 |
/images/archive/gallery/177/444.jpg מלחמת ששת הימים
צילום ארכיון: לע''ם  |
|
|
|
|
| שרת החינוך רוצה להטמיע ערכים לאומיים, אך בפועל
המורים לא מלמדים היסטוריה של אחרי קום המדינה,
כדי לא לעורר מחלוקת. החור השחור של התלמידים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אור קשתי
29/9/2004 6:25 |
|
|
|
|
|
|
|
שרת החינוך לימור לבנת מבקשת אמנם להטמיע ערכי תודעה לאומית בתלמידים, אבל בפועל שיעורי ההיסטוריה של המדינה נעצרים ב-1948, ומרבית תלמידי ישראל פשוט אינם יודעים מה קרה כאן ב-56 השנים האחרונות.
צוערי בית הספר לקצינים של צה"ל (בה"ד 1) שאינם יודעים את מילות "התקווה" או המאבטחים של ראש הממשלה, המגמגמים כאשר הוא שואל אותם על ההיסטוריה של מקומות שבהם הם מבקרים, הם רק דוגמאות פיקנטיות - אך בוודאי לא ייחודיות-לידע החלקי של בוגרי מערכת החינוך בכל הקשור לתולדות מדינת ישראל.
אין צורך גם בממצאים נוסח "המבחן של המדינה" בטלוויזיה. באוניברסיטאות נתקלים המרצים, כל שנה מחדש, במקרים של בלבול או סתם חוסר ידיעה. "סטודנטים שאני פוגש בשנה א' לא יודעים למשל מתי התקיים משפט אייכמן או מתי שלט סטלין בברית-המועצות. הרבה סטודנטים פשוט לא יודעים עובדות והקשרים היסטוריים", אומר פרופ' משה צימרמן מהאוניברסיטה העברית. צימרמן, אגב, עמד בראש הוועדה
שגיבשה לפני כמה שנים את תוכנית הלימודים בהיסטוריה לחטיבת הביניים.
"הידע ההיסטורי של הסטודנטים הוא ברמה של טריוויה - כמה מונחים או תאריכים בסיסיים", מוסיף ד"ר רוני ריינגולד ממכללת "אחווה" להכשרת מורים, שליד קריית-מלאכי, "אני לא מדבר על משהו מעמיק אלא על דברים בסיסיים: כמעט אף אחד לא שמע על אירועי ואדי סאליב, מעטים הכירו את'הפנתרים השחורים'. על משפט אייכמן הם ידעו משהו, רק אם הנושא הופיע במקרה בבחינת הבגרות".
הבורות חוגגת גם במרכז הארץ. "על מה שקרה בכפר קאסם, לדוגמה, הסטודנטים שלי לא יודעים כלום", מספר אחד המרצים במכללת סמינר הקיבוצים, "חלק מהם בכלל לא מאמין שהיו פעם יישובים ערביים באזור פרוזדור ירושלים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הציון : 66
|
|
|
 |
|
|
|
כמה עשרות אלפי תלמידים נבחנים מדי שנה בבחינות הבגרות בהיסטוריה. הציון הממוצע בבחינות האחרונות, בפרק שמתייחס לאירועים משנת 1939 ואילך, עמד על 66. ציוני המגן, המספקים רשת ביטחון לתלמידים, הצליחו להעלות בסופו של דבר את הציון ל-71. אבל גם במשרד החינוך מודים כעת שהציונים האלה - הבינוניים לכשעצמם - רחוקים מלשקף הבנה היסטורית אמיתית. ובמרבית המקרים גם לא ידע.
"הבעיה שלנו היא שתלמידים מכוונים לבחינות הבגרות, והמורים עסוקים בלחשוב מהם הנושאים שיופיעו בבחינה - ומלמדים רק אותם", אומר גורם בכיר במשרד. "לצערי הרב, המדיניות כיום היא שחייבים להצליח בבחינה בכל מחיר, והתוצאה היא שהתלמידים לא יודעים את החומר כמו שצריך. אין למידה אמיתית. ההוכחה לכך היא שבבתי הספר האקסטרניים, התלמידים לומדים רק חודשיים-שלושה לפני הבחינה, ומשיגים ציונים יפים מאוד".
רשמית , תוכנית הלימודים בהיסטוריה מגיעה עד לתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. נקודת הזמן הזו נקבעה בשנה שעברה, לבקשת שרת החינוך לימור לבנת, כאשר מלאו 30 שנה למלחמה. בפועל, גם במשרד החינוך מודים שרק בתי ספר מעטים עוסקים באירועים שלאחר מלחמת העצמאות.
הדגש מושם על תולדות הציונות, היישוב בארץ ישראל בין שתי מלחמות העולם וכמובן-השואה. מבחינת המורים בכיתות ואנשי משרד החינוך בירושלים, אין זמן, וגם לא בטוח שיש מקום, לדון ב-56 שנותיה של מדינת ישראל. השנים הללו טעונות במוקשים פוליטיים ובסוגיות מורכבות, ורבים במערכת החינוך פשוט מעדיפים להתעלם מהן. מה הפלא אפוא שתלמיד כיתה י"ב, גל סדבון, מתקשה מאוד להיזכר בשיעור שעסק בתקופה שלאחר 1948. " זו התקופה שלומדים הכי פחות", הוא אומר.
שרה, מורה המלמדת היסטוריה כבר 17 שנים בתיכון במרכז הארץ: "לפעמים, כשאני כבר מצליחה להספיק ללמד את מלחמת ששת הימים, הלימוד הוא מאוד שטחי. מדברים קצת על הסיבות למלחמה, על תקופת ההמתנה, ודי מהר נגמר השיעור. את המחלוקת האדירה שהביאה מלחמת67' כמעט ולא מזכירים. אני לא עושה פרובוקציות בכיתה. צריך להתייישר עם הקו הכללי". אבל בבתי ספר רבים לא מגיעים כלל לנקודת הזמן הזו.
עיקר המשקל בבחינת הבגרות ניתן לשאלות המופיעות ללא שינוי כבר עשרות שנים, כמו "הסבר שלושה גורמים שסייעו להתפתחות הבית הלאומי בשנות העשרים" או "הצג שלושה צעדים שנקטו הנאצים כדי לערער את בסיס הקיום של יהודי פולין" (מתוך בחינת הבגרות של 2004).
פה ושם יש הצצה גם לימי המדינה. בפרק השלישי של הבחינה, שמשקלו 25 נקודות, נדרשים התלמידים לבחור שאלה אחת מתוך שלוש, המתייחסות ל"נושאים נבחרים מתולדות ישראל והעמים בשנים 1970-1945". ב-2001, לדוגמה , התבקשו הנבחנים לבחור אירוע אחד - הוויכוח על השילומים, משפט קסטנר, משפט אייכמן, מהומות ואדי סאליב או פרשת לבון - ו"להסביר את השפעתו על החברה הישראלית".
ב-2004 זכו קשיי הקליטה של העולים החדשים לשאלה נפרדת: שליש מהנקודות ניתן תמורת תיאור כללי, חסר קונפליקטים, של "מאפייני העלייה למדינת ישראל בשנות החמישים". על מנת להשיג את שאר הנקודות, היה על התלמידים להסביר "כיצד תפישת'כור ההיתוך' והקשיים של מדינת ישראל בראשיתה השפיעו על דרך קליטת העולים".
השאלות בבחינות הבגרות דורשות בעיקר תשובה תבניתית מוכנה מראש. מירה, מורה ותיקה להיסטוריה מצפון הארץ, בודקת כל קיץ את בחינות הבגרות במקצוע, וחווה תסכול מתמשך. "התחלתי להעריך בחינות לפני 12 שנים, ואפשר היה למצוא דמיון גדול בתשובות של התלמידים מאותו בית ספר", היא אומרת. "הייתי קוראת מחברת אחרי מחברת, ומגלה שרוב התלמידים כותבים את אותם משפטים, שהמורה כנראה הכתיב להם בכיתה. בשנתיים-שלוש האחרונות, האחידות בתשובות מגיעה כבר לרמת המחוז".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחלוקת פוליטית
|
|
|
|
|
|
|
בועז ונטיק, מורה בתיכון עמל באופקים: "אלה חומרים טעונים מאוד מבחינה פוליטית. רוב המורים להיסטוריה שאני מכיר, משתדלים להיזהר מאוד בשיעורים האלה, אם הם בכלל מגיעים אליהם. כשרק התחלתי ללמד, החלטתי שאם תלמיד שלי מסיים 12 שנות לימוד עם ציון מכובד, אבל אין לו מושג שלישראל היה חלק בהיווצרות בעיית הפליטים - לא מילאתי את תפקידי כמורה. אין איסור מפורש להתעסק בחומרים'רגישים', אבל בימי עיון והשתלמויות מבהירים לנו שצריך להתייחס בזהירות רבה לכל הנושאים האלה. אני לא רוצה שהתלמיד יאמץ את הדעה שלי, אלא שיבין שבהיסטוריה אין שיח אחד ושהניסיון להציג - וללמד - אמת אחת הוא שגוי".
פרופ' אייל נווה מאוניברסיטת תל אביב משוכנע שאלו שאחראים לבחינות הבגרות בהיסטוריה הם אנשים חסרי השראה. "ההיסטוריה אמורה להיות מקצוע שמעודד חשיבה. מה הפלא שרוב התלמידים חושבים שזה המקצוע הכי משעמם? ואחר כך עוד מתפלאים שהם לא זוכרים שום דבר משיעורי ההיסטוריה", אומר נווה שחיבר, יחד עם ד"ר אסתר יוגב, את ספר הלימוד "המאה ה-20 על סף המחר". " לבקש מהתלמידים להביא'שני ביטויים למצב יהדות פולין בין שתי מלחמות עולם' זה אנטי למידה. אין שום קשר בין שפיכת החומר לבין לימוד או הבנה היסטורית. משרד החינוך מסרס את המקצוע, והופך אותו למשהו טכנוקרטי. המורים הפכו בעצם להיות טכנאים של לימוד ההיסטוריה, וכך משעממים את עצמם ואת הילדים. כמובן שבשיטה הזו קל הרבה יותר לבחון את התלמידים: מי נתן שלוש סיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים ולא רק שתיים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הרפתקה נפלאה
|
|
|
|
|
|
|
בשביל רבים בצמרת משרד החינוך, נווה הוא סוג של גורם עוין, המתסיס שלא לצורך וללא הצדקה את המערכת. בסוף שנות התשעים עמד ספר הלימוד שחיבר במרכז סערה ציבורית, כאשר אנשי אקדמיה מ"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני חברתי", ובעקבותיהם גם כמה חברי כנסת שביקשו לתפוס כותרת, קראו להחרים את הספר, בשל "הצגה בלתי מאוזנת של ההיסטוריה" כדבריהם. משרד החינוך אישר בסופו של דבר את ספר הלימוד, אך הוויכוח סביבו חרץ את גורלו: רק בתי ספר מעטים בחרו ללמד מתוכו.
נווה: "מערכת החינוך בורחת כמו מאש מההתמודדות עם התקופה שאחרי48', אבל הההיסטוריה היא הרפתקה שבנויה על דילמות. התלמידים שלנו מפסידים הרפתקה נפלאה, שמאפשרת לצלול למעמקי הניסיון האנושי, לגלות ששום דבר לא התחיל פתאום היום, לראות איך תפישות וזהויות משתנות. במקום זה, כל הלימוד בנוי, ומוגש דרך בחינת הבגרות, בצורה פוזיטיביסטית נוקשה.
"אין שום ניסיון להכניס שאלות או להפוך את המקצוע לרלוונטי עבור התלמידים. הרי אפשר להחיל את הוויכוח על מדניות ההבלגה בשנות השלושים על העולם של היום. האם סיכול ממוקד הוא הבלגה או לא? ההיסטוריה היא לא באמת מרכיב בזהות של התלמידים. אין להם חיבור לעבר. אני קורא את בחינות הבגרות, ולא יודע אם לצחוק או לבכות".
במהלך שנות התשעים גובשו והוכנסו לשימוש תוכניות לימודים חדשות בהיסטוריה, המיועדות לחטיבת הביניים ולחטיבה העליונה. אולם גם אם אפשר למצוא בתוכניות האלה, או בעדכונים שמוציא מדי פעם משרד החינוך, התחלה מהוססת של תפנית (בחוברת שהופצה בשבועות האחרונים אפילו מופיע סעיף המדבר על "הסכמי שביתת הנשק והיווצרות בעיית הפליטים הפלשתינים" ), הרי שבחינות הבגרות-הכלי המרכזי של משרד החינוך להכתיב מה ללמד וכיצד בדיוק יש לעשות זאת - הן מבצר איתן בפני כל ניסיון לערער על הקונצנזוס.
"יש דברים שמשרד החינוך לא היה רוצה שהתלמידים יידעו, למשל שהיה כאן קו ירוק" אומר ד"ר אבנר בן-עמוס מבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב, "התודעה של התלמידים כיום פשוט לא קולטת את זה. הסיפור שעולה מתוכניות הלימודים ומבחינות הבגרות הוא הנרטיבה הקלאסית של'צדקת דרכנו': מעבדות לחירות, מגלות לארץ ישראל, מעטים מול רבים, הטובים נגד הרעים. ישראל מעולם לא יזמה מלחמות או תקריות גבול, וגם אם כן - הדבר נכפה עלינו. אלה תבניות העומק של החברה הישראלית. גם אם התלמידים שוכחים פרט אחד או שניים, זה לא באמת משנה, כי כל ההיסטוריה שלנו נגרסת לכדי מלחמה אחת גדולה, שמטרתה היא תמיד להביא להשמדתנו".
פרופ' ישראל ברטל מהאוניברסיטה העברית, שעמד בראש הוועדה לחיבור תוכנית הלימודים לחטיבה העליונה, מאמין שההתקפות על התוכנית הן ההוכחה להצלחתה. "בתוכנית שלנו, הסכסוך הישראלי-ערבי מתואר כקונפליקט בין שתי קבוצות לאומיות, שנאבקות על אותה חלקת אדמה. התיאור הזה מרגיז את הימין הקיצוני, שאומר שרק היהודים הם צדיקים, וגם את תמונת המראה שלו - השמאל הקיצוני - שמאמין שרק הערבים הם צדיקים".
בניגוד למורים ולאנשי אקדמיה אחרים, ברטל גם לא שותף לחוסר שביעות הרצון ממצב לימודי ההיסטוריה. "כמי שמלמד כבר עשרות שנים ומעורב בתוכניות לימודים, רמת המורים היא סבירה, ואילו התלמידים שלנו בהחלט יודעים מהי מחשבה היסטורית וגם ביקורתיות. אני חושש הרבה פחות מרמת המורים או התלמידים, והרבה יותר מהאפשרות הריאלית שהפוליטיקאים יתערבו בתכני הלימוד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ללמד בזהירות
|
|
|
|
|
|
|
המטרה המועדפת, כמעט המתבקשת מאליה, לחצי ביקורת של אנשי אקדמיה ומורים מהשטח היא המפקח-המרכז של מקצוע ההיסטוריה במשרד החינוך, מיכאל ירון. הוא מאמין שאין בסיס לזהירות היתר שמפגינים המורים בבואם לטפל בנושאים רגישים מבחינה היסטורית. "יש באמת כמה מוקשים אפשריים, אבל זה נכון רק עד גבול מסוים", הוא מדגיש. ואולם, כעבור כמה דקות, גם הוא ממליץ למורים ללמד באופן מתון: "כשמדברים למשל על מלחמת67', המורים צריכים להיות זהירים. מותר להגיד בכיתה שהחברה מפולגת סביב השאלות של'שלום עכשיו' מול המתנחלים, אבל לא לומר שתנועה אחת צודקת והשנייה טועה. תמיד עלול להיות איזה תלמיד שיספר על כך זה בבית, ותהיה כאן סערה מיותרת".
ניב קידר, המלמד בתיכון האזורי בגבעת-ברנר מכיר את החשש הזה. "אנחנו ציבור מוכה, מאוים ומפוחד, ולכן אין סיכוי גדול לשינוי המצב הקיים", אומר קידר. "כמעט כל מורה חושש שאם יאמר משהו'לא נכון' בכיתה, שאם הוא לא יהיה מספיק פטריוטי או שייטע ספקות בקשר להסברים מקובלים, התלמידים יספרו בבית והורים יתקשרו למנהל. המחשבות האלה מאוד נפוצות. אף אחד לא רוצה להסתכן באיבוד מקום העבודה שלו".
התוצאה היא שכאשר התלמידים מתווכחים, בדרך כלל מחוץ לכיתה, על המחלוקות הללו הם עושים זאת זה בלי תשתית של ידע, בוודאי לא כזה שנלמד בבית הספר. סערות היסטוריות דווקא יכולות להפוך כל נושא בכיתה למעניין, מסקרן ורלוונטי. אבל בשביל המפקח-המרכז ירון, המייצג נאמנה את הרוח הכללית במשרד החינוך, מדובר, כך נדמה, בתופעות שמוטב להתרחק מהשפעתן הרעה. לביקורת רדיקלית על "כור ההיתוך" - וזו רק דוגמה אחת - מצד חוקרים כמו סמי שלום שטרית או יהודה שנהב, אין עדיין מקום בבתי הספר. ירון: "יש הרבה תלמידים שלא יודעים בכלל מה זה'כור היתוך', אחרי שהתלמידים יכירו את המושג-יכול לבוא השלב השני, זה של הביקורת".
לימוד ביקורתי זה משהו שאי אפשר להשיג?
"יש לי אחריות כוללת לכל סוגי האוכלוסייה. אני לא יכול לתת משהו שרק חלק מהמורים והתלמידים יידעו להתמודד איתו. יש שני סוגים של מורים: כאלה שלא זקוקים לשום הנחיה ממני, וכאלה שבקושי יודעים דברים כמו מה זה'כור היתוך'. אז קודם כל אני צריך לדאוג שיידעו את החומר. אין ספק שזה תהליך איטי. צריך כאן הרבה סבלנות".
בסך הכל, אתה מרוצה מרמת הידע ההיסטורי שהתלמיד משיג אחרי 12 שנות לימוד?
"יש באמת תלמידים שמתוכנתים לבחינת הבגרות, הם יוצאים עם כמה עובדות ולא יודעים כלום. אבל אם יש גם המון מורים טובים, שהתלמידים שלהם זוכים להבין תהליכים היסטוריים. בסופו של דבר, מי שקובע הם המורים בשטח".
"חלק גדול מהתלמידים רוצים לדעת יותר על ההיסטוריה, אבל במסגרת הקיימת זה בלתי אפשרי. לכן תחושת ההחמצה שלנו, כמורים להיסטוריה, גדולה כל כך", אומר ניב קידר. אחת הדרכים, הוא מוסיף, להפוך את המקצוע למעורר עניין היא להשתמש בטקסטים ראשוניים - "דבר חסר תועלת לבחינת הבגרות עצמה, אבל דרכו התלמידים מתחברים לנושא". וכך , בשיעור על מדיניות "כור ההיתוך" לדוגמה, אחרי ההתייחסות המתבקשת לנאומים של דוד בן-גוריון, כדאי להפגיש את התלמידים "עם נקודות מבט שונות על התופעה: מאמרים מעיתונות התקופה, ועדויות או זיכרונות של העולים עצמם, וגם חוקרים עכשוויים שבדקו לעומק את המדיניות".
בספרם "היסטוריות", מציעים אייל נווה ואסתר יוגב כמה רעיונות להעברת שיעורים בעלי פוטנציאל התלקחות. לדוגמה: בשיעור על תוכנית החלוקה של 1937 מתבקשים התלמידים, בין השאר, לשרטט מפות אישיות, שיחלקו את השטח שבין הירדן לים, בין יותר ממיליון ערבים לפחות מחצי מיליון יהודים. שיעורים נוספים מתייחסים למאבק שבין הלח"י ליישוב המאורגן בזמן מלחמת העולם השנייה, לגלגולים השונים של מיתוס טרומפלדור, וגם לשאלה, האם היישוב היהודי אכן ניהל ב-1948 מלחמת "מעטים מול רבים" מול הצבאות הערביים.
עקרונות הבסיס הם פלורליזם ורלוונטיות לחיים כיום. דווקא הדבר שמשרד החינוך כל כך מפחד ממנו - הוויכוחים שבוודאי יעלו בכיתות-הוא ההוכחה שההיסטוריה היא מקצוע חי ובועט. "בשיעור הראשון של שנת הלימודים, אני אומר לתלמידים שאני אמנם המורה שלהם להיסטוריה, אבל שלא יקבלו שום דבר כמובן מאליו, שילכו ויבדקו בעצמם", אומר בועז ונטיק. "אני מנסה לומר לילדים שיש סופרמרקט אדיר של דעות. יש גלידות בטעם שוקולד, וניל, בננה או אגוזים. אני לא אומר מה יותר טעים, ואם הם בכלל לא ירצו לאכול - זה גם בסדר, אבל לפחות שיידעו שיש עוד טעמים".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
