 |
/images/archive/gallery/236/688.jpg זירת הרצח אריאלה פחימה ז''ל.
צילום: פלאש 90  |
|
|
|
|
| תוך חודש הפך קו התפר בחבל לכיש משמורת טבע ירוקה ופסטורלית לזירת רצח מסתורית, שבה מצאו את מותם שלושה בני אדם. המשטרה מנסה אמנם להרגיע, אבל התושבים מבועתים: הם מסתגרים בבתים, בעיקר בשעות החשיכה, וממעטים להסתובב לבדם. "יש טראומה באוויר, אנשים מנחשים פה מי הבא בתור". ביקור במערב הפרוע שקם לתחייה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי מקובר-בליקוב
7/1/2005 13:17 |
|
|
|
|
|
|
|
תמרור הפח המרופט נחבט אל עמוד הברזל ברוח הקרה הנושבת בחבל לכיש. הד עלבונו מתפזר באזור הירוק-סלעי היפהפה הזה, שמנוקד בדלילות מעוררת רחמים בקומץ יישובים וקיבוצים. בכניסה למושב נחושה תחנת אוטובוס עזובה, מודעה צבעונית שדהתה בשל הגשם וכביש אספלט קטן שמתמזג עם השביל הבוצי. במסעדה שבתחנת הדלק, בואכה בית-גוברין, שתי נערות מפוחדות מטגנות תפוחי אדמה.
החושך יורד במהירות באזור והקונים מועטים. אפילו בשקף, להב וכרמים כבר לא ניכרים החיים. הכל שקט ומסוגר, אין יוצא ואין בא. דקות ארוכות של נסיעה בנוף פסטורלי, על רקע פריחת השקד, מזמנות חוויה שוממה עם הטבע, בלי נפש חיה לרפואה, אנשים, מכוניות או אפילו בעלי חיים. וככל שמעמיק האזור וסוגרים הכפרים מסביב, אצבע דקה של פחד מתעוררת ללפיתת אזהרה.
היישובים קטנטנים, אלף נפשות יהודיות סך הכל, מוקפות בגזרה פלשתינית צפופה ההולכת וגדלה בהתמדה. חמישה קילומטרים מהקו הירוק מערבה, הבדידות כל כך מוחשית. האזור הענק
אך השומם הזה, שהטבע חולל בו פלאים ירוקים והטבע, האנושי דקר וחנק והרג, הפך בתוך חודש קצר לזירת רצח מסתורי, שבה נהרגו שלושה תושבים בנסיבות שלא פוענחו עד כה.
השבוע היה המקרה השלישי: ולדימיר רובין, בן 66 מקריית-גת, מאבטח הגן הלאומי בית-גוברין, נרצח ביריות. גופתו נמצאה על ידי עובדת הניקיון בקרוואן שבו שמר, בתוך שלולית דם גדולה. נשקו האישי נעלם, ואנשי המעבדה לזיהוי פלילי גילו שנורה מטווח קצר. עקבות הרוצחים הובילו אל השטח הפלשתיני, עד שנמחקו בגשם השוטף שירד כל הלילה וכיסה על הזוועה.
רק לפני שבועיים, ב-21 בדצמבר , נרצחה בדקירות סכין אריאלה פחימה ממושב נחושה הסמוך. גם עקבות הדוקר במקרה הזה הובילו לקו התפר ולשטח הרשות הפלשתינית. יום לאחר מכן נרצח ביריות מטווח קצר סאמי אל כמלאת מרהט, שאבטח מודדים של משרד הביטחון בתוואי גדר ההפרדה העתידי בסמוך למושב שקף. על פי השערות המשטרה, גם הפעם הרוצחים נמלטו לכיוון הכפר הפלשתיני אידנא הסמוך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שבילים ריקים
|
|
|
 |
|
|
|
ועכשיו התושבים מבועתים. אמנם במשטרה טוענים שמדובר בשלושה מחוזות שונים, לכיש, ירושלים וש"י, ושטרם הוכח מכנה משותף אחד לכל מקרי הרצח, אם כי "הדבר בהחלט מעורר דאגה". אבל בעיני אנשי האזור אין משמעות לחלוקה המשטרתית הזו. לא מדובר כאן בגבולות טכניים, הם אומרים במרירות. הגזרה היא אחת, בעלת מאפיינים זהים, שמתבצע בה הרג ממשי, אכזרי, מטווח קצר, וכל הצלחה כזו מעוררת את המוטיבציה להמשיך ולחפש קורבנות.
בנחושה, מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית, יש שמונה נפשות בממוצע לבית, אבל אין סימנים לילודה הברוכה בחוץ. השבילים ריקים. גן השעשועים נטוש. החממות נעולות. הלולים סגורים. ורק הכרמים, על כביש חוצה יהודה לכיוון תרקומיה, מחזיקים את הראש מעט מעל המים. "מאז החלו הרציחות, התחושה של התושבים באזור קשה מאוד", אומר מאיר לחיאני, חבר הוועד ומזכיר היישוב, "יש טראומה באוויר. שתי משפחות כבר עזבו. עוד כמה משפחות מתכננות לעזוב בקרוב. אנשים מנחשים פה מי הבא בתור. מסתובבת בשטח חוליית טרור שמחפשת יהודים, ואנחנו לא יודעים איך אפשר להתגונן מפניה".
מתגברים את השמירה, מחלקת הרווחה של המועצה עובדת שעות נוספות, מנסים למתן חרדות, להרגיע פחדים. "אבל בפועל, אנשים לא יוצאים הרבה החוצה", מוסיף לחיאני, "ילדים מבקשים ליווי לכל פינה. ישנים עם ההורים. מבוגרים מפחדים לטייל בגבולות היישוב. אפילו בשבתות הפסיקו לצאת ולטייל. בלילה השומרים מפחדים לנוע בג'יפ הלא ממוגן של היישוב סביב הגדר, שלא יהיה תרחיש של מחבל שמסתתר מאחורי צמח או סלע ומיירט את הרכב ואת יושביו. ניסינו לארגן שמירה עצמית בעזרת הגברים ביישוב, אבל הנשים לא מוכנות להישאר לבד בלילה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טקסס בישראל
|
|
|
|
|
|
|
יישובי קו התפר בחבל לכיש נהנו בתקופת האינתיפאדה משקט יחסי. לכן, אירועי החודש האחרון מטרידים במיוחד. יש הרואים במצב החדש בבואה של מה שהתרחש כאן בשנות החמישים והשישים, כשחבל לכיש זכה לכינוי המפוקפק "טקסס של ישראל". באותה תקופה חבל הארץ הזה, 600 קילומטר מרובע, שימש בחלקו כשטחי אש לאימוני צה"ל ובחלקו כאזור פרוע, סלעי ובתולי. הוא לא הציע כמעט דרכי מעבר מסודרות, אבל איפשר מעברים חסויים ברגל, או באמצעות בעלי חיים.
לכן, במשך השנים כל אחד נהג בו כמעט כמנהג בעלים. רועים נכנסו אליו ללא נטילת רשות, תושבים סבלו ממכה אנושה של גניבות בקר ושחיטות צאן. בשטח הפרוץ, הפתוח, הלא מיושב, כל אחד יכול היה לרצוח, לגנוב, לעשות כראות עיניו. ואכן, היה זה המערב הפרוע, אזור שאופיין בממדי פשיעה מבהילים. אפילו הפת"ח זיהה את הפוטנציאל ובחר באזור לבצע בו את האירוע החבלני הראשון. ב-1964 פוצצו אנשיו את באר נחושה.
גל ההתיישבות בשנות השבעים מיתן את העבריינות באזור והשקיט את הסערה. הוקמו היישובים שקף, שומריה וכרמים, חודש היישוב בנחושה. קומץ אנשים עם אידאולוגיה וחזון, בקושי מאה נפש בכל יישוב, הפך את האזור לפנינת חן של תיירות אקסטנסיבית, בלי הרבה אטרקציות, במרחקים ארוכים מאתר לאתר, אבל עם הפנים למדע ולטבע. מערות חזן, מערות ביתגוברין, פארק בריטניה ושמורת עדולם, לצד שטחי טבע מוריקים של קק"ל וממצאים ארכיאולוגיים מרשימים. נדמה היה שההיסטוריה נבושה מפני הפנים החדשות של אזור לכיש. עד שהתחילו הרציחות.
"התחושה של התושבים היא שהאזור הפך ליעד אסטרטגי לגורמים עוינים", אומר רמי טריינין, ראש מועצה אזורית יואב, "ברור לנו שבמצב של חוסר שליטה גם של הרשות הפלשתינית וגם של הממשלה שלנו, ההסתברות לפיגועים במקום הזה גדולה מאוד. מצד אחד, יש סימנים שונים בין מקרי הרצח. שניים אירעו ביום, אחד בלילה. שניים היו בהפתעה, אחד היה תוך כדי מאבק. שניים נשאו נשק, השלישי סכין. מצד שני, אין ספק שהסיטואציה שנוצרה יוצרת את המכנה המשותף. מה שמחייב אותנו לערנות. הגברנו את השמירה. כיוון שכל הנרצחים היו לבד, במקומות שוממים, אנשים יסתובבו מעכשיו רק בקבוצות. גם כשהם יוצאים לעבודה חקלאית. והם חמושים ומצוידים במכשירי קשר".
התושבים מבוהלים?
"אנחנו לא מבוהלים, אנחנו מודאגים מאוד. כי אשר יגורנו בא, והנה זה אצלנו בחצר. אין היסטריה, אבל יש בהחלט חרדה. הורים לילדים שיוצאים בבוקר דואגים להסעות לבני המשפחה. אף אחד לא מסתובב בחוץ בשעות החושך. אנחנו מבקשים להגביר את היערכות אנשי הביטחון ולהאיץ את בניית הגדר".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין תעודת ביטוח
|
|
|
|
|
|
|
בקיבוץ בית-גוברין מקפידים להפריד בין האזור המיושב ובתי הקיבוץ לבין הגן הלאומי, "קצת יותר מזרחה", שם נרצח המאבטח. במרחב הירוק סוסים, פרות, בריכת שחייה ומגרשי ספורט. אבל השקט והבדידות ניכרים גם במקום הזה, שהוקם ב-1949 ומונה כיום כ-60 בתי אב וכ-200 תושבים.
הקיבוץ מוציא את לחמו מחקלאות, גידולי שדה, רפת ולול, וגם מאירועים ומתיירות. תושביו הם בני גרעינים שהגיעו מהצבא ונשארו, או שוכרי דירות שחיפשו שקט ופסטורליה וברחו מהערפיח ומהצפיפות. ערן ורדון, מנהל תאגיד "המערה" בקיבוץ, לא מסגיר סימנים של התרגשות. "יש דיבור שהכיוון הוא בכלל פלילי, אולי סכסוך קרקעות", הוא אומר, "ועדיין אין קשר ברור בין המקרים". אבל יש הגברת ערנות, ופעולות הביטחון תפסו מאז הרצח נפח הרבה יותר רציני.
בשקף, לעומת זאת, הכוננות בשיאה. כבר ב-1988 נחשפו ביישוב לפיגועים על רקע לאומני. בתחילת האינתיפאדה הראשונה נרצח חבר היישוב אלי כהן, שיצא בלילה לרסס את כרמו, בין שריגי הגפן העסיסית. עד הרצח ניהל המושב מערכת יחסים של שכנות טובה עם הכפר בית עוואה הסמוך. ילדי הגן היו מבקרים אלו את אלו, ותושבי הכפר עבדו במושב.
מאז האירוע, הסטטוס הביטחוני של שקף השתנה לחלוטין. מיישוב פורח, חסר דאגה, הפך למקום סגור, מודאג ומפוחד. הכוננות עלתה בצורה משמעותית. אנשים החלו להסתובב עם נשק. הוקמו מערכות קשר והתראה ותשתיות הביטחון התעבו. "ומאז אנחנו חיים במוצב", אומר אבי רוזנבלט, יושב ראש הנהלת שקף וחבר ועדת הביטחון ביישוב, "לא צבאי, לא אזרחי, אבל מוצב. לאור האירועים בשבועיים האחרונים, יש ג'יפ ממוגן שמפטרל כל הלילה בין הגדרות, יש לפחות שני שומרים קבועים, מבוצעים תרגילי ביטחון באופן שוטף, כיתת הכוננות מצוידת, והתושבים ישנים עם הנשק קרוב יותר למיטה".
מקרי הרצח התרחשו שלושה עד 15 קילומטר משקף. מאז הותקנה מצלמה על התורן, הוקם חמ"ל מאנשי היישוב וכיתת הכוננות הורחבה. "שלושת מקרי הרצח הוסיפו נדבך של חרדה לחיי התושבים", אומר רוזנבלט, "מבחינתנו, מסתובבת חוליית חמושים באזור ומחפשת קורבנות. אמנם הצבא יושב בתוכנו ונותן תחושת ביטחון מסוימת, אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שאין תעודת ביטוח לאף אחד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מחכים לגדר
|
|
|
|
|
|
|
תחושת מסתורין אופפת את חבל לכיש וחונקת בגרון תושביו. על פי ניצב-משנה אפי מור, מפקד מרחב לכיש, אין כוונה לקשור בין שלושת המקרים. "אמנם כשמתרחשים שלושה מקרי רצח בשטח קטן, ברצף של פחות מחודש, יש סיבה לדאגה", הוא אומר, "אבל אנחנו לא יכולים להגיד שיש חוליה וגם לא לשלול. הנושא בבדיקה. הוקם צוות חקירה מיוחד שגם חוקר את מקרי הרצח, וגם דואג לתחושת הביטחון של התושבים. הקמנו צוות בראשות קצין אג"ם שבודק עם גורמי הביטחון באזור את כל המקומות המבודדים, באתרים, בחניונים ובכניסה לגנים, וגם העמדנו מספר רב יותר של מחסומים".
אבל התושבים מסרבים להמתין לתוצאות הבדיקה של צוות החקירה המיוחד. כולם מחכים לבניית גדר ההפרדה שתביא את הביטחון המיוחל. בתוך חמישה חודשים, מקסימום שנה, ייסגרו הפרצות באזור והחומה הגבוהה תפנה את צוואר הבקבוק לאזורים פתוחים אחרים. הציפייה לסיום בניית הגדר גורפת, מוציאה תושבים להפגנות, חוצה דעות ומפלגות. בחבל לכיש מחכים לגדר כאילו היתה המשיח. או לפחות סימן הגאולה הראשון. לא צריך להיות נביא, או ידען גדול בפוליטיקה, אומרים שם, כדי לדעת שהיא היחידה שתציל.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
