 |
/images/archive/gallery/162/224.jpg פינוי גופה לאחר הפיגוע הכפול בבאר-שבע, 31 באוגוסט 2004.
צילום:אי-פי  |
|
|
|
|
| 4 שנים ללא רחמים. 4 שנים ללא קווים אדומים. 4
שנים ללא אמון. 4 שנים ללא תקווה. עשר נקודות
ציון ביומן המלחמה שהחלה בראש השנה תשס"א
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
עמית כהן ועמית נבון
17/9/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
מוחמד א-דורה בן ה-12 בכלל ביקש להישאר בביתו שבמחנה הפליטים אל בורייג' שבמרכז הרצועה, אבל אביו התעקש שיבוא איתו לקנות מכונית משומשת בעזה. זה קרה בשבת בבוקר, ב-30 בספטמבר . יומיים אחרי ששרון עלה להר הבית. יום אחרי שפרצו המהומות.
אנשי השביבה שכרו מיניבוסים כדי להוביל מפגינים לצומת נצרים. מוצב מגן 3, שחלש על הצומת, הותקף על ידי מאות. צלפי גבעתי פתחו באש. השוטרים הפלשתינים שהיו שם נצרו תחילה את נשקם, אבל כשההמון הטיח בהם עלבונות וכינה אותם סייענים של היהודים, הם המטירו אש לעבר המוצב. ג'מאל א-דורה ובנו נקלעו בטווח. הטלוויזיה הצרפתית שידרה חי לעולם את תמונות הילד מצטנף בפחד בזרועות אביו, עד שנורה ונהרג.
למרות תחקירים רשמיים יותר ופחות, עד היום לא ברור אם א-דורה נפגע מקליעים ישראליים או פלשתיניים. זה לא משנה. כשהתמונות שודרו, אין ערבי שצפה בהן ולא צרח נקמה. "בנקודה הזו, הבנו שאיבדנו שליטה על המתרחש", אמר מנהיג השביבה ברצועה לעמוס הראל ואבי יששכרוף, מחברי הספר "המלחמה השביעית".
זה חומר התבערה של המלחמה ללא שם, זו שנפתחה בראש השנה 2000 - השנאה . זה הדלק ששומר אותה בחיים, ואת השנאה הזו מלבות התמונות, השידורים החיים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהאינתיפאדה.
התמונות של א-דורה הגוסס ואביו הצורח לעזרה, עד שהתעלף, שודרו שוב ושוב. בעיני הפלשתינים והעולם כולו הן תימצתו את הרוע הישראלי.
מאז, ובשנים שלאחר מכן, הפכו שידורי הטלוויזיה, ובמיוחד של תחנת אל ג'זירה, לגורם מעצב תודעה בולט בעולם הערבי. קליפים של חיילי צה"ל וקורבנותיהם לוו בפסקול דרמטי וגרפיקה מתלהמת, ותרמו באופן משמעותי לשלהוב היצרים.
א-דורה סימל את המעבר למאבק חמוש, במקום עממי. אבל מותו מהווה גם סמל לאחת הטרגדיות הגדולות של המלחמה. צה"ל, תוך כדי לחימה בתוך ריכוזי אוכלוסייה, פגע לא פעם בטעות גם בתמימים. אימאן חיג' ו, בת פחות משנה, נהרגה מפגיעת רסיס טנק.
המחבלים מצדם, רצחו בלי אבחנה. התינוקת שלהבת פס שנורתה בחברון. שלושת ילדי משפחת סחיווסחורדר שנרצחו במסעדת סבארו בירושלים. נועם ומתן אוחיון, בני ארבע וחמש, שנורו בחדרם בקיבוץ מצר בידי סירחאן סירחאן. מאות ילדים, משני הצדדים, מצאו עצמם בקו החזית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
2. הלינץ'
|
|
|
 |
|
|
|
ביום חמישי, ב-12 בצהריים , שבועיים אחרי מותו של א-דורה, התקשרה חני אברהמי לטלפון הסלולרי של יוסי בעלה. "המנוי אינו זמין כעת", השיב הקול המתכתי. אברהמי דאגה. קרוב משפחה ששוטט באינטרנט סיפר לה על לינץ' ברמאללה. היא ידעה שבעלה יצא לשירות מילואים באזור. בניסיון החיוג הבא ענה לה קול לא מוכר: "הלו? את מי את מחפשת? ". " את בעלי, יוסי", ענתה . "כרגע רצחתי את בעלך", היתה התשובה.
תמונות ההתעללות בגופות שני חיילי המילואים, יוסי אברהמי וחברו ואדים נורז'יץ, היו מהפכות מעיים, מבעירות משטמה. השניים הגיעו בטעות לרמאללה ונלקחו לתחנת המשטרה. המתעללים הראשונים היו השוטרים הפלשתינים. אחד מהם החל לחבוט בראשו של נורז'יץ בעזרת מוט ברזל. הוא הציע להמון שהתאסף בחוץ לחטוף את החיילים, אחרי שישחרר אותם מחוץ לתחנה. לבסוף, הפלשתינים המשולהבים הסתערו על הבניין, פרצו לחדר שבו הוחזקו הישראלים ורצחו אותם בידיים.
צופי הטלוויזיה בישראל ראו את גופת אחד החיילים מושלכת מחלון הקומה השנייה של משטרת רמאללה אל ההמון המוטרף, את אחד מהם הולם בה עם מסגרת עץ, ואת תאבת עאצי מניף כפות ידיים מגואלות בדם. התגובה היתה דומה למה שחשו הפלשתינים כשא-דורה נורה. אין ישראלי שלא נהם בתיעוב: "חיות". השר בנימין בן-אליעזר נתן ביטוי פומבי לתחושות. "נשיג אותם אחד אחד", הבטיח . "הם עדת חיות טרף".
היסוד הנפשי של המלחמה התקבע, משני הצדדים. לקח עוד זמן עד שבצה"ל הסתיימו הלבטים והפלשתינים הפכו לאויב מוצהר, ולא פרטנר שסרח. לפני שהופצצה תחנת המשטרה שבה נרצחו אברהמי ונורז'יץ, טרחה ישראל לעדכן את הפלשתינים, כדי לחסוך בקורבנות. הפלשתינים גיחכו לעצמם. אבל בארץ, התחושה שהסדר מדיני הוא בר השגה עדיין נראתה מציאותית. כשטיולית עם טירוני גולני נעצרה באוקטובר על ידי שוטרים פלשתינים, לחיילים הצעירים עדיין לא היה ברור כיצד לנהוג. הם מסרו את רוביהם, שהוחזרו לאחר מכן על ידי ג'יבריל רג'וב. היום, זה היה נגמר אחרת.
מפקדי הצבא חוו באופן אישי את השינוי התודעתי כלפי הפלשתינים כבר בשבוע הראשון לאחר פרוץ המהומות. המון פלשתיני הסתער על קבר יוסף בשכם. שוטר מג"ב, מדחת יוסף, שהיה נצור עם חבריו במתחם, דימם במשך שעות. מהר גריזים צפו על הקבר הרמטכ"ל, אלוף הפיקוד ומפקד האוגדה. כדי לא להסתכן בשפיכות דמים נוספת הם בחרו לבטוח ברג'וב, שהבטיח לחלץ את הפצוע. הוא ניסה, ונכשל. התגובות בצה"ל היו חריפות. בכל ביקור של המפקדים ביחידות הוטחה בהם ביקורת ונשאלו שאלות קשות. מאז הוטמע לקח חד וברור: אין על מי לסמוך. בפלשתינים יש לנהוג כבאויב, וצה"ל יעשה בעצמו את כל הנדרש כדי להילחם במחבלים ולהגן על אנשיו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חגורת נפץ. צילום ארכיון: דובר צה"ל
|
|
|
|
|
|
|
3. המתאבדים
|
|
|
|
|
|
|
רים רייאשי התכוונה לחזור בתשובה. היא החלה לפקוד את המסגדים ברצועת עזה, עד שפגשה את א-נאצר אבו שוקה, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס במרכז הרצועה. רייאשי בת ה-22, אם לשניים, הפכה למאהבתו. כשהסיפור נחשף, החמאס היה במבוכה. הפתרון הנורא היה לשלוח את רייאשי לבצע פיגוע התאבדות.
בינואר 2004 הסיע אותה בעלה, שהיה בסוד העניין, למחסום ארז. אבו שוקה, המאהב, סיפק את חגורת הנפץ. רייאשי סיפרה לבודקים הישראלים שמגלה המתכות מצפצף בגלל פלטינות שהושתלו ברגלה. היא התפוצצה והרגה ארבעה. המעגל נסגר אחר כך, כשאבו שוקה קיבל במתנה תבליט בצורת מסגד אל אקצה, שבתוכו הוסתר מטען חבלה.
למעלה מ-130 פיגועי התאבדות ביצעו הפלשתינים במהלך המלחמה. כמה מהם זכורים כמזעזעים במיוחד, כמו הפיגוע בדולפינריום שבו נרצחו 21 נערים ונערות, או הפיגוע במלון פארק בערב ליל הסדר שבו מוצאים את מותם 30 בני אדם. הפיגוע שביצעה רייאשי היה הראשון שבו פעלה מתאבדת מטעם החמאס (הפתח שלח את המתאבדת הראשונה שלו שנתיים קודם לכן לירושלים), והוא מדגים את הקושי בהתמודדות עם התופעה.
בשנות התשעים ניסה השב"כ לבנות פרופיל של מחבל מתאבד. המלחמה הנוכחית ניפצה את כל התאוריות. נשים וילדים הצטרפו למאגר המתאבדים. חילונים ואיסלאמים, רווקים ובעלי משפחות, מונעים מתוך אידאולוגיה או, במקרים רבים, מתוך בורות ומצוקה נפשית. היו בהם אנאלפבתים וגם משכילים. אחד מהם, שאכר חביישי, היה אזרח ישראלי מהכפר אבו סנאן. אין סיכוי להעריך מראש מי עשוי ללבוש על גופו חגורת נפץ ולעלות לאוטובוס ישראלי במטרה להרוג.
נשק המתאבדים היה התשובה הפלשתינית לעוצמה הצבאית של ישראל. במרס 2002 הפכו הפיגועים הקטלניים לעניין יומיומי. החברה הישראלית נתקפה חרדה. הישראלים נכנסו לחרדה. המשק נפגע אנושות, רק תחום עיסוק אחד "נהנה" מצמיחה: מספר המאבטחים בשכר זינק ב-30 אחוז . המחבלים חיככו ידיים בהנאה. "יהודים", אמר בכיר החמאס איסמעיל הנייה לעיתון "וושינגטון פוסט", " אוהבים חיים יותר מכל עם אחר". בשטחים , לעומת זאת, הפך המוות לשאיפה, וההתאבדות למושא הערצה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פעילים ב"גדודי חללי אל אקצא". צילום ארכיון: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
4. רשת הטרור
|
|
|
|
|
|
|
בסוף אוקטובר 2000 נולד בשטחים ארגון טרור חדש. מוהנד אבו חלווה, איש המשמר הנשיאותי של ערפאת, פרץ לסניף הביטוח הלאומי בירושלים ורצח את המאבטח, אשקודש גילמור ז"ל. כשחזר לרמאללה הציע לאיש מנגנון המודיעין, עבד אל כרים עוויס, ליטול אחריות תחת שם חדש. אבו חלווה התלבט בין שני שמות: "מיליציות הפתח" או "גדודי חללי אל אקצא". הפור נפל על הגדודים. הראל ויששכרוף כותבים שעוויס יצר קשר עם אחמד "הצרפתי" ברגותי, עוזרו של מרואן ברגותי, מנהיג התנזים בגדה. הוא ביקש סיוע ושלח בפקס הצעה ללוגו של המשך בעמוד הבא הארגון החדש.
ב-13 בנובמבר יצא אבו חלווה לפיגוע ירי ליד ואדי חרמייה. שני חיילים ומתנחלת נהרגו. למחרת יצא ממשרדו של ברגותי הכרוז הראשון מטעם הגדודים, ובו נטילת אחריות על הירי. החמאס, שמצבו בשלוש השנים קודם למלחמה היה בכי רע, עדיין לא היה דומיננטי בשטח. הגדודים, אנשי הפתח, נתנו את הטון. בתוך כשנה הפכה ההתארגנות החדשה לרשת טרור קטלנית ששיגרה מחבלים מתאבדים לישראל מדי יום.
השימוש במתאבדים הבדיל בין הגדודים להתארגנויות החמושות הקודמות שיצאו מבית היוצר של הפתח. בפעם הראשונה התהדרו מחבלי הארגון החילוני בסמלים ובמאפיינים איסלאמיים. פעילותם נתנה ביטוי לתהליך ההקצנה הדתי שעברה החברה הפלשתינית כולה. כוחם ועצמאותם של הגדודים שיקפו את עליית כוחו של ברגותי.
ברגותי, ששימש כמנהיג הגדודים, דאג למימון הגדודים דרך לשכת ערפאת. אולם תוך זמן לא רב התברר להנהגה הפלשתינית שהגדודים לא תמיד סרים למרותם. למעשה, החוליות פעלו ללא הנהגה מסודרת, אך ערפאת, שאמנם לא העביר הנחיה מסודרת לפתוח באש, רכב על גל ההצלחה. במבצע "חומת מגן" ניחתה על הגדודים מכה אנושה. מי שלא חוסל, נתפס. המסגרת התרסקה. ברגותי נאסר והפך לסמל. בקרב הפלשתינים הוא נחשב ליורשו של ערפאת, ביום שאחרי.
אחרי חומת מגן התפצלו חוליות החמושים לקבוצות אזוריות, שפעלו על פי נאמנות שבטית, מקומית. את החלל מילא ארגון החיזבאללה. מה שהחל כסיוע לגדודים שחיפשו דרך להשתקם, הפך להשתלטות. כיום פועלים הגדודים על פי הוראות שמגיעות מביירות. המאבק הלאומי לשחרור הפך למעשה לסיסמה ריקה. אנשי הגדודים הפכו לקבלני טרור בשירות גורם חיצוני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הלווית השייח אחמד יאסין. צילום ארכיון: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
5. סיכולים ממוקדים
|
|
|
|
|
|
|
חמישה באפריל 2001, שתיים בצהריים. איאד חרדאן יוצא את שערי בית הכלא המרכזי של ג'נין, וצועד ברחוב הראשי. חרדאן הוא ראש הזרוע הצבאית של הג' יהאד האיסלאמי בג'נין, שאחראי לשורה ארוכה של פיגועים, אך הוא נכנס ויוצא מהכלא לפי בחירתו. המעצר הרי נועד להגן עליו מפני ישראל, לא כדי להצר את צעדיו.
כהרגלו, הולך חרדאן לעבר תא טלפון ציבורי, שנמצא מרחק מטרים ספורים ממפקדת הביטחון הלאומי. המבוקש הבכיר, שזוכר את סופו של המהנדס יחיא עייאש בינואר 1996 בפיצוץ פלאפון, מעריך שטלפון ציבורי בטוח יותר מטלפונים סלולריים. הוא מרים את השפופרת ומחייג. מטען חבלה, שהוטמן בתוך הטלפון הציבורי, מתפוצץ והורג את בכיר הג'יהאד במקום.
בארבע השנים האחרונות הפך ה"סיכול הממוקד" לנשק המועדף על כוחות הביטחון הישראליים. צה"ל והשב"כ הפעילו מגוון של שיטות - ירי צלפים, מטענים מתוחכמים או פצצה של טון - כדי להרוג פעילי טרור פלשתינים. במהלך הלחימה הרחיבה ישראל את מעגל יעדי ה"סיכול": המחוסלים הראשונים היו כאלה שהוגדרו "פצצות מתקתקות", כלומר , עמדו להוציא פיגוע בזמן הקרוב. בהמשך חוסלו גם דרגי הנהגה בכירים, כמו אבו עלי מוצטפא, מנהיג החזית העממית, השייח' אחמד יאסין והד"ר עבד אל-עזיז רנתיסי, ראשי החמאס.
הסיכולים הממוקדים עוררו גינויים ברחבי העולם, אך הציתו ויכוח גם בתוך החברה הישראלית. הנקודה הקריטית נוצרה בעקבות חיסולו של צלאח שחאדה, מפקד הזרוע הצבאית של החמאס ואחד ממקימי הארגון. מטוס של חיל האוויר השליך פצצה של טון, והרג את שחאדה, יחד עם עוד 14 אזרחים, רובם ילדים. בעקבות זאת, התעוררו בצה"ל מספר מקרי סרבנות, ביניהם קצין המודיעין שסירב להעביר דיווח, כדי למנוע תקיפה דומה, ו"מכתב הטייסים הסרבנים".
למרות שבצה"ל ניסו להמעיט מחשיבות הביקורת, הדברים חלחלו לתודעה והשפיעו על קבלת ההחלטות. בעקבות מידע מדויק על פגישה משותפת של הצמרת המדינית והצבאית של החמאס, תקף חיל האוויר את הבית, אך השתמש בפצצה קטנה יחסית. הבית נפגע ישירות, אך המשתתפים יצאו ללא פגע. מאז פרוץ האינתיפאדה נהרגו כ-2,500 פלשתינים .
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
חיילים במבצע "חומת מגן". לחיילים המצולמים אין קשר לידיעה. צילום ארכיון: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
6. הקרב בג'נין
|
|
|
|
|
|
|
השמועות היו איומות. אמרו שהרמטכ"ל נהרג בהתרסקות מסוק. סיפרו שגופות חיילים נחטפו. סטודנטית באוניברסיטת תל-אביב פרצה בבכי כשבשיחת טלפון בישרו לה שחברה, לוחם שייטת בסדיר, נהרג עם חבריו. בכל רחבי הארץ ידעו שמשהו נורא קרה בשטחים, אבל חלפו שעות מורטות עצבים עד שנודע דבר מותם של 13 חיילי המילואים בקרב בג' נין.
התאריך: ה-9 באפריל 2002. חודש מרס 2002 היה הנורא בכל שנות הלחימה. 17 מחבלים מתאבדים רצחו אז 133 ישראלים. השיא הגיע עם מותם של 30 חוגגים בליל הסדר, במלון פרק בנתניה. המתווך התורן, הגנרל האמריקני בדימוס, אנטוני זיני, שהיה אז בארץ הבין ששליחות השלום שלו הסתיימה.
הממשלה החליטה לצאת למבצע חומת מגן. בפעם הראשונה מאז מלחמת לבנון גויסו למעלה מ-30 אלף מילואימניקים בצווי 8. כולם הגיעו, נענו לקריאה למה שהוגדר כ"מלחמה על הבית". כבר בחודש אוקטובר חזר צה"ל לערי הגדה בעקבות רצח השר רחבעם (גנדי) זאבי ז"ל, הפעם הוחלט לכבוש מחדש את הערים והמחנות שמהם יצאו המתאבדים. בשכם חוסלו עשרות מבוקשים. ברמאללה ההתנגדות היתה חלשה, ערפאת הסתגר במוקטעה החרבה. חיילי "אגוז" השתלטו על החדרים במסדרון שהוביל ללשכתו. בבית-לחם התבצרו מבוקשים בכנסיית המולד, עד שהושגה הפשרה שבעקבותיה הוגלו לחו"ל.
אבל הקרב האמיתי התרחש בג'נין. המבוקשים השיבו מלחמה, ודאי בהשוואה לערים הפלשתיניות האחרות. המכה שספג צה"ל עם מותם של חיילי המילואים חיזק את גאוות הפלשתינים. "המחנה עשה היסטוריה", קבע זכריה זביידי, מי שעומד כיום בראש גדודי חללי אל אקצה בג' נין. זביידי הצטרף ללחימה בעקבות חומת מגן. אמו ואחיו נהרגו במבצע. למרות המחיר האישי ששילם, זביידי נעלב מהטענות שהושמעו שלפיהן טבח צה"ל בתושבי מחנה הפליטים.
בסרט התיעודי "הילדים של ארנה" קובע זביידי שבמחנה היתה לחימה, לא טבח. דוח אמנסטי נותן תוקף לקביעה. המבצע הביא לשינוי המהותי במלחמה. השב"כ השיג מודיעין איכותי מאלפי עצורים והמסמכים שנתפסו במוקטעה. תרשימים עם עצי מבנה של ארגוני הטרור התמלאו באיקסים. מאז פועל צה"ל ללא הפרעה, וגם ללא צורך באישור מוקדם מדרג מדיני, בכל רחבי הגדה והרצועה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מחמוד עבאס, אבו מאזן. צילום ארכיון: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
7. ההודנה
|
|
|
|
|
|
|
ראש הממשלה הפלשתיני הראשון עמד בפני חברי הפרלמנט ברמאללה, לנאומו האחרון. ימים ספורים קודם לכן, בתחילת ספטמבר 2003, הוא הודיע לערפאת על כוונתו להתפטר. בחוץ המשיכו להשתולל עשרות חמושים מהפת"ח, חלקם רעולי פנים. הם ניפצו חלונות והתדפקו על דלתות המבנה בניסיון לפרוץ פנימה. היה זה שיאם של אירועים שאיימו על חייו של ראש הממשלה.
היו ימים שבהם דברים נראו אחרת, ומחמוד עבאס, "אבו מאזן", נחשב לאחת הדמויות האהודות בתוך הפת"ח. אך האיש שנמנה עם דור המייסדים של התנועה, וצעד לצדו של ערפאת במשך שנים ארוכות, ניסה "לגדל חוט שדרה" והפך לאויב מר של הראיס.
ממשלת אבו מאזן נולדה בייסורים. אבו מאזן, שמתח ביקורת על השימוש באלימות כבר בתחילת האינתיפאדה, ביקש למנות את מוחמד דחלאן כ"ביטחוניסט" הבכיר של ממשלתו, ועורר את חמתו של ערפאת. "הזקן" לא היה מוכן לוותר בשום אופן על סמכויות הביטחון שברשותו. כשהוקמה הממשלה לבסוף, מסורסת מסמכויות של ממש, המשיכו החמאס והפת"ח לבצע פיגועים. למרות הקשיים הרבים, תקופת אבו מאזן הביאה עימה משב קליל של תקווה, שלא חזר מאז.
המגעים המדיניים חודשו בצורה מוגבלת, והגיעו לשיא בוועידת עקבה, בנוכחות שרון, אבו מאזן, הנשיא בוש והמלך עבדאללה. שרון הביע תמיכה במדינה פלשתינית ואבו מאזן קרא לסיום האינתיפאדה החמושה. גורמי השטח ניסו להתנגד לניסיונות ההרגעה, אך מאמציו של אבו מאזן נשאו פרי, ולראשונה הפלגים הפלשתיניים הסכימו להתחייב על הפסקת אש בת שלושה חודשים.
במערכת הביטחון זיהו ירידה ברמת ההתרעות, אך במקביל, החל תהליך שיקום של תשתיות הטרור. עיקר המאמץ התרכז בשכם, שם התקיימו ניסיונות לייצר רקטות "קסאם". צה "ל פעל בעיר מספר פעמים, והרג אנשי חמאס וג'יהאד. ב-19 באוגוסט 2003 ביצע החמאס פיגוע התאבדות קשה בקו 2 היוצא מהכותל, שבו נהרגו 23 אנשים. בתגובה, ישראל חיסלה את אחד מבכירי הארגון. ה"הודנה" מתה כעבור 50 יום. לאחר נפילת הממשלה, כעבור 130 יום, האשים אבו מאזן לא רק את ערפאת, אלא גם את ישראל, שלא עזרה לו להציג הישגים לציבור שלו.
העברת ערים לשליטה ביטחונית פלשתינית לא יצאה לפועל, ושחרור אסירים פלשתינים הפך לצעד של השפלה. הרחוב הפלשתיני, שציפה לשחרור של אסירים בולטים, קיבל שורה של גנבי רכב ואסירים שתקופת מאסרם היתה אמורה להסתיים ממילא. חודשים מאוחר יותר, כשתשחרר ישראל 400 אסירים בעסקה עם החיזבאללה, יזכירו אנשיו של אבו מאזן שאם ישראל הייתה נוקטת צעד דומה בעבר, אולי הדברים היו נראים אחרת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יו"ר הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת. צילום ארכיון: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
8. ערפאת במוקטעה
|
|
|
|
|
|
|
כשהחריף המשבר עם ראש הממשלה אבו מאזן והגיע לסף פיצוץ, הסכים ערפאת לפשרה. המצרים לחצו על הראיס למנות שר פנים חזק, כזה שיוכל לשלוט במנגנוני הביטחון. המועמד המועדף היה הגנרל נאסר יוסוף, לשעבר מפקד המשטרה בעזה. אך כשיוסוף ביקש לקבל שליטה על המנגונים, כדי שיוכל למלא את תפקידו, פנה אליו ערפאת בלגלוג ואמר: "כן אחי, ומה אני אעשה? אלך הביתה? ".
כעבור שבועות ספורים, כשקרסה ממשלת אבו מאזן, ואבו עלא נקרא למלא את התפקיד, שוב עלה שמו של יוסוף כמועמד. גם הפעם דרש יוסוף סמכויות ביטחון. ערפאת התרגז וירק בפרצופו של הגנרל. זה כשנתיים נצור ערפאת בתוך המוקטעה, המפקדה הנצחית שלו ברמאללה, שנהרסה סביבו אבן אחר אבן. הריסות המבנים, ובתוכן גם מכוניות מרוסקות, עדיין לא פונו או שופצו, ויש מי שאומר שהתפאורה מזכירה לערפאת את ימי הזוהר שלו בביירות. מוטות ברזל שנעוצים בקרקע אמורים למנוע נחיתת מסוקים ישראלים, שיגיעו כדי לחסל או לגרש את המנהיג הפלשתיני.
למרות זאת, הוא מסרב להכנע לכל דרישה שתצמצם את יכולת השליטה שלו, גם אם הרשות הפלשתינית, הפת"ח, והעם הפלשתיני כולו, ישלמו את המחיר. השנים החולפות הוכיחו עד כמה מדהימה היא יכולת ההישרדות של ערפאת. הראיס עמד בפני שורה של לחצים ואתגרים מכל כיוון אפשרי - ישראל, ארצות-הברית, מצרים או יריבים בתוך הזירה הפלשתינית - כולם ניסו למצוא דרכים להיפטר מערפאת או לבטל את השפעתו.
גם כשבריאותו התרופפה, הצליח ערפאת לבלום את ההתקפות עליו באמצעות מניפולציות, משחקי "הפרד ומשול" או אלפי מגינים אנושיים. בסופו של דבר, הלחצים הבלתי פוסקים נתנו את אותותיהם. אט אט חל כרסום במעמדו הכל יכול של ערפאת, ושליטתו בשטח התרופפה.
התרסקות התהליך המדיני וגילויי השחיתות בתוך הרשות הפלשתינית עוררו תסיסה בתוך הרחוב הפלשתיני, ובמיוחד בקרב גורמי הפת"ח. גילויי האנרכיה ברצועת עזה בחודש יולי האחרון אמנם נבלמו, אך הראו שכוחות צעירים, כמו מוחמד דחלאן, מוכנים לקרוא תיגר על היושב ראש. "כל הבעיות שלנו יטופלו", העריך מפקד שטח במנגנוני הביטחון הפלשתיניים, "רק אחרי שערפאת ימות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
שני מתנדבים של זק"א ליד אוטובוס קו 19 שפוצץ בירושלים והובא לארצות-הברית, על רקע בניין הקונגרס. צילום ארכיון: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
9. הגדר
|
|
|
|
|
|
|
כשעלי ג'עארה עלה על קו 19 בשכונת רחביה, ספק אם ידע שהאוטובוס הישראלי עתיד להגיע להאג. ג'עארה, תושב בית-לחם, רק רצה להגיע לירושלים. שום גדר לא חסמה את דרכו של השוטר הפלשתיני הצעיר, שחיפש ומצא את מות הקדושים. כעבור כחודש, ב-22 בפברואר 2004, הוצג האוטובוס המפויח בכיכר המרכזית של האג, אל מול בית הדין הבינלאומי, כחלק מפסטיבל תקשורתי שהציגו הישראלים והפלשתינים. "זהו המחיר שאנו משלמים, כל עוד אין גדר", אמרו אנשי זק"א, האחראים למיצג.
בבוקרו של אותו יום, היום שבו נפתחו הדיונים בהאג, הפך קו 19 למיושן. מחבל מתאבד, אף הוא מבית-לחם, התפוצץ בתוך אוטובוס ירושלמי, והוכיח שהמחיר ממשיך לעלות. הקלות הבלתי נסבלת של פיגועי ההתאבדות שכנעה את ממשלת ישראל לבנות גדר שתחצוץ בין ישראלים ופלשתינים. קבלת ההחלטה התעכבה משיקולים פוליטיים - כל צד ושיקוליו הוא - אך הלחץ הציבורי היה גדול, והגדר יצאה לדרך.
למרות שהגדר נולדה כצורך ביטחוני, התוואי שלה המשיך מתוך אג'נדה טריטוריאלית מובהקת: סיפוח שטחים נרחבים מהגדה המערבית. מיטב המומחים במחלקה המדינית של אש"ף, רובם עורכי דין בעלי אנגלית מהוקצעת, החלו לעבוד כדי לסכל את בניית הגדר. המטרה היתה לשכנע את הממשל האמריקני שהצעדים הישראליים יחסלו כל סיכוי להידברות עתידית.
הצוות הפלשתיני הראה כיצד הגדר מפקיעה אדמות חקלאיות, מפרידה בין משפחות והופכת את חיי היומיום לבלתי נסבלים. "הגדר נועדה להיות אקדח לרקה הפלשתינית בכל משא ומתן עתידי", העריך גורם מדיני פלשתיני. הפלשתינים צברו מספר נקודות אצל הממשל האמריקני, שביקר את תוואי הגדר, אך גם התמיכה הזו התמוססה ככל שפיגועי ההתאבדות נמשכו והאכזבה מערפאת גדלה.
בשלב הבא העבירו הפלשתינים את הכדור לזירה הבינלאומית, אל בית המשפט בהאג. ישראל סירבה לקחת חלק בתהליך, וצפתה מהצד. לאחר חודשים של דיונים, קבע בית המשפט שהגדר אינה חוקית, ויש לפרקה לאלתר. בישראל זעמו על ההחלטה הצדדית, שהתעלמה לחלוטין מהטרור הפלשתיני. עשרה ימים קודם לכן, פסל בג"ץ 30 מתוך 40 קילומטר של תוואי הגדר בצפון ירושלים. השופטים הסכימו כי מדובר בגדר ביטחונית, אך הורו לאזן בין שיקולי הביטחון לבין הפגיעה בפלשתינים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הלוויתן של בנות משפחת חטואל. צילום ארכיון: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
10. התנתקות
|
|
|
|
|
|
|
בבוקרו של יום ראשון, השני במאי 2004, הכניסה טלי חטואל את ארבע בנותיה: הילה, הדר, רוני ומירב - רק בת שנתיים - אל מכונית הסיטרואן המשפחתית. משאל הליכוד, שאמור היה לקבוע את גורל ההתנחלויות ברצועת עזה, התכנס באותו יום, וטלי, כמו יתר תושבי גוש קטיף, רצתה להסתכל למצביעים בעיניים.
האישה ההרה יצאה ברכבה לכיוון אשקלון, בדרכה לאחת הקלפיות. שני המחבלים כבר ארבו על ציר כיסופים. כשעבר הרכב של משפחת חטואל, ירו המחבלים ופגעו. הם התקרבו ומטווח אפס, בלי שמץ רחמים, ירו בבנות חטואל שוב ושוב. משאל הליכוד שכבר מראשיתו נסוב סביב הרגש, הוכרע סופית באותו הרגע. שרון הובס.
על תוכנית ההתנתקות החד-צדדית הוכרז לראשונה בחודש דצמבר 2003. אם הפלשתינים לא יחזרו למשא ומתן על בסיס "מפת הדרכים", אמר שרון, ישראל תיסוג חד-צדדית מרצועת עזה ותפנה מספר התנחלויות בשומרון. צעד כזה יפקיע מהפלשתינים, דה-פקטו, קרוב למחצית משטחי הגדה, וישאיר את רוב המתנחלים בשליטה ישראלית.
ההכרזה זוכה לתגובות אמביוולנטיות מצד הפלשתינים. הרוב המכריע דוגל בתיאורית ה"מוא' מרה", הקונספירציה , ומסרב להאמין שאיש כמו אריאל שרון באמת מתכוון לפנות התנחלויות. הפלגים הפלשתיניים, לפחות כלפי חוץ, מפרשים את ההחלטה כניצחון, ומבטיחים שצה"ל לא יסוג מרצועת עזה, אלא יברח ממנה עם "הזנב בין הרגליים", כפי שקרה בדרום לבנון.
דווקא הגורמים הפרגמטיים מביעים חשש אמיתי מתוכנית ההתנתקות, בזמן שהגדר הולכת ונבנית. הם מעריכים ששרון מעוניין לתת את המינימום ההכרחי, כדי לספח את רוב הגדה. "זה יהיה חיסולו של החלום הפלשתיני וריסוק הזרם החילוני", אמר גורם מדיני פלשתיני, "הרחוב שלנו יגיד שנכשלנו בהשגת מדינה עצמאית".
בקרב חוגי הימין בישראל מעוררת התוכנית זעם רב. מעמדו של שרון בתוך הליכוד מתערער, והוא נזקק למלוא כוחו כדי לכפות משמעת על השרים. בימים האחרונים, בעקבות המשך ההכנות לפינוי, החריפו הטונים לאחר שגורמים קיצוניים רמזו שפתיחה באש לעבר חיילים ושוטרים, אולי גם לעבר ראש הממשלה, אינה מהווה קו אדום. בשנה החמישית לאינתיפאדה, מלחמת אחים עלולה להיות הסכנה האמיתית. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
