 |
 |
|
|
|
|
| מזל רוזנשטיין גרה בדירה קטנה במיוחד במרכז ת"א. אומרים שבנה בכורה מגלגל מיליונים, והיא לא קנתה חולצה שנים. בני משפחה וחברים מספרים על זאביק |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרה ליבוביץ-דר
26/11/2004 19:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אף אחד לא יודע שמזל היא אמא של זאב. לפחות זה מה שהיא מקווה. החברות שלה לא יודעות, השכנים בבניין המגורים במרכז תל אביב לא יודעים, גם לא הרוכלים בשוק הכרמל, שם היא עורכת קניות פעמיים בשבוע, לא מתארים לעצמם שהאישה הנמוכה עם ההליכה המתנדנדת, הלבושה בבגדים זולים, היא אמו של האיש המכונה "היעד מספר 1".
מזל רוזנשטיין רוצה שזה יישאר ככה. "זה מוריד מהכבוד", היא אומרת על מעצר בנה, בחשד שהוא סוחר סמים בהיקף ענק. "אפילו השכנים פה לא יודעים". לפני שנעצר הגיע זאב לבקר אותה אחת לשבועיים, והיא מקווה שהשכנים לא שמו לב. "הוא היה בא רק אחר הצהריים. אף אחד לא ראה אותו. פה חושבים שאולי יש לי רק בת".
גם חברותיה החדשות, אלה שהכירה בשנים האחרונות, לא יודעות דבר על הקשר המשפחתי הקרוב בינה לבין העציר המהולל. "הן חושבות ששם המשפחה שלי הוא כמו של בעלי השני. אתמול נפגשתי עם חברות והן לא ידעו".
אביו של זאב רוזנשטיין, שלמה, נפטר לפני 18 שנה. אמו נשואה בשנית. חברים מהעבר הרחוק יותר, שכנים של המשפחה מהתקופה שבה גרו ביפו ובני משפחה, יודעים. חלקם שואלים מה קורה עם הבן, אחרים מתעלמים בעדינות כדי לא לפגוע במזל. "יש לי חברה אחת טובה שיודעת ולא שואלת, כי היא מבינה שאני מאוד רגישה. רק אני שומעת שמדברים עליו בטלוויזיה, מיד אני מקבלת דיכאון. לפעמים אני בורחת מהבית כדי לא לשמוע. אחותי אומרת לי,'תעשי משהו שתשכחי '. אבל איך אפשר לשכוח דבר כזה? אני רק עשיתי מצוות. זה לא מגיע לי".
לא כל המכרים מתחשבים. רוזנשטיין נאלצת להתמודד גם עם שאלות לא נעימות. "קרה לי ששאלו אותי,'מה עם הבן שלך?', אמרתי ,'זה לא הבן שלי. הבן שלי הוא רוזן, לא רוזנשטיין'. ובכלל , מי שיש לו ילדים, שלא ידבר", היא נרגשת. "אולי גם
לו זה יכול לקרות".
בחדר האורחים הקטן בביתה של מזל רוזנשטיין במרכז תל אביב, לא רחוק מרחוב שינקין, אין זכר לבן הבכור, זאב. על שולחן קטן מונחים כמה תצלומים. אמא מזל מחבקת את סימה, בתה התינוקת. על השולחן תצלום ילדות של אחת הנכדות, מבנותיו של זאב. על הקיר תצלום של סבתא מזל, כשהיתה בת 18, צעירה יפהפייה שחורת שיער. בעבר זה היה החדר של זאב. כשעזב את הבית הפכה את החדר הקטן לחדר אורחים צנוע מאוד. ספה ישנה, ארון בגדים, שולחן עם מגש פירות ענק.
כמה שעות לפני שהותר לפרסום שהאחים ברוך ואלן דדוש יעידו נגד רוזנשטיין בארצות הברית, משתדלת מזל להתרחק מעין הסערה. הטלוויזיה מכוונת לערוץ בידור. היא לא צופה בחדשות ולא קוראת עיתונים. עם איבון רוזנשטיין, הכלה, דיברה פעם אחת בלבד. עיקר הקשר שלה עם העולם החיצון נעשה בימים אלה באמצעות בתה סימה ואחיה משה, המכונה טוני.
טוני מגיע כל יום לביקור. בן 67, שיער לבן עבות, פנים נאות כשל שחקן קולנוע הוליוודי. בעבר היה בעלים של דיסקוטקים בגרמניה ולפני 30 שנה חזר לארץ. "מאז אני לא צריך לעבוד", הוא אומר. הדוד טוני משגיח על אחותו, שלא תפלוט מה שלא צריך. אבל מזל אומרת מה שהיא חושבת. היא מלאת גוף, שיערה צבוע לבלונד בתסרוקת מנופחת א-לה סיקסטיז, עיניה מאופרות בכבדות. "אף אחד לא מאמין לי שאני בת 70", היא אומרת. "הכינוי שלי הוא 'נטאשה', כי יש לי פנים יפות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תמיד היה משהו משהו
|
|
|
 |
|
|
|
קשה למצוא ניגוד חריף יותר בין חיי היומיום של האם ובנה. כאשר הוא ממותג מכף רגל ועד ראש, נוסע במרצדס ובונה בית מפואר, מזל חוסכת פרוטה לפרוטה. מתקשרת מהטלפון בבית רק אחרי שבע בערב, "אז יש הנחה בטלפונים. בעלי עובד קשה, בכסף אני קונה רק אוכל והולכת למספרה. צבע, פעם בחודש". שנים רבות לא היתה בחופשה בבית מלון. בחוץ לארץ ביקרה פעמיים, לאחרונה לפני עשר שנים, כשנסעה ליוון עם בעלה השני. "כשנסעתי זאבי מאוד דאג. הוא היה בן טוב לאמא. מאוד טוב. מה שאמת אמת".
בגדים לא קנתה כבר שנים, "למה לבזבז כסף סתם ככה? לאן אני כבר הולכת? ". אבל דווקא לאחרונה קנתה חולצה חדשה. "20 שקל בדיזנגוף", היא אומרת ומותחת בגאווה את החולצה הסגולה. היא גרה בבית הקטן והצפוף כבר 35 שנה. קומה שלישית, בלי מעלית. את הרהיטים החליפה לפני 15 שנה. לפני שלוש שנים פינקה את עצמה במקרר. זאב רוזנשטיין לא סייע. "הוא הראה לי איפה לקנות. הוא לא נותן כסף. שואל אם נחוץ לי משהו, ואני אומרת לא, שום דבר. פעם הוא היה בחוץ לארץ וקנה לי בושם. אני לא צריכה כלום. לבעלי יש, תודה לאל. קונה לי הכל מהשוק".
אבל הבן שלך עשיר מאוד. לבוש מותגי אופנה, נוסע במרצדס.
"מכונית אחת אני קניתי לו, בתשלומים. ככה אבא שלו רצה, לקנות לו אוטו".
אז מתנות זאביק לא מביא, אבל אחת לשבועיים הוא מגיע לביקור. אוכל, שותה, לא מדבר הרבה וממשיך לדרכו. "הוא מאוד אוהב את האוכל הקווקזי שלי, כרוב ממולא, חצילים על האש, גפילטע פיש. הוא בא, אני שמה לו אוכל, שותה קפה והולך. ומי מביא לו אוכל עכשיו? הוא לא אוהב לאכול בכל מקום, הוא מאוד עדין, לא אוהב את האוכל שם".
מזל יודעת שבנה הוא בדרך כלל אדם עסוק ומשתדלת לא להעיק עליו. "לפני כמה זמן הלכתי לשוק הכרמל ונפלתי שם. שנה שלמה כאב לי. לא רציתי להגיד לו שנפלתי. הוא רגיש, אם אני אומרת לו שאני מרגישה לא טוב כואב לו". היא מצדה לא קוראת את כל מה שמתפרסם עליו ועל משפחתו בעיתונים.
למשל, האמא לא ידעה שמדורי הרכילות מלאים בסיפורים על חיבתו של הבן לנשים צעירות ויפות. "הוא תמיד היה ביישן עם בחורות. אבל למה לא, שיבלה, מה יש? לא אכפת לי. זה לא טוב שאשתו יודעת. תראי, הוא גבר נאה, בחור יפה, לי אין שום דבר עם אשתו. גם אני רוצה שהוא יחזור בתשובה".
בחתונה המתוקשרת של הנכד שלומי, שגדל כחרדי, היא היתה ונהנתה מאוד. "הרגשתי טוב, היה יפה, רק אמרתי שהוא התחתן צעיר מדי". מהסלבריטאים הרבים שגדשו את האולם היא זוכרת את צביקה פיק. הנטייה של בנה להתחכך במפורסמים נראית לה טבעית. "הוא לא מתחבר עם כל אחד. מישהו שלא מוצא חן בעיניו הוא אפילו לא מדבר איתו. אני מכירה את הסחורה שלי. לא עם כל אחד הוא מתחבר".
הניסיון להבין ממנה איך הפך בנה, לפחות על פי החשדות הראשוניים, לעבריין הבכיר ביותר בארץ אינו עולה יפה. לדברי מזל, בנה לא השתנה מאז שהיה ילד. היום, כמו אז, הוא ילד טוב, בכלל לא עבריין, לא עשה אף פעם שום דבר, והמשטרה סתם מחפשת אותו ויריביו טופלים עליו עלילות שווא.
למה?
"קנאות. מקנאים בו שהולך לו בעסק. אבל יש לי הרגשה שהכל יעבור בשלום. היה לי חלום. חלמתי שזאבי רץ אלי פה בבית. הוא לא הסכים לשתות קפה, אמר לי שהוא עייף והלך הביתה. אני מפרשת את החלום הזה ככה שיהיה בסדר".
שמעת על האחים דדוש?
"הוא לא עשה כלום".
האמריקאים חושדים שהוא סוחר סמים גדול.
"לא, זה לא נכון. לא חסר לו כסף. לא שמעתי אף פעם על דבר כזה".
הוא המבוקש מספר אחת של המשטרה בארץ.
"הילד הזה תמיד היה משהו משהו. אני לא מאמינה למה שהמשטרה אומרת".
את מתכוננת לאפשרות שהוא יישב בכלא הרבה שנים?
"הוא לא ילך לאמריקה. אני לא מסכימה. הוא לא ילך לשם. לבית המשפט אני לא אבוא כדי שלא אתפרץ, אבל דווקא רציתי לדבר עם השופט, להגיד לו שאני לא מבינה מה רוצים מהחיים שלו, שהוא חף מפשע".
אם הוא כזה צדיק,למה ניסו כבר כמה פעמים לרצוח אותו?
"אחרי הפיצוץ האחרון שאלתי אותו מה קרה בפיצוץ הזה. הוא אמר,'מנוולים, מקנאים בי '".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כולם חשישניקים
|
|
|
|
|
|
|
הדוד טוני מתערב בשיחה. חילופי הדברים ביניהם משעשעים. טוני עוקב אחרי כל מה שמתפרסם על אחיינו, נמצא בקשר הדוק עם חבריו הקרובים של רוזנשטיין, ולמרות שהוא שב ומדגיש שאין לו שום קשר עם האחיין המפורסם, הוא חושש מאוד לשמו הטוב. לאורך כל השיחה הוא מנסה להסביר לאחותו את האמת כפי שהמשפחה אמורה לראות אותה. "כולם חשישניקים", הוא אומר על עדי המדינה.
אמא מזל: "כן? מה אתה אומר. מאיפה הם הגיעו, אלוהים ישמור".
דוד טוני: "כל הזמן דוחפים לו כל מיני האשמות שווא. אם רצחו מישהו אז באים אליו, כאילו הוא רצח".
אמא מזל: "מסכן, לא יודעת למה נטפלים אליו".
דוד טוני: "הוא עשה עסקים, אחד אחרי השני, אז קינאו בו. אפילו מזל לא יודעת כמה עסקים הוא עשה, הרבה עסקים. זאבי הוא סוחר לכל דבר. הבעיה שלו היתה שהוא רצה עוד עסק ועוד עסק. כל עסק שהצעת לו הוא הלך עליו. הוא לא יכול היה לשבת בשקט. האדרנלין עבד לו בגוף והוא רצה לעשות עסקים כל הזמן. התחיל עם רשת של המבורגרים ואז קנה חנויות קטנות בדיזנגוף, ואחרי זה הלך הלאה על מזנונים בתאטרון, ואז קנה בית מלון בתל אביב".
אמא מזל: "יש לו בית מלון בתל אביב? אל תשכח שיש לו שישה ילדים, צריך לפרנס אותם. מאיפה הוא יחיה? ".
דוד טוני: "ותמיד יש לו הרבה מאוד שותפים. הרבה מאוד שותפים".
אמא מזל: "הוא אוהב אנשים. לא אוהב להיות לבד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גברי המשפחה ידועים בכוחם
|
|
|
|
|
|
|
זאב רוזנשטיין נולד בדצמבר54', הילד הראשון של מזל ושלמה. שנה אחריו נולדה סימה, היום תושבת רעננה, נשואה ואם לשלושה ילדים. גם היא, כמו אמה, מנסה להסתיר את הקשר שלה לאח המפורסם. בעבר עבדה בבנק, היום היא עובדת עם בעלה בעסק עצמאי. הטלפון בביתה חסוי, והיא כעסה על אמה שניאותה להתראיין, ואסרה עליה להזכיר אותה או לתת צילומים שלה.
הוריו של רוזנשטיין באו מרקע שונה. משפחתה של האם ססגונית. סבתו של זאב, יהודית, עלתה לארץ מלנינגרד בשנות העשרים של המאה הקודמת. הסבא, בניהו שם-טוב, עלה מקווקז. הם נישאו בארץ, גרו בפתח תקווה, שם נולדו עשרת ילדיהם, חמש בנות וחמישה בנים. אמא מזל היא הבת האמצעית, ויש לה אחות תאומה. כמה מהבנים נקראים "שם-טוב", אחרים נקראים "בניהו", בגלל טעות ברישום שמעולם לא תוקנה.
בפתח תקווה היה בניהו שם-טוב ירקן. אחרי שהילדים נולדו עברה המשפחה לשכונת שבזי בתל אביב. גם שם פתח שםטוב חנות ירקות. משנות ילדותם זוכר הדוד טוני את כמויות האוכל האדירות של האמא. "היו ממלאים אותנו באוכל, מאכלים קווקזיים שחבל על הזמן. אמא הכינה כל יום שמונה מנות ראשונות, דושפרה, גפילטע פיש, רגל קרושה. אנשים היו באים לאכול אצלנו, כל השכנים היו אוכלים איתנו".
בעוד האם עסוקה בבישול, השקיע האב את מרצו בפיתוח הגוף. "הוא לקח לבד 12 ארגזים בחנות והעביר ממקום למקום", נזכר טוני. הוא נפטר לפני שנים ספורות בגיל 96. גברי המשפחה כולה ידועים בכוחם הרב. האח הבכור, ראובן, היה פעיל באצ"ל וישב במחנה המעצר בקניה עם יצחק שמיר. האגדה מספרת שראובן הרים מכונית בידיו המסוקסות והניח אותה על המדרכה. כדי להדגים את כוחו הרב היה קורע ספר טלפונים לגזרים. פעם הרים בשיניו שולחן גדול.
האח בנימין היה חזק לא פחות. פעם התערב עם חבריו בשכונה שיוכל לנגוח חמור בראשו ולהרוג אותו. החברים אספו מאה לירות, בנימין הביא ראסיה לבהמה והכניע אותה למוות. "מה יש, אני יכול לנגוח גם באריה", הוא מצטנע היום. במלחמת השחרור נשא על גבו שקי אוכל לירושלים הנצורה. "היו זמנים יפים, יוני48', תזכרי את היופי של התאריך הזה. החיים אז היו הכי יפים, עבדנו קשה ואכלנו. עד היום אני זוכר את המספר האישי שלי בצבא", הוא מתפייט. אחרי קום המדינה היה בנימין מאבטח באסיפות בחירות של דוד בן-גוריון בתל אביב. כינויו בשכונה היה חרושקה הגדול. "חרשו זה טוב ברוסית, הכינוי חרושקה אמר שאני טוב".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חרושקה הגדול וחרושקה הקטן
|
|
|
|
|
|
|
לא הכל היה טוב אצל חרושקה הגדול. בנובמבר76' הוא נעצר כחשוד בהנהגה של כנופיית גובי חובות. בדיון בבית המשפט בתל אביב טענה המשטרה שחרושקה הגדול, ביחד עם אחיו ג'סי שם-טוב (שכונה "חרושקה הקטן" ), הפנו הצעה שאי אפשר לסרב לה לסוחר מכוניות. אותו סוחר היה חייב מיליוני לירות לנושיו, והאחים הציעו לו להיפטר מטרדת הנושים תמורת 40 אלף לירות. הסוחר לא התלהב מהרעיון, והחרושקים שוחרי הטוב ניסו להכריח אותו לקבל אותה. הם דקרו אותו וניפצו את שמשות מכוניתו.
ב-73' נעצר בנימין חרושקה הגדול כחשוד בגניבת שעונים מחנות בפתח תקווה. בחיפוש במכוניתו נמצא תיק עם השעונים הגנובים. בניהו טען שהתיק שייך לאדם אחר. הוא שוחרר מהמעצר. "היו פעמים שהייתי בכלא והיו פעמים שלא הייתי בכלא", הוא אומר היום. "ראית ילד בן 17 שהוא לא טיפה חרוף בראש שלו? הייתי הולך פייטים, היינו עושים צחוקים בשכונה. אנחנו אנשי עבודה כל החיים שלנו. הייתי ילד כשכל זה קרה. בשכונת התקווה הייתי השריף של השכונה. כשאנשים היו רבים אני הייתי עושה ביניהם סולחה".
יכול להיות שהאחיין שלך הושפע ממך?
"איך הושפע? אני אפילו לא מעשן, לא רק סמים. וגם הוא לא נגע בסמים".
במחצית שנות השבעים עבר בנימין לפלורידה, שם פתח מסעדה, רכש שלוש פרפורמריות והיה בעלים של בית חרושת לבגדים. ב-96', בעקבות מחלת אשתו, חזר לארץ. היא נפטרה לפני שנים אחדות. בניהו גר בבת ים, גבר עב גוף עם שיער לבן. בניגוד לאחותו מזל הוא לא מתבייש בקשר שלו עם בן משפחתו העצור. "כולם יודעים שאני דוד שלו. כשחברים מדברים איתי עליו אני אומר להם,'תפסיקו את הדיבורים האלה, לא יכול לשמוע, הוא בן אחותי'".
זאב רוזנשטיין היה קשור במיוחד לדוד ג' סי, שאף נעצר איתו אחרי שיחזקאל אסלן נרצח. חרושקה הקטן הסתובב בצעירותו בעולם. בשנת70' נעצר בגרמניה בחשד לביצוע שוד בסניף דואר. ב-73' נעצר עם עוד שלושה חשודים כשבמכוניתם נמצאו כלי פריצה וכספות. הוא שוחרר בגלל טעות טכנית. נציג המשטרה הגיע לבית המשפט בלי תיק החקירה. השופט קבע שללא התיק, העבירות המיוחסות לחשודים ערטילאיות.
באוגוסט77' עלה שמו של חרושקה הקטן לכותרות כשהוזכר באחד מפרקי הסדרה על הפשע המאורגן שפרסם העיתונאי אבי ולנטין בעיתון "הארץ". לטענת ולנטין, בעקבות מעצרו של ג'סי שם-טוב בפרשת סוחר המכוניות, הוא הציע 50 אלף לירות לרס"ל שלמה ועקנין ממחלק הבילוש של המשטרה כדי שיסדר את העדויות כך שלא יוגש נגדו כתב אישום. בעדותו בבית המשפט סיפר ועקנין ששם-טוב הציע לו כמאה אלף לירות נוספות "אם אודיע לו על חקירות או חיפושים שעומדים לבצע נגד אנשים מסוימים", ביניהם גם זאב רוזנשטיין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא היה חסר דבר
|
|
|
|
|
|
|
שלמה רוזנשטיין,אביו של זאב,עלה לארץ ב-47' מבוקרשט . "בשואה הגרמנים פתחו לו את הראש", אומרת מזל רוזנשטיין, אולם היא אינה בקיאה בפרטים.בארץ נפצע האב בקרבות מלחמת השחרור בירושלים והוכר כנכה צה"ל. אחרי המלחמה התקבל לעבודה ככרטיסן בדן ביחד עם קבוצה של נכי צה"ל.
יצחק ממון, אחד מחברי אותה קבוצה, היום סדרן בדן, זוכר את רוזנשטיין כ"עובד מסור וטוב לב. הוא היה חבר בוועד הכרטיסנים, הסתובב בתחנות וכל מי שהיתה לו בעיה עם ההנהלה דיבר איתו. על ילדיו לא דיבר, רק אמר שיש לו בן ובת. זאב אף פעם לא בא איתו לעבודה. בחבורת הכרטיסנים היה לו חבר נפש שהציל אותו ממוות במלחמה. לשלמה היו פלטינות בראש, לחבר היתה עין תותבת. הם היו תמיד ביחד. קשה להסביר איך מאבא כזה יצא בן כל כך שונה".
יחד עם שלמה רוזנשטיין הגיעו לארץ גם בני משפחתו. אביו נפטר עוד ברומניה, ואמו, שרה צ'ירקוס, התחתנה בשנית ופתחה בארץ חנות בדים. אחיו עבד בחנות בשר בשוק. אחותו, אומרת מזל רוזנשטיין, היתה אישה מלומדת. אחיו ואמו נפטרו, עם אחותו ניתק הקשר. מזל רוזנשטיין לא פגשה אותה מאז שבעלה נפטר.
ב-53' שידכה שכנה של מזל שם-טוב בינה לבין שלמה רוזנשטיין. היא היתה בת 18, סיימה רק שש שנות לימוד, והוא היה בן 30. אחרי חודש התחתנו. "הייתי קטנה, לא הבנתי מה זה בחור", משחזרת רוזנשטיין. "אמרו לי בחור טוב, אז התחתנתי". השניים נישאו על גג ביתו של אביה סמוך לשכונת התקווה בתל אביב. באלבומי תמונות בביתה שומרת רוזנשטיין את תמונות החתונה. היא יפהפייה צעירה בשמלה לבנה ארוכת שובל, הוא קצת יותר מבוגר, מבט חמור סבר, רזה מאוד. "אחרי שנה נולד לנו הבן. כמה שמחנו שנולד בן. שנה אחר כך נולדה הבת".
מזל ושלמה רוזנשטיין גרו ביפו ברחוב אמץ, ליד איצטדיון בלומפילד. מול ביתם היתה סדנה של המשטרה, והיום נבנה ברחוב בניין המטה של מחוז תל אביב של המשטרה. השכונה נקראה שכונת המשטרה. אשר הרפז, חבר ילדות מהשכונה, נזכר בכינוי בחיוך. "היתה שם ערבוביה של בולגרים, פולנים, רומנים, ניצולי שואה", הוא אומר. לימים הפך הרפז לחוקר משטרתי, תחת ידיו עבר גם זאב.
המשפחה הצעירה ניסתה לשרוד. "בעלי סבל מכאבי ראש בגלל הפציעות", אומרת רוזנשטיין. עם ילדיו לא דיבר על השואה. "הוא לא רצה שהם יסבלו. הוא עבד במשמרות בקו 5 בתל אביב, 43 שנה, הלוך חזור על קו 5. בשבתות הייתי מצטרפת אליו לנסיעות". מזל עבדה בעבודות מזדמנות, בחנות השק"ם ברחוב אבן גבירול בתל אביב, כמבשלת בביתה של מורה תל אביבית ואצל קצב בתל אביב. "15 עופות חתכתי כל יום ונהייתי חולה מזה".
כסף לא חסר אף פעם. מלבד המשכורת קיבל האב פיצויים מגרמניה. "לא היה חסר לנו שום דבר, תמיד אצלי היה מלא, תמיד היה אוכל, סירים סירים ועוד הייתי מחלקת לשכנים. בעלי היה מרוויח את המשכורת שלו ונותן לי את הכסף", מספרת האם. פעמיים בשנה נסעה לבית הבראה עם בעלה מטעם דן, בשבתות שיחקו קלפים עם קבוצת חברים טובים. באלבומה נשמרו תמונות רבות של החברים, לצדם שלמה רוזנשטיין, רזה, עם כובע על הראש שיסתיר את הפציעה. החברים כולם נפטרו. משפחתה היתה מעורבת בגידול הילדים. האח משה (דוד טוני) שירת בצנחנים, בשבתות היה מגיע לבקר ולוקח את הילד זאבי למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב. את בר המצווה חגגו לזאבי בבית ביפו. אחותה של מזל בישלה לאורחים כמויות של אוכל קווקזי, "קובות, הרבה דברים. כל הנשים במשפחה שלי הן עקרות בית שיודעות לבשל".
רוזנשטיין ואחותו למדו בבית ספר בארי ביפו, על יד השעון, שנסגר בינתיים. מזל אומרת שבנה היה תלמיד טוב, אבל התקשה באנגלית ובחשבון, "אז לקחנו לו מורה פרטית". באלבום שלה שמורה תמונתה של המורה, אישה צעירה, בשיער שחור משוך לאחור. "הוא אהב ללמוד אצלה. או-הו, איזה תלמיד הוא היה. חוזר מבית הספר וישר עושה שיעורים, עוד לפני שאכל".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמרו לו שהחולצה האדומה
|
|
|
|
|
|
|
בגיל 14 הצטרף זאב לקבוצת הנערים של הפועל תל אביב, "הוא משוגע על כדורגל". גבי לסרי שיחק איתו בקבוצה, ו"מאז נשאר חבר טוב", אומר לסרי ומסרב להרחיב. המאמן אברהם בכר, שאימן את קבוצת הנוער באותן שנים, לא זוכר את רוזנשטיין. "כנראה הוא לא היה שחקן טוב. אולי התאמן כמה פעמים, אבל לא היתה לזה המשכיות", אומר בכר.
לא קל לשחזר את ילדותו של רוזנשטיין ביפו מחוץ לבית המשפחה. בשכונת מגוריו חוששים להזכיר את שמו. בבית שבו גדל, על דלת הדירה שבקומת הקרקע, המרוחקת מהדירות האחרות בבניין, יש כתובות בערבית. השכונה כולה השתנתה. ניצולי השואה נפטרו או עברו למקום אחר. היום גרים בשורת הבניינים הארוכה, מול מטה המשטרה ההולך ונבנה, בעיקר משתפי פעולה. רק משפחה יהודית אחת נשארה שם. צ', שכן שהכיר היטב את משפחת רוזנשטיין, חושש לדבר. הוא קובע פגישה בביתו, אבל מסתלק לפני. בשיחת טלפון קצרה הוא מוכן רק להגיד שהילד רוזנשטיין היה "בין הטובים שיש". צ' חושש שאם ידבר יותר, יבולע לו. בלי שום קשר, בלילה מצא את האפנוע שלו מפורק. גם מתקן הפנצ'רים הערבי ברחוב הסמוך הכיר היטב את המשפחה. הוא מחוויר כשהוא מתבקש לענות על כמה שאלות ומסרב לומר מילה. שייע פייגנבוים, חבר ילדות של רוזנשטיין מהשכונה, לא מוכן לדבר. "אני לא רוצה לדבר עליו עכשיו", הוא אומר וטורק את הטלפון.
גם בני משפחתו של המאמן משה סיני היו חברי ילדות של רוזנשטיין. אברהם סיני, אחד האחים, היה חברו הטוב. הקשרים נשארו קרובים. משה סיני השתתף בחתונת בנו של רוזנשטיין. רוזנשטיין היה מגיע לפעמים לבקר את דוד סיני, סוחר בחלקי ברזל שמנהל את העסק שלו מהשכונה. אח אחר של משה סיני, שמבקש לשמור על עילום שם, אומר שרוזנשטיין היה "ילד חכם, לא אלים, תמיד בפינה. כשקיללו אותו הוא לא ענה, התנהג למופת".
החוקר המשטרתי אשר הרפז,היום בעלים של משרד חקירות, זוכר את רוזנשטיין כ"ילד מופנם שלא ניסה להתחכם. לא רב, לא היה מהחבר'ה המובילים, אבל בלט בלבוש שלו. תמיד היה מסודר,הכל אצלו היה מגוהץ.הלך תמיד עם קסקט.זה היה בולט במיוחד בסביבה שבה הילדים האחרים לא הקפידו על הלבוש".
גם בבית הספר לא הותיר רוזנשטיין רושם מיוחד. המורות הוותיקות של בית ספר בארי, שושנה מאסה, דליה לנדאו וזהבה קניספל, לא זוכרות אותו. חנה לסלאו שלמדה בבארי מאוד מתפלאת לשמוע שרוזנשטיין חבש את ספסלי המוסד. "אז לא היו בריונים בחצרות בתי הספר". בפורום של בית הספר באתר "חבר'ה" מוזכרים שלושה מפורסמים שלמדו בבארי, לסלאו והפרופסורים שלמה זנד וברוך ברכה. אף מילה על רוזנשטיין. רק תלמידה אחת זוכרת אותו במעורפל, גם היא אינה בטוחה שזאב שהיא זוכרת הוא אכן רוזנשטיין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רצה שיהיה עורך דין
|
|
|
|
|
|
|
כשמלאו לזאב 14 עקרה המשפחה לתל אביב, לבית מרווח ונאה יותר. השכן צ' נזכר: "הם יצאו מהרחוב שלנו כי היו כאן הרבה פושטקעס". " האזור הזה שרץ פשע, היו פה כל מיני עבריינים", מאשר אחד האחים של משה סיני.
תצלום אחד של רוזנשטיין בבית החדש נשמר באלבום אמו. זאב, נער כבן 16, עומד על יד הבית, פלג גופו העליון עירום, מבטו נוקב, שונה מאוד ממראהו היום. בתל אביב למד בתיכון יד סינגלובסקי. את התעודות שלו, שהיו טובות מאוד, מספרת האם, לקחה איבון. אף תעודה לא נשארה בבית האם. בבית הספר לא נשמרו רישומים המעידים על התלמיד רוזנשטיין. גם כמה מבני המחזור שלו לא זוכרים אותו. אחרי שלוש שנים, אומרת אמו, עזב את בית הספר. בניגוד לתדמיתו כחובב נשים מושבע בנערותו, האם מעידה שהיה ביישן. "אצלי בבית לא באו בנות. פעם הוא הביא מישהי יפה עם עיניים כחולות. לא היו לו הרבה בחורות. הוא היה ביישן, חיכה שיכירו לו".
בשעות הפנאי עבד בחנות חשמל ברחוב אלנבי בתל אביב. על העתיד מיעט לדבר. אביו רצה שילמד, שיהיה עורך דין. רוזנשטיין אמר להוריו שהוא רוצה להיות סוחר. "בעלי בדרך כלל ניהל את השיחות האלה איתו. אם הוא היה חי היום ורואה מה קורה, אוי ואבוי איך שהוא היה מרגיש".
מהשירות הצבאי, לדברי מזל, הלכה התלהבותו ושככה. "הוא שירת בקריה, מדד חום לחיילים במרפאה. או-הו, איך שהוא אהב את המדים. הוא לא היה אז כל כך שמן כמו עכשיו. הוא היה רזה, חמוד. אבל מהצבא הוא פחד. בהתחלה אמר שאביו נכה והוא צריך להיות קרוב לבית. כשרצו לשלוח אותו רחוק מהבית, על יד הגבול, הוא מאוד פחד. הוא היה קצת פחדן אז. שכב פה על הספה ואמר שהוא פוחד ללכת רחוק".
בסופו של דבר השתחרר זאב לפני הזמן. "הוא הרגיש לא טוב", מסבירה אמו, ומנסה ללא הועיל למצוא תמונה של ה"תכשיט" במדים. "ידעתי שהיא לא תמצא", מגיב הדוד טוני, "אבל אני זוכר אותו במדים".
את הקריירה הפלילית שלו התחיל רוזנשטיין בצעירותו בפריצות קטנות ובשוד. האם לא מאמינה שבנה עבר על החוק. "זה לא נכון! חס וחלילה. בכלל לא שמעתי על זה. העיתונים סתם מוסיפים. איזה מנוולים, מה פתאום". ב-77' הורשע רוזנשטיין בשוד ונידון לחמש שנות מאסר, תקופת מאסרו היחידה. האם הגיעה לכל הדיונים בבית המשפט. "בעלי לא בא. הוא היה אדם חולה, 70 אחוז נכות. לא סיפרתי לו, ואחר כך זה התגלה לו. כמה כאב לי, את יודעת כמה כדורים בלעתי". מזל ביקרה אותו בכלא כל שבוע, "אבל בכיתי נורא, אז איבון לא רצתה שאבוא. הפעם היא לא תיקח אותי, היא לא יכולה לסבול שאני רגישה. גם זאבי רגיש מאוד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יותר טוב שיהיה גנב
|
|
|
|
|
|
|
כשבעלה נפטר, לפני 18 שנה, היא עברה לגור עם בתה. "כמה בעלי סבל בחיים. הוא היה כל כך מסור לילדים, קנה להם את הנעליים הכי טובות. כמה שנים לפני שמת קיבל מכה ברגל, זה נהיה סרטני ואנחנו לא ידענו. היה קשה, כל פעם הלכנו לתל השומר, הם לא ידעו שיש לו סרטן, עד שהתאשפז ומת". בינתיים נישא זאב, בגיל 20. " הכיר אותה בטיול באילת, אישה טובה מאוד". האם , מכל מקום, עברה לגור עם הבת סימה. שם הרגישה יותר נוח. "אצלו התביישתי".
לפני עשר שנים נישאה מזל בשנית. בעלה השני עבד בעבר במשטרה במחלקת התחזוקה. "הכירו בינינו, אפילו לא הלכתי לטייל איתו, ואחרי חודש התחתנו. זאבי לא אמר לי שום דבר, הוא לא רצה שאהיה לבד. הוא אוהב את החריימה של בעלי והוא שמח שיהיה איתי מישהו". הבעל השני חרדי עם זקן לבן ארוך, רזה מאוד. גם הוא משוכנע, כמובן, בחפותו של בנו החורג. "סתם נטפלו אליו. אומרים שהקנאה נהפכת לשנאה וזה מה שקרה. הוא יהודי טוב, מתנהג יפה".
לא רחוק משם, בבית קפה ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב, נפגשים מדי יום בצהריים שלושת אחיה של מזל רוזנשטיין: משה (המכונה טוני), ג' סי שם-טוב (חרושקה הקטן) ובנימין בניהו (חרושקה הגדול). " רחוב דיזנגוף זה אזור המחיה של זאבי", הם אומרים. "פה הוא גדל, פה הוא עובר לפעמים ואומר לנו שלום". גם הם, כמו אחותם ובעלה השני, משוכנעים שהאחיין שלהם חף מפשע. מאז שהוא נעצר הם דנים בנושא סביב השולחן הקטן ללא הרף. שעות הם יושבים שם עם חברים, מעשנים סיגריות, שותים בירה וקפה ודשים שוב ושוב באחיין ש"כולם מקנאים בו".
בנימין הוא הרגשן במשפחה.בשיחת טלפון מקדימה הוא פרץ בבכי כמה פעמים כשדיבר על האחיין. "זה הילד הכי טוב בעולם, מה זה, ילד זהב! הוא בכלל לא מתעסק בדברים כאלה", הוא אומר בבכי. כמה שעות אחר כך, בבית הקפה, הוא הרבה יותר רגוע, אבל עדיין זועם. "יש לי נכד סגן אלוף בצבא, פעם הוא יהיה רמטכ"ל, יש לי שני טייסים במשפחה ומהנדס אחד גדול. לא תופסים מישהו מהמשפחה שלי ושמים אותו בכלא. אם יוכיחו שהוא התעסק עם סמים, הוא צריך לשלם על זה, אבל בינתיים הם רק הוכיחו שהם יודעים לשתות שמפניה".
חבר של רוזנשטיין, שמציג את עצמו בשם גדי, אומר שגבר אמיתי יכול להיות שודד, רוצח, לקחת פרוטקשן, אבל לא לסחור בנשים או בסמים. "אנחנו מקווים שהוא לא התעסק עם סמים". בנימין מהנהן בהסכמה. "יותר טוב שיהיה גנב", הוא מפרט את עקרונות בחירת המקצוע הנכון. "גנב לא גורם נזק. סמים גורם נזק, סמים הורג אנשים, אבל הגנב גונב את חתיכת הלחם שלו והולך לו לפינה. מה רוצים ממנו? מה הוא, רצח?".
בעבר המשטרה חשדה בו ברצח של יחזקאל אסלן.
"גועל נפש, איזה מין דבר זה? מה פתאום רוצח? הוא ילד טוב ירושלים. הוא ואחותו שני יהלומים. מה, מה הוא עשה לא מכובד, התעסק בהימורים? גם לממשלה יש הימורים. בורסה זה לא הימורים? אני הפסדתי את הראש שלי בבורסה באמריקה".
יכול להיות שכל העולם נטפל אליו סתם?
"זה בגלל קנאה עלובה. קנאה זה הדבר הכי חמור בעולם. אני, אפילו עכשיו, אם אני רואה בחור עם חתיכה יפהפייה אני מקנא. אולי יש לך מישהי להכיר לי? אז מה רוצים מזאבי: הוא ילד בית שלא מפריע לאף אחד, לא מתעסק בשטויות, יש לו פרנסה טובה, ובחיים הוא לא רב עם אף אחד. עזבי אותך, לזבוב הוא לא יכול להזיק".
saral@maariv-n.co.il | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
