עם יכולת קריאת מצבים פוליטיים ומדיניים יוצאת דופן, עם אומץ. לא היה קל להגיד חודשיים לפני קמפ דיוויד שזה לא יילך. הוא אמר את זה, והוא התפטר. הייתי איתו במשא ומתן הבינלאומי לפני היציאה מלבנון, מול האו"ם. ישראל חבה לו חוב גדול על המשא ומתן הזה".
איך אתה מסביר את כמות השנאה והעוינות בתוך המשולש הזה, ברק, פרס ובן-עמי? "אומרים שאני האדם היחיד שקרוב גם לפרס וגם לברק. בןעמי וברק, אגב, הידקו מאוד יחסים בזמן האחרון. אני אומר לך באחריות שלמרות העוינות, גם פרס וגם ברק מעריכים אחד את יכולותיו של השני".
ואיך אתה, אחרי שאתה קרוב לכל אלה, יכול אחר כך לעבוד אצל שרון? "תראה, כשאדם הולך עשר פעמים בשבוע לטלוויזיה ומדבר לעשרות מיליוני בני אדם, יש גבול ליכולת שלו לדבר נגד אמונותיו. מהר מאוד הגעתי למסקנה שאני מדבר בתוך תחומי הלגיטימיות של המדיניות והאמונות שלי. הרי שרון נבחר בגלל שברק הוכיח שאין לעם ישראל בר שיח למשא ומתן. לקח לשרון הרבה מאוד זמן להגיע למסקנת ההתנתקות, אבל מאז שהגיע, אני איתו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הימין והשמאל פשטו רגל"
|
|
|
|
|
|
|
איך אתה מגדיר היום את עצמך? "מרכז רדיקלי. זה מונח שאני חייב לעוזי ארד, שהיה יועץ מדיני של ביבי. ישבנו ביחד שעות, פירקנו את הבעיות של ישראל לגורמים והגענו למסקנה, שאם אנחנו מסכימים על הרוב, הרי שאנחנו ביחד. הציבור הישראלי התלכד במרכז. הימין פשט רגל, השמאל פשט רגל. שניהם לא רלוונטיים. הרי ההיגיון של השמאל נכשל והימין חולם.
"עוזי לנדאו נלחם עדיין במנדט הבריטי ופייגלין מתבצר על המצדה. האנשים לא מבינים שכדי להציל את המפעל הציוני צריך להתנתק מהערבים. שרון מבין את זה היום. גם פרס. גם ברק, שהבין את זה עוד קודם. אני קורא לזה מרכז רדיקלי, כי הפתרונות רדיקליים, אבל הם באים מהמרכז.
פרס זז ימינה, שרון זז שמאלה, אהוד היה שם. כשאני מגן כאן על הגדר ועל ההתנתקות, אין כבר שום הבדל ביני לבין שרון או אולמרט או מרידור".
אתה מדבר כמו פוליטיקאי. אתה תיכנס לפוליטיקה? "כן. אני חושב שזה נדרש. התופעה הזו של התרחקות מהפוליטיקה, של כוחות צעירים שמסתכלים על מה שקורה שם ומדירים רגליים, מדאיגה אותי. ההחלטה הזו שלי לא קשורה למפלגה כזו או אחרת. הדור שלנו צריך לעשות מעשה. לקבל החלטות.
"אנשים כמו גדעון סער, בוז'י הרצוג, דני עטר (ראש המועצה האזורית גלבוע). אני רואה את עצמי נכלל כאן. לא מזמן היתה כאן הוועידה הדמוקרטית.הופיע בה בחור צעיר,ברק אובמה, שכבש את כולם. חצי שחור, חצי לבן, מועמד לסנאט מטעם מדינת אילינוי,איש מדהים ששידר אופטימיות ומרץ.יש את זה בפוליטיקה האמריקנית. אין את זה אצלנו. איפה האובמה שלנו?חיוניות,חוסר רתיעה מעבודה קשה,ידיעה שפוליטיקה זו הזירה שבה אנחנו אמורים להבטיח את חיי ילדינו".
האופטימיות שלך תלושה מהמציאות. "אסור להרים ידיים. אני יודע מה המחיר. אני משלם אותו כאן כבר חודשיים, למדתי את זה על בשרי. אני מרצה ומופיע כאן למען המדינה, ובישראל אומרים שאסור לי. אני אומר את דעתי על שר החוץ, אומרים לי שזה ממניעים אישיים.
"איך יכול להיות ש-70 אחוז מהישראלים תומכים בהתנתקות, מרכז הליכוד מחליט נגד ואני מסביר כאן שישראל היא דמוקרטיה? אין לנו מה שהאמריקנים מכנים'ממשל טוב'. גוד גוברנמנט. הכל תככני, אישי, יצרי, לא רציני, תלוי ומושפע מהעיתונים של מחר ומהחדשות של שמונה. הופעתי בחדשות? עשיתי. היתה תמונה שלי מהביקור בצרפת? אז אני שר חוץ.
"אז אני חושב שזה לא נכון. אי אפשר לנהל ככה מדינה. הטובים לא הולכים לפוליטיקה? אני יודע. מספיק לי לשמוע את התגובות סביבי כשאני אומר שאני מתכוון לצלול לתחום הזה. אבל זו המדינה שלי, זה הבית שלי, אלה הילדים שלי ושלך. זה נשמע קלישאי, יומרני, צדקני, אבל העניין הזה, המפעל הציוני, די חשוב לי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"להיות תיירי הנרי"
|
|
|
|
|
|
|
אז מה אתה אומר כאן, מי שלא רצה אותך כקונסול יקבל אותך כשר החוץ? "כן. למה לא. אתה מגזים, כמובן". אצל שרון זה הצליח. "בגדול. כמובן, בהנחה שהחלום האמיתי והנשגב שלי כבר לא יתגשם". והוא? "להיות חלוץ מרכזי בארסנל".
אז מבחינתך, ראש הממשלה האידאלי הוא תיירי הנרי? "מה השאלה. אבל בוא נדבר רגע ברצינות. תראה את המצב שלנו. מצד אחד, ההתרפסות. תגיד לי, בשביל מה אנחנו צריכים לזחול למצרים ולירדן שיחזירו את השגרירים שלנו? למה, מה קרה? מצד שני, השחצנות. רק אנחנו נקבע את תוואי הגדר. אחר כך נחטוף סטירה ונחזור לפינה שלנו מבוישים.
"ישראל נעה כמו מטוטלת, בלי בסיס, בלי מדיניות, בלי מטרה מסודרת. אין תפישה כוללת של מדיניות חוץ. מצד אחד, הרעיון הציוני, שהוא לדעתי הכי מופלא שיכול להיות, והקמת המדינה היהודית שהיא לדעתי המעשה הכי צודק ברמה המוסרית וההיסטורית, וההגעה שלה לריבונות, ומצד שני התרבות הפוליטית שלנו. אנחנו אומה נטולת מסורת פוליטית.
"בפעם האחרונה שהיינו ריבוניים, התרסנו נגד האימפריה הרומית בשנת 70 לספירה. אני מוצא הקבלה רבה בין שנת 70 לספירה לבין התקופה שלנו. נכון, נקודת האור היא הדמוקרטיה שלנו. זה פלא שקבוצות מיעוטים של סוציאליסטים, קומוניסטים או כאלה שבאו מדיקטטורות ואוטוקרטיות הקימו כאן דווקא דמוקרטיה. ועוד תחת אש.
"מצד שני, זה קורס. הגיע הזמן לבנות מחדש את היסודות. רציתי להציע כאן לקלווין קליין, כמו בפרק המפורסם של סיינפלד, שינפיק אפטרשייב מיוחד בריח של הבפנים של הוולוו. איזה להיט זה יכול להיות בפוליטיקה שלנו. וברצינות, אני חושב שצריך ללכת למשטר נשיאותי. המערכת הפוליטית הנוכחית לא מייצגת כלום. מרכז הליכוד כמו לשכת מפלגת העבודה, כמו מועצת גדולי התורה.
"יש כנראה משהו באומה היהודית שהוא א-מדיני. אומה עם כושר הישרדות מדהים, אנרגיות, משאבים רוחניים, אבל בכל פעם שהתנסינו בריבונות, הבאנו חורבן על עצמנו. מדברים על שנאת חינם. אני חושב שיש כאן גם חוסר הבנה מדינית. מגיעה לעם ישראל מערכת פוליטית אחראית יותר, שתקבל החלטות, ולא תעסוק כל הזמן בשוליים.
"לכן הקשר שאני רואה בין שנת 70 ל-2004. בשני התאריכים האלה יש התנהגות לא רציונלית, חוסר הבנה של המערכת הבינלאומית, של מעמדנו בה. התרסה וגלגול עיניים וראייה בתנ"ך מדריך מדיני. התנ"ך הוא לא מדריך מדיני, אלא רוחני. הברית בין הבתרים לא נותנת לגיטימציה לשלוט בעזה ולהקים גדר בלב השטחים. מיעוט אלים וקיצוני עלול לשתק אותנו. המערכת נגועה בשחיתות, הבירוקרטיה לא יעילה, החלוקה המפלגתית ארכאית וחסרת משמעות ועל רקע כל זה צריך לקבל החלטות קיומיות. וזה מפחיד אותי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הסברה זה מצב נפשי"
|
|
|
|
|
|
|
המערכת שלנו לא גרועה יותר ממערכות פוליטיות אחרות, באירופה למשל. "כן, זה בסדר שיש לך מערכת פוליטית איטלקית, בתנאי שיש לך גם הבעיות של איטליה. כשאתה ניצב מול הסכנות של ישראל, זה לא בסדר. אין בעולם מדינה עם כאלה בעיות. צריך להבין שלא יהיה כאן סיום סכסוך ב-20 השנה הקרובות.
"פעם הישראליות היתה תפוזים,חרציות,חוף פרישמן,להקת הנח"ל, אריק שרון ואריק איינשטיין. היום הרב עובדיה, ולדימיר מכרמיאל ואני ישראלים במידה שווה. אבל לא תואמים. צריך לקיים כללי משחק והבנה כדי לצעוד הלאה, אחרת הכל יתפרק".
בזמנו יצאת נגד פלישת השרים הישראלים לוושינגטון באמתלות הסברה, שכל אחד דורש פגישה עם קונדוליסה. "כן. אותו מברק שלי, שבו ציינתי שהדבר היחיד שיוצא מכל זה הוא איום על אוכלוסיית דגי הסלמון בים הצפוני. הסברה זה מונח לא רלוונטי. הרצל אמר בבזל שהציונות תצטרך לשכנע את העמים בנחיצותה של מדינה יהודית, ומאז כולנו משכנעים.
"זה לא אומר שכל המסבירים הם ממשיכיו של הרצל. הסברה זה מצב נפשי. כל מי שרוצה תירוץ למשהו, מאשים את ההסברה. התפישה היסודית שלנו שגויה. במקום לבלבל את המוח כל הזמן בענייני צדקנות, ובכמה הערבים רצחנים, צריך להציג את האמת, כל הזמן, גם כשהיא לא נעימה.
"אמינות היא השלב הראשון בדרך להסברה טובה. והתקשורת היא כלי העבודה. במקום להגיד שנבנה גדר איפה שנרצה, צריך לספר על האילוצים, ולהודות שנאלצנו לכרות עצי זית, ושנשתדל לנטוע אותם שוב. ולא לחכות שיגלו את זה לבד.
"ב-2002 שרון החליט לשלוח לכאן שרים למטרות הסברה. המברק שלי היה אמור להוכיח שאין לנו בעיית הסברה בניו יורק. שייסעו לקנדה, לצרפת, לבלגיה, לנורווגיה, לספרד. שייסעו לערים בינוניות עם קהילות בינוניות כמו סיאטל, פניקס, טמפה, מילווקי. כעבור שבועיים אני מקבל דיווח ששישה שרים בדרך אלי. להסברה. על זה כתבתי את המברק ההוא, שמדבר על זה שהערך היחיד של השליחויות הללו הוא ערך קלורי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ניואנסים של זלזול"
|
|
|
|
|
|
|
אתה רוצה להגיד לי שהשרים כאן גורמים רק נזק? "בפירוש לא. כשלימור לבנת באה, היא עובדת קשה. אין אפס. גם אולמרט. כראש עיריית ירושלים הוא היה מסוגל לנחות כאן בשש בבוקר, לעבוד בפרך עד 11 בלילה ולהמריא חזרה. נסיעה כזו לא עולה כסף, מביאה כסף לירושלים. דני נוה עושה עבודה טובה, אביגדור ליברמן סוס עבודה מדהים. גם אפרים סנה מצטיין. כמובן שאף אחד לא משתווה ברצינות שלו לפרס, שגם מגלה תמיד לויאליות מוחלטת לראש הממשלה כשהוא כאן".
מה עם האחרים? "אחרים מרשים לעצמם לפעמים. ניואנסים של זלזול ועד התרסה גלויה נגד ראש הממשלה ומדיניותו. כל זאת כשהם שרים שנתונים למרותו. אפס משמעת, אפס ממלכתיות. יש שרים, כולל כאלה שמכהנים היום, שמסוגלים להגיד כאן ששרון חלש ונכנע לטרור".
בוא נדבר רגע על יהדות ארצות הברית. בעיקר ניו יורק. "לא פשוט. המצב היום הוא של בבל וירושלים. יש שתי ערים יהודיות בעולם: ישראל וניו יורק. כל השאר, מבחינת יהדות, לא רלוונטי. אסור לראות ביהודי ארצות הברית יהודי תפוצות. זו עתודה אסטרטגית. התרומה הכספית שלהם שולית. בטלה בשישים. הם יכולים להקים מגרש כדורסל ברעננה או מתנ"ס בירושלים. ואם מותר להם להביע את דעתם על מה שקורה בישראל, אז לישראל מותר להביע דעה על מה שקורה באמריקה".
איך הסתדרת איתם? "בגדול, מצוין, אבל היו תקריות. בקיץ 2002, בשיא הטרור, התנועה הרפורמית החליטה לבטל את כל מחנות הקיץ של הנוער בישראל. יצאתי ואמרתי שזו החלטה מהירה, פזיזה, נטולת מנהיגות ובטח שנטולת מנהיגות יהודית. הם רתחו עלי, אבל לא נרתעתי. בעוד עשר שנים, כשנשאל איפה הייתם כשהתפוצצנו באוטובוסים,התשובה תהיה שלא הייתם.היה מסוכן מדי".
בוא נדבר על ניו יורק העיר. "שמע, עולם ומלואו. ה-עיר בעולם. אין שנייה לה, אין דומה לה. הכי סובלנית, ליברלית, מתקדמת, ציורית. לכל קבוצה אתנית יש כאן מצעד, סוגרים רחובות וראש העיר צועד בראש. יש 25 מצעדים כאלה בשנה, ובלומברג (ראש העיר) סיפר לי שעוד 15 נדחים בגלל העומס.
"יש כאן את המסעדות הכי טובות, הגלריות הכי איכותיות, התאטרון הנפלא ביותר, האנרגיות, היצירתיות, הבחורות הכי יפות. זו עיר הספורט מספר 1 באמריקה ובעולם. רק כדורגל חסר כאן. כל מה שקורה כאן חשוב. כולם יודעים כאן מי היא הסנטורית, מי יודע מי הוא הסנטור מנברסקה? או מי ראש העיר בקנזס סיטי? אין עוד עיר כזו ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"זקנות יהודיות עם שיער כחול"
|
|
|
|
|
|
|
ואז בא ה-11 בספטמבר 2001. "נכון. והעיר התאוששה ויצאה מזה באופן מדהים. יש כאן מנגנון הדחקה קיבוצי.לפני האירוע היא היתה בעיצומה של התאוששות ושיקום יסודי. הפשע ירד מאוד,הכלכלה קפצה קדימה. ואז זה קרה. היה חשש שתהיה קריסה. שניו יורק לא תקום מזה. שהחברות הגדולות יברחו לפריפריה הבטוחה יחסית. כל זה לא קרה.
"בדיעבד, הכלכלה כאן נפגעה הרבה יותר מקריסת ההיי-טק מאשר מקריסת התאומים. מי שלא היה ביאנקי סטדיום באוקטובר, שלושה חודשים אחרי הפיגוע, כש-57 אלף ניו יורקרים שרים ביחד עם סינטרה'ניו יורק, ניו יורק' ומזילים דמעה, עם כל השמאלץ האמריקני הזה, לא יכול להבין".
איך אנחנו משתלבים כאן? "בספר שאני אכתוב פעם, אני מתלבט אם לכתוב שניו יורק היא העיר הכי יפה בישראל או לקרוא לישראל'הרובע השישי'. מגרש המשחקים הפוליטי פה הוא המשך של המגרש בארץ. כשאתה פה, אתה לא מחוץ לישראל. אתה בתוכה. התקשורת, היהודים, הפוליטיקה הישראלית פעילה כאן, העניין ההדדי.
"ואז, ה-11 בספטמבר הרעיד את הכל. לצערי, ההסברה הישראלית עשתה שגיאה קשה בנושא הזה. כל הזמן באים לכאן פוליטיקאים ומסבירים שכשישראל איבדה 135 אזרחים ישראלים במרס 2002, זה שקול להרג 8,000 אזרחים אמריקנים. נו,בשביל מה צריך את זה? זה טיעון מפסיד. כאילו באנו ואמרנו להם שהאסון שלהם לא גדול מספיק. שהוא קטן עלינו.
"צריך לצאת כבר מהמנטליות הזו. לא הכל סובב אותנו. הפיגוע בניו יורק היה ההתקפה הדרמטית והברוטלית ביותר על הסמל של העולם החופשי, הקפיטליזם, הרוח. והאמריקנים לא אוהבים שבאים ואומרים להם שעם כל הכבוד לסבל שלהם, הוא לא רציני. אבל לך תסביר את זה לפוליטיקאים שלנו. הם ממשיכים. כמה שלא נלחמתי בזה.'עכשיו הם מבינים מה זה טרור, עכשיו הם יבינו אותנו'. זה מיותר, חבר'ה. הם מבינים גם בלי זה. והם הבינו אותנו תמיד".
מבחינתך, הפיגוע בתאומים הקל עליך את העבודה. "תראה, בקרב אנשי התקשורת זה אולי נכון. אבל זה עדיין לא קל. אני מעריך שעשיתי כאן בין 200 ל-300 הופעות טלוויזיוניות. במקומי, בארצי, בבינלאומי, איפה שרק תגיד. זקנות יהודיות עם שיער כחול נותנות לי נשיקה ברחוב ומראות לי תמונות של הנכדה שבדיוק עכשיו לומדת באוניברסיטה בשיקאגו ומאז הצילום רזתה מאוד.
"מצד שני, שייח' סעודי בא פעם לשולחן שישבתי בו עם שמעון פרס ושאל אותו למה אני שונא כל כך את הערבים. מה יש לי נגדם. שגריר מצרים באו"ם, אחמד אבו רייט, עכשיו הוא שר החוץ, אמר לי פעם שביותר מדי הופעות בטלוויזיה זלזלתי בתרבות הפוליטית הערבית. הוא אמר שדווקא אני, שבא מהמזרח התיכון, צריך להבין שיש עוד שיטות חוץ מהדמוקרטיה המערבית. הוא קרא לי גזען".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"העולם מקום מסוכן"
|
|
|
|
|
|
|
נהיית סלבריטי. שיחקת כניצב בפרק של הסופרנוס. "נכון. מזהים אותך במסעדות, נהגי מוניות הודים אומרים לך שגם הם יודעים מה זה מוסלמים ומחזקים את ידיך, התקשורת מנפקת לך בעצם כרטיס כניסה לחברה האליטיסטית, אבל זה על זמן שאול ובזהות שאולה.
"אני הולך למשחק של הניקס ובשורה הראשונה בא אלי מישהו שהוא רופא שיניים יהודי מקווינס, ומישהו שהוא שדרן בסי-אן-אן, והנשיא של היולט פקארד, וגם וופי גולדברג. איתה היה לי דווקא קטע מיוחד".
נו. "היא לא ידעה מי אני, אבל נראיתי לה מוכר והיא אמרה לי בסוף המשחק שאף פעם לא ראתה מישהו שמקלל משריקת הפתיחה עד באזר הסיום כמוני. אמרתי לה,'וופי, אני בא מתרבות אחרת. אצלנו האוהדים מקללים את הקבוצה שלהם'".
מסוכן להיות כאן קונסול ישראלי? "העולם מסוכן היום בכל מקום. אחרי חיסול השייח' יאסין, הייתי בטלוויזיה. שאלו אותי למה הרגנו אותו. אמרתי שזה היה הדבר הנכון לעשותו. אמרו לי שהוא היה על כיסא גלגלים. אמרתי שזה היה כיסא גלגלים מתקתק.
"מיד ביציאה מהאולפן הצמידו לי, בנוסף למאבטח הרגיל, עוד שלושה שוטרים גברתנים ממשטרת ניו יורק. מאותו יום לא יכולתי לזוז בלעדיהם. בסוף באתי והתחננתי שיורידו ממני את זה. אמרו לי מחר. קמתי למחרת, היו כבר חמישה שוטרים. למה? כי חיסלו גם את רנטיסי".
למה היית צריך את הסיפור הזה עם הקונגרס היהודי אמריקני? אומרים שאתה בעצם יורד מהארץ, שתעשה הכל כדי להישאר כאן. "איזה שטויות. רוב הצעות העבודה שקיבלתי כאן נמצאות על הקו בין ניו יורק לישראל.ההצעה של הקונגרס היהודי היתה היחידה שברור ממנה שמרכז הפעילות בארץ.
"החלום שלי הוא להשתמש בבקיאות שלי, שהיא כל הקשור ביחסי ישראל וארצות הברית והיהודים. ואם יש ארגון כזה שרוצה למנות ישראלי לנשיאו, מדוע זה צריך להפריע למישהו? כל הסיפור אמור להיות עד יוני, סוף שנת הלימודים, שאז הבהרתי להם שאני עובר באופן סופי ארצה. הבית שלי זה תל אביב. נקודה".
למה שלא תעבור ארצה עכשיו? "כי כמות ההרצאות והפעילות שהם רוצים שאעשה כאן בשנה הראשונה תצריך שאתנתק מהמשפחה. ומכיוון שהילדות שלי כבר רשומות ולומדות, צריך למשוך את השנה הזו. המדינה נתנה לי 30 ימי התראה לסיום תפקיד כזה, בלי הסתגלות, בלי פיצויים, בלי כלום. ועכשיו אומרים לי שאני לא יכול לעבוד במקצוע שלי. זה בבדיקה של עורכי דין עכשיו ואין לי כוונה להפר שום חוק".
מי השאיר עליך כאן את הרושם הכי גדול? "בפוליטיקה, ללא ספק הילארי קלינטון. אצל היהודים, אלי ויזל. הווארד רובינסטיין, בעל משרד יחסי הציבור הגדול בעיר, הוא בשבילי תמצית ניו יורק. וכמובן, המנג'ר של היאנקיס, ג' ו טורה.
"פעם הזמינו אותו לאירוע של נשים יהודיות אורתודוקסיות. ערב קודם בדיוק רבתי עם חנאן עשראווי בטלוויזיה והיא איימה לנטוש את האולפן בשידור חי. אז אני יושב שם ליד טורה ואני יהודי שישב כבר ליד קלינטון, בלייר, שרדר ופוטין. ואני מתרגש מג'ו טורה יותר. בשלב מסוים אמרתי לו שיש לי חלום, להתחלף איתו בתפקיד ליום אחד. אני אאמן הערב את היאנקיס. הוא שאל אם זה כולל משכורות, ואמרתי לו שלא. רק המשחק של אותו ערב. כמה טעויות אני כבר יכול לעשות במשחק אחד? ואז הוא שאל מה הוא יצטרך לעשות. אמרתי לו שיצטרך להתווכח עם חנאן עשראווי. אז הוא סירב".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
