 |
/images/archive/gallery/177/442.jpg לאה גביש וצופיה דיקשטיין
צילום: נאור רהב  |
|
|
| עין אחת בוכה, עין אחת צוחקת |
|
| משפחתה של לאה גביש נרצחה מול עיניה. הוריה ואחיה של צופיה דיקשטיין נורו למוות. השתיים נפגשו ומתמודדות יחד, בהומור השמור רק למי שנגע במוות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
29/9/2004 6:08 |
|
|
|
|
|
|
|
ארבעה חודשים לאחר שבני משפחת גביש מאלון -מורה נרצחו מול עיניה של לאה, היא הגיעה לנחם את צופיה דיקשטיין מפסגות, שאיבדה את הוריה ואחיה בדרך לחוות-מעון: מאז השתיים קשורות בחברות מיוחדת, הכוללת דיבור פתוח על הכאב וצחוק מתגלגל ופרוע של מי שכבר נגע במוות.
לפני כמה שבועות חלמה צופיה דיקשטיין חלום. בחלומה, היא מתחתנת באולם גדול, עם קהל רב, מכל קצות הארץ. כולם נושאים אותה על שולחן עגול, והיא בשמלת כלולות לבנה, רוקדת. אפילו המלצרים באולם לוקחים חלק בחגיגה. רק אמה של צופיה, חנה ז"ל, שנהרגה בפיגוע ירי בדרום הר חברון יחד עם אביה של צופיה, יוסף ז"ל, ואחיה הצעיר שובאל ז"ל, לא משתתפת בחתונה. היא עומדת בקצה האולם, רחוקה.
"קראתי לה בחלום,'אמא, בואי, זאת החתונה שלי'", אומרת צופיה. "ממש התחננתי,' אמא, בואי אליי', אבל היא לא התקרבה. זה היה קשה. פעם, מיד אחרי הפיגוע, כשהיו שואלים אותי'צופיה, מתי תתחתני?', הייתי אומרת:' אחרי תחיית המתים'. הייתי בטוחה שזה תכף יגיע. אבל חיכיתי וחיכיתי, ותחיית המתים לא הגיעה אפילו שעברו חודשים. עכשיו אני מבינה שאולי זה לא יקרה בקרוב, שמה שהיה היה, ועכשיו יהיה משהו אחר. אין מה לעשות, מי שילווה אותי יום אחד לחופה כנראה לא יהיה
אמא שלי".
לאה גביש, שהוריה, רחל ודוד גביש ז"ל, אחיה הבכור, אברהם גביש ז"ל וסבה, יצחק קנר ז"ל, נרצחו בידי מחבל שחדר לביתם באלון-מורה: "זה משהו שאתה אף פעם לא מבין. אתה לא קולט איזה אסון קרה לך. בלילה של הפיגוע, הגיע הרב מהיישוב, אסף את כולנו ואמר, ככה הוא פתח את הדברים שלו:'נהרגו לנו ארבעה אנשים חשובים מאוד מהמשפחה'. אחר כך הוא אמר מי האנשים, כי לא ידענו. הוא אמר:'אין לכם אבא ואמא, ואברהם, וסבא שלכם'. צעקתי עליו. התעצבנתי. אמרתי לו'תסתום', לרב . כעסתי, איך הוא בכלל מעז להוציא דבר כזה מהפה שלו. אתה לא רוצה לעכל כזה דבר.
"גם על אמא שלי, שבאה לי בחלומות, אני לפעמים כועסת. אמרתי לה פעם, בחלום:'איך עזבת אותנו ככה?'. היא הסבירה שהיתה חייבת ללכת, שהיא לא יכלה להישאר, שזה לא היה תלוי בה. זה היה מפחיד כי היה לנו ממש ריב, בחלום, לאמא ולי. זה משהו שאתה פשוט לא מוכן לקבל. למה דווקא אתה, למה אנחנו?".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חזרה לחיים
|
|
|
 |
|
|
|
צופיה דיקשטיין, בת 21, ולאה גביש, בת 19, הן שתיים מתוך 566 יתומים שהוריהם נפגעו במהלך אינתיפאדת אל-אקצה ואשר זכו לקבל מענק יתומים וסיוע כללי מהקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית. המדובר בקרן חירום שהוקמה על ידי הסוכנות לפני כשלוש שנים, על רקע פיגועי הטרור הקשים שהיו אז. עד היום גייסה הקרן 17 מיליון דולר. זו למעשה הפעם הראשונה שבה הסוכנות עוסקת בסיוע לנפגעי טרור והתקווה היא שהקרן תפורק עם השיפור במצב הביטחוני בארץ.
הכספים מיועדים לשיקום נפגעי האינתיפאדה, במשך שלוש שנים מיום הפגיעה. מגוון הסיוע שמעניקה הקרן רחב; בתחום הדיור, הניידות, עזרה כלכלית ועוד. מענק היתומים, בסך 5,000 דולר , ניתן אוטומטית לכל מי שאיבד את אביו, אמו או את שני הוריו בפיגוע וטרם מלאו לו 21 שנים. גם תינוקות שטרם באו לעולם, ביום האסון, זכאים למענק. זה מועבר לבנק ומשתחרר כשהיתום מגיע לגיל 21.
לאה וצופיה, נוסף על מענק היתומים, זכו לקבל מהקרן לנפגעי טרור גם מענקי לימודים ועוד עשרות אלפי שקלים לצרכים שוטפים בבית, עבורן ועבור אחיהן. סך הכל יש כיום 12 אלף נפגעי אינתיפאדה, נתמכי הקרן, למעלה מ-2,500 משפחות . מרבית הנתמכים מעדיפים שלא להתראיין. הם מבקשים להתרכז במאמץ העיקרי, החזרה לחיים.
"לפעמים אני מנסה לחשוב, מה היה קורה אם רק אחד מהוריי היה נהרג", אומרת לאה. "אני לא מצליחה. אני יודעת שההורים שלי לא היו יכולים לחיות אחד בלי השני. ברור לי שאם אמא מתה, גם אבא היה חייב למות. או אם הם היו צריכים לחיות עם הידיעה שהבן שלהם נהרג - זה היה נורא. בגלל זה אני תמיד רואה אותם מתים יחד. אני לא מצליחה להפריד".
מה זה יתום, בשבילכן?
צופיה: "אומרים שזה מה שאני, אבל אני לא מרגישה ככה. אני חיה ככה כבר שנתיים, ועדיין לא מבינה שזאת אני. אם הייתי מבינה, לא הייתי יכולה לחיות בכלל".
הוריה, אחיה הבכור וסבה של לאה גביש, נרצחו במוצאי ליל הסדר לפני שנתיים וחצי בביתם באלון-מורה. לאה וחמישה מאחיה נותרו בחיים. היא הצעירה מבין הבנות, שנייה לפני בן הזקונים. ארבעה חודשים אחר כך, אירע האסון של משפחת דיקשטיין. תשעה יתומים הותיר אחריו הפיגוע הזה. בני משפחת גביש מיהרו לנחם את ילדי משפחת דיקשטיין. עוד בשבעה נפגשו. קודם לכן, לא הכירו. אז גם נוצר הקשר בין לאה לצופיה. קשר השכול. היום הן חברות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קשר השכול
|
|
|
|
|
|
|
שתיהן דתיות, נשים צעירות שאמונתן רק התחזקה עם האסון. צופיה בוכה כשהיא שומעת את הסיפור הקשה של משפחת גביש. לאה לא. אפילו בלוויה של אהוביה מיעטה לבכות. "זה היה נורא", היא אומרת. "עמדנו בבית הקברות, וזה לא נגמר; עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ושוב פעם להגיד אל מלא רחמים וקדיש ופרקי תהילים. זה עצבן אותי כבר".
לאה מסתכלת על צופיה, צופיה מסתכלת על לאה, ואז שתיהן צוחקות. צחוק מתגלגל, פרוע. סוג של הומור של מי שנגע כבר במוות ואין לו מה להפסיד. אחר כך צופיה אומרת לה: "כן, גם אצלנו זה לא נגמר. יום שלם לוויה. אני זוכרת שאני, כל הזמן, הרגשתי שאני בגן עדן. אמרתי לאנשים שהיו לידי בבית הקברות:'אני מריחה שאני בגן עדן. גן עדן, גן עדן, איזה ריח'. הייתי בטוחה". ההתרעה על מחבל שעלול לחדור ליישוב אלון-מורה הגיעה בערב פסח של שנת 2002. התושבים התבקשו לנעול את הדלתות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"לא חשבתי על פחד"
|
|
|
|
|
|
|
בבית משפחת גביש, לאה זוכרת, היתה אווירה חגיגית. כל הילדים, להוציא את מנשה, שהיה אצל משפחתה של אשתו, הגיעו הביתה. באו גם נעמה וייס, אשתו של אברהם ז"ל ובתם - דריה, אז תינוקת.
במוצאי החג, האח ישורון עשה את דרכו חזרה לצבא. רחל גביש התכוונה ללכת למקום עבודתה, במכללה באלון-מורה. דוד, האב, עמד לצאת לשחק כדורסל. אברהם, קצין בסיירת מטכ"ל שהיה בחופשת לימודים, הביא את המחשב הנייד שלו. רצה להראות לסבו, יצחק קנר, אביה של רחל, את פלאי הטכנולוגיה. ישבו לשולחן, מול דלת הכניסה. נעמה ודריה התינוקת - ישבו איתם. ברקע התנגן שיר של יהורם גאון.
לאה ניגשה להוריה, ושאלה לאן הם הולכים. אחר כך נכנסה לחדרה, צמוד לסלון ולחדר השינה של הוריה. כל יתר חדרי השינה במשפחת גביש היו בקומה השנייה. "התיישבתי בחדר, סתם", היא משחזרת. "הוריי פתחו את דלת הכניסה, ואז נשמע מטח יריות. אמא מתה. גם סבא. אבא נפצע ואברהם נפגע ברגל שלו. אלה דברים שאני יודעת בדיעבד. אז לא ידעתי כלום. נבהלתי. פתחתי את ארון הבגדים ונכנסתי פנימה. הסתכלתי וקלטתי שכפות הרגליים שלי בולטות.
"החלטתי לצאת, לעלות לקומה השנייה. שמעתי את דריה בוכה ומשתתקת. חשבתי שמתה. אחר כך הבנתי שנעמה נכנסה איתה מתחת לשולחן ושמה לה יד על הפה. יצאתי מהחדר וראיתי את אברהם מולי, זוחל. הוא אמר:' לכי, לאה, תביאי ת'נשק'. הנשק שלו היה בקומה השנייה. רצתי למעלה. קפצתי על חמש מדרגות בבת אחת. בדרך נפל לי קבקב. התלבטתי אם לחזור לקחת אותו. ברקע היו כל הזמן יריות. כמו בסרט. רק אז, אולי, הבנתי שזה בבית שלי.
"ראיתי שאחי אביגדור כבר יורד עם הנשק. אמרתי לו:'תביא אותו לאברהם'. אברהם רצה שאביגדור יירה, אבל אביגדור נתן לו את הזכות, כי הוא היה כבר קצין. אביגדור היה רק טירון. אברהם לא הספיק יותר מדי. המחבל ירה לו בראש. הלכתי לקצה המדרגות והסתכלתי. המחבל לא ראה אותי. הוא עבר בדיוק לחדר של הוריי. ראיתי את אברהם שוכב, בין הסלון למדרגות. הוא שכב על הגב, הראש שלו היה בתוך שלולית ענקית של דם והפנים שלו היו מלאים בדם.
"אביגדור עלה שוב למעלה. הוא דחף אותי לארון, באחד החדרים. פחדתי. עברתי לחדר אחר. היו שם, מתחת למיטה, אחותי, אחי הקטן וחבר שלו, שכן. הייתי בהיסטריה. אמרתי להם:'רוצו תראו את אברהם, הוא מת, לכו תיפרדו ממנו'. הם ניסו להרגיע אותי. לקחנו טלפון נייד והודענו לשני האחים שלנו, מנשה וישורון, שיורים".
לא פחדתם לדבר?
"אני לא חשבתי בכלל על פחד. רק על המשפחה שלי; איפה ההורים שלי, איפה נעמה, איפה דריה, מה עם סבא, מה עם אברהם. חשבתי שכולם מתים. חוץ מזה שהיה כזה רעש, יריות והמון טלפונים של עיתונאים, באמצע הפיגוע. כל שנייה טלפון, עד שאביגדור בא וניתק".
האירוע כולו, נצח עבור לאה, נמשך בסך הכל שבן שלוש לחמש דקות. כשהמחבל עבר לחדר השינה של רחל ודוד גביש, נעמה יצאה עם דריה החוצה והזעיקה את כיתת הכוננות.'זה אצל משפחת גביש', אמרה להם. עד אז לא הבינו מהיכן מגיע הירי. הם שלפו מהבית את דוד הפצוע ומסוק העביר אותו לבית החולים, שם נפטר. "המחבל התבצר בחדר של הוריי", אומרת לאה. "הוא התחבא מאחורי דלת הארון וירה על כיתת הכוננות שנכנסה. לקח זמן עד שהצליחו להרוג אותו. בינתיים מישהו הביא סולם מבחוץ, ואביגדור הוציא אותנו מהמרפסת למעלה. את אח של סבא שלי, שהתארח אצלנו, מצאנו באחד החדרים, עומד עם כיסא ביד, המום. הוא חשב שככה יצליח להרוג את המחבל".
לאה הלכה עם חמשת אחיה שנותרו בחיים לבית השכנים. זה היה לילה גשום, היא זוכרת, והיא היתה בלי נעליים. גרביה נספגו בבוץ. "אני לא זוכרת אפילו שבכיתי", אומרת לאה. "ישבנו כל האחים בחדר אחד, נעמה ודריה הגיעו יותר מאוחר, ודיברנו אחד עם השני. קראנו תהילים, מתפללים שיהיה בסדר. לא משנה שבזמן שקראנו תהילים כולם כבר היו מתים. חיכינו לרב. אחר כך, בבוקר, הלכנו לבית, לראות מה נשאר. לא נכנסתי פנימה. הייתי עייפה. מבחוץ ראיתי רק שהכל מפורק. בכל מקום היה דם והקבקבים של אמא שלי, קבקבים שנורא אהבתי, היו זרוקים בחוץ. זה היה נורא".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
" אבא ואמא מתו"
|
|
|
|
|
|
|
בני משפחת דיקשטיין - ההורים יוסי וחנה ובנם בן התשע שובאל - נהרגו שעה שעשו דרכם מביתם, בפסגות, לבית חבריהם בחוות-מעון. זה היה ערב שבת, ה-26 ביולי לפני שנתיים. חוליית מחבלים הציבה מארב בצומת זיף, בדרום הר חברון. החוליה רצחה תחילה את החייל אלעזר ליבוביץ' ז"ל. אחר כך הגיע הרכב של משפחת דיקשטיין. חנה ושובאל נהרגו במקום. יוסי, רב מחנך בישיבת "נתיב מאיר", יצא מהרכב. הוא נורה, מטווח אפס, על ידי המחבל. שלושה ילדים נוספים שהיו ברכב נפצעו. עד היום לא ברור מדוע הניח המחבל לילדי משפחת דיקשטיין האחרים שהיו ברכב והותירם בחיים. לאחיהם הבכור, צבי יהודה, שהתקשר להוריו לאחל שבת שלום, סיפרה אחת האחיות הצעירות ש"אבא ואמא מתו. אני רואה אותם מתים". הילדה לא הבינה שגם שובאל נרצח. רק אחר כך, הגיעה העזרה. "אין לך זמן אפילו לעשות השלכות, במקרים כאלה", אומרת צופיה. "אתה מבין שאתה לא מבין. כל מה שאתה מרגיש זה בלגן. בלגן וצורך לחבק אחד את השני. אני זוכרת שכל אותה שבת רק התחבקנו".
היא עצמה, לא נכחה בפיגוע. זו היתה השבת האחרונה שלה במסגרת שנת השירות הלאומי בבית הילד בנתניה. חברותיה כבר ידעו על האסון, אבל היא לא שמעה דבר. באמצע תפילת יום השישי, הגיע מנהל בית הילד. הוא קרא לה, סיפר שהיה פיגוע, שכנראה ירו על הרכב של משפחתה. אחר כך שאל אם היא רוצה לנסוע לבית החולים. צופיה אמרה שכן. "היה לי רק סידור ביד", היא אומרת. "ככה נסעתי. אפילו לא חשבתי שאני נוסעת בשבת. הגעתי לבית החולים, ורצתי. בהיסטריה, בטירוף. ראיתי את האחים שלי יוצאים, אחד אחרי השני. הם כבר היו מקולחים. בבית החולים הלבישו אותם בבגדי שבת. לא הבנתי מה קורה. ראיתי את אחי הבכור, צבי יהודה. רצתי אליו. הוא אמר:'את נשבעת שאת תהיי האמא של האחים שלנו ואני אהיה האבא שלהם?', ואז' לא שמעת מה קרה? אמא ואבא ושובאל מתו'".
יש הבדל, לאבד הורים ולאבד אח?
צופיה: "לאבד אח זה הרבה יותר מסובך. את ההורים ודאי תזכור. אמא ואבא זה הדבר הכי בסיסי. ההתמודדות הכי קשה וגדולה, היא דווקא לזכור את האח, במיוחד שאחי היה קטן. זאת ההתמודדות הכי קשה. לזכור, לא לשכוח אותו".
לאה: "מרוב שיש לך הרבה מתים, אתה גם פוחד כל הזמן שאולי זכרת יותר מדי מישהו אחד, ואת השני שכחת. זאת הרגשה קשה".
אחרי האסון, התקרבו מאוד האחים לבית גביש. גם ילדי משפחת דיקשטיין התכנסו בתוך עצמם. עד היום יש להם "ישיבות משפחתיות" ; מה לקנות, היכן לעשות את השבת ואיפה להתארח בחגים. לאה, עם שלושה מאחיה, הצעיר שבהם היה בן 15 כשאירע האסון, עברו להתגורר בקדומים. הבית באלון-מורה נסגר והוא עומד מיותם גם היום. הם מטפלים בעצמם לבד. ילדי משפחת דיקשטיין, הצעיר שבהם בן שנתיים בזמן הפיגוע, נשארו לגור בבית הוריהם בפסגות. חודש אחרי הפיגוע באו לגור איתם אחי אמה של צופיה ואשתו, עם חמשת ילדיהם. לפני כחודשיים נולד להם תינוק נוסף, שנקרא על שם יוסי ז"ל. הברית נערכה במקום הפיגוע.
"פקידות הסעד החליטו שאני ואחי הגדול לא נגדל את האחים שלנו", אומרת צופיה. "זאת היתה ההתמודדות הראשונה הקשה; איך זה שאני לא אגדל את אחי, אני, שיודעת הכי טוב איך אמא שלי קילחה אותם, איך אמא שלי השכיבה. הייתי צריכה לוותר על המעמד שלי, כדי שלאחים שלי תהיה אמא חדשה. בהתחלה זה היה סיוט. היום, זה הדבר הכי טוב בעולם. אחי הקטן אפילו קורא להם'אמא' ו' אבא'. הוא לא רוצה להיות יתום. הוא רוצה להיות ילד רגיל".
לאה: "בעצם, בשנה הראשונה, אתה מוקף מאות אנשים וזה מונע ממך לקלוט את גודל האסון. אתה מבין שהחיים זה לא מסיבה ואתה רוצה לגמור עם הסרט, להתחיל את ההתמודדות, אבל לא נותנים לך. בשנה השנייה, זה הרבה יותר קשה".
מה עם ייעוץ פסיכולוגי?
לאה: "אני לא רציתי. יותר קל לי לדבר עם האחים שלי". צופיה: "לי לקח זמן עד שקלטתי שאני צריכה. בהתחלה אתה הרי לא מבין מה לא בסדר. אני זוכרת שביום הולדת שלי, שבוע אחרי הפיגוע. אף אחד לא אמר לי יום הולדת שמח. אנשים לא העזו להתקשר. אנחנו, לעומת זאת, האחים, נסענו לטייל, הכנו עוגה, בלונים. לא הבנו מה קורה. גם אם בהתחלה ההליכה לפסיכולוג היתה כאילו בכוח, ממקום לא ברור, היום אני ממש מחכה לפגישות. יש לי המון התמודדויות, קשה לי. למשל התעקשתי להדליק נרות שבת בבית. לא רציתי לתת לדודה שלי לעשות את זה. דיברתי על זה עם הפסיכולוג, והוא הסביר לי שזאת דוגמה שמבטאת המון, שאני בעצם בטוחה שאני האמא של הבית, אבל אני לא. היא האמא. זה לא היה קל, אבל נתתי לה את המקום".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הבושם של אמא
|
|
|
|
|
|
|
למתבונן מהצד קשה לדעת איזה חותם הותיר הפיגוע על צופיה ולאה. איך היו לפניו, איך היו מדברות אלמלא פגע בהן האסון. צופיה, היום, לומדת לימודי אחיות. זה מה שרצתה לעשות גם לפני שהתייתמה. לאה סיימה שירות לאומי והיא מחפשת עבודה. "הכי קשה לאבד הורים בגיל שלנו", אומרת צופיה. "יש לך כל כך הרבה שאלות, דילמות. לפעמים אתה סתם רוצה להרים טלפון, לשאול משהו הכי קטן, לספר. אין למי".
מה הכי קשה?
"כשיש שמחה, נגיד כשלאחי היה בר מצווה, או כשאחי עלה לכיתה א' ואמא שלי לא קנתה לו את הילקוט. זה משהו שתמיד נמצא. אנחנו גם לא נגענו בדברים של ההורים שלי, עד היום. הכל נשאר אותו דבר, כמו מצבה. פינינו את חדר השינה שלהם אחרי שנה, אבל הארון נשאר כמו שהיה. איך שהם סידרו את הבגדים - זה נמצא. אותם קיפולים אפילו. למה? אף אחד לא מעז, לא מנסה לגעת. זה משמעותי; להזיז, לשנות. אני מוצאת משהו בבית, של אמא, אני מיד תוקעת אותו בארון. חצאית שאמא שלי תפרה, המפית של החלות. זה פחד, מה יהיה בעוד חמש, עשר שנים, מה, לא יישאר מהם כלום? אז אנחנו משאירים הכל ככה. אפילו שאני חושבת שזאת חולשה. צריך להזיז. הם הרי לא יחזרו, אז למה לתפוס ארון שלם?".
לאה: "אני לקחתי את הבושם של אמא, ואני משתמשת בו. לקחתי שתי טבעות שלה, שגנבו לי אותן עכשיו, בחו"ל. דווקא עם הבית באלון-מורה לא עשינו כלום. הבית נשאר כמו שהוא, הרהיטים, המיטות. מדי פעם אנחנו באים לשם לשבתות. זה עדיין הבית".
יש לכן היום יותר פחדים?
לאה: "ממה? אנחנו גם היום גרים בהתנחלות. אני עדיין לא אוהבת לנעול את הדלת. חוץ מזה שאני לא חושבת שיכול לקרות יותר גרוע".
שנתיים אחרי האסון במשפחת גביש, לפני כחצי שנה, נישאה נעמה וייס, אלמנתו של האח אברהם ז"ל. "היא סיפרה לנו על כל התהליך, שיתפה אותנו", אומרת לאה. אם יש בתוכה סערה, היא מסתירה אותה היטב. "אנחנו קיבלנו את ההחלטה שלה בשמחה ובהבנה. היא גם היתה כלה מהממת. בשמלה מדהימה, בצבע קרם. אנחנו באנו, רקדנו איתה, רצינו לעשות לה שמח".
היה לכם קשה?
"ידענו שזה יגיע. אני, אחרי הפיגוע, כל הזמן חשבתי רק על דריה ונעמה. פחות היה אכפת לי על עצמי. שמחתי שהיא תוכל שוב להיות מאושרת".
שתיהן ממעטות ללכת לבית הקברות, לפקוד את קברי יקיריהן. "אני לא מרגישה קרבה מיוחדת דווקא בבית הקברות", אומרת צופיה. "אני, עם ההורים שלי, יכולה לדבר בכל מקום, גם כשאני באמבטיה. ואני עושה את זה. הם איתי כל הזמן".
מה ההבדל ביניכן לבין בנות בגילכן, שלא קרה להן אסון?
צופיה: "בסך הכל, אנחנו חיות כמו כל אחד. אנחנו רק יותר שמחות, אני חושבת. כשאני מצלצלת לאחותי בבוקר, ואומרת לה'יום טוב', זה אמיתי. אנחנו כבר יודעות מה זה יום גרוע באמת".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
