 |
 |
|
|
|
|
| שמואל נבו, חייל מילואים
קרבי, חושב שהחברה
מתייחסת בביטול למקרי
פגיעה בחפים מפשע |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שמואל נבו
11/2/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
אחת הידיעות השוליות בעיתוני השבוע שעבר נשאה את הכותרת: "סיבת המוות – רובה צעצוע". ילד בן שלוש-עשרה מהכפר תייסיר, שהתחפש לרגל חג הקורבן ואחז ברובה צעצוע, נורה בידי חיילים שסיירו בכפר. מהיכן הגיעה האצבע הזאת, הכל-כך קלה על ההדק שיורה ללא אבחנה?
בתחילת האינתיפאדה הנוכחית שירתתי כחייל סדיר, שמונה חודשים בצבא. באחת מהפעולות שלנו הורו שני קצינים לצלף מהצוות לירות על נער, זאת על אף הזיהוי החלקי שחשף רק את חלקו העליון. הצלף סירב, הכדור נורה רק לאחר שיכל לראות ולכוון לרגלי הנער. אותו נער אכן נפגע ברגליו ופונה ע"י חבריו. למה הוא סומן כמטרה לגיטימית לירי ע"י הקצינים? הוא זרק אבנים על כביש ריק.
לתומי חשבתי שהאצבע הקלה על ההדק היא סימפטום של תחילת העימות, שאולי אחרי ארבע שנים העניין יפסק. פקודות יתיישרו עם ההגיון. אבל דבר לא השתנה.
לפני שלושה חודשים סיימתי שירות מילואים בגזרה הדרומית לשכם- גזרת חווארה. באירוע שהתרחש בגזרה שלנו, ברח רכב ממחסום פתע שהוצב והכוחות החלו לרדוף אחריו. מאחת התצפיות
דווח על זיהוי - חמוש נראה על אחד מגגות הבתים בזירת הבריחה. מהתצפית צוין כי ייתכן שאותו חמוש הוא שוטר משמר הגבול שרודף, במקביל אלינו, אחר הרכב הבורח. אבל אנחנו נקראנו לסרוק את הבית אליו כוונו על-ידי התצפית שזיהתה את החמוש. לאחר שנכנסנו, סריקה קצרה גילתה רובה מים משוכלל בבית.
באותו זמן הועברה מהשב"כ הודעה שבבית ישנו נשק, בוודאות. חיפשנו את הנשק ביסודיות, קרענו ספות, הפכנו מחסנים, חדרים ומגירות. שום נשק לא נמצא בבית. לאחר כמה דקות של חיפוש הגיעה הודעה חדשה, הפעם ממג"ב: אל דאגה - ה"חמוש" על הגג שייך להם. הוא לא שייך לבית. ככה עובדת מהירות השליפה המבצעית, זיהוי מוטעה, בגיבוי של הודעה מודיעינית מוטעית, מוביל לשורה של פעולות פוגעניות מוטעות. לא נורא, זה רק בית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חמש ברכיים של נערים
|
|
|
 |
|
|
|
כמה ימים לאחר מכן העלה המ"פ רעיון חדש. מארב קלעים\צלפים. המטרה: ילדים זורקי אבנים. הירי: כמובן - אך ורק לברכיים. הבעיה היא שירי לברכיים מחמש מאות מטר לא יכול להיות מדויק. הקצינים הצעירים, בוגרי יחידה מובחרת, שפעילות בתקופת האינתיפאדה הנוכחית לא זרה להם, לא הסכימו למבצע, ואף התבטאו על כך בפורום הפלוגה. גם החיילים סירבו לקחת חלק במבצע שכזה, והוא אכן לא יצא לפועל. אלא שהרעיון לא בוטל באמת, רק אופן הביצוע השתנה. שני ג'יפים יצאו לסיור, כשאחד שימש כ"פיתיון" תגרה לזורקי האבנים ובקבוקי התבערה, והשני חיפה עליו. החיילים שבג'יפ השני פתחו באש. התוצאה: חמש ברכיים של נערים.
את שיעור טוהר הנשק לומדים באחד השבועות הראשונים בצבא. את מושג השליפה המהירה מבטאים חודשים מאוחר יותר. הקלות הלוגית שבה שני המושגים מתחברים ליישות אחת אולי מזעזעת, אך נובעת מהמקום בו פעולת ירי לא מוצדקת הופכת ל"הכרח מבצעי". זאת מכיוון שה"הכרח המבצעי" הפך לאינטרס רחב-יריעה של הרתעה, הפגנת נוכחות, פגיעה ושליטה באוכלוסייה אזרחית.
האצבע הקלה על ההדק אינה עוד סממן. היא הפכה לעובדה. לדפוס פעילות מקובל. שליפה מהירה משקפת ייחודיות, שנמצאת ראויה להערכה בחברה הישראלית. אנו גאים בלוחמינו שפוגעים במהירות במחבלים, ומגיבים בביטול כשהשליפה המהירה פוגעת בחפים מפשע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| שמואל נבו - סמ"ר במילואים בפלס"ר נח"ל. ממקימי "שוברים שתיקה"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "קול העם"
|
|
|
|
|
|
|
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של NRG מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
לפרטים נוספים הקליקו כאן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
