 |
/images/archive/gallery/262/008.jpg לימור עם אחותה איריס, שהחלימה מסרטן השד.
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
| אמה ואחותה של לימור אזולאי נפטרו מסרטן השד.
אחות אחרת החלימה ממנו. היא לא היתה מוכנה
להיות הבאה בשרשרת, לכן היא כרתה את שדיה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חן קוטס-בר
18/2/2005 15:24 |
|
|
|
|
|
|
|
בכניסה לחדר ניתוח, כבר על מיטת הברזל, בחלוק בית החולים וכובע הפלסטיק, שאלתי שוב את לימור אזולאי למה. למה אישה צעירה, שבאביב תחגוג יום הולדת 35, נשואה , אם לשלושה ילדים, אישה בריאה לגמרי, כורתת את שני השדיים שלה. "אני מורידה אותם באקט של פחדנות", אמרה . "לא אעמוד בזה שיגידו לי'יש לך סרטן'. קודם כל, אני אכעס על עצמי שלא עשיתי את מה שצריך. וחוץ מזה, אני יודעת מה זה אומר. מכירה את זה מקרוב. ההתמודדות, הכימותרפיה, החיים שמשתנים, מוות בגיל צעיר. זאת לא אפשרות בשבילי. לא. ממש לא. בשבילי, שד זה גוש בשר. מקור לתחלואה. נכון, ציצי זה דבר יפה ונשי, אבל אני כבר לא רואה אותו ככה. זה הלך לאיבוד אצלי. אין לזה שום ערך מיני או נשי. כשאני מורידה את הציצי, אני בעצם בוחרת בחיים. אמא שלי מתה מסרטן השד. אחותי מתה מסרטן השד. אחותי השנייה חלתה בסרטן השד והחלימה. בת דודה שלי חולה בסרטן השד. איך אני יכולה להסתכל על זה
בצורה אחרת?".
ליווינו את לימור אזולאי כשלושה חודשים מאז החליטה לעבור ניתוח כריתת שדיים למניעת סרטן. זו לא כתבה רגילה. זה מסע איטי לתוך חייה של אישה שהתייתמה בגיל שש מאמה. אחר כך איבדה גם את אחותה הבכורה, האהובה, ענת, ולא רצתה להיות השם הבא בסטטיסטיקה המשפחתית. היו אלה חודשים של עצב ושמחה, צחוק ובכי. לכל אורך הדרך, בשיחות המשפחתיות, באבל, בפרידה, בשניות שלפני הכניסה לניתוח, בהסרת התחבושות והפלסטרים, לימור לא הסתירה דבר. היא ביקשה לחטט בפצעים ולתעד, אבל גם להעביר מסר לנשים אחרות.
פעמים רבות שאלתי את עצמי מה הייתי עושה בנעליה. הסתכלתי עליה וחשבתי עלי. העובדה שאנחנו כמעט בנות אותו הגיל, שתינו נשים צעירות, אמהות, הקשתה עלי למתוח את אותו חוט דמיוני שמפריד בין מראיין למרואיין ומאפשר לתפוס עמדה של צופה מהצד. אני מקווה שהייתי מחליטה כמוה. אני לא בטוחה שהייתי אמיצה מספיק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סוף נובמבר 2004 - היכרות ראשונה
|
|
|
 |
|
|
|
טבעון, יום חמישי בבוקר. כאן נולדה וגדלה לימור אזולאי. בת הזקונים של אלה ז"ל ומנחם, ניצול שואה. הצעירה מבין שלוש בנות. כאן גם בחרה לגור עם בעלה יהודה, בן המקום, ולגדל את שלושת ילדיהם; דניאל (11), אחינועם (9) ויהונתן (5 וחצי).
כשהיתה לימור בת חמש, חלתה אמה בסרטן. כעבור שנה וחצי מתה. זאת היתה הפעם הראשונה שהסרטן נכנס אל חייה. נכנס, ולא יצא. בטון ענייני ויבש משרטטת לימור שרשרת בלתי נתפשת של קרוביה החולים. אלה שמתו ואלה שהחלימו. ענת חלתה לפני חמש שנים ונפטרה לפני שנתיים וחצי. איריס, האחות האמצעית, חלתה חודשים אחדים אחרי ענת. היא החלימה. אז חלה דודה של לימור, אחי אביה, בסרטן ריאות. הוא נפטר. אשתו השנייה של אביה, זו שהיתה ללימור כאם, חלתה גם היא בסרטן ונפטרה לפני פחות משנתיים. בחודשים האחרונים מתמודדת תמי, בת דודתה של לימור וחברתה הקרובה, עם סרטן השד.
"אני לא יודעת אם לקרוא לזה 'עיוות', עיוות זו מילה קשה", אומרת לימור, "אבל יש לנו דפקט במשפחה. פעם דיברתי על זה עם אבא. הוא אמר שמאוד קשה לו לחיות עם זה שיש לו אחריות, שהוא הביא אותנו לעולם עם איזשהו פגם. אני מבינה אותו. הסרטן אצלנו זו דרך חיים. כמו שבבתים אחרים מדברים על בית ספר, אצלנו מדברים על סרטן.'לאן את הולכת?', ' אני הולכת לרופא ציצי'. 'אה', אומרים הילדים. זה לא משהו חריג. לפעמים באים אליהם חברים ואני מדברת על תמי, בת דודה שלי. כן נשר השיער, לא נשר, התנפחה, לא התנפחה, טיפולים כימותרפיים. מין דיווח כזה. אז אני תופסת את עצמי ואומרת 'אולי אני צריכה להיזהר. לא כל ילד מבין את זה כמו שצריך. לא כולם גדלים בבית שלנו'. אני לא באמת קולטת שזה לא שיח קונבנציונלי. עכשיו אני רוצה לגמור עם זה ודי. שתצא מהחיים שלי, המחלה הזאת. אני רוצה לעצור את הגלגל ולהתחיל לחיות חיים נורמליים".
מתוך היומן שניהלה לימור לאורך התקופה: "די. אני מחכה כבר. מחכה לתחושת החיים האמיתית, לכבוש אותם בסערה ולנתר גבוה גבוה, לעשות גלגולים באוויר ולצעוק 'ניצחתי, אני המלכה!'". שלוש בנות, שלוש גישות; ענת היתה בטוחה שתחלה ותמות, כמו אמה, בגיל 39. היא מעולם לא נבדקה באופן מסודר. בסופו של דבר חלתה בדיוק כמו שניבאה. איריס, האחות האמצעית, אימצה לעצמה אורח חיים טבעוני קיצוני. הגידול שגילו לה בשד היה בשלב ראשוני מאוד. היא ביצעה כריתה מלאה ונרפאה. לימור דווקא היתה בטוחה שלה זה לא יקרה. "בשבילי זה לא היה איום", היא אומרת. "עד שענת חלתה, נבדקתי ועשיתי ממוגרפיה רק כדי לסמן 'וי'. הרגשתי שזה לא נוגע לי בעצם, לא קשור אלי".
ואז מה קרה?
"אחרי שאחותי חלתה, הלכתי לכירורג שאצלו הייתי במעקב וסיפרתי לו. ישר הוא אמר 'תורידי'. כלומר את השדיים, את שניהם. אני רציתי אז עוד ילד והוא אמר 'בשום אופן. הריון רק יאיץ סרטן. תלכי לעשות כריתה'. אחר כך המליץ שנעשה בדיקה גנטית, שלוש האחיות. אצל אף אחת מאיתנו לא מצאו את הגן שגורם לסרטן שד. זה היה מגוחך. אמרתי 'עם שתי אחיות חולות ואמא מתה, אני צריכה אישור רשמי להבין שאני בסיכון?', לא כל הגנים שגורמים לסרטן שד כבר זוהו. לנו יש כנראה אחד שלא אובחן. הלכתי לפרופסור תמי פרץ, להתייעץ. היא שאלה אותי,'לימור, את מאלה שמתבשלים או שעושים מיד?'. ההמלצה שלה היתה חד משמעית: כריתה. היא ישבה והסבירה 'אמא שלך ככה, אבא שלך ככה', עשתה מין טבלה. אמרה 'מה זה משנה אם את לא נשאית של הגן? רוב הסיכויים שזה כן יקרה לך. אין לך בכלל בחירה'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חלפו עוד 5 שנים
|
|
|
|
|
|
|
חלפו עוד כמעט חמש שנים עד שלימור החליטה לבצע את הניתוח. התהליך שעברה היה איטי. "היה לי ברור שאעשה את זה", היא אומרת. "אני מטבעי אדם מעשי, אבל בראש אמרתי 'נחכה עד גיל 35'. כולן אצלנו חלו אחרי הגיל הזה. כל שנה אמרתי 'בחורף הבא', ודחיתי . כמו איזה פצצת זמן. עכשיו אמרתי 'זהו, באפריל אני בת 35, אין ברירה, צריך להוריד את זה. חייבים. הגעתי לגיל. אני הבאה בתור'".
למה בעצם דחית?
"כי את אומרת'אין תחליף לדבר טבעי', וגם'אם אני יכולה למשוך עוד קצת זמן עם זה, אז למה לא? יופי'. כי זה בלתי הפיך, אפילו שבשבילי ציצי זה יותר מטרד, מקור סיכון, ומבחינה אסתטית הניתוחים היום הם בכזאת רמה גבוהה, שזה באמת לא צריך להפריע. אבל זה גם משהו אחר. כשאת כורתת את שני השדיים שלך, את בעצם אומרת'גם לי זה יכול לקרות'. זה להודות בזה. אם היתה לי אפשרות אמיתית לבחור, בטח לא הייתי עושה את זה. את לוקחת גוף שלם, בריא, ובמודע מורידה ממנו חתיכה. וזה לא גוף של מישהו אחר. זה הגוף שלך ואלה השדיים שלך, של לימור. משהו שראית צומח וגדל, שהילדים שלך ינקו ממנו. מרגע שאת כורתת, זו נכות שכל הזמן תהיי מודעת אליה. כי לחיות עם תותב, זה כל הזמן. מצד שני, כשהייתי משחזרת את החוויה של אובדן ופרידה וכימותרפיה ומוות, אז פתאום כריתה נראתה קלי קלות".
מה אמר יהודה, בעלך?
"הוא תמך. מבחינתו, הייתי צריכה לעשות את זה כבר קודם, אבל הוא נתן לי ללכת בקצב שלי. הוא הבין. לא דיברנו על זה הרבה. גם על הפחד שאחלה בסרטן לא דיברנו. היה רק סוג של הומור שחור. הוא היה אומר לפעמים 'את לא תעשי לי את זה, נכון?' זאת אומרת: 'לא תחלי בסרטן ותמותי'". מתוך היומן: "לא. אין בי פחד מהניתוח. לא, ההחלטה לא היתה קשה. ואני מחוברת. בכל רמ"ח אברי. ואני מרגישה יותר מאי פעם. המדהים פה, שאולי בניגוד לציפיות ההגיוניות, אני בעצם בחרתי לעשות את הניתוח. . . בחרתי לחיות. . . בחרתי לקחת שליטה על חיי ולגלות אחריות כלפי עצמי, בעלי, ויותר מכולם הילדים שלי. מגיעה להם אמא בריאה, מאושרת, שעוד תעזור להם גם עם הנכדים. . .".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דצמבר 2004 - בוחרים ביבי"ח ומודיעים לילדים
|
|
|
|
|
|
|
אחרי התלבטויות מחליטה לימור שהניתוח יבוצע בבית החולים רמב"ם. המנתחים: הכירורג ד"ר חיים טולדנו והמנתח הפלסטי ד"ר רוני מוסקונה. כריתה דו צדדית של שדיים מתבצעת בדרך כלל אחרי גילוי ממצא סרטני. כריתה דו צדדית כאקט של מניעה היא כבר מהלך נדיר. לימור נפגשת עם עובדת סוציאלית מטעם בית החולים ועוברת ועדה שגרתית לפני ניתוח. בחדר הילדים היא מכנסת את שלושת ילדיה ומספרת להם על החלטתה. היא אומרת לבנותיה (יהונתן, הבן הצעיר, נמצא גם הוא בחדר, אבל לא לגמרי מבין): "אתן יודעות שענת ואיריס וסבתא היו חולות במחלה. בשביל שלא תהיה גם לי המחלה הזאת, החלטתי לכרות את שני הציצים שלי. אחר כך ישימו לי תותב וזהו. זה ייראה אותו דבר'".
הבנות מתעניינות בפרטים הטכניים, אם יכאב ואיך בדיוק ייראה. אחר כך יהודה שואל את יהונתן: "למה אמא עושה ניתוח? ". יהונתן : "כדי שלא תהיה חולה, זה מאוד פשוט". יהודה : "ואיפה היא עושה את הניתוח?".
יהונתן: "בבטן".
יהודה: "אבל איפה בדיוק?".
יהונתן: "בציצי בבטן שלה".
הניתוח נקבע ל-23 בינואר. לימור עושה סידורים אחרונים. ביומיום היא עובדת עם יהודה בחברה שלהם 'זיו בריכות שחייה', אחת החברות הגדולות בתחום הזה בצפון. היא מסיימת את כל ההכנות לקראת תערוכה שתהיה בפברואר. הלחץ בעבודה גדול. "רק כשאני מתקלחת יש לי זמן לחשוב", היא אומרת. "אני עומדת מול הראי ועושה ככה וככה, וכמובן מנסה לדמיין את ההרגשה ומנסה לראות. בסך הכל מורידים את הפטמה, מוציאים את כל ה'בפנוכו' של הציצי, ושמים את התותב. במקרה שלי, העור נשמר. אני מסתכלת, אבל לא דשה בזה. יותר מטריד אותי איך ארגיש עם זה שפשוט אין. אני נוגעת. חושבת 'איך זה ישתלב לי ביומיום, בפעילות שאני אעשה, בהתעמלות".
למה לשחזר את השד, למה לא לכרות ודי?
"בגלל האסתטיקה. נענשתי פעם אחת, אני צריכה להיענש עוד יותר?".
התלבטת לגבי גודל התותב?
"בעיקרון זה מה שאני בוחרת. בבית צחקו. קראו לי 'פאמלה אנדרסון'. אבל אני רוצה מה שיש לי היום. לא להרגיש חריגה. זה מוזר. זה שאין פטמה, ויש צלקת, וחתך, ובכלל, סיליקון לא גמיש. הסיליקון כן, אבל העור מעליו מתקשה. זה לא זז, אין לו חיים משלו. שאלתי את יהודה אם הוא רוצה לראות מישהי שעשתה את זה כבר. הוא אמר 'מה אני צריך, יהיה לי את זה אחר כך ממך'. בסדר. רצונו של אדם כבודו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
19 בינואר - טקס הפרידה
|
|
|
|
|
|
|
לימור מחליטה להנציח את השדיים בגבס. בסלון הבית נמצאים ילדיה, יהודה ואחותו, רוחמה, שהיא גם חברה טובה של לימור. הם מכינים שתי תבניות גבס על פי השדיים של לימור ומצלמים. "יהודה אמר לי, 'למה את צריכה מזכרת'", אומרת לימור. "כי אני רוצה להנציח את זה. שאם יום אחד ארצה להיזכר בוויזואליות, באיך זה היה קודם, אני אוכל. אני מנסה לעשות מזה משהו נחמד, קליל. אמרתי לילדים, 'אולי אחר כך כשחברים שלכם יבואו אלינו הביתה, ניתן להם לצבוע את הגבס של הציצי שלי. נעשה חוג בית פתוח למעוניינים: ציצים חדשים'. אולי אני אצבע פעם את הגבס, אצייר עליו בעצמי".
יש הרגשה של אבל?
"אי אפשר להתאבל על משהו לפני, כשהוא עוד נמצא. צריך לחכות שזה לא יהיה כאן".
אין מחשבות של 'אולי כדאי לנסות דרכים אלטרנטיביות'?
"לא. קיבלתי החלטה ואני שלמה איתה. אני יודעת שמספרים על נשים שכבר היו חולות ונרפאו מכוח אמונה כזו או אחרת. אני לא כזאת. בתהליך ההחלטה הממושך הזה קבעתי לעצמי שאני לא לוקחת צ'אנסים, אפילו שאני בכלל לא חושבת שיהיה לי סרטן. אני לא אלוהים. אפילו לא קצת. אז אני לא בורחת למקומות האלה. התקשר אלי לפני כמה ימים מכר שהוא אונקולוג. הוא אמר, 'תשמעי, אני רוצה לשלוח את הבדיקות הגנטיות שלך לאיזה מקום בגליל, אולי לא תצטרכי ניתוח'. וזה רופא שהמליץ לי לעשות את הכריתה. אמרתי לו, 'זה כבר לא משנה כרגע. אני עושה את זה'. אני לא נתלית בדברים. אני לא אומרת 'מה, באמת? אז אולי. . .' החלטתי וזהו, ואין בי שום חרטה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לימור מוקפת במשפחתה האוהבת. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
מסיבה
|
|
|
|
|
|
|
לימור מצלצלת ומזמינה אותנו למסיבה ביום שישי. המסיבה בטבעון, בבית של רוחמה, אחותו של יהודה, וצביקה בעלה. שניהם, בעברם, מדריכי "איי אם" (סדנאות למודעות עצמית). בדרך מתל אביב לטבעון אנחנו מדמיינים מוזיקה וריקודים. אין לנו מושג במה מדובר.
אנחנו נכנסים לבית. על מזרנים, מוקפים נרות, נמצאים האנשים הקרובים ביותר ללימור: יהודה, צביקה ורוחמה. תמי, בת הדודה החולה בסרטן. הדודה ובת דודה נוספת. מנחם, אבא של לימור, יושב על הספה. משקיף. במרכז המעגל איריס, אחותה האמצעית של לימור, שהגיעה מארצות הברית. מאז חלתה והחלימה, איריס עובדת עם נשים חולות, מטפלת בהן בעזרת מסז'ים ושיאצו. היא מנחה את הערב. הכל מתועד בווידאו. כולם מחזיקים ידיים, שקטים. איריס ותמי כבר עברו כריתה של השדיים. "מועדון השתיים", הן צוחקות על עצמן. מעגל של גברים ונשים חבוקים מדברים באינטימיות בלתי נתפשת על סרטן שד, על כריתה, על אבל, על הפחד מאובדן הנשיות. "אנחנו פה כדי ליצור מעגל של אהבה", אומרת איריס למשתתפים. "לימור היא הקטליזטור של האירוע הזה. לימור סוגרת מעגל עם עצמה. בשבילי זה מאוד חזק ואני בטוחה שלא רק בשבילי, כי כולנו נגועים באיזשהו מקום. אני חושבת שהדמעות שאנחנו מזילים היום, הן של 20 שנה, 30 שנה כמעט, משנת 76', כשאמא שלנו מתה. אמרתי לאבא, זאת פעם ראשונה שאני מתאבלת עם המשפחה בצורה כזאת".
תמי, בת הדודה, בוכה: "חשבתי על זה בימים האחרונים. צחקתי. אתם מכירים את הסיפור הזה על המשפחה שלא היתה יכולה לכבות את הנר, כי לכולם היה אותו עיוות בפה והם לא הצליחו לעשות 'פו'? גם אנחנו סוג של משפחה כזאת, מעוותים. אני לא הגעתי מוכנה לניתוח שלי. אמרתי 'אני אכין את לימור כמו שצריך'. הדבר החשוב פה, לימור, זו השלמה. וזה משהו שאי אפשר לתת לך. זה דבר שאת צריכה לעשות עם עצמך. פשוט לקבל את זה. לקבל וללמוד לחיות עם זה. אני, עד היום קשה לי לפעמים".
יהודה עובר לצדו השני של המעגל, מול לימור. "זה לחיות הרבה שנים בצל האיום הזה", הוא אומר וקולו נשבר. "אני זוכר שכשנכנסנו לרמב"ם ישבנו בפרוזדור ואמרתי לך 'זהו, לימור, די'. ואז ראיתי איך באותו יום את פשוט החלטת. את תעשי את הניתוח וזה ישתחרר לנו, לימור, זה פשוט ישתחרר". הם מתחבקים ומתייפחים. ככה. דקות ארוכות. לימור נשכבת במרכז המעגל. רוחמה מכסה אותה בשמיכות צמר. היא מערסלת אותה כאילו היתה תינוקת. אחר כך כולם מקיפים את לימור, ששוכבת בעיניים עצומות. עושים סביבה מעגל אנרגיה. מלטפים, בוכים. ברקע "יו אר סו ביוטיפול". מנחם, האב, על הספה. לימור ואיריס מחבקות אותו. "זו החלטה נכונה", הוא אומר. "זה מה שנותן את הכוח להשלים. ככה הלכה כל המשפחה, אחת אחרי השנייה. מסרטן. לימור תעצור את זה".
מדברים על השינוי. יהודה אומר שמאז ההחלטה, לימור נהייתה יפה יותר. הוקל לה. רוחמה אומרת שהשתנתה גם ביחסים עם ילדיה. החומה שהיתה בין לימור לבין העולם, הם אומרים, הוסרה. "אני חושבת שחלק מהתהליך הזה אני עוברת בגלל הילדים שלי", אומרת לימור. "כל התקופה, מאז שענת נפטרה ועד עכשיו בעצם, היתה בי איזו אטימות. אם מבחינת תפקוד, ואם בתחושה שכאילו 'לעזאזל, אני נקשרת והם הולכים, כל האהובים עלי'. לא יכולתי להפריד את היחס לילדים שלי מתוך זה. והיה בי המון כעס, על חוסר האחריות של ענת שלא נבדקה בזמן והיתה יכולה להיות איתנו עכשיו. ואין מה לעשות, הייתי עצבנית. הרגשתי שאני מתרחקת מהילדים שלי. הרגשתי שבעצם, גם הם חיים בלי אמא. זה כאילו שאני צריכה להכין אותם לחיים שהיו לי. התחלתי ליצור מרחק מתוך העמדה ש' הם צריכים לדעת להסתדר עם זה, שכשהם ייפלו למים, שיידעו לחיות מצוין'. עד שהבנתי שאני לא יכולה לוותר על החיים שלי. אמרתי 'אני לא אעשה את זה לילדים שלי. מה, שיחיו בלי אמא? אני אעשה הכל כדי למנוע את זה'".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
23 בינואר, 6:45 בבוקר - כירורגית א', רמב"ם
|
|
|
|
|
|
|
לימור מגיעה לניתוח עם יהודה ואיריס. האחות מכניסה אותה לאחד החדרים, להחליף בגדים. היא לובשת כותונת וכובע פלסטיק. המיטה המתגלגלת בדרך לחדר ניתוח מגיעה. לימור עולה עליה. אנחנו הולכים איתה. נכנסים לפרוזדור ומחכים. אחות חדר ניתוח עוברת לאחל הצלחה. איריס עושה ללימור מסז' ברגליים. יהודה מנשק לה את המצח. לימור מציצה מתחת לשמיכה, מסתכלת על הגוף שלה. עוד מעט יבוא הרופא ויסמן את החתכים על השדיים. לימור אומרת שכבר נפרדה מהם בבוקר, כשהתלבשה. שמבחינתה מדובר עכשיו רק בצעדים טכניים. "ברמה האישית שלי", היא אומרת, "אני כבר לא דואגת. אני מורידה. לי כבר לא יהיה סרטן שד. אבל אני גם יודעת שיבוא היום ואצטרך לחשוב'צריך עוד פעם' לבנות שלי".
יהודה : "זה פרק ראשון, אבל זה יחזור לחיינו באיזשהו שלב. אותי זה מאוד מטריד, שהן יצטרכו להתמודד יום אחד עם השאלה 'מה לעשות'".
איריס: "הבנות שלי מוטרדות מזה כבר עכשיו. שתיים מהן בנות שמונה. הן שואלות 'את חושבת שיהיה לנו סרטן שד?'. זה עלה בייחוד עכשיו, כשבאתי ללימור. הן שאלו אותי 'אמא, גם אנחנו נצטרך לכרות את השדיים?".
יש הרגשה של אשמה, אחריות?
לימור: "יש משהו. אבל מה, לא תעשי ילדים? התחושה היא של 'למה גם הן צריכות לחיות עם הצל הזה'. כך שבעצם, אפילו שאני אעשה את הניתוח, זה לא לגמרי עוזב. אני גם לא מסוגלת לחשוב על הכריתה כאופציה עבורן. אני אומרת 'עד שהן יגיעו לגילי, יהיו שכלולים, יוכלו לחסוך מהן את זה'".
לימור עוצמת עיניים. איריס אומרת לה לקרוא למלאכים, שיהיו לה שכבת מגן. יהודה נותן נשיקה. 'תהיי חזקה', הוא אומר. היא מחייכת: 'אני חזקה. אתה לא'. לימור נכנסת לחדר ניתוח. אנחנו מחכים בחוץ.
מדובר בניתוח משולב: כירורגי ואחר כך פלסטי. ההערכה היא שיימשך ארבע שעות. ממתינים. יהודה: "בלילה, לימור נרדמה בשנייה. אני לא. אני לא מבין. מסתכל עליה ואומר 'איך יש לה כוח, איך היא מסוגלת לעבור את זה ולא להישבר'".
איריס: "היא לא מבינה את המשמעות. ואי אפשר גם. אי אפשר לפני. יש יותר מדי פחד מהלא נודע. צריך לעכל. זה לא משהו שקורה תוך יום".
יהודה: "מאוד מטריד אותה מה יהיה אחר כך. איך היא תרגיש, לא איך זה ייראה. אני לא מתעסק באיך זה ייראה. זה לא משנה לי בכלל. אני אצטרך לחיות עם זה, מה שזה לא יהיה. לימור, הציצי לא עושה את מי שהיא".
מה עם ספקות, מחשבות, 'אולי לא כדאי, אולי לחכות'?
"עכשיו אני חושב, אם זה היה נכון או לא. למה דווקא עכ שיו? כי קודם הייתי עם ההחלטה של לימור, שעושים את זה, ועכשיו אני אומר'אולי היה סיכוי'. מצד שני, איך אפשר לקחת צ' אנס כזה? זו לא היתה בחירה בכלל". בשעה אחת יוצאת לימור מחדר ניתוח. מחייכת. הניתוח עבר בהצלחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
24 בינואר - מסירים תחבושות
|
|
|
|
|
|
|
התפרים יימסו עם הזמן. הפלסטרים, שמכסים את הפטמות שאינן, יורדו בעוד כמה שבועות. לימור מרוצה מהתוצאה. יצא יפה. הרבה יותר יפה ממה שציפתה. התכוננה לרע ביותר, היא אומרת. עושה סיבוב דוגמנות למשפחה. יחסית, היא אומרת, לא כואב לה. היא כבר ערנית ויכולה לדבר. תמי באה לבקר אחרי שעברה טיפולים בבית החולים.
"כשאני רואה את תמי, אני חושבת מיד 'מזה ניצלתי'", אומרת לימור. "תמי אישה אמיצה. אני פחדנית. אני לא אעמוד בזה שיגידו לי 'גבירתי, יש לך ממצאים ממאירים'. והיא מתמודדת. היא מחזקת אותי. שיחקתי ב'איך הייתי מרגישה אם היו מגלים משהו ומנתחים, בלי שום הכנה מוקדמת'. זה חור שחור מבחינתי. אמרתי לאיריס 'אני בסוף תהליך, עם הכריתה, כשנשים חולות סרטן רק מתחילות עם זה. כמה קשה להן'".
את מרגישה אי נוחות, שאת ניצלת ואחרות לא?
"כאילו, השמחה לא שלמה. אני, שפר מזלי. למדתי מנסיונן של נשים שחלו ושאני אוהבת. וצר לי כל כך. זה צובט שלהן לא היתה הזדמנות. תמי, למשל, היא שותפה. דווקא איתה אני מסוגלת לשמוח כי היא הכי מבינה את הפחדים. אבל באותה נשימה, יש לי את הכאב הזה, שממנה זה לא נחסך. אני ניצלתי. כן, יש לי עם זה אי נוחות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
26 בינואר - לימור חוזרת הביתה
|
|
|
|
|
|
|
מתוך היומן: "מודה אני על היום הנפלא הזה. נפתח לי האור, נפתח לי הלב, נפתח לי העתיד. ואפילו, אני חושבת, לא מפחיד. מעולם לא הרגשתי אהובה כל כך. מעולם לא הרגשתי אישה כל כך. מעולם לא הרגשתי נשית כל כך. בגלל הצלקות, בגלל הנפיחות. בגלל שכואב, ורק בזכות האהבה. הלוואי והייתי יכולה לתת ולחלק מעט ממה שזכיתי בו לכל אותן שדווקא ברגעים שכאלה, החיים שלהן מתמלאים בכעס, האהבה נטשה אותן והן מתחילות במאבק ובמלחמה לחיים. ולא כמוני, מסיימות את המלחמה".
כולם חוזרים לשגרה. לימור בבית. היא מתעייפת מהר וצריכה לנוח הרבה. התפרים עדיין שם. יש כאבים. גם את הפלסטרים לא הורידו. איריס חזרה לארצות הברית. יהודה לעבודה. אבא של לימור חולה, בבית. היא עצובה. השגרה מפחידה אותה. חולפים שלושה ימים עד שהיא מתאוששת ונאחזת שוב בשמחה. "מבחינת הניתוח, מבחינת נשיות ואיך שזה נראה, אני מרגישה מצוין", היא אומרת. "זה ממש נראה טבעי. אני גם לא מרגישה שיש לי שני שתלים. אבל אפילו עכשיו אני פוחדת לחשוב על אם הייתי נהיית חולה בעתיד. שלחו את מה שהוציאו לבדיקה פתולוגית. כבר הוציאו והייתי צריכה להיות רגועה, אבל היה בי מין מתח כזה".
אם לא היה לך בן זוג ולא היית נשואה, גם היית עושה את הניתוח?
"אני מניחה שלא בקלות כזאת, אבל כן. הקטע הנשי בטח היה משמעותי יותר".
יהודה: "יש משקל עצום לתמיכת בן הזוג, בלי קשר לתוצאה. אבל זה לא צד בעניין, לפחות לא היה אצלנו. כל גבר רוצה את האישה המושלמת, אבל זה לא מה שהטריד אותי. אתה חושב על זה, כן, אבל אי אפשר לדמיין. היום, בדיעבד, אחרי שראיתי את זה, אני אומר 'חבל שלימור לא עשתה את זה קודם'. זה נראה יפה, זה עומד, זה מושלם. אבל לא כל בעל יקבל את זה ככה, ולא כל אישה".
לימור: "אני אומרת למי ששואל,' איבר המין הכי גדול הוא בראש'. הציצים שלי לפני ואחרי זה לא אותו דבר, ברור. לגבינו, זה לא פוגם ולא גורע, אבל זה תלוי במערכת היחסים".
מה התגובות של הסביבה, אתם מספרים?
יהודה: "פגשתי איזה זוג. היא ידעה שלימור עשתה כריתה, אבל לא ידעה למה. האישה אמרה,'שמעתי פעם על מישהי, לא נורמלית, שהורידה את השדיים כאמצעי מניעה'. אמרתי לה, 'אני לא מספר לאף אחד, כי כבר שמעתי תגובות של אנשים, אבל אחרי שאספר לך, או שתבכי או שתבקשי סליחה'. סיפרתי בקצרה על אמא של לימור, וענת ותמי ואיריס. האישה הזאת הסתכלה עלי ועמדו לה בעיניים דמעות. ברגע שהמצב הוא כמו שהיה במשפחה שלנו, אז השאלה היחידה היא מתי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
7 בפברואר - מורידים את הפלסטרים
|
|
|
|
|
|
|
בעתיד, לא ידוע עדיין מתי, ייעשה שחזור של הפטמות באמצעות קעקוע. "זהו", כותבת לימור ביומן שלה, "המסך האחרון הורם. כבר לא נשאר כל מקום לדמיון ולשעשוע ברעיון ש'אולי בכלל לא עשו ניתוח'. באמת אין שם גברת פטמה. יש צלקת שמודיעה 'פה יכול היה לגור מר סרטן'. וואי . . . אני באמת שם. . . במקום הזה. . . כמעט שייכת. . . אני ניצולת סרטן".
אחרי הסרת הפלסטרים היא מרגישה בשוני בפעם הראשונה. "ידעתי כל הזמן שאין, הוציאו את הפטמות, אבל לא ראיתי את זה, אז זה לא היה מוחשי. הקטע שהכי קשה לי, זה לא החזה כמשהו מיני ונשי אלא דווקא בקטע של הנקה. פתאום אני אומרת 'זהו, אי אפשר לינוק ממני יותר'. זה ממש אישר לי סופית. הפנטזיה שלי היא ארבעה ילדים. אז התינוק הזה, שאולי יבוא, לא יוכל לינוק. כשאני רואה את החיבור הזה, של שד ותינוק, זה מצמרר אותי. זה אולטימטיבי, אין יותר מזה. את דניאל הינקתי שנה, את אחינועם שלושה חודשים, את יהונתן חצי שנה. והנה, עכשיו, זהו, אין יותר. פתאום אני מתחילה לשחזר גם את כל סצנות הפרידה שלי, מאמא שלי, מענת, מאמירה, אשתו של אבא. את הפעמים האחרונות שראיתי אותן".
מה את זוכרת?
"מאמא שלי? אני זוכרת שהייתי בת שש, משהו כזה, והלכנו לבקר אותה בבית החולים האיטלקי בחיפה. יש לו מבנה כזה, עם קשתות. זה מה שאני זוכרת. באנו לשם, אני הייתי עם דודה שלי, ואיריס יצאה בוכה. דודה שלי ניחמה אותה, ואני אמרתי, 'מה, צריך לקבל שם זריקה?'. לא הבנתי. ואז, אני זוכרת, נכנסתי לחדר. סבתא שלי ישבה שם. אלה היו מיטות עם ברזלים, והיא ככה בכתה, על הרצפה, ברגליים פשוקות, והחזיקה במיטה כמו המקוננות, וענת עמדה ליד אמא. היא אמרה לי, 'בואי לימור, אמא רוצה שתתני לה נשיקה', והרימה אותי. ואמא היתה נפוחה, עם שיער מדובלל, ואני נורא פחדתי, כי פחדתי להידבק. אז נתתי לה נשיקה וענת הורידה אותי, ואני הסתכלתי על אבא, והיו לו משקפי שמש, וראיתי איך הדמעות שלו יורדות. זהו. יום-יומיים אחר כך היא נפטרה".
מאיפה נובע לדעתך הצורך הזה, לשחזר פרידות?
"לא יודעת. אולי זו בעצם הפרידה שלי מכל העניין הזה. חלאס. לי כבר לא יהיה סרטן שד. אני צריכה להיפרד מזה, מההתעסקות, מהסיפורים. כשענת היתה חולה, היא היתה בפורום של חולי סרטן ואני הייתי מאוד פעילה שם. לפני הניתוח עדכנתי את האנשים בפורום. ראיתי בזה חובה. גם היה לי תמיד צורך להיכנס לשם, לראות ולהתעדכן, מי נפטרה, מי חיה. היתה לי מין שאיבה לנושא הזה. עכשיו אני צריכה להישאב לדברים אחרים. אני עברתי למחנה אחר".
כלומר?
"עברתי קבוצה. אני מקווה. המחשבות שלי עכשיו הן איך אני מתחילה שוב למלא את החיים שלי בשמחה, בלחיות. אני רוצה שמחה, אהבה, מגע. מפחיד אותי שאני לא אצליח, כי זו לא היתה מנת חלקי עד היום. היה בי כל הזמן איזשהו כעס. הייתי נוקשה. אז הטרגדיות נשארות ברקע וזה תמיד יהיה במודעות, אבל לא יהיה לזה משקל כזה, זה לא יוריד אותי למטה. יש תקווה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
9 בפברואר - יום המשפחה
|
|
|
|
|
|
|
הגענו לעשות צילום משפחתי. יהונתן הכין ללימור לב נוצץ בגן הילדים, ועוגיות. דניאל ואחינועם מתלבטות. שלושתם לא ראו עדיין את החזה החדש של לימור. דניאל לא רוצה לראות. כך גם בנושא הכתבה והחשיפה. "לו היו כורתים לי יד", צוחקת לימור, "היה להן הרבה יותר קל להיחשף. זה חלק מהמסר שאנחנו רוצים להעביר, כי באמת לא היה פשוט והתלבטנו הרבה, בעיקר בגלל הילדים. גם שיתפנו אותם. המחשבה שאנשים יקראו את הכתבה, ובגן או בכיתה איזה ילד יגיד להם' לאמא שלכם אין ציצי', לא קלה. אבל בסוף אמרנו גם להם, 'אתם רואים כמה נשים חולות בסרטן. דבר כמו שאמא עשתה יוכל אולי למנוע את זה. להציל אפילו אישה אחת. אם בגלל הכתבה הזו אישה אחת תלך להיבדק או לעשות ניתוח, כי היא תראה שזה בסדר, שזה לא נורא, שזה שווה, אז זה מאוד חשוב'. והם, שלושתם, הסכימו".
יהונתן: "'אנחנו הסכמנו לכתבה כדי לעזור, שנשים אחרות יקראו, וגם הן לא יהיו חולות'".
דניאל: "זאת לא החלטה כל כך קשה, לעשות ניתוח כזה. אני במקום אמא, גם הייתי עושה את זה. לא הייתי רוצה לקחת סיכון".
לימור: "מעולם לא דיברתי עם דניאל על האפשרות שהיא תצטרך לעבור כריתה. אז מצד אחד, מה שהיא אומרת נותן לי אישור. מצד שני, אני גם אומרת 'חכי חכי, אל תמהרי'. כשזה אני, זה בסדר, אבל כשזאת הילדה שלי?".
בסוף הם מצטלמים, כולם: לימור, יהודה, דניאל, אחינועם, יהונתן והכלבה קלודין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני חיה"
|
|
|
|
|
|
|
לימור שונאת פרידות. היא אומרת לי את זה כבר בדלת, ביציאה מטבעון. לאט לאט היא מתחילה לחזור לשגרה, לעבודה. עדיין לא לימים מלאים. היא מקווה לעסוק באמנות, לפרוץ מחסום שהיה לה כל השנים. "לחפש את עצמי", היא אומרת. רגע לפני שאנחנו עוזבים, היא נזכרת בסיפור. "לפני המון שנים הייתי בסדנת איי אם. זה היה עוד לפני שנולדו הילדים ולפני שענת חלתה, ואיריס ותמי. היה שם קטע של 'הצהרה', שבו כל אחד צריך לתת את ההצהרה שלו. ואת צריכה לגרום לאנשים, אם את מרגשת אותם, לעמוד. זה היה בחיפה, בבית יוני. אני נעמדתי והתחלתי לרקוד. בשבילי זה לא היה ביג דיל, כי אני נורא אוהבת לרקוד. זה הניגודים האלה. כמה שאני סגורה, לרקוד לא אכפת לי. ואז נתתי את ההצהרה שלי: 'אני חיה'. עכשיו אני יכולה להגיד את זה שוב. אפילו בלי לרקוד. וסוף סוף להתכוון לזה. ובאמת". | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
