 |
/images/archive/gallery/177/443.jpg הרב הצבאי הראשי ישראל וייס
צילום: דובר צה''ל  |
|
|
|
|
| הרב הראשי של צה"ל ישראל וייס מספר על ההחלטה לחפש שרידי גופות בעזה ועל האסון האישי שלו |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי מקובר-בליקוב
29/9/2004 5:18 |
|
|
|
|
|
|
|
מאז מונה לתפקיד הרב הצבאי הראשי באוקטובר 2000, ניצב הרב ישראל וייס יום אחר יום מול המוות: בהחלטה לדרוש מהחיילים בציר פילדלפי לחפש את שרידי גופות חבריהם, בהכרזה על מותם של החיילים החטופים, ובטרגדיה האישית שלו.
בשלהי 1985, כשהרב הראשי הצבאי, תת-אלוף ישראל וייס, כיהן כסגן רב בפיקוד מרכז, בעיצומו של דיון חשוב במטכ"ל, התקשר אליו חברו הטוב וביקש ממנו להגיע בדחיפות למתקן החללים במרכז הרפואי בתל-השומר. וייס היה משוכנע שהוא נדרש לזיהוי חלל צה"ל במסגרת תפקידו הרבני. "אבל עוד לא ירדתי מהרכב, וכבר נדחפתי לרכב אחר שפצח בשעטה לכיוון ירושלים", הוא משחזר.
"כל המעמד היה זר ומוזר. שאלתי לאן אני מובל. חשדתי שחלה הרעה במצבו של אבי שעבר יומיים קודם לכן ניתוח להסרת גידול ממאיר בראשו. שאלתי את החבר שישב לצדי,'זה אבא שלי?' והוא אמר,'לא, זו הבת שלך והיא נהרגה בתאונת דרכים'.
"היו לי שלוש בנות. שאלתי,'איזו מהן?', והחבר השיב,'אני לא יודע'. אמרתי לו,'אם אתה לא מגלה לי עכשיו איזו בת נהרגה, אני פותח את הדלת של האוטו, קופץ וזורק את עצמי החוצה'. אבל החבר אמר,'ישראל, ישראל, אני באמת לא יודע'. אז שתקתי. ואחר כך הוצאתי נייר וכתבתי הספד לבתי המתה שאיני יודע מי היא.
"הגענו לירושלים. מתחת לכרזת הדשא הגזום 'ברוכים הבאים לירושלים' חיכה לי אחי. רצתי אליו ושאלתי,'מי מהן?' והוא אמר, שתהילה הקטנה, בת השמונה. נפלתי על כתפיו והיה שבר גדול.
"היא חזרה מבית הספר, הקטנה, ועצרה על מפתן מעבר החצייה. היה לה תיק גדול על הגב וכרטיסייה קטנה ביד, שמאז מצויה איתי כל הזמן. היא הלכה צמודה לחזית האוטובוס. כשהרמזור התחלף, הנהג התחיל לנסוע בלי להבחין בה, והיא נפלה מתחתיו. האוטובוס
עבר מעליה ונסע ונסע ונסע עד שחלקו התחתון, האחורי, פגע בתיק שהיה מונח לה על הגב והדף אותה בעוצמה אל בין הגלגלים השמאליים. הם עלו לה על הראש, והנהג שהרגיש שדרס משהו, עצר.
"מה חושבת ילדה קטנה באותם שביבי שניות כשמלאך מוות כזה נוסע ונוסע וכמעט עובר אותה, אילולא התיק? ההלוויה שלה התקיימה בלילה, על פי המנהג שאין מלינים את המת בירושלים. אני זוכר איך עמדתי מול ילדה קטנה מכווצת על מיטה גדולה ואמרתי לקדוש ברוך הוא, שהמצווה שהקטנטונת הזו הקפידה עליה יותר מכל היא כיבוד אב ואם, ואתה הבטחת אריכות ימים למי שיקיימה. זו תורה וזה שכרה? היו לי אז הרבה שאלות קשות שהפנתי לאלוקים, שאלות שאני שומע היום ממשפחות חיילים שאני עומד מולן. ואותן תשובות שנתתי אז לעצמי, אני משתדל לתת היום להן. ולא תמיד אני מצליח.
"לפני שלוש שנים השתתפתי בהר הרצל בהלוויה של חייל שנהרג בעזה, בן שני שאיבדה משפחתו. התחלתי להקריא את ההספד שהכנתי, כשהאמא התפרצה בקריאות שבר ואמרה,'כבוד הרב, ההספד שלך לא מעניין אותי. אני רוצה הסבר רק לשאלה אחת, למה? למה לקחו לי את שני הילדים? אם יש לך הסבר, תמשיך, ואם לא אני מבקשת ממך להפסיק'. אז הנחתי את הדף ודיברתי אליה כדבר אבא שאיבד ילד אל אמא שאיבדה ילד. ואחרי שנה נפגשנו שוב באזכרה. והיא אמרה לי, 'אתה יודע, ישראל, חשבתי שאחרי האסון השני כבר לא אוכל לחיות. עכשיו אני יודעת שלחיים יש עוצמות כאלו שאי אפשר לעמוד מולן. הן שואבות אותנו'".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכל הפך לאשליה
|
|
|
 |
|
|
|
"כבר 20 שנה אני רב צבאי, בארבע השנים האחרונות רב צבאי ראשי. תפקידי להביא בשורות למשפחה על הבן המת. ולפעמים אני מביא את בשורת הווידוא המוחלט והזיהוי הברור והתרת הספקות. לפעמים אני אומר לעצמי שהאלוקים חנן אותי ביכולת לעמוד על המפתן בשעות הקשות רק מאותה נקודת הזמן שבה תהילה שלי נהרגה. כי אחרת לא הייתי מסוגל. כי זה לא בא לי מהשרוול, ברוטינה. כי כשאני מגיע לבית המשפחות השכולות, אני בא מהלב והמעמד הקשה שופך את דמי. המשפחות מסתכלות לי ישר לתוך מרכז העין ורואות את הדמעה שלי, הגלויה. ומבינות שאני לא עושה וי על עוד ביקור אלא שההשתתפות הזו בצערן מגיעה מתהומות מאוד עמוקות של כאב אישי.
"הייתי אצל משפחת חתואל אחרי שהאם וארבעת ילדיה נהרגו מיריות מחבלים. באוהל המנחמים היו מאות אנשים המומים. עוד לא התיישבתי, וכבר הפנו לעברי מיקרופון. עמדתי מול שבר נוראי שכזה, ושאלתי את עצמי, מה לומר להם? מה יותר חזק פה מלשתוק? איזו מילה יכולה בכלל לעזור ולנחם, לחולל משהו, כי הרי אין זעקה גדולה יותר מדממתו של מת.
"כשמישהו נהרג, זה תמיד אסון, אבל כאב נטילת הילדים הוא הזוועה הגדולה ביותר. הורים שמאבדים את ילדם מתייסרים בייסורים שלא נגמרים ולא נשכחים. גם אצלי הכאב לא נשכח, הוא רק משנה צורה. אשתי עוסקת באופנה, ומטבע הדברים היא צריכה להתלבש יפה, לטפח את עצמה. היא באמת מאוד נאה ואלגנטית. ופעם היא אמרה לי, ישראל, מה אנשים חושבים, שאם אני שומרת על חזות שפויה זה אומר ששכחתי, שעברתי לסדר היום? תגיד לכל מי שמתפלא על המראה שלי, שמהרגע שתהילה נלקחה מאיתנו הכל הפך לאשליה. החיים הם לא ממש חיים, והשמחה לעולם אינה שמחת אמת. משהו מת בתוכנו.
"היתה לי האפשרות לשקוע. היום אני רואה משפחות רבות שבוחרות בדרך הזו. ויש להן את כל הלגיטימציה מאיתנו, ואת מירב התמיכה. אבל אני החלטתי לבחור בחיים. ולפעמים מתגלגלת לידי הזכות לאחוז בידי המשפחות השכולות ובכוח, צעד אחרי צעד, לעזור להם לצוף ולבחור בחיים. ופעם בשבוע, בערך, אני מרצה לצבא ולגופים אזרחיים על זהירות בדרכים. אלו הרצאות קשות.
"אני לוקח ספל של דם, וירטואלית כמובן, ושופך לפני המאזינים. אני מזכיר להם שהרעה ממתינה על פתח ביתם ושחייבים לשנות את תרבות הנהיגה בישראל. והם דומעים ויוצאים אחרת ממה שבאו. ופעמיים ביום, בוקר וערב, אני עובר על פני מעבר החצייה שבו הילדה שלי נהרגה. ואני מכבה את הרדיו. לא מדבר, לא אוכל. כשאני שם, אני מכבד את תהילה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פתיחה בלתי אנושית
|
|
|
|
|
|
|
הרב הצבאי הראשי, תת-אלוף ישראל וייס, בן 55, יליד צ'כיה, הוא אישיות מרשימה. מנהגו צנוע והליכותיו עדינות ונעימות. עוד בתפקידיו הקודמים נחשב לדרשן משובח שדיבורו רהוט ונאומיו מכילים את הרגישות הדקה המחייבת רב צבאי. וייס, איש הציונות הדתית, מחובר אל שינוי ומרצ לא פחות משהוא מזוהה עם המפד"ל. דעותיו התורניות תקיפות ובארבע שנות כהונתו לא חשש לפסוק בנושאים הלכתיים עדינים ומורכבים.
הוא זה שקבע ששלושת החיילים החטופים מהר-דוב אינם בחיים עוד לפני שהובאו גופותיהם לישראל. והוא שדרש מהחיילים בציר פילדלפי, אחרי אסון הנגמ"ש, להמשיך לחפש את שרידי גופות חבריהם גם כשנכנסה השבת, "כי פיקוח נפש דוחה שבת, ופה פיקוח הנפש היה לא כלפי המת, אלא כלפי החי, המשפחות. והחיילים האמיצים כרעו על ארבע כדי לחפש בחולות, וזו היתה מבחינתי זקיפות הקומה האמיתית".
וייס למד בישיבה התיכונית "אור עציון" ולאחר מכן בישיבת "מרכז הרב" בירושלים. הוא בוגר המדרשה הגבוהה לתורה במכון הרי פישל, שם הוסמך לרבנות. ב-1976 התגייס לשירות כרב צבאי בגדוד, לאחר מכן בבקעת הירדן, בפיקוד מרכז, במדרשה התורנית בירושלים, בחילות השדה ובמפקדת זרוע היבשה. באוקטובר 2000 מונה במפתיע לרב הראשי לצה"ל והועלה לדרגת תת אלוף, במהלך פשרה שסוכמה בין ראש הממשלה דאז ושר הביטחון אהוד ברק לרמטכ"ל שאול מופז. וייס החליף את האלוף גד נבון שפרש מהתפקיד והוקפץ מעל הדור הוותיק ברבנות כמו ישראל זינגרביץ ויואל נחשון.
"מטבע הדברים למאוכזבים במערכת היתה ביקורת עליי", הוא אומר עכשיו, ובמרחק הזמן קולו מפויס משהו. "ואחד המועמדים שלא נבחר טרח לומר עליי אמירה אישית קשה מאוד, בנוכחותי, בפורום רחב שכלל את כל אנשי הרבנות הצבאית עם נשותיהם ובני משפחתם, וכל הדורות הקודמים על משפחותיהם. האיש עלה מהשורה האחורית אל קדמת הבמה, ואינסטינקטיבית, מתוך המיית הלב, אמר את מה שאמר.
"אני זוכר שכל העיניים התמקדו בי. זה היה כמו ירי ממוקד. נפגעתי מאוד. קמתי ואמרתי,'הדרגות שעל הכתף שלי הן שילוב של חרב ועלה זית. הכי פשוט עכשיו זה לשלוף את החרב ולנעוץ במי שהעליב אותי, אבל אני מעדיף ליטול את עלה הזית ולהניח בפי ולשדר שלום'. אז אולי אחר כך היו שקראו לי יורם, אבל אני חושב שיש מי שקונה את עולמו בשעה אחת".
באופן פרדוקסלי, וייס התמנה למשרה הרמה וקפץ למים הקרים ביום שבו החלו מאורעות אוקטובר 2000. עוד לא עיכל את המינוי, וכבר נאלץ להתרוצץ בין משפחות השכול הצה"לי ונפגעי פעולות הטרור. "זו היתה פתיחה בלתי אנושית", הוא אומר, "דמים בדמים נגעו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא עוד סימני שאלה
|
|
|
|
|
|
|
הוא התמודד עם שתי הפרשות הצה"ליות הכאובות והדרמטיות ביותר שהתרחשו השנה-הספקות ההלכתיות שהרכיבו את סיפורם של שלושת חטופי הר-דוב והווידוא הסופי שהתבצע תחת שרביטו בגרמניה, ואסון הנגמ"ש שבמהלכו התבקש על ידי שר הביטחון להגיע לבית המשפחות כדי לבשר להן באופן אישי על הזיהוי המוחלט.
בינואר השנה יצא וייס בלוויית בכירי המומחים ביניהם פרופ' יהודה היס ורופא השיניים סא"ל אריה דינטי, לזיהוי גופותיהם של עומר סועאד, בני אברהם ועדי אביטן בגרמניה. גם בנסיבות הקשות הללו, חש שיש מאור גדול בהתרת הספק. "לא עוד אתנחתה, כי אם סוף פסוק. לא עוד סימני שאלה אינסופיים והחוזרים ונשנים כי אם סימני קריאה חד-משמעיים".
"שנתיים קודם לכן פסקתי בוודאות הלכתית מוחלטת שהחיילים לא בחיים", הוא אומר, "אבל האימאם של הכפר שבו התגוררה משפחת סועאד אמר לי, אני מאמין לך, אבל האמונה שלנו מחייבת משהו מוחשי. כל עוד הגופה לא מונחת לנגד עיניי, הקביעה שלך לא תופסת. אני צריך גופה".
ומה אמרו בני המשפחות של החיילים היהודים?
"המשפחות שאלו אותי, יכול להיות מקרה אחד ממיליון שהם בחיים? אמרתי שכן. ואז הם אמרו, תן לנו לחיות מהספק. למה אתה כופה עלינו את ההלכה שלך? הרי גורמי המודיעין אמרו לנו שיש סבירות גבוהה שהם אינם בין החיים. ועם הסבירות, אמרו המשפחות, אנחנו מסוגלים לחיות. אבל עם הפסיקה ההחלטית אנחנו לא יכולים להשלים. ואני אמרתי, אין שמחה כהתרת הספקות".
אז למה גורמי המודיעין לא היו חד-משמעיים כמוך?
"ההלכה היהודית יודעת לומר בוודאות שמישהו אינו בין החיים גם אם אין לפניה גופה. היו פה שלושה חיילים שנסעו בג'יפ שאיננו ממוגן. הם עלו על מטען שמכיל בתוכו 900 כדורי עופרת. 700 מהכדורים חצו את הג'יפ. מטריית האש פירקה את הג'יפ לחצי. שאלתי את מומחי הצבא, מה קורה לשלושה חיילים בסיטואציה כזו, והם אמרו, לא יוצאים מזה. גם מצאנו כמות דם שלא ייתכן שיצאה מהגוף והגוף נותר לאחר מכן בחיים. ולכן פסקתי מה שפסקתי, והייתי שלם עם מצפוני ועם אלוקיי".
"דנתי את השלושה כאילו היו בניי, איברים מאיבריי", בשר מבשרי. אבל הבנתי שצריך לדאוג לשלוות רוחן של המשפחות. לאפשר להן לסגור דלת ולפתוח את שנגדה. לוותר על הספק החותך בבשר החי, לסגור את פצע השאלה המדמם, את ה' אולי' ואת ההוכחות, ולפתוח את דלת השיקום.
"בגרמניה הגענו לשלב הסופי שאמור היה לאשר את הפסיקה שלי. בבוקר ירד שלג כבד על העיר. הגיע מטוס חיילינו-חללינו. עמדתי ליד האלוף (מיל') אילן בירן ששאל אותי על תחושתי." התקשיתי להשיב. זה היה רגע של דומייה, של אלם מילולי. ואז הגיח מטוס חיל האוויר ובתוכו 29 מחבלים שהמתינו, כבולים, עד לסיום העסקה.
"שלב פתיחת הארונות, ארון בתוך ארון, פח בתוך עץ, היה הקשה ביותר. הוצאנו את הגופות אחת אחרי השנייה, וטיפלנו בהן. משנשמעה הצעקה המאופקת שסילקה את סימן השאלה האחרון חשתי רווחה. היו שם כל המרכיבים החשובים שבכוחם לתמוך בדעת ההלכה על מות החיילים. מבצע 'תכלת לבן' בא לסיומו הכואב. יכולנו לקבוע שהמוות התרחש סמוך לרגע האירוע. ניתן היה לומר שהחיילים לא התייסרו קודם מותם והם הושהו בהקפאה מיד לאחר חטיפתם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה שהלב מבקש
|
|
|
|
|
|
|
המלצת למשפחות להיפרד מהבנים פיזית תוך כדי פתיחת הארונות בישראל?
"אם הייתי נשאל, הייתי עונה שבסופו של דבר זוהי החלטתן של המשפחות. מחד, יש רצון לראות את הבן בפעם האחרונה. מאידך, יש רצון לשמור את הבן בתמונת החיים. וגם המראה, הצבע ועיוות הפנים קשים מאוד למשפחה. אני אישית, את בני, חלילה, לא הייתי רוצה לראות במצב כזה, והבנים האלה - בניי. טיפלנו בהם לפי הדתות השונות. בני ועדי הולבשו בתכריכים ועומר במדים צבאיים. איש על פי מסורתו ואמונתו הונח בארונות צה"ל ".
באסון הנגמ"ש שהתפוצץ עמוס חומרי נפץ בציר פילדלפי. היה עליו לזהות חללים משאריות דלות של חומר ולבשר על הזיהוי למשפחות. "משפחה אחת אמרו לי, אנחנו רואים נקודת אור במוות הזה של הבן, כמו אליהו הנביא שעלה השמיימה בסערה, ולא נשאר אחריו שום דבר, כך גם מהבן שלנו לא נשאר כלום כי האלוקים רצה לקחת אותו אליו בשלמות".
איך באים לבשר בשורות איוב כאלו?
"אין רצפט קבוע. אני מביט בעיניים הכבויות, ההלומות, וזורם איתן. אני יכול להיות דבר והיפוכו. משפחות אומרות לי, סלח לי, אתה נציגו של אלוהים, אתה לכאורה הכי קרוב אליו, אז תסביר לנו מה עובר לו שם בראש. מהו תהליך קבלת ההחלטות אצלו? למה הכל כל כך אכזרי, למה כל כך צעיר ולמה כל כך הרבה?
"ויש משפחות שרוצות לקבל ממני נחמה, ויש שמבקשות להתרחק. התשובה שלי תמיד תלויה בנקודת הזמן של השאלה. אם בזמן השבעה, ברתיחת הדמים, אני לא נכנס בכלל לעימות רוחני. ואני אומר, אתם צודקים, שאלה קשה. ואני מגבה ומחזק אפילו שזה בניגוד גמור לתפישת עולמי. אבל מאוחר יותר, כשנקשרים הקשרים עם המשפחות ומשהו חזק יותר מתחיל להתהוות, אני אומר להם את תמצית אמונתי. והם יכולים לבחור אם לקבל אותה או לדחות.
"הכי נורא בעיניי זה לטפול אמונות והקשרים רוחניים בשעה שהמת מוטל ובצורה חסרת אחראיות. נוכחתי במקרה מזעזע של קצינה במפקדת זרוע היבשה, שהיה לה בן יחיד, בן ארבע, שהיה כל עולמה. הוא היה ילד מיוחד במינו. למרות גילו הקטן ידע לדבר ברהיטות ולשחק על מחשב ולפטפט באנגלית. והיא הלכה לטייל איתו בשבת בבוקר, ומכונית פגעה בה ובו, והרגה את הילד למול עיניה.
"היא היתה חיילת שלי, ובאתי אליה בזמן השבעה. ואני שראיתי הרבה דברים בחיי, דבר כזה לא ראיתי. היא פשוט היתה מרוחה על הקירות. וישב לידה רב שמנה את כל חטאיה,'זה בגלל שלא שמרת שבת ולא שמרת נידה' ואחר כך עשה חשבון שהילד מת כדי לכפר על חטאי העיר והמשפחה. מאוחר יותר ניגש אליי הבעל שלה ואמר לי,'כבוד הרב, אני לא רוצה להגיד קדיש על קבר בני היחיד'. עד כדי כך הוא היה מרוגז. ואני אמרתי לו,'אל תגיד קדיש. תגיד מה שהלב שלך מבקש'".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הלווית אחד מהרוגי אסון הנגמ''ש בזייתון. צילום:אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
מעגל החיים
|
|
|
|
|
|
|
מבקשים את עצתך בנושאים רגישים, כמו אם להיפרד או לא להיפרד מהחלל?
"אנחנו מלווים את המשפחות שרוצות להיפרד. לתת נשיקה. להסתכל על ההרוג בפעם האחרונה. לא תמיד זה מתאפשר, כי לא תמיד נשאר משהו להסתכל עליו. פעם ייעצתי למי שביקש את עצתי. בתחילת דרכי חשבתי שנכון להיפרד. אחר כך אמרתי שנכון שלא להיפרד, כי עדיף לזכור את ההרוג בעודו בחיים. את זה הבנתי אחרי שביקשתי לזהות את הבת שלי ולא נתנו לי, כי האוטובוס עלה על הראש ואני לא יודע מה נשאר לזהות. ואני שמח שלא נתנו לי, כי אני זוכר אותה עכשיו חיה ויפה וצוחקת. ואת אבי נתנו לי לראות לפני מותו, ו-18 שנה אני זוכר אבא בשלב שבין החיים והמוות.
"היום אני לא נוקט עמדה בכלל. למדתי שמשפחות מאוד כועסות אם לא מאפשרים להן לממש את רצונן לכאן או לכאן, והם יכולים להגיע אליי שנים אחר כך ולהאשים. וגם בגלל שבמלחמת של"ג ראיתי במתקן החללים בתלהשומר חייל שלם, חסון, גברי, שעיניו הכחולות פקוחות. והוא שכב שם בגופו הנהדר, בתחתונים לגופו, ואני הייתי בהלם. לא הבנתי איך גבר יפה וחסון ושלם כל כך מת מוות גמור.
"אחר כך אמרו שהוא נהרג מטיל שפגע בטנק שלו. ההדף יצר ערבול באיבריו הפנימיים. אז קיבלתי החלטה על דעת עצמי ללכת לאמא שלו ולספר לה את שראו עיניי. כי חשבתי שזו תהיה לה נחמה גדולה. ובאתי וסיפרתי, והאמא, בוכה במר לבה, אמרה לי:'כבוד הרב, מה שאתה מספר לי עכשיו מכאיב לי יותר מהרגע שבו קיבלתי את הבשורה על מותו של בני. כי כל הזמן חשבתי שהוא חסר איבר חיוני ולכן מת. ועכשיו אני שואלת את עצמי, אם הוא היה כל כך שלם, אז למה, למה הוא מת?'. באותו רגע סמרו שערותיי וקיבלתי החלטה נוקבת, לא להיות יותר חכם מהמשפחות".
לא רק תפקידי איוב קשים מרכיבים את סדר יומו של הרב הצבאי הראשי. הוא אחראי גם על מעגל החיים בקצהו המשמח, לחתן זוגות צעירים, לחבר בין חילונים לדתיים ולהקפיד על רווחתו של החייל הדתי במסגרת שירותו הצבאי. "ובכל פעם שאני מחתן זוג צעיר, אני קונה אותם", הוא אומר. "לא חלילה כופה עליהם את משנתי הרוחנית, אלא מניח על שולחנם רעיונות. אני אומר להם, זו נפה וירטואלית, ואחרי הסינון בטח תקבלו משהו. ואחרי השיחה החומות נופלות".
אתה מגיע לכל חתונה של זוג חיילים שאתה מלווה בצבא?
"לא. רק אם מבקשים. כי אני נבוך בחתונות. את הכלה הייתי עוד יכול לזהות בגלל השמלה הלבנה, אבל את החתן אני לא תמיד מצליח לזהות. אז אני מעדיף ללוות עד החתונה, ומהנקודה הזו להמשיך לסייע מרחוק".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המערכת יוצרת מדרוג
|
|
|
|
|
|
|
וייס מחובר למעגלים מגוונים ביהדות האורתודוכסית והחילונית. ביניהם האקדמיה, הפוליטיקה, התרבות והאמנות. "אני סבור שמתחת ללבוש ולאמונה, מצוי האדם, ואני תמיד מאתר את האדם".
זה לא קשה במערכת שכולה מדים?
"המערכת יוצרת מדרוג ובאמת נבדלת בדרגות שיש לנו על הכתף. אבל אני משתדל לחנך את המפקדים הבכירים בצה"ל שהמבחן האמיתי שלנו מצוי מתחת לדרגות ולמדים. כי כשאנחנו מביאים חללים לקבורה, הרי הם בתכריכים, בלי מדים, והם עולים השמיימה כמלאך לבוש לבן. ואז למי זה משנה אם הם טוראי או רמטכ"ל?
"מה שאני עושה במסגרת תפקידי זה לקחת את סיר הלחץ הצה"לי ולהפוך אותו לנוסחה של שבת אחים גם יחד. לא חלילה בכפייה או במקל חובלים, אלא בדרכי נועם. והמבחן הוא התוצאה. כשאני התגייסתי לצבא, הסיטואציה היתה קשה. היו חרבות הדדיות בין החיילים הדתיים לחילונים. לא היתה הערכה הדדית אלא אמירות קשות. הגעתי לצבא מעולם הישיבות, שמונה שנים חייתי באש התורה, ובבת אחת נזרקתי לעולם שלא הכרתי. ועשיתי את דרכי בטנק שכתוב היה עליו 'רב צבאי'.
"ואני זוכר שנכנסתי לחדר האוכל, וקיבלתי צלחת מרק, וכשהגשתי את הכף אל הפה, ישב לידי קצין וירק לתוך צלחת המרק שלו וסינן קללה עסיסית על הבזבוז של הצבא בנוכחותי המיותרת בגזרה. זו היתה אמירת השלום שלי בצה"ל. וכמה ימים אחר כך, כשכינסתי בגדוד את בני ישיבות ההסדר, הקמנו בית כנסת קטן מאוהל. והיו רוחות סוערות, ורוח אחת נטלה את בית הכנסת, והוא עלה בסערה השמיימה. אז רצתי וצעקתי,'חברים, ספר התורה, ספר התורה'. והחילונים אמרו,'אתה תרוץ לספר התורה שלך לבד'.
"היום, לשמחתי, דברים השתנו. הרבנות הראשית פעלה יפה ועודנה פועלת. היום יש כבוד הדדי בין החיילים בצה"ל. ואין החזרה בתשובה, שלזה אני מתנגד מאוד, אלא כבוד. ואיש לא בז למי שאוחז באמונה מלפני 3,000 שנה. ואני רואה בזה גם דוגמה ומופת, וגם תנאי להמשך קיומו של העם היהודי בארצו".
הכבוד ההדדי הזה לא יפגע אנושות בתהליך ההתנתקות, כשחיילים חילונים ייאלצו לפנות מתנחלים דתיים?
"לאחרונה מרבים לדבר על מלחמת אחים. אני מאחל לעצמנו שלא נעמוד, חלילה, במדרון המסוכן הזה, ושבשנה החדשה, בכל מצב, נדע להפעיל את הצופן של אהבת חינם ולא שנאת חינם. שנבין שבסופו של דבר כולנו שייכים לאותו העם, לאותה המדינה ולאותו צבא. כמו ארבעת המינים בחג הסוכות הזה, שאנחנו מצויים בטבורו. אין האתרוג דומה ללולב ואין ההדס דומה לערבה, לכל ארבעת המינים תכונות שונות ובכל זאת הם מאוגדים באגד אחד חזק. גם אנחנו ככה. אחים. ופגיעה במישהו מאיתנו היא פגיעה אנושה, בלתי נסלחת, בעצמנו''.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
