 |
 |
|
|
|
|
| איילה גוארינו מבקשת
לומר כמה מילות נחמה
לאישה אי-שם במזרח |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
איילה גוארינו
30/12/2004 9:55 |
|
|
|
|
|
|
|
אני יושבת, עוצמת את עיני וחושבת על אדם אחד, מאזור האוקינוס ההודי. אישה אחת, שבורה, מוכת תדהמה, עמוסה ביאוש וכאב. ומדמה כי אישה זו מייצגת את כל האנשים השורדים את האסון הנורא.
אני יושבת מול אישה זו, והיא יושבת מולי. אני מחזיקה את ידיה, עיני מביטות בעיניה. ושקט.
ובתוך עיניה כל מה שאני רואה זה עצב. עצב עמוק. עצב שאין לו סוף. עצב ללא תחתית.
ובתוך העצב הזה אני רואה יאוש אדיר. יאוש מול כל אשר היא איבדה בחיים. יאוש למול חיים ללא בני משפחתה האהובים, יאוש למול ערמת הקרשים שפעם הייתה הבית אותו אהבה ובו חייה את חייה. יאוש למול החוף שטוף המים שפעם היה מקום פרנסה שלו ונעים. יאוש למול הקריאות של האנשים מסביבה, אשר נקרעים למול האובדן, מתייסרים למול הכאב וגוססים עם הפגיעות והמחלות.
ובתוך העצב הזה אני רואה אשמה. אשמה על כך שהתינוק שהיא החזיקה בידיה נשטף למים. אשמה על כך שהיא לא הייתה חזקה מספיק כדי להציל אותו. אשמה על כך שהיא נשארה בחיים וראתה אותו נשטף למים, נשטף למוות.
ובתוך העצב הזה אני רואה כאב. כאב אשר אני כלל לא מצליחה לבין. זהו כאב כל כך עמוק. כאב כל כך גורף, עד שאין מקום לשום דבר אחר. אין מקום לתקווה. אין מקום להבנה. אין מקום לאור. זהו כאב שבא בהפתעה. זהו כאב שחדר לתוך שיגרת חיים שלווה. זהו כאב שעצר, הקפיא את הזמן. ושינה את המציאות בגל אחד גדול.
ואני מבקשת מכל כוחות האור והטוב, שיתנו יד לתוך האשמה של אישה
זו. לתוך היאוש והכאב, ויקלו עליו, ויזרעו בתוך העצב הגדול תקווה.
אני מבקשת לחבק את היאוש ולתת לאישה זו את ההזדמנות לראות כי בן משפחה אחד שלה כן שרד. אני מבקשת שהיאוש יוחלף במעט תקווה. אני מבקשת כי אישה זו תראה את האנשים הכואבים והסובלים מסביבה. אני מבקשת שהיא תראה כיצד הם נמצאים ביחד. תומכים זה בכאב של זה, בוכים ביחד. אני מבקשת כי היא תראה כיצד מגיע סיוע מכל העולם, תרופות, מזון, בגדים, ספרים. ושתקווה תתחיל למלא את ליבה.
אני מבקשת לחבק את האשמה. וכי תתנו לאישה זו כוחות לפעול. ללטף את הראש של הפצוע שנמצא לצידה. לומר לו מילות תקווה. לחייך אליו. אני מבקשת כי אישה זו תמצא כוחות לחבק את היתומה בת השלוש, שיושבת המומה למול החוסר, למול האין שהיה פעם החיים. וכי בחיבוק הזה התינוקת תמצא מעט מתחושת הוריה והאישה תקל מעט על תחושת האבדן הגדול.
אני מבקשת שאישה זו תמצא את הרצון להרים ראש, ולו במעט, ולהביט מסביב. ואני מבקשת שהיא תראה, ולו לשניה, לא את ההרס והאכזריות, לא את המוות והאימה, ולא את הבלתי נסבל שקרה לה, אלא את האנשים שמסביבה. ואולי אף תמצא את הכוח לעזור להם. במבט, בליטוף. ועם הביחד הזה אני מבקשת, מקווה, מתפללת שהכאב הגדול יוחלף בטיפת כוח ואיתו התקווה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
| קוראים לי איילה גוארינו. מילים אלו נכתבו מתוך הזדהות וכאב למול כל המתרחש בעקבות האסון של יום ב'. עם מילים אלו אני מבקשת לשלוח תפילה ותקווה לניצולים הרבים וביניהם לישראלים שניצלו ולהוריהם אשר עדיין מחכים בכאב ואימה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "קול העם"
|
|
|
 |
|
|
|
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של NRG מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
לפרטים נוספים הקליקו כאן.
נראה אתכם... | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
