 |
 |
|
|
|
|
| יהושע אליצור לא מבין איך מוגש נגדו כתב אישום בגין הריגה של פלשתיני. בית המשפט יכריע |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שמעון איפרגן
5/11/2004 14:06 |
|
|
|
|
|
|
|
החווה שהקים יהושע אליצור ביישוב איתמר שבשומרון נראית היום כמו כפר נטוש במערב הפרוע. תוכניות דווקא היו לו למכביר. הוא כבר ראה בעיני רוחו כיצד אלפי ישראלים נוהרים לחווה שלו, רוכשים גבינות תוצרת "אליצור", טובלים פיתות טריות בשמן זית ממטע הזיתים שנטע, ומקנחים ביין "יהושע" מכרמים שגידל במו ידיו. זה כבר לא יקרה. לא בעתיד הנראה לעין, בכל אופן. את שתי העזים והחמור שברשותו העביר למשמרת אצל חברו הטוב, ועכשיו הוא תקוע בקרוואן מט ליפול בגבעה שבע השוממה מאדם, יושב במעצר בית שעומד לפוג בימים הקרובים, מנותק מעט מהעולם ושובר את הראש, איך כל הצרות נחתו עליו ככה. "היו לי הרבה רעיונות מעניינים", הוא אומר בעצב, "אבל הגורל ניפץ לי הכל".
אליצור, מתנחל בן 33 מאיתמר, שמואשם בהריגתו של צאהיל אשתיה, פלשתיני תושב הכפר סאלם, נמצא בארץ רק שנתיים. לפני כן, היה לו, לדבריו, כל מה שאפשר לבקש. רשת מסעדות איטלקיות בגרמניה, תואר ראשון בעיצוב תעשייתי מאוניברסיטת מילאנו, כסף, חיים טובים, משפחה אוהבת ותומכת, חברים. אבל יום אחד עזב הכל, השאיר את נכסיו מאחור, לקח את המטוס הראשון לישראל והפך למתנחל מהשורה. עכשיו הוא צריך להוכיח בבית המשפט המחוזי בתל אביב כי החלטתו לירות לעבר
הפלשתיני ולהורגו בטענה שפעל מתוך הגנה עצמית, היתה נכונה ומוצדקת. תיק כבד. "אני מצטער על מה שקרה", אומר אליצור, "לא היתה לי כוונה להרוג אותו, הרי אני לא מכיר אותו ולא היה לי אינטרס לעשות את זה. אבל זה היה או אני או הוא. לא היתה לי ברירה. אני לא פנאט, אני די שקול.
"אם הייתי רוצה להרוג את כל הפלשתינים שהיו במכונית המסחרית, הייתי מרסס אותם כמו מסננת בכל הכדורים שהיו לי במחסנית. זה לא פשוט לקחת חייו של אדם, אבל חשבתי שאני הולך למות. ראיתי את עצמי כבר מתחת לגלגלי המכונית שלו. רצו לי הרבה מחשבות באותן שניות. אני לא רוצח וכשלחצתי על ההדק לא הסתכלתי לאן אני יורה. פעלתי לפי האמרה 'הקם להורגך, השכם להורגו'. הרגתי אדם וזה עונש הכי גדול שיכול להיות. אני צריך לסחוב את זה כל החיים שלי. אני מצטער שהרגתי אותו. לא ברחתי אחרי שיריתי בו, עובדה שנשארתי בשטח ומסרתי גרסה מלאה לחוקרים על מה שקרה. היום אני חי בסיוטים. כל לילה כמעט אני חולם איך פלשתינים נכנסים לקרוואן שלי ורוצחים אותי כנקמה. יורים בי ממש כמו בהוצאה להורג של כיתת יורים. אני מתעורר בבהלה וחושש שזה עוד עלול להתרחש. יש לי כאב בלב על מה שקרה, אבל לפחות אני חי בתחושה שהצלתי את חיי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הלוויתו של צאהיל אשתיה ואחד מילדיו האבלים. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
"עניין של רגע"
|
|
|
 |
|
|
|
הדרך לאיתמר וממנו עקלקלה ומסוכנת. מאחזים ויישובים יהודיים שוכנים לצד כפרים פלשתיניים. לא פעם מהווים כלי רכב ישראלים מטרה לצלפים, והמתח האדיר, היומיומי, התפקע ב-27 בספטמבר 2004, יום ששינה לנצח את חייהם של אליצור מצד אחד ושל משפחת אשתיה מצד שני.
"נסעתי מאיתמר לאלון מורה", סיפר אליצור לחוקר משטרת מרחב שומרון, רס"ר אבי בן-שלוש, "אחרי חווה שבע, על ציר 'מדיסון' מכיוון אלון, כבר על הסיבוב זיהיתי שנהגים פלשתינים משתמשים בדרך צדדית לעקוף את המחסום של החיילים. ראיתי רכב טרנזיט כחול עם המון אנשים בפנים, שנסע במהירות גדולה ועלה על הציר מולי. לא היה לי זמן לעשות כל מיני חשבונות. ידעתי שאם אני ממשיך בקצב הנסיעה שלי, הוא נכנס בי מצד שמאל, דוחף אותי מהכביש, או פוגע בי או זורק עלי אבנים. החלטתי לעצור אותו, לקחת ממנו דרכון או מספר מכונית ולהעביר את המידע לחיילים במחסום של בית פוריס. הגדלתי את המהירות כדי למנוע ממנו את האפשרות לפגוע בי ועצרתי בצד את הרכב שלי, בצד ימין של הנתיב, כשהקנה של הרובה שלי היה למטה. הנצרה היתה סגורה. החזקתי את הרובה ביד.
"נהג הטרנזיט זיהה אותי והתחיל בדיוק את העלייה שלו לכיוון הכביש. הנשק שלי היה ביד ימין. הרמתי אותו וצעקתי 'תעצור'. הם שמעו אותי כי החלונות של הנהג ושל הנוסע לידו היו פתוחים. עשיתי צעד קדימה וצעקתי שוב לעבר הנהג לעצור. זה היה עניין של רגע. הוא נתן פול גז, ישר לכיווני. הוא היה מטר ממני, פתחתי את הרובה, הוא החליק את ההגה לעברי בניסיון לפגוע בי. הוא המשיך לנסוע, לא שמע את הצעקות שלי ואז יריתי לעברו. היו כמה שניות של בלגן במכונית, נדמה לי שהם החליפו את הנהג. אחד הפלשתינים יצא החוצה וצעק לעברי:'הרגת אותו, הרגת אותו'. אני צעקתי בחזרה: 'תעצרו, תעצרו', אבל הם ברחו. יריתי כדור אחד. רציתי לירות כדור שני ולא עשיתי את זה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"אני לא קילר". אליצור בבית המשפט. צילום: גרי אברמוביץ'
|
|
|
|
|
|
|
ככה הם רצחו את הרב מילר
|
|
|
|
|
|
|
אליצור מחזיק באם-16 שאותו קיבל, לדבריו, לפני כשנה, כששימש ככונן ביישוב ועזר בענייני אבטחה פנימיים. "רציתי לחזק את הביטחון, למנוע פיגועים", הוא מסביר בראיון הראשון מאז האירוע, מדוע הצטייד בנשק. "לא התכוונתי להרוג אותו. הוא היה צריך לעצור ולא לתת פול גז. הוא כמעט דרס אותי והפך את המצב לפיקוח נפש. פשוט לא היה לי לאן ללכת, לא לקפוץ, לא לברוח לשום מקום. הוא היה מטר ממני ונכנסתי לפעולה. הקדמתי אותו בשנייה. לא ידעתי אם הוא נהרג או נפצע. הם, הפלשתינים, ברחו. הנהגים הפלשתינים נוסעים בלי אורות במהירויות של 70-60 קמ"ש, קופצים מהצד, חותכים. ככה הם רצחו את הרב של איתמר, שלמה מילר, השם ייקום דמו".
במהלך חקירתו טען אליצור שהתריע כמה פעמים בפני חיילים שסיירו במקום על כך שהנהגים הפלשתינים משתוללים בכביש. החוקר אבי בן-שלוש: פנית בנושא הזה למשטרה? אליצור: לא. פניתי לצבא, דיברתי עם החיילים. אמרו לי שהם מטפלים בזה. החוקר: נוסע ברכב הפלשתיני טוען שברגע שהם ראו אותך על הכביש, הנשק שלך היה מכוון אליהם. אליצור: זה פשוט לא נכון. הנשק לא היה מכוון אליהם, והם לא היו בשוליים בזמן שיריתי.
לאחר מכן עוברת החקירה צעד קדימה, כאשר לתמונה נכנס רפ"ק גיל אריאל, קצין חקירות במרחב שומרון. רפ"ק אריאל שואל את אליצור האם הרג את הפלשתיני כנקמה על מותו של הרב מילר, שהיה חבר טוב שלו. אליצור: בכלל לא, זו היתה הגנה עצמית בלבד. רפ"ק אריאל: מדוע לא ירית באוויר, או לגלגלי הרכב, לפני שירית בפלשתיני? אליצור: אני מוכן לענות על השאלה הזו כאשר העו"ד שלי, אדון חיים קאזיס, יהיה נוכח בחקירה. חוץ מזה לא היה לי זמן לחשוב.
מיד לאחר האירוע הזעיק אליצור את המשטרה והצבא, וגולל בפניהם את גרסתו לאירוע. הוא נלקח לחקירה ממושכת, נעצר, שיחזר בפני מצלמות המשטרה את כל שלבי המקרה, עד למפגש עם אשתיה ורגע הירי. החוקר המתעד את השחזור שאל את אליצור: כמה אנשים היו ברכב הפלשתיני? אליצור: לפחות שבעה, שמונה. החוקר: מדוע הכנסת את עצמך למצב של סכנה, רצית להידרס? אליצור: לא יודע למה. החוקר: אתה יודע שלאזרח אין סמכות לעצור כלי רכב בכביש? אליצור: לא ידעתי, אבל עכשיו אני יודע.
במשטרה החליטו לעצור את אליצור, בטענה שלא מדובר במקרה קלאסי של הגנה עצמית. בית משפט השלום בפתח תקווה שיחרר אותו בערבות ובתנאי מעצר בית. בסוף השבוע שעבר הגישה פרקליטות מחוז תל אביב כתב אישום נגד אליצור בגין הריגתו של הנהג הפלשתיני. עורך דינו טוען כי המדינה מיהרה להגיש כתב אישום נגד מרשו. "הוא לא רוצח", זועם קאזיס, "הוא אזרח שומר חוק שהגן על עצמו. כל אחד היה פועל כמוהו. זו צביעות לטעון שהוא התכוון להרוג את הפלשתיני. הוא חף מפשע".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחינוך קתולי להתנחלות יהודית
|
|
|
|
|
|
|
יהושע אליצור נולד לאם נוצרייה ולאב יהודי בכפר קטנטן על הגבול בין גרמניה לאוסטריה. אביו שימש במשך שנים רבות כשר המכס של חבל ארץ שאת שמו הוא מסרב לחשוף, מסיבות שיסביר בהמשך. אמו הקתולית היתה מורה לחקלאות ולכלכלת בית, ואחיו הקטן רופא מנתח. בגיל עשר שלחה אותו אמו לפנימייה סגורה במנזר קתולי, מרחק שעה וחצי ממינכן. עשר שנים למד שם, עד שהחליט לנטוש לטובת לימודים במינכן. "אמי רצתה שאהיה מושפע מהתרבות הגרמנית האריסטוקרטית בשילוב אלמנטים קתוליים", אומר אליצור, "זו היתה פנימייה יוקרתית, שאליה הגיעו תלמידים מבתים עשירים. עבורי זה היה גיהנום, סיוט אינסופי. אמי העדיפה שאהיה רוקח, שאנהל בית מרקחת, אבל החיים הובילו אותי למחוזות אחרים".
לאחר כמה שנים פגש אליצור באקראי חבר ילדות שלמד איתו בפנימייה הקתולית. אביו של חברו ניהל מסעדה איטלקית, השניים החליטו להיכנס לשותפות איתו והקימו רשת של חמש מסעדות בכמה כפרים וערים ברחבי גרמניה. הוא עצמו עבר קורס להכנת אוכל איטלקי. "היתה תקופה טובה. העסק שיגשג מהר מאוד, אבל באותה מהירות גם התרסקנו. עלינו יותר מדי גבוה. נפלתי והפכתי להיות עני מרוד. אלוהים העמיד אותי בעוד מבחן קשה מאוד וגם אותו קיבלתי באהבה", הוא נזכר.
אחר כך החל לעבוד בהובלת דירות וכפועל בניין, עד שהחליט לעזוב את גרמניה לטובת לימודי תואר ראשון בעיצוב תעשייתי במילאנו. לפרנסתו עבד כמעצב דלתות ביטחון וכספות. "אבל אז אבי חלה במחלה קשה, עזבתי את איטליה וחזרתי הביתה לטפל בו. שתי דקות לפני מותו, אבי חזר בתשובה", משחזר אליצור בהתרגשות. "ראיתי את העיניים שלו דומעות. קראנו יחד את 'שמע ישראל', למדנו את פרשת השבוע, את ספר איוב.
"מאותו רגע התחלתי לחשוב על עלייה לישראל. זו החלטה שהתבשלה אצלי כמו אוכל שמכינים לשבת, באיטיות, ואני לא מצטער עליה בכלל, למרות כתב האישום שהגישו נגדי. להפך, זה רק חיזק אותי וגרם לי להחליט להשתקע פה עוד יותר. אמי ניסתה לשכנע אותי להישאר בגרמניה. היא פחדה שאיהרג בפיגועים, וגם אחי לחץ ולוחץ עלי לחזור לשם, לחיים הטובים, אבל הייתי ונשארתי נחוש. פה אני מרגיש בבית, למרות כל הצרות. מפה אני לא יוצא, לא חוזר לגרמניה".
אחרי שעלה לארץ נחת בישיבת 'דאורייתא', ישיבה קטנה של חוזרים בתשובה הממוקמת ברחוב צר בבני ברק. במהלך לימודיו התגייר אצל הרב נסים קרליץ, ולאחר מכן עבר טקס ברית מילה שבו נכחו עשרות מחבריו. "רציתי להרגיש מה זה להיות יהודי, אז עברתי את כל התהליך. זה היה קשה, אבל כיף לא נורמלי, הפכתי להיות אדם חדש", הוא מספר בהתלהבות.
כדי להתנתק ממנעמי החיים אליהם היה רגיל בגרמניה ומהשפע הכלכלי שבו חי, החליט אליצור לעבור להתגורר באיתמר. בכספי החסכונות המועטים שנשארו לו בנה חווה קטנה, רכש שתי עזים, חמור אחד וכלב פינצ'ר מעורב העונה לשם "מנגו" ודואג להתריע בפניו על כל תנועה. "הקדוש ברוך הוא הוא השומר הכי טוב שלי, אבל מנגו הוא הרעשן. כשהוא נובח, אני יודע שאני צריך להיכנס לכוננות. למרות שלמדתי מקצוע היי-טק שיכולתי לעשות ממנו הרבה כסף בארץ, החלטתי שבניית חווה זה הדבר הכי טוב בשבילי, כי אני אדם כפרי בטבעי, ואיתמר התאימה לי כמו כפפה ליד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כנראה שנועדתי לסבול
|
|
|
|
|
|
|
החווה שוכנת למרגלות הקרוואן הקטן שבו הוא מתגורר, שצה"ל כבר הוציא נגדו כמה פעמים צו הריסה, אבל הוא מעולם לא יצא לפועל מסיבות טכניות. אין לו קו טלפון והוא חי על תרומות. חברתו, תושבת חדרה, עולה חדשה מאתיופיה שאותה הכיר בשידוך ולה הוא מתכוון להינשא בקרוב, לא יכולה לבקרו בגלל ניתוח קשה שעברה לאחרונה, והוא, הנתון במעצר בית, לא יכול לבקר אותה.
אליצור, שלמד מהר מאוד את השפה העברית ושולט בסלנג צברי, שומר את פרטי חייו הקטנים כמו בתוך כספת, לטענתו מחשש ששגרירות גרמניה בישראל תשלול את דרכונו. הוא מסרב לספר מה היה שמו בגרמניה, מה שם הכפר שבו נולד או איך קראו לרשת המסעדות שניהל. "חוץ מעניין הדרכון, יש את הביטחון האישי שלי. אני חושש שכל מיני אנשים ינסו לפגוע בי", הוא טוען.
איך הגיבה המשפחה שלך בגרמניה על מה שקרה?
"אמא שלי התקשרה וביקשה שאחזור לשם, שאלך לעבוד בבית מרקחת. אמרתי לה שפה אני מתכוון להישאר עד סוף חיי ולהקים משפחה. אמי קיבלה את מה שקרה לי מאוד קשה".
חבריו לישיבת החוזרים בתשובה בבני ברק מתארים אותו כלמדן, משקיע, אבל לא תלמיד חכם במיוחד. אחד שבא ללמוד קצת יהדות כדי לעבור את הליך הגיור. "הוא היה די שקט", נזכר תלמיד בישיבה, "לא התרועע איתנו, לא שיתף אותנו בחייו האישיים. טיפוס קצת סגור, אבל אחלה בן אדם. תמיד עזר לנו בכל מיני עבודות של תחזוקה במקום. אף פעם לא אומר לא. ראית שהוא משוגע על ישראל. קשה לי להאמין שהוא היה הורג נמלה, אבל כשאתה מגיע להתנחלויות כללי המשחק שם משתנים. הראש של הבן אדם עובד אחרת".
"יהושע בחור נחמד וסימפטי", אומר יעקב היימן, תושב איתמר, "אדם חיובי מאוד. כל הזמן יש לו חיוך על הפנים ולא משנה מה מצבו. לא הייתי באירוע עצמו, אבל ממה שהבנתי הוא פעל מתוך הגנה עצמית. אחרי המקרה עודדנו אותו ותמכנו בו, כמו שאנחנו עושים עם כל יהודי. אנחנו מאמינים לו שהוא פעל על פי ההלכה, 'הקם להורגך, השכם להורגו'. לצערנו המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים גורמת לאדם להגיע לכל מיני מצבים שהוא צריך להתמודד איתם לבד ולקבל החלטות קשות, כמו שקרה ליהושע".
אליצור חי בשלום עם ההחלטה של צה"ל להרוס לו את הקרוואן וגם השלים עם העובדה שהוא חי בעוני, אבל מתקשה להבין מדוע הוחלט להעמידו לדין פלילי. "אני חושב שפעלתי נכון, כמו כל אדם נורמלי שרוצה להציל את חייו. לא היו לי הרבה אפשרויות. אני לא איזה קילר. אלוהים מעמיד אותי בניסיון כמו עם אברהם אבינו ואיוב, נותן לי לסבול. אני מקווה שאצליח לעמוד בניסיון, שיהיו לי את הכוחות הנפשיים, כי זה לא פשוט בכלל. אומרים שארץ ישראל נקנית בייסורים, כנראה שאני נועדתי לסבול. בלי תרומות של אנשים טובים, הייתי מזמן מת מרעב בתוך הקרוואן".
אם היית יכול לחזור במנהרת הזמן אחורה, היית יורה שוב?
"ללא ספק. זה היה פשוט להיות או לחדול".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
