 |
/images/archive/gallery/203/102.jpg תלמידים בכיתה. צילום הדמיה.
 |
|
|
|
|
| בסכנין לומדים ביאליק,
אלתרמן, תנ"ך ומשניות.
התלמידים לא מבינים
למה אסור ללמוד דרוויש |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אור קשתי
20/11/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
כיתה י"ב 3, תיכון מקיף סכנין. שיעור ספרות עברית מתחיל, והמורה, גנטוס סולימאן, מנסה להסביר ליותר מ-30 התלמידים את המוטיבים הספרותיים באחד הסיפורים של משה סמילנסקי, החקלאי והסופר שכתב סיפורים על ראשית ההתיישבות בארץ ישראל. כשהם נשאלים מיהו הסופר או המשורר היהודי המועדף עליהם מבין שורה ארוכה של יוצרים הנכללים בתוכנית הלימוד המוגברת בספרות והבעה עברית, התשובה החד-משמעית מתבררת מיד: אף אחד.
"אנחנו לא לומדים את הסופרים שלנו", מסביר פאדי בדאל, "אז איזה קשר יכול להיות לי עם ביאליק או טשרניחובסקי? ". רק אחרי שהכיתה נרגעת מעט מעצם השאלה, אומרת בהיסוס נרג'יס אבוריאה, מאחד הספסלים האחוריים, שהיא דווקא אוהבת את "שירי סוף הדרך" של לאה גולדברג. "כי זה שיר שמדבר לכל אחד, לכל בן אדם", היא מסבירה. בכיתה מתפתח דיון קצר, אבל אבו-ריאה נשארת במיעוט.
כ-9,000 תלמידים בבתי הספר הערבים ניגשו בשנה שעברה לבחינת הבגרות המוגברת בעברית - כ-60 אחוז מבני ה-17
הערבים-ישראלים. במסגרת חמש יחידות הלימוד לומדים התלמידים, בין השאר, פרקים בתנ"ך (מספרי בראשית, שמות, מלכים, משלי ועוד), 11 משניות במסכת אבות, מאמרים של אחד העם ( " לתולדות החיוב והשלילה" ו"חיקוי והתבוללות " ), אגדות שליקט ביאליק, וכן מבחר סיפורים ושירים של טשרניחובסקי, אלתרמן, רחל, זלדה, נתן יונתן וגם, כאמור, לאה גולדברג.
את השיר "לו יהי" של נעמי שמר התלמידים דווקא אוהבים, מוסיף המורה סולימאן, "אבל הם מתעבים את המשוררת בגלל התמיכה שלה במתנחלים".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שחרור מול "נכבה"
|
|
|
 |
|
|
|
לא קל ללמד תנ"ך וספרות עברית בבתי הספר הערביים, בייחוד כאשר התלמידים משווים באופן מיידי בין החובה ללמוד את שירי ביאליק לבין ההתעלמות מהשירים הפוליטיים של מחמוד דרוויש, למשל. לפעמים, אומר סולמיאן, ההתמודדות היא גם עם סטריאוטיפים ערביים שליליים, שאת עקבותיהם אפשר עדיין למצוא בחלק מהיצירות הנלמדות.
"אין לי בעיה ללמוד את התנ"ך ואת הסופרים היהודים", אומר אחד התלמידים, "אבל כואב לי שאנחנו לא לומדים את דרוויש, סאמיח אל-קאסם או תאופיק זיאד. זו המורשת שלנו. משרד החינוך אולי מכריח ללמוד את התנ"ך, אבל זה לא מעניין אותי. הסיבה הכי חשובה, בעצם הסיבה היחידה, ללמוד את הנושאים האלה היא שזה יעזור לי להצליח בבחינות הבגרות ולהתקבל לאוניברסיטה".
השאלות האלה סביב תוכנית הלימודים הראויה בבתי הספר הערביים, ובעיקר - על אילו נושאים אין לדבר, משתקפות גם בהמלצות של "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל", המוכר יותר כ"ועדת דוברת", המתייחסות למגזר הערבי. בראש תת-הוועדה שעסקה בנושא עומד שר החינוך לשעבר, פרופ' אמנון רובינשטיין. בוועדה מאמינים שההמלצות, העומדות לפני אישור סופי, מסמלות פתיחת דף חדש במערכת היחסים שבין משרד החינוך לבין יותר מ-20 אחוז מהתלמידים בישראל. אנשי חינוך ערביים, מהאקדמיה ומהשטח, משוכנעים בכך הרבה פחות.
הרפורמה שמציע רובינשטיין היא זהירה ומתונה, ואולי דווקא בשל כך יש לה סיכוי טוב להתממש. מצד אחד, היא אינה כוללת מתן מינהל נפרד למגזר הערבי, בדומה לזה שקיים בחינוך הממלכתי-דתי, וכפי שדורשים בתוקף אנשי חינוך ערבים; מצד שני, היא מכירה ב"שמירת הלשון הערבית, המורשת הלאומית, ההיסטוריה והמסורת התרבותית הערבית" כמטרות שיש לקדמן.
ואולם, באותה נשימה ממש, בהמשך המשפט, רובינשטיין לא מוותר על הדרישה לגילוי נאמנות. "מורשתם של אזרחי מדינת ישראל הערבים, דתם וההיסטוריה שלהם", נכתב בהמלצות, "ראויות להילמד בתנאי שאין הן סותרות את יסודותיה הערכיים של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הזכות הקיבוצית לחינוך קהילתי של הציבור הערבי אינה כוללת את הזכות לכפור ביסודות קיומה של ישראל, ועל בית הספר הערבי תוטל החובה לשמור על מניעת כפירה כזו, חובה הכוללת גם מתן כבוד לסמלי המדינה".
המתח שבין ההכרה בזכויות הייחודיות של ערביי ישראל לבין השמירה על אופיה היהודי של מדינת ישראל חוזר ומופיע פעמים רבות. רובינשטיין, כמו כל ליברל הגון, משוכנע שהלך כברת דרך ארוכה לטובת ערביי ישראל. "אני לא ניטרלי, אני בצד של מדינת ישראל", הוא מדגיש, "אבל צריך להכיר במציאות שיש כאן מיעוטים לאומיים, ולדאוג לכך שהמורשת הערבית תבוא לידי ביטוי גם במערכת החינוך. אני נגד ללמד שירים שכופרים בקיומה של מדינת ישראל, אבל בשיעורי ההיסטוריה, לדוגמה, המורה הערבי יכול להציג את מלחמת השחרור שלנו מול'הנכבה' שלהם, ולדבר על הטענות בדבר גירוש, גירוש חלקי או עזיבה".
רובינשטיין מאמין שלתלמידים הערבים מגיע ללמוד את כל העובדות - וגם את כל חילוקי הדעות. "צריך ללמד את הפרקים הלא נעימים בהיסטוריה של שני הצדדים. אני לא מאמין בטיוח או בהדחקה. המדיניות הנוכחית, לפיה לא מדברים על הנושאים האלה, פשטה את הרגל. עם כל זאת, שבסוף שיעור ההיסטוריה, המורה צריך להדגיש שהרוב היהודי דורש מהמיעוט לקבל את האתוס של מדינה דמוקרטית ויהודית", אומר רובינשטיין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אזרחים סוג ב'
|
|
|
|
|
|
|
הדברים האלה מעוררים צחוק קצר, לא לגמרי שמח, אצל נביה אבו סאלח, יושב ראש ועדת המעקב הערבית לענייני חינוך. "נמאס לי להוכיח כל יום שאני נאמן למדינה. אם יש אצלנו גורמים קיצוניים-תנו לרשויות המוסמכות לטפל בהם, אבל אי אפשר לדרוש מהאוכלוסייה הערבית להוכיח כל הזמן את נאמנותה, כאילו שרק אם נסכים להניף את הדגל בבתי הספר - הכל יהיה בסדר", אומר אבו סאלח.
בבתי ספר ערביים רבים דגל ישראל אכן מונף, בהתאם להוראות משרד החינוך. במקביל, מועברת פעילות חינוכית סביב "הימים הלאומיים", כפי שהם נקראים כאן, "אירועי אוקטובר", " יום האדמה", " טבח כפר קאסם" ועוד. כמה ימים לפני יום האדמה האחרון, למשל, התאספו תלמידי התיכון בסכנין ברחבת בית הספר (אולם סגור אין להם) כדי לציין בשמיעת הרצאות ושירים את אירועי הדמים שלפני 28 שנה, ב"יום האדמה" הראשון, במרס 1976, שבו נהרגו שישה ערבים מאש שוטרים וחיילים ועשרות נפצעו. העובדה שהפרקים ההיסטוריים האלה כמעט שלא זוכים להתייחסות במוסדות החינוך הערביים, לא מעלימה את הקונפליקטים הפתוחים. אולי רק להפך.
תוכנית הלימודים בהיסטוריה, ברמה של שתי יחידות חובה, מורכבת מארבעה נושאים: תולדות הערבים והאיסלאם, תולדות המזרח התיכון בעת החדשה, תולדות עם ישראל וההיסטוריה של המאה ה-20. בדומה למצב השורר במערכת החינוך העברית, גם אם תוכנית הלימודים מתייחסת להיסטוריה הפלשתינית, ובכלל זה לבעיית הפליטים, הדבר איננו מתורגם לשיעורים בפועל.
כך למשל, לומדים בסכנין על משה הס, נחמן סירקין, דב בר בורוכוב וכמובן, הרצל. "אבל אני לא מקבל שום מידע על העם הפלשתיני", אומר מוחמד באשיר, תלמיד כיתה י"ב, "וזו טיפשות: אני יכול למצוא את כל האינפורמציה באינטרנט או בתחנות הטלוויזיה הערביות".
חברו לכיתה, פאדי בדאל, ממשיך את הטיעון: "הממסד מנסה שלא נלמד על הזהות שלנו. מבחינת משרד החינוך, כל התייחסות לעם שלנו היא הסתה, אבל בשבילנו זו חובה. הם חושבים שאם נדבר בכיתה על האינתיפאדה, על'יום האדמה' או על איך לא להיות אזרח סוג ב' - זה יכול להיות מסוכן". ואחד המורים מוסיף: "יש כאן תלמידים שמשפחותיהם גורשו מהכפר מיעאר, שהיום נקרא יעד. מישהו באמת מאמין שאם לא ידברו על כך בבית הספר, ובמקום זה נלמד על העלייה הראשונה, התלמידים לא יידעו מה עבר על המשפחות שלהם? ".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"גיליתי שאני פלשתיני"
|
|
|
|
|
|
|
כמאל טרביה, מורה להיסטוריה, אומר שעשרות שנים של פיקוח ממשלתי וביטחוני על בתי הספר הערביים תרמו אף הם לשתיקה בנושאים רגישים כביכול. "למורים יש זכות, ואפילו חובה, להביע בשיעורי ההיסטוריה את העמדה הפלשתינית, אבל גם היום, לא כל המורים אמיצים מספיק כדי לדבר על הדברים האלה," הוא אומר.
מורה נוסף, שביקש שלא להזדהות, מוסיף: "גם אם הפיקוח של השב"כ הצטמצם, והוא מתרכז בעיקר באישור מנהלים, המורה הערבי הממוצע לא ירצה בעיות. אי אפשר לדעת מי משתף פעולה ומוסר מידע לשב"כ. גם אם משרד החינוך יגיד שאפשר ללמד בחופשיות את ההיסטוריה הפלשתינית, רוב המורים יעדיפו לעקוף את הנושא, כי הם משוכנעים שבסך הכל מנסים לטמון להם מלכודת."
"גיליתי שאני פלשתיני רק כשהגעתי לכיתה י"א", מספר אבו סאלח, יושב ראש ועדת המעקב בנושאי חינוך, "עד אז הסתירו ממני בבית הספר את העובדה הזאת, אמרו שאני ערבי-ישראלי. ביום העצמאות היינו שרים את 'התקווה' וחוגגים. רק בכיתה י"א אחד המורים התחיל לדבר על הזהות הפלשתינית, והוא זה שגילה לי את 'הסוד.' אי אפשר להתכחש יותר לזהות שלנו. אנחנו ערבים-פלשתינים אזרחי ישראל, וככה המדינה צריכה לקבל אותנו. כשהתלמידים ירגישו בנוח עם הזהות שלהם, הם גם יידעו לכבד יותר את הזהות היהודית."
אבו סאלח, בן 48, משמש גם מנהל מחלקת החינוך בסכנין. ממשרד קטן, במבנה שכנראה כבר לא יסיימו לסייד אותו, הוא מנסה להתמודד עם תשתית פיזית וחינוכית רעועה, תוצאה של קיפוח, שנמשך מאז הקמת המדינה. במשרד החינוך כבר מודים בשנים האחרונות באפליה המתמשכת כלפי המגזר הערבי, ומנסים לתקנה. על פי דוח "המרכז לחקר המדיניות החברתית," כ-22 אחוז מכלל תלמידי החינוך היסודי בשנת 1980 היו ערבים, אולם חלקם מכלל תקציב משרד החינוך היה רק 15.7 אחוז.
היחס בין שני הנתונים היה 1.4 בהשוואה ל-1.2 בשנת .2002 שינוי אופן תקצוב התלמידים על ידי המשרד, כפי שבודקת זאת בימים אלה ועדת דוברת, עשוי להביא לצמצום נוסף בפערים, אבל בינתיים עומד שיעור הזכאים לתעודת בגרות בין כל בני ה-17 היהודים על 57 אחוז, לעומת 36.3 אחוז בקרב הקבוצה הערבית המקבילה.
הנתונים הסטטיסטיים האלה, ועוד רבים אחרים, מצביעים על התקדמות איטית (איטית מדי, אומרים אנשי חינוך ערבים) בצמצום הפערים. "שלמה דוברת מדבר על הארכת יום הלימודים עד השעה ארבע אחר הצהריים," מוסיף אבו סאלח, "אבל אצלנו זה בלתי אפשרי. מישהו בכלל בדק בכמה בתי ספר ערביים אין מיזוג אוויר, ספריות או מעבדות? רובינשטיין ודוברת אומרים שאנחנו צריכים לקחת אחריות על החינוך הערבי. זה רעיון טוב, אני תומך בו, אבל לא שיתפו אותנו בגיבוש ההמלצות. אם השינוי יצליח - הם יגידו שזה בזכות התכנון שלהם, אבל אם יהיה כישלון - יטענו שזה בגלל היישום הלא נכון שלנו."
לדברי ד"ר חאלד אבו עסבה, מנהל מכון "מסאר" למחקר חינוכי בג'ת, התפישה של רובינשטיין היא שעדיין צריך לכוון מלמעלה את הציבור הערבי. "מבין 18 החברים בוועדת דוברת, רק אחד הוא ערבי. ההצעה להקים ועדת משנה ערבית במזכירות הפדגוגית של משרד החינוך לא תפתור שום בעיה. שבענו כבר ממועצות מייעצות. במחקר שערכנו, התברר ש80- אחוז מאנשי החינוך הערבים - מורים, מנהלים, מנהלי מחלקות חינוך והורים - מאמינים שרק מינהל חינוך נפרד יכול לקדם את החינוך הערבי," אומר אבו עסבה.
בוועדת דוברת החליטו שלא לקבל את הטיעונים האלה. "אני מתנגד למינהל נפרד," מסביר פרופ' רובינשטיין, "בבסיס העבודה של הוועדה עומד הרצון לחזק את החינוך הציבורי, כך שיהיה המסגרת המאחדת של החברה הישראלית. מינהל נפרד לערבים יהרוס את הרעיון הזה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבטל את השב"כניק
|
|
|
|
|
|
|
המלצה אחרת של פרופ' רובינשטיין דווקא זוכה לעידוד מצד אבו סאלח ואחרים, הממתינים לראות אם וכיצד תיושם. בפעם הראשונה ממליצה ועדה ממלכתית לבטל את תפקיד נציג השב"כ במשרד החינוך, הבודק ומאשר מינויים של מורים ומנהלים בבתי הספר הערביים.
במשך שנים רבות היה תפקידו של נציג זה, המחזיק בתואר "סגן מנהל האגף לחינוך ערבי", בבחינת סוד גלוי, אולם רק לפני כמה שבועות, לקראת פתיחת שנת הלימודים הנוכחית, הודו בכך בפומבי ראשי המשרד, המאמינים גם כיום כי אין כל פסול במעורבות השב"כ בנושאים חינוכיים. דובר משרד החינוך מסר אז כי "המנכ"לית רונית תירוש מצדיקה ללא סייג את קיום התפקיד".
רובינשטיין מאמין שההמלצה הזו, בצירוף המעבר לתקצוב שוויוני של התלמידים, מתן האפשרות לתלמידים ערבים ללמוד במוסדות חינוך יהודיים ולהפך וכן עידוד הקמת בתי ספר דו-לאומיים, ישנו את פני החינוך הערבי. חיזוק לימודי העברית, מתן דגש ל"מורשת תרבותית והיסטורית משותפת, כמו פרקים מקבילים בתנ"ך ובקוראן או פיוטים בנוסח יהדות צפון אפריקה" וקביעת יום הזיכרון ליצחק רבין כ"יום הסובלנות" שבו תילמד תוכנית לימודים משותפת, הם צעדים נוספים בכיוון זה.
"אני לא נאיבי", אומר רובינשטיין, "אין לי אשליות שניתן יהיה למזג כאן לאומים, אבל אפשר להוריד מעט את החומות המפרידות כיום בין יהודים לערבים. זו תהיה בשבילי הצלחה גדולה אם גובה החומה יירד משלושה מטרים למטר וחצי".
אנשי החינוך הערביים עדיין לא נדבקו באופטימיות הזאת, אבל גם אבו סאלח מסכים לומר לבסוף שיש התחלה של תזוזה בכיוון הנכון. "אין לי הרבה מה לעשות חוץ מלחיות על התקווה, שמשהו בכל זאת ישתנה. איזשהו שיפור הרי צריך לצאת מכל הניסיונות האלה".
shabat@maariv.co.il | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
