 |
/images/archive/gallery/236/702.jpg דיוויד וינר.
צילום רפרודוקציה: אריק סולטן  |
|
|
|
|
| עו"ד דיוויד וינר, סגן הסניגורית הציבורית הראשית, לא
יכול היה לשאת את הדופי שהטילו בו. "כולם רימו אותי",
כתב רגע לפני שירה בראשו. המילים החמות לא יעזרו |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
מיכל קפרא
8/1/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אולם ההתכנסות בבית העלמין בכפר סמיר בחיפה היה מלא. כל המערכת המשפטית, כך נראה, נדחסה שם סביב הארון. החברים הקרובים של דיוויד נותרו בחוץ, ולא רק כי לא היה מקום. כל הנציגים רמי הדרג, והבינוניים והזוטרים, נשאו מילים יפות, טובות וחמות. ואף אחת מהן לא נאמרה באותו תוקף, פומביות ורשמיות דקה אחת לפני יום שישי שעבר. בשעת צהריים. השעה שבה נמצא דיוויד וינר בחדר השינה בביתו.
כל החלונות היו סגורים. ריח כבד של סיגריות. דיוויד שכב על הצד. הוא ירה ברקה הימנית. הוא עדיין נשם. כך סיים הסניגור דיוויד וינר, בן 46, דוקטור לפילוסופיה, אינטלקטואל מבריק, משפטן יוצא דופן, אב מקסים, חבר נהדר, בן אדם מצוין-את חייו.
בת
קינר, חברתו לחיים, מצאה אותו שם. כשהמשטרה הגיעה החובשים כבר היו בחדר. "אני זוכרת שמשכתי את המכתב שהיה מונח לידו, קיפלתי ושמתי בכיס. לא קראתי אותו".
רגע לפני שהמשטרה לקחה את המכתב, הקריא אותו חבר. בקול רם. ואז המכתב נלקח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שמועות לא מדויקות
|
|
|
 |
|
|
|
"הוא היה מטובי בניה של המערכת", אמר מני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה.
"דיוויד היה עובד ציבור למופת שהביא את המוסריות שלו לידי אבסולוטיות", אמר ערן שנדר, פרקליט המדינה.
"הוא היה איש נדיר. זו טלטלה למערכת המשפט כולה", אמרה שרת המשפטים ציפי לבני.
"כל אחד עשה את התפקיד שלו מתוך הבנה שאין פה יריבות או הטלת דופי או חשד במניעיו ובמעשיו. אני לא חושב שיש הצדקה להאשים מישהו", הוסיף מזוז.
ובין כל אלה למכתב היתה פעורה תהום. וככל שהרעיפו יותר ויותר שבחים על ניקיון כפיו של וינר התעוררה המחשבה שמא הם מרעיפים, באותה נשימה ממש, שבחים על ניקיון כפיהם.
"מהרגע הראשון אמרו כל חבריו עורכי הדין שהוא איבד את הפרופורציות", אומר אודי הניס חברו, "אבל הוא לא איבד שום דבר. אלה היו הפרופורציות שלו. הם לא עמדו בסטנדרטים שלו".
"בערך בחצות הגיעו ערן שנדר, פרקליט המדינה, וענבל רובינשטיין, הסניגורית הראשית", משחזרת בת, "ערן ביקש שניכנס לאיזה חדר בצד. אני זוכרת שהוא הביט רק באמא של דיוויד. הוא אמר לה, 'אני רוצה שתדעי שדיוויד הוא איש מוסרי מאין כמותו'. אולי עשר פעמים הוא חזר על זה. ואז הוא הגיש לה את המכתב. כמו באיזה טקס כזה, שבו מעניקים לנו משהו שהם גילו".
הטקס הקטן הזה בבית החולים ליד דיוויד וינר הגוסס, וכל המילים היפות והחמות, עמדו בניגוד מוחלט למה שדיוויד כתב במכתב שהוגש אחר כבוד למשפחה. מכתב בן שלושה עמודים. מאוד לא אישי. מסביר. מבאר. מאשים.
"כולם רימו אותי", כתב שם דיוויד. "כולם הטעו אותי". " רותי חברתי הטובה (פרקליטת מחוז תל-אביב, מ"ק) שלחה אותי לתופת שוב ושוב". ערן שנדר מוזכר לקראת סוף המכתב.
למחרת פורסמה הודעה רשמית של משרד המשפטים לעיתונות ובה נאמר: כל השמועות כאילו דיוויד הפנה אצבע מאשימה כלפי בכירים בפרקליטות אינן מדויקות ובבחינת שמועות בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פתק עלום מהעין
|
|
|
|
|
|
|
שום היגיון אין בסיפור הזה מתחילתו. כולו מבוסס על כשלים לוגיים מרגע לידתו. נקודת ההתחלה היא בפנייה של אסיר עולם, יצחק זוזיאשווילי, לעורך הדין דיוויד וינר, סגן הסניגורית הראשית, בבקשה שיעזור לו לערוך משפט חוזר.
וינר, שמלחמתו האדירה בפרקליטות ובמערכת המשפטית כולה הביאה לזיכויו של עמוס ברנס-שישב שנים בכלא על רצח החיילת רחל הלר, החל לבדוק את העובדות בתיקו של זוזיאשווילי. "החורים" שהתגלו בכתב האישום ובאי יציבות ההרשעה שאבו את עורך הדין וינר פנימה. מלחמה חדשה עמדה בפתח. הצורך לאתר חפים מפשע שיושבים בכלא על לא עוול בכפם לא היה רק מקצועו של וינר, אלא חלק עמוק מאוד באישיותו.
רצח השופט עדי אזר עבר ליד וינר, כמו ליד כולנו. תמוה, לא מפוענח, חסר פשר. העובדה שהמשטרה מצאה מתחת לכיסא מכוניתו של השופט המת פתק ובו כתוב "שחררו את זוזיאשווילי" נותרה עלומה מהעין ושולית. אפילו המשטרה לא מיהרה לקשור בין הדברים, כי איזה רוצח יותיר את שמו בזירת הפשע?
החקירה, כך פורסם, עוברת למניעים אישיים.
בחודש אוגוסט מספר זוזיאשווילי לווינר שיש לו מידע על האקדח שממנו נורה השופט אזר, ומבקש ממנו לעשות עסקה עם המדינה. אקדח תמורת משפט חוזר והקלה בעונש. זוזיאשווילי גם רומז על חשש מפגיעה נוספת בנפש.
וינר ממהר ליועץ המשפטי לממשלה ומספר לו את העובדות ששמע מזוזיאשווילי. הוא הולך גם לפרקליט המדינה, ערן שנדר, ולפרקליטת מחוז תל-אביב, רות דוד. נבדוק, אומרים לו. וינר הנסער לא מצליח להבין מדוע המערכת אינה רוגשת. במקביל מועברת האינפורמציה למשטרה, שפותחת מיד בחקירה ומקבלת אישור לצותת לטלפון שממנו מדבר זוזיאוושילי גם עם עורך הדין דיוויד וינר.
וינר, שממשיך במשימת השליחות שלו, אינו מודע לכך שהוא הופך לכלי חקירה. במהלך נדיר מבקשת המשטרה אישור לצותת גם לשיחותיו עם הלקוח. וינר, אחד האנשים המבריקים של המערכת, מתנהל כגיבור בסרט שאין לו כלל מושג על קיומו.
בוקר בהיר אחד, זמן קצר לפני פרסום כתב האישום מתברר לדיוויד וינר, שיצחק זוזיאשווילי חשוד ברצח השופט אזר.
עד פה העובדות. שום דבר לא משרטט באופן הגיוני את עילת המצוקה. אבל רק לכאורה לא משרטט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הליך נדיר ביותר
|
|
|
|
|
|
|
הסדינים היו רטובים. כל בוקר היתה בת קינר קמה ומחליפה אותם. בלילות הוא היה מתעורר מסיוטים. מי לא מכיר את אכזריותה של ההתעוררות המבועתת, מלאת החרדות הזאת שפוקדת אותנו מדי פעם. את תחושת המועקה האיומה, שמלווה בפחדים ובחרדות שמשתלטים על היכולת לנשום. סתם לנשום בשקט.
השבר הנורא האישי, שחש בעצם ניפוץ האמון שנתן בזוזיאשווילי, האיש שעבורו ביקש להתגייס למלחמת חורמה על חפותו, היה רק נדבך אחד במסלול הטראגי. מה שנבנה מעליו היה זה שהחל לייצר את תחילתו של האסון.
הגילוי הדרמטי הראשון מבחינתו היה הניסוח של החלטת השופטת שרה סירוטה לגבי בקשת חוקרי המשטרה לאשר האזנות סתר לזוזיאשווילי. בהחלטה כתבה סירוטה כי "על פי השיחות התרשמה שמדובר בשיחות שעניינן קשירת קשר וסחיטה ועל פניו מדובר בשיחות עברייניות".
דיוויד נדהם מהניסוח וראה בכך הטלת חשד, דופי וכתם שלא יימחה על שמו. הוא מיהר לשלוח תגובה להחלטה, אבל סירב להירגע מהפגיעה והעלבון הנורא. תחושת המלכודת הלכה והתעבתה כשקרא את כתב האישום שהוגש נגד זוזיאשווילי על רצח השופט אזר.
בסעיף 11 לכתב האישום מחליטה הפרקליטות לנסח את העובדות כך: "בתאריך 25.8.04 פנה מר דיוויד וינר לפרקליט המדינה, מר ערן שנדר, והודיע לו כי אם תוך 48 שעות לא תיענה המדינה להצעתו 'העניין גמור' וצפויה סכנה שמשמעותה פגיעה בנפש".
הניסוח הזה הפך אותו, לטענתו, לחלק ממעשה הסחיטה. מה שייראה בעיני הדיוטות סתם ניסוח לא ממש מדויק וחסר רגישות, היה לדיוויד, האיש שכל מהותו הוקדשה למלחמה בניקיון המערכת, האתיקה והמוסר שלה, למעמסה נפשית לא אנושית כמעט.
ואז הגיעה החקירה במשטרה. "באותו יום היינו צריכים לנסוע לצימר בצפון", מספרת בת קינר, "בבוקר הוא התקשר ואמר לי שנצא יותר מאוחר. הוא הגיע בערך בשלוש אחר הצהריים וסיפר לי שהוא היה בחקירה. הוא אמר שהתנהגו איתו בצורה בוטה מאוד והשמיעו לו הקלטות של שיחות שלו עם זוזיאשווילי. זה גמר אותו. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שדברים שאמר ללקוחו יפורסמו. נסענו. הוא היה מצוברח נורא. היינו בנוה-אטי"ב והחלטנו לנסוע לראות את השלג. היה כל כך נחמד. אבל בערב הוא כבר היה חסר סבלנות. חזרנו לתל-אביב והלכנו לראות מופע של ארקדי דוכין. ישבנו שם בהיכל התרבות, ואמרתי לו, אתה חייב לקחת עורך דין. זה יותר מדי מעיק ומטריד לשאת בזה לבד. אחרי החלק הראשון של המופע יצאנו, ודיוויד התקשר לדרור ארד-איילון חברו. הבאתי אותו לשם וחזרתי לקחת אותו באחת אחרי חצות".
בעקבות החקירה, שבה סירב דיוויד וינר להתייחס להקלטות בגלל שיש בכך הפרת החיסיון בין עורך דין ללקוח, הוציאה המשטרה בקשה לביטול החיסיון הזה, הליך נדיר ביותר בעולם המשפטי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
למערכת אין כלים
|
|
|
|
|
|
|
עמדו שם גם עידו, במעיל של אבא, וליה, ילדיו של דיוויד. אשתו בנפרד, סוניה. אחיו דני וכל משפחתו. אמו אניטה. חברתו לחיים בת. גם שרת המשפטים הגיעה. ראש לשכת עורכי הדין, שלמה כהן. פרופסור קנת מן. חבריו מהסניגוריה. ועמוס ברנס גם. דני, אחיו, ביקש לכבדו בשתיקה. אבל סיכוייו היו קלושים. ואם במילים בוחרים, אז בקיצור בבקשה, אמר.
אבל האריכו. האריכו בשבחו. ביושרו. בנדירותו. ומה שנחרת דווקא היו דבריו של חבר הכנסת עיסאם מח'ול, שקרא לו אחי הקטן וסיפר איך התחברו בנערותם, ואיך דיוויד לא יכול היה לסבול את המחשבה שאין מגרש כדורסל בפקיעין. "נער בסך הכל, וכבר התגייס למחיקת העוול, והתרים לבדו כספים שהביאו לבניית המגרש", אמר.
המלחמה על הצדק היתה גנטית. מעטים ידעו שאביו של דיוויד, רב רפורמי שעלה עם משפחתו מניו-יורק ונפטר השנה ממחלת הסרטן, מופיע בצילום המפורסם של מרטין לותר קינג הצועד ברחוב עם שורת אנשים.
לא הבנו. לא העלינו בדעתנו. לא חשבנו. לא דמיינו. לא ידענו. אלה היו התגובות של אנשי הפרקליטות, הסניגוריה, שחלקם ידעו על המצוקה ולא שיערו לעצמם שאיזה "רבב קטן כזה", שאולי עלול לדבוק בשמו, יכול למוטט אדם. אז נכון, לא דייקו ממש בניסוחים, אולי אפשר היה להסיק שיש איזה קשר, איזה חשד קל, שום דבר דרסטי. מה הדרמה הגדולה?
בעולם המשפט הכל כך ציני, רווי הנורמות הירודות, צץ לו פתאום מין יושר משונה כזה, שלמערכת לא רק שלא היו כלים להתמודד איתו, אלא לא היתה כלל את היכולת לקרוא אותו.
"יש הרבה קורבנות למערכת הזאת, אבל היא מעולם לא הקריבה כך את אחד מבניה. אני זוכר שאמרתי לו, עכשיו אתה חש מה עובר על האנשים שאתה מטפל בהם", אמר חבר קרוב, "והוא אמר לי, נכון. נכון מאוד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביקש לעכב את הסרט
|
|
|
|
|
|
|
"כל האמון שלו במערכת נשבר", אומרת בת, פסיכולוגית במקצועה, "הוא רצה לעזוב את הסניגוריה. בואי ניסע מכאן, הוא אמר לי. נלך מכאן. אני לא רוצה להיות עורך דין יותר. אני אחזור לפילוסופיה. אני אכתוב ספר. וכך זה נמשך. סיוטים בלילה ושיחות שלא נגמרות עם אנשים שהוא סמך עליהם. עם קנת מן, עם עורך הדין נמרוד ליפסקר, עם עורך הדין דרור ארד-איילון, עם חברים. הוא היה רדוף. ושוב היינו מנהלים שיחות הרגעה והבטחה שביחד נוכל לנצח הכל. אבל זה היה רגעי.
"הוא הגיע למצב שהוא לא רצה ללכת לישיבות לשכת עורכי הדין. בסוף הוא הצליח לשכנע את נמרוד ליפסקר לנסח לו מכתב התפטרות מהלשכה בתנאי שלא יעזוב את הסניגוריה". בת ממשיכה: "אני זוכרת שכשחזרנו ממצפה רמון, שם התכנסה כל המשפחה לחופשה ביחד, הוא קיבל טלפון משלמה כהן, ראש הלשכה. זה היה יום שישי לקראת שבע בערב. כשהוא חזר הוא סיפר לי ששלמה אמר לו שלא ידאג, כי אם הוא רוצה להתפטר יש לו מחליפה. זה הגיבוי שהוא שקיבל. ודיוויד ראה בזה עוד סימן.
"הכל כבר היה מלא סימנים. יש לו חברה טובה בפרקליטות ובפעמיים שקבעו פגישה, היא ביטלה. היא סתם ביטלה, אבל הוא היה בטוח שאמרו לה אל תתקרבי אליו. הוא גם פחד מהקלטות. הוא היה מנתק את הבטרייה מהפלאפון. וזאת לא היתה פרנויה חסרת בסיס, כי הרי כבר הקליטו אותו ללא ידיעתו".
איציק רובין, שעשה סרט על זיכוי עמוס ברנס, שהה עם דיוויד ימים רבים והפך לחבר קרוב. "הוא כל כך ביקש שהסרט לא ישודר עכשיו", הוא מספר, "אפילו סימפוזיון שעמדנו לקיים על הסרט הוא ביקש לבטל. הוא פחד נורא מנקמת המערכת. 'זה זמן לא טוב', הוא אמר לי".
הם ישבו בפאב ביהודה הלוי. הוא היה נסער. אני לא אוכל להיות סניגור יותר ולא שופט, הוא אמר לרובין. "האיש הזה היו לו סטנדרטים לא מקובלים. לפני שהוא הופיע בסרט הוא הלך להתייעץ עם עורך הדין אדם שיף ועם מומחית לאתיקה ודרש בכתב הכרזה שאין בכך עבירה על האתיקה. האתיקה, המוסר, הדבקות בחוקים, בהגינות אנושית היו כל חייו. הוא כל הזמן אמר, עשיתי שטויות. ואני זוכר שאמרתי לו:'וחיים כהן, שהרשיע את ברנס לא עשה שטויות?' והוא אמר:'לא'. חיים כהן עשה טעות. אני עשיתי שטויות. הוא לא הפסיק לדבר על הכתם. 'הכתם, הכתם', הוא אמר, 'ידבק בי'".
חבר אחר של דיוויד, עורך דין, אומר כי "הוא נכנס למלכודת איומה. הוא חש שהוא בידיהם. בידי אותה פרקליטות, שמצד אחד הוא היה בשר מבשרה אבל מצד שני, הוא היכה אותה קשה מאוד במשפט ברנס. הוא הכיר את עוצמת הרשעות שלה. הציניות שלה. הוא חש שהם מסובבים אותו כמו עוף על מנגל. לא ממש מאשימים אותו, כמובן, אבל גם לא ממש מנקים. זה התקשורת. זה השמועות. ומי אחראי לשמועות? והמחשבה שכל הדלפה קטנה שלהם יכולה להעיב על שמו הטוב, על יושרו, היתה בלתי נסבלת. זאת היתה נקמת המערכת בו".
המצוקה הלכה וגברה כאשר נקרא כעד תביעה במשפטו של זוזיאשווילי. הוא לא הסתיר את החשש שאם יעשה זאת יתנכלו לו ולבני משפחתו. מצד שני אם לא יסכים להעיד, לא ינקה את שמו. המלכודת הלכה ונסגרה.
ביום חמישי שעבר, יום לפני התאבדותו, פגש את פרופסור קנת מן, שבחר להקים עימו את מוסד הסניגוריה הציבורית. יחסים קרובים מאוד נקשרו ביניהם. אבל גם הוא לא הצליח להרגיע את דיוויד וינר, שחש שאיש אינו מאמין לו. שהמערכת כולה בגדה זו, השתמשה בו לצרכיה. וגם אם עשתה זאת כי מוכרחה היתה, באה אליו אחר כך בטענות וברמיזות על חשד וחוסר ניקיון.
בארנק שלו לאחר מותו נמצא פתק שעטף את הרישיון לאקדח. בפתק היה כתוב: "העברתי את הדברים של הלקוח כמו שהם". כאילו תמצת את כל הפרשה למשפט אחד.
"המערכות מגלות רשעות, אטימות וחוסר הבנה והן שוכחות שעורך דין הוא שלוח ומתייחסות אליו כאילו הוא החשוד שאותו הוא מייצג", אמר עורך הדין אדם פיש, "ביום עשיית החשבון עם המשטרה והפרקליטות יימצא שידיהן אינן נקיות במקרה זה".
אתמול , יום חמישי, אמור היה לנסוע עם בת לרומא. הכרטיסים נרכשו, אפילו הוזמנו מקומות במלון "וויט". הפתעה יש לי ברומא בשבילך, אמר לה.
ואף אחד לא אשם, אמר היועץ המשפטי לממשלה. ואמרו הפרקליטים. ואמרה שרת המשפטים. ואמרו חבריו הסנגורים. כולם נקיים. כמוהו. ניקיון מוחלט. גורף. צחור כשלג.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תגובת משרד המשפטים
|
|
|
|
|
|
|
בפנייה לתגובת פרקליט המדינה ערן שנדר ופרקליטת מחוז תל-אביב רות דוד, מסר דובר משרד המשפטים, כי הוחלט שלא להגיב יותר בפרשה.
על השאלה האם הניסוחים של השופטת סירוטה, המשטרה והפרקליטות אכן חצו את הקווים, אומרת הסניגורית הראשית, ענבל רובינשטיין: "לדעתי הניסוחים היו יכולים להיות מתונים הרבה יותר ממה שהיו, וצריך להימנע מיצירת ערבוב בין הלקוח ובין הסניגור. לא נזהרו בכבודו. אבל בין זה ובין התגובה הקיצונית שלו יש פער כל כך גדול ולכן אני לא יכולה לומר, שאפשר להפנות אצבע מאשימה לפרקליטות, למשטרה ולבית משפט, שהם הגורם לתוצאה הטראגית".
kafra@maariv.co.il | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
