 |
/images/archive/gallery/249/718.jpg רכבת הזהב מגיעה לאוסטריה. צילום:
מתוך אתר האינטרנט של סם דובין  |
|
|
|
|
| 60 שנה אחרי מאשימים כמה יהודים
את ארה"ב בגזילת רכוש של מיליוני
דולרים שנבזז מהם בזמן המלחמה
|
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
בעז גאון, ניו יורק
29/1/2005 14:00 |
|
|
|
|
|
|
|
דוקטור גאבור סומז'ן, שאשתו קוראת לו "גאבי", שרוב תושבי דובר כינו אותו במשך 40 שנה "דוק", אגב הורדת החולצה ושרבוב הלשון, רכס את מעיל הפוך, טרק ברכות את דלת הביואיק הכסופה וחיכה עד שצירי הבלמים של הרכבת שהגיעה עכשיו מניו יורק יפסיקו לחרוק ולהתנשף.
הוא הושיט את ידו ולחץ את ידי שני העיתונאים המרוטים שהיטלטלו כל הדרך מהתחנה המרכזית ברחוב 34, עד לשוליה המערביים של השכנה השמרנית והפטריוטית של האחות המופרעת והזקוקה לאשפוז, ניו יורק סיטי. אנחנו מדברים כמובן על ניו ג'רזי, לא זו של ברוס ספרינגסטין וטוני סופרנו, אלא זו עם השיניים המושלמות, הלחיים הסמוקות והשיער החלק המסתלסל בקצהו, שבחניה שלה מצטופפות שלוש מכוניות המכורות לבנזין, שעל פגושיהן דבוקים הסטיקרים "אלוהים יברך את אמריקה", " אלוהים יברך את ג'רזי" ו"בוש-צ'ייני 2004", בהתאמה .
סומז'ן מניח לביואיק להחליק במורד הרחוב הראשי של דובר, שנראה כחוגג את חג המולד גם בימי חול. הוא מתפלא בקול רם מדוע טרחו העיתונאים לבוא לראות אותו ואת אגנס אשתו,ועוד ביום שישי, ועוד בצהריים. אנחנו מסבירים לו: כי הסומז'נים, מלב אמריקה, תובעים את אמריקה, וכי תביעתם, הם ו-30 יהודים ניצולי שואה נוספים, מפשיטה את אמריקה ממדי האביר הנוצץ שלה ומתדמיתה בתודעה הישראלית-יהודית כמצילי נפשנו ומממני שגעונותינו, ומלבישה אותה בבדי יוטה מוכתמים בשמן מכונות וזיעה של שודד דרכים שפל וציני. כזה שלא רק
ששודד את החלשים ממנו כאשר אין להם יכולת להתגונן, אלא גם מתכחש לדבר הגניבה בעודו דורש פיצוי מאחרים, וטוען לעליונות מוסרית מזהירה.
וזוהי תמצית כתב התביעה בן 173 העמודים שהוגש לפני כשנתיים לבית המשפט המחוזי בדרום פלורידה, הכולל את סיפורם של הסומז'נים תחת הכותרת "תובעת מספר 25": באפריל 1944 נאלצו יהודי הונגריה להסגיר לידי הבנקים ההונגריים את תכשיטיהם, כליהם הטובים, מפותיהם הרקומות, ציוריהם המקוריים וכל חפץ יקר אחר שהיה לו ערך ממשי או מעמדי-סימבולי.
הגזלה היתה דרושה כדי להפוך את נכבדי הונגריה לעניים מרופטים, יותר מאשר להבעיר את תנורי המלחמה הנאציים המתקררים ממילא. שנה לאחר מכן, במאי 1945, נתפסה רכבת הונגרית בוורפן שבאוסטריה על ידי הצבא האמריקני אוהב החירות, האחווה והזהב, אשר הופתע, או ליתר דיוק שמח לגלות, כי הרכבת גדושה במאות קילו של זהב יהודי, עשרות אלפי דולר במזומן, אלפי כלי חרסינה, יהלומים וכסף. הרכבת הוחרמה על ידי האמריקנים, שדחו בזריזות את נסיונות יהודי הונגריה ושליחיהם לתבוע את השבתם של חפצי הערך, שההונגרים הפרו נאצים קיוו לשנע לאזור הסמוך יותר לפיהרר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גלגולי העיניים האמריקניים
|
|
|
 |
|
|
|
במקום להשיב את תכולת הרכבת ליהודי הונגריה, למשל, להוריו של גאבור סומז'ן ולהוריה של אשתו אגנס, בזז אותה הצבא האמריקני לאט ובשיטתיות. מה שהתחיל בהלוואה מזדמנת כדי לארח נכבדים של גנרל כזה או אחר, או את אשתו, נגמר בארגזים ריקים שכל מה שנשאר בתוכם היה האבק שהצטבר פעם על הזהב היהודי שאיכלס אותם. מייג'ור ג'נרל הארי ג'י קולינס, למשל, מפקד יחידה 42 במערב אוסטריה, נציג בכיר במה שטום ברוקואו (והאמריקנים כולם) אוהבים לכנות "הדור הגדול מכולם", הורה לאחד מפקודיו באוגוסט 1945 להשיג לו דחוף דחוף "כלי חרסינה לאירוח 45 איש. כלי כסף, מפות ומפיות משובחות".
הציוד כולו נלקח מההאנגר שבו אפסנו האמריקנים את החפצים של נכבדי בודפשט, שנלקחו מסלוניהם על ידי צוררי היהודים, ונשדדו פעם נוספת, הפעם על ידי משחרריהם. בהמשך הורה אותו מייג'ור ג'נרל קולינס לרהט את קרונו הפרטי כמו את הווילה שלו בשטיחים, פמוטי כסף, ציורי אמנות ורהיטים של יהודים. על פי קצב ההזמנות ההולך ותוכף, יש להניח כי בכל פעם שהתרווח לאחור בלשכתו והניח לאצבעות רגליו לחכך את השטיח הרך שנתפר בעבודת יד, התרחב לבו במקום להתכווץ. כדי להסתיר את דבר הגניבה השיטתית, ולמרות בקשותיהם החוזרות ונשנות של ארגונים יהודיים ואחרים אחרי המלחמה, נמכרה שארית תכולת הרכבת (שלא נבזזה על ידי החיילים) במכירות פומביות, שההכנסות מהן הוזרמו לארגון הפליטים הבינלאומי, ה-IRO.
כל זה התגלה רק ב-1999, כאשר ועדת חקירה נשיאותית שעל הקמתה הורה הנשיא קלינטון, הגישה לו את מסקנותיה, שכללו בין השאר את המשפטים הבאים: "האחריות למעשים אלה איננה נופלת רק על כתפי הצבא האמריקני.במקרים רבים ידעו בכירים בוושינגטון על הנעשה ובחלק מהמקרים המעשים נעשו במסגרת של מדיניות רשמית". מי שציפה שבעקבות הפסיקה ישתרך תור של חיילים משוחררים מתייפחים מיחידה 42 בדרך החצץ המובילה לגראז' של בני הזוג סומז'ן, התבדה. את רעם ועדת החקירה עיכבה שתיקה מהדהדת ומטרידה של ממסד צבאי, הנבוך מהפיכתו ממביס הנאצים לממשיך דרכם.
השתיקה וגלגולי העיניים הובילו להתארגנות כעוסה של ניצולי יהדות הונגריה, בעיקר באזור מיאמי וניו יורק, אשר דרשו כי ממשלת ארצות הברית תודה באחריותה ותפצה אותם על מה שנגזל, ולו כאקט סימבולי של קבלת אחריות, בדומה לתקדים שקבעה אמריקה בעצמה, כאשר הובילה את המערכה נגד גרמניה אחרי המלחמה ו-50 שנה לאחר מכן נגד הבנקים השווייצריים.
תשובתה של אמריקה, הפעם של בוש ולא של רוזוולט, היתה לבזוז אותם פעם נוספת, או כך לפחות מרגישים התובעים. שכן ממשלת אמריקה, בעיקר בהנחייתו של איש העקרונות והנוצרי האדוק התובע הכללי לשעבר ג' ון אשקרופט, אמרה "לא". או ליתר דיוק, "בחיים לא". שליחיו של אשקרופט ניסו לטעון (תחזיקו חזק במשענות ספת השבת), כי על הבזיזה חל חוק ההתיישנות. כשזה לא עבד, נטען כי היהודים אינם חמושים בניירת המתעדת את הקשר בין הרכוש שהתגלגל לרכבת שנתפסה בוורפן, לרכוש שנעלם מסלון בתיהם (שנשדד גם הוא) בהונגריה. את הגירוש מבתיהם לגטו, ומשם למחנות הריכוז, היו אמורים היהודים לעשות, ככל הנראה, בליווי רואה חשבון ונוטריון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הם כבר סנילים"
|
|
|
|
|
|
|
כל זה הוביל לתת טענה מוצנעת שניצולי השואה, דוגמת גאבור סומז'ן, שזוכר בבהירות כיצד נאלץ בגיל 13 למסור את אופניו האהובים להונגרים הפרו-נאצים, מנסים לגנוב מאמריקה כסף שלא מגיע להם,באצטלה מוסרית. תאוות הבצע של היהודים, כידוע, איננה יודעת שובע, אפילו אחרי חצי מאה של מגורים בבית האמיצים, ארץ החופשיים. ולבסוף, בשולי כל זה הצטנפה הקביעה, המבצבצת מבין טיעוניה הפתלתלים של הפרקליטות האמריקנית: ניצולי השואה כבר סנילים, לא יודעים על מה הם מדברים ואי אפשר שעל סמך קבלות צהובות ומקומטות תיאלץ אמריקה לתחוב יד עמוק לכיס ולשלם להם 30 מיליון דולר.
בהתגוננות האמריקנית היה רכיב נוסף, הפעם פוליטי: הדיון הראשון בתביעת הפיצויים היה אמור להיערך זמן קצר לפני ה-11 בספטמבר 2001. אחריו, הרעיון שפוליטיקאי אמריקני יעמוד ויתבע מהצבא האמריקני להתנצל על שבזז את היהודים בשלהי השואה, והשתמש בכלי החרסינה שלהם לשתות יין אוסטרי מוגז, היה שקול לסיכוי שאותו פוליטיקאי ישליך את עצמו, כשלרגליו משקולות, מספו של הגרנד קניון.
ביוני 2004 ניסתה הפרקליטות האמריקנית, בפעם השלישית או הרביעית, לגרום לבית המשפט המחוזי בדרום פלורידה להשליך את התביעה מהחלון. מתוך טיעוני עורכי הדין של אמריקה, פיטר ד' קייזלר (משנה לתובע הכללי), מרקוס ד' ג'ימינז, וונדי א' ג' ייקובס ווינסנט מ' גרייבי: "התובעים מבקשים לאתגר סדרה של החלטות שארצות הברית, ככוח הכובש באוסטריה, קיבלה בכל הקשור לחלוקה של רכוש שנתפס בזמן מלחמה. לו בית המשפט היה נעתר לבקשה זו, יהיה זה בבחינת חריגה אל תוך החירות הריבונית של הממשלה הפדרלית האמריקנית בכל הקשור לניהול יחסי החוץ שלה", או בעברית: כאחרון חברי הכנסת שנתפס עם ידו בתוך כיסו האחורי של אחר, טענה אמריקה לחסינות דיפלומטית.
בתגובה הורתה בחודש שעבר השופטת פטרישיה א' שיטץ לאמריקה (כשמאחוריה התקשורת המקומית במיאמי ו-17 סנטורים שהקולניים שבהם היו הילארי קלינטון, דמוקרטית, וארלין ספקטר, רפובליקנית) לשלוף את פנקס הצ'קים, כמו גם את נייר המכתבים המהודר השמור לבקשות סליחה ממשלתיות, להפסיק להביך את עצמה בעיני אזרחיה היהודים והעולם, ולהתחיל (או להפסיק, תלוי איפה אתם עומדים) להתנהג כמו מי שהיא מתיימרת להיות. היא דרשה מהצדדים לנסח פשרה שאמורה להיות מוגשת לה בשבוע הבא.
התביעה המקורית עמדה על פיצוי של 10,000 דולר לכל ניצול. רבים מהתובעים, ובהם בני הזוג סומז'ן, אומרים שהיו מוכנים להסתפק בפני אחד ושהכסף כולו ילך לעורכי הדין סם דובין ומייקל וולדמן, או לצדקה, או הם לא יודעים למה. הסומז'נים לא רוצים כסף, הם רוצים שאמריקה, המדינה שאותה הם מעריצים מאז הניחה להם לבנות בחצרה הקדמית את חייהם, חיי בניהם ונכדיהם, תחזור להיות ראויה להערצתם. או לכל הפחות, תפסיק להיות ראויה לבוז.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלושת השקרים של אמריקה
|
|
|
|
|
|
|
הרכבת שעליה הועמסה בת דמותם הגשמית של חייהם של יהודי הונגריה, מנתה בתחילת הדרך בין 18 ל-22 קרונות . הצפירה שהשיקה את מסעה מזרחה, הובילה אותה דרך תחנות ביניים של כפרים הונגריים, שבהם בזזו הנאצים עוד כמה עשרות יהודים. כל זאת בזמן שהמחסנים הגרמניים מתרוקנים במהירות ומכלי הדלק הופכים חלולים כמו תוף. כשנעצרה הרכבת על ידי האמריקנים בוורפן, כבר מנה זנבה 29 קרונות עמוסים.
הרכבת נכנסה לאוסטריה ב-30 במרס 1945. היעד הסופי היה אמור להיות הליין, אבל המפקד ההונגרי, לאזלו אוואר, הגיע למסקנה כי המלחמה (או הוא) עומדת להיגמר, ועדיף לפנות לאמריקנים ולבקש מהם לדאוג להחזרת הרכבת להונגריה, מאשר שתיפול לידיו של קצין אס-אס נואש, שיממן באמצעות תכולתה את טיסתו הבהולה לדרום אמריקה. אוואר היה אולי פשיסט, אבל גם פטריוט הונגרי.
בתגובה לפנייתו, נמסר לאוואר מהאמריקנים כי "הם מסכימים לקבל את תכולת הרכבת תחת חסותם ומבטיחים להחזירה למי שהציוד נלקח ממנו". הרכבת עברה לידי הפיקוד האמריקני ב-13 במאי1945, והגיעה לזלצבורג בליווי של עשרה חיילים אמריקנים ו-40 מאבטחים הונגרים. היא נפרקה במחסנים ששירתו את הצבא האמריקני. תהליך פריקתה נמשך ארבעה ימים. ארתור מאגרט, מפקד היחידה הצבאית של הפיקוד הצבאי באוסטריה, והמפקדים במקום הבטיחו לאוואר, בפעם השלישית או הרביעית, כי ישמרו על תכולת הרכבת עד שתוחזר לבעליה החוקיים. "הבטחה זו", נכתב בכתב התביעה נגד אמריקה, "לא קוימה".
האם ייתכן כי המפקדים במקום לא ידעו כי מדובר ברכוש יהודי? לא, כי קפטן ג'ון בלק למשל, אחד מהם, תועד כמצהיר ש"כבר ביוני1945 היה ברור לנו כי הרכוש נלקח מהעם היהודי בהוראת הממשלה ההונגרית הנאצית". ארצות הברית השתמשה ברכוש היהודי הגנוב לצרכיה מבלי לשלם פיצוי על כך", נכתב בכתב התביעה, " הקולונל מאגרט הסביר ב-1947 כי זו עובדה ידועה שקצינים רבים ובהם בכירים גנבו רכוש מרכבת הזהב היהודית. למעשה הם שדדו גם רכוש אחר ברחבי אוסטריה'".
האם היו בסביבה חיילים אמריקנים יוצאי דופן, כאלו שלא גנבו או הסכימו לגניבה? כן. אחד מהם היה סגן הלר (שמו הפרטי נעדר מכתב התביעה), שמפקדו , גנרל הארי ג' קולינס, הורה לו להוריד פקודות שלפיהן יועברו חפצים מהרכבת לרשותו, כדי לארח ולשעשע את האורחים שלו. בשלב מסוים, הלר סירב. בתמורה הועבר מתפקידו ונשלח הרחק מזלצבורג ומגנרל קולינס. ועדת החקירה מ-1999 נקבה בשמותיהם של ארבעה גנרלים אמריקנים נוספים, פרט לקולינס, שהיו שותפים בבזיזת הרכוש היהודי.
באותו הזמן, וגם שנים לאחר מכן, התקבלו במטה הצבא האמריקני באוסטריה פניות מצד יהודי הונגריה ושליחיהם, בין השאר מצד הסוכנות היהודית, לעניין גורל "רכבת הזהב". התשובות הסותרות של ארצות הברית היו: 1. למיטב ידיעתה אין רכוש יהודי גנוב על הרכבת. 2. הרכוש שעל הרכבת לא הגיע מהונגריה. 3. גם אם היה רכוש יהודי על הרכבת, לא ניתן להוכיח מיהו בעליו. בשלושת המקרים אמריקה שיקרה.
אנחנו ישובים במטבחם של בני הזוג סומז'ן ואוכלים ארוחת צהריים הונגרית, המושתתת על כבדי עוף מטוגנים, ביצים קשות,לחם לבן רך וגם כמה עגבניות (עגבנייה זה ירק.לא צריך להגזים). מסביב נכנסים ויוצאים שלושה מבין חמשת נכדיהם של הסומז'נים. בנם הבכור, ג'ורג', גר איתם בבית המרווח שכולל גם חדר עבודה, בריכה גדולה ומרתף שעל דלת הכניסה שלו נתלה שלט "מועדון סומז'ן". פעם בשבוע מכנס שם ג'ורג' את החברים שלו, מדליק סיגר, פותח פחיות בירה ומשחק פוקר.
הנכדים של הסומז'נים הולכים לקולג'. הבנים שלהם מנהלים משרד ארכיטקטים. את שנות זקנתם הם מעבירים בנוחות מכורבלת בצמר, בשיוטים בביואיק לאורך ובמורד הרחוב הראשי של דובר, באירוח הילדים והנכדים בביתם, הנראה קצת כמו הכלאה בין בית ספר לסקי למכללת ארכיטקטורה על שם פרנק לויד רייט. האם אמריקה היתה טובה לסומז'נים? כן. האם הם אסירי תודה? יותר מאשר הם יכולים להביע במילים. אולי בשל כך הם מרגישים כה מרומים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בני הזוג סומז'ן. צילום: נעם וינד
|
|
|
|
|
|
|
ההכנסות - לארגון פליטים
|
|
|
|
|
|
|
בין לבין זוכר גאבור כיצד רוקן אביו את ביתם מהחפצים יקרי הערך, כולל האופניים שלו, והלך להפקיד אותם בידי הבנקים ההונגריים "למשמורת עד סוף המלחמה". את הקבלה שקיבל בבנק אביו לא תייק. ואם תייק, איבד. זו הסיבה שסיפורו של גאבור, בניגוד לזה של אשתו, איננו כלול בכתב התביעה. אביה של אגנס שמר את הקבלה, ובתו מצאה אותה כאשר פשפשה בחפצי אמה, שנפטרה ב-1985.
היום , הקבלה ההיא, המודפסת על נייר דק כקרום, מתויקת אצל הסומז'נים בקלסר בורדו המכיל גם כתבות מהעיתונות המקומית והארצית על פרשת רכבת הזהב, כמו גם מכתבי עדכון מזדמנים מעו"ד מייקל וולדמן. הקבלה כוללת את אישור קבלת החפצים על ידי פקיד הבנק ההונגרי, לצד פסקת התגוננות מפני תביעה עתידית שלפיה "הבנק אינו אחראי לגורלם של חפצים אלו". רשימת התכולה מונה טבעת, אבזם צבאי, עגילים ושרשרת. אגנס, אגב, לא שמרה את הקבלה כי חשבה שיום אחד תוגש תביעה בשם קורבנות הבזיזה האמריקנית. היא שמרה אותה כי היא נושאת את חתימת ידו של אביה.
ביולי 1946 ביקר שר האוצר ההונגרי ניקלולאוס נירדאי בברלין, בניסיון לשכנע את הרשויות האמריקניות לשחרר את תכולת רכבת הזהב ולהשיבה להונגריה ולהונגרים. נירדאי דיווח לאמריקנים כי בהונגריה מחכים לרכושם "כ-200 אלף יהודים, הנמצאים בקשר עם ממשלת הונגריה בתיווך הארגונים היהודיים השונים". הוא חזר להונגריה בידיים ריקות.
ב-1947 הודיעו האמריקנים כי במקום להשיב את תכולת הרכבת ליהודי הונגריה, הם מתכוונים למכור אותה במכירות פומביות שההכנסות מהן יופנו לחשבונות ארגון הפליטים הבינלאומי המסונף לאו"ם.
ב-21 בפברואר אותה שנה שלחו ראשי הקהילה היהודית בהונגריה מברק בהול לאמריקנים, ובו כתבו: "בדאגה רבה שמענו כי במקום להחזיר את תכולת הרכבת ליהודי הונגריה, מתכוונת אמריקה למכור את החפצים". במכתב שני, אחרי שהראשון לא נענה, ושאליו הצטרפו גם הרבנים המובילים בהונגריה, נכתב כי "יהודי הונגריה ספגו אובדן שלא ניתן לאמוד אותו בחיי אדם וברכוש. 600 אלף יהודים הונגרים מתו במחנות הריכוז הנאציים.רכושם של 200 אלף הנותרים בחיים אופסנו על'רכבת הזהב', ויהיה זה עיוות חסר תקדים של הצדק אם לא יורשה להם לקבל אותו חזרה, אחרי כל מה שנאלצו לעבור".
תגובת האמריקנים, באופן טיפוסי, היתה ביורוקרטית ונטולת אמוציה. ב-19 במאי 1947, הסביר הציר המשפטי האמריקני בהונגריה כי "באישור ממשלת ארצות הברית ופיקוד הצבא האמריקני באוסטריה, הוחלט שהרכוש יועבר לארגוני הפליטים הבינלאומיים. המשמעות היא כי למעשה כ-90 אחוז מהכנסות המכירות הפומביות יועברו לידי הארגונים היהודיים והסוכנות היהודית בפלשתין. ההחלטה הזו התקבלה היות שזה איננו פרקטי להשיב את תכולת הרכבת לבעלים המקוריים באופן אינדיבידואלי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סכין הבירוקרטיה האמריקנית
|
|
|
|
|
|
|
ביולי 1948 הועמד רכושם הפרטי של יהודי הונגריה, מעיליהם, כוסות הקידוש שלהם, הציורים שהיו תלויים בסלונם, למכירה פומבית בגלריית פארק ברנט בניו יורק. סך הכל נמכרו כ-1,600 פריטים . מתוך כתבה של ה"ניו יורק טיימס" ביולי1948, שתיארה את המכירה הפומבית: "על השולחן סודרו תריסרי כוסות ליקר מהודרות, אגרטלי פורצלן מקושטים, כלי זכוכית מקושטים באבני ספיר,יצירות אמנות מהמאה ה-18 וה-19, ו-22 טונות של כלי מטבח משומשים וחדשים בכל צורה וגודל שאפשר בכלל לדמיין". ההכנסות מהמכירה הפומבית הגיעו לכשני מיליון דולר, שלא הועברו לידי בעליהם החוקיים.
ייתכן שהדבר המטלטל ביותר בכתב התביעה הארוך, יותר מתיאורי הביזה הנאצית והאמריקנית, הוא הרשימות המתורגמות של הפריטים שמסרו היהודים לבנקים ההונגריים, ובתמורה להם קיבלו קבלה פיקטיבית שעם הצגתה אחרי המלחמה, היו כביכול אמורים לראות את רכושם חזרה. רשימות התכולה מציירות דיוקן ברוטלי של חיי יהודי הונגריה שנגדעו בגרזן הפשיזם הנאצי, ומאוחר יותר בסכין המכתבים של הביורוקרטיה האמריקנית, החל באפריל 1944. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
