 |
/images/archive/gallery/268/735.jpg וואליד ג'ונבלאט. צילום:
אי-פי  |
|
|
|
|
| לאחר רצח חרירי הפך המנהיג הדרוזי וואליד ג'ונבלאט
לדובר הבולט ביותר של האופוזיציה. בעוד כחודשיים
הוא מקווה לראות את העם הלבנוני מכריז על עצמאות |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
ג'קי חוגי
5/3/2005 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני חודש, ברגע אחד של זעם מתוכנן היטב, הוציא וואליד ג'ונבלאט את הדברים השמורים אצלו 28 שנה בבטן. במרס 1977, בעודו צעיר הולל, חובב ג'ינסים, אופנועים ואלכוהול, הגיעה אליו הבשורה על רציחתו של אביו, מנהיג הדרוזים כמאל ג'ונבלאט, בידי חיילים סורים. יומיים לאחר מכן, והוא צעיר נבוך וחסר ניסיון בן 28, הכתירו אותו זקני העדה ליורשו של האב ולמנהיג מפלגתו.
וואליד התבגר, חווה קרבות דמים מול הנוצרים, תמרן עם הפלשתינים, התקרב לסורים, תקע יתד בפוליטיקה הלבנונית וצבר עוצמה. לפני ארבע שנים כבש את הפרלמנט
עם סיעתו, "המפלגה המתקדמת הסוציאליסטית". כיום הוא נחשב לאחד מראשי האופוזיציה וממנהיגי "אינתיפאדת העצמאות", הממררת את חייה של דמשק.
שבועיים לפני רצח חרירי האשים אותו מזכיר הבעת' בלבנון, שר העבודה עלי קאנסו, כי ג'ונבלאט הוא מאלה "הסומכים על עזרה מבחוץ", רמז להיותו סוכן זר. "דע כי יש מי שעוקב אחריכם", התריע קאנסו בלשון מחוצפת. המנהיג הדרוזי, אישיות רגועה בדרך כלל, כמעט מלנכולית, החליט לסיים את תקופת ההבלגה. "הם חזרו לשפת האיומים וההפחדות", הגיב בכעס, "הם טוענים שהם מייצגים את הערביות. אני מזכיר לחבורות הבעת' האלה, כי בשם אותה ערביות הם רצחו את כמאל ג'ונבלאט".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נקודת הרתיחה
|
|
|
 |
|
|
|
מי שעקב אחר התפתחויות החודשים האחרונים בזירה הלבנונית לא הופתע מהדרך שבה סחפה ההתנקשות ברפיק חרירי את הרחוב להפגנות מחאה. אמנם זו עדיין תנועה בלתי מאורגנת, שאיש אינו יכול לחזות את אורך הנשימה שלה, אבל לכולם ברור כי הדוב הסורי נקלע למלכוד. "העניין התבשל בצורה כזו, שאין מנוס מפינוי סורי בלבנון", אומר חבר הכנסת עזמי בשארה, "הנוכחות הסורית לא היתה מיותרת בלבנון, אבל הגיע זמנה ללכת. יש נקודה, שבה אם הדבר נעשה בכפייה, הוא יוצר דינמיקה לא טובה. הם הגיעו לשלב שבו הרחוב מבטא סנטימנטים ארוכי שנים של ביקורת כלפי התנהגות מנגנוני הביטחון".
כמה ימים לפני אותה התבטאות בגנות הבעת', נפגש ג'ונבלאט עם רפיק חרירי לשיחה אישית. שניהם ידעו שיכולת ההבלגה של דמשק הגיעה לנקודת רתיחה. "אם הסורים ירצו להכות באופוזיציה, זה יהיה אתה או אני", אמר ג'ונבלאט. לסורים היתה אולי סיבה טובה להסיט מהדרך את ג'ונבלאט, אבל מה שהציל אותו היתה העובדה המקאברית, שעם חרירי היו סיבות טובות יותר.
"אנחנו על סף הפיכה לבנה", העז ג'ונבלאט להתנבא חודש וחצי לפני ההתנקשות, בראיון לערוץ אל-ערבייה. אלא שיד נעלמה הטילה אותו ערב עלטה על הבירה הלבנונית, ומעטים מתושבי ביירות זכו לשמוע את קריאתו של המנהיג הדרוזי. "לכו מפה", קרא לסורים לאחר רצח חרירי, "פשוט לכו. לכו עם המוחאבראת שלכם, השולט בכל, ותנו לנו חופש להחליט על הדרך שלנו. לא תוכלו להרוג אותנו. הרגתם הרבה, אבל לא תוכלו להרוג את רצונו של העם".
ההיסטוריה , שעדיין נרקמת לנגד עינינו בכיכר השוהדא בביירות, תשפוט את ג'ונבלאט כמי שהיה הראשון להגיד מה שאחרים חושבים. זה כמה שנים הוא ידוע כמתנגד לכיבוש הסורי, אבל מעולם לא עשה זאת בהתרסה רבה כל כך ובשפתו הגבוהה, המתפלמסת, מן הסוג הרווח בכנסי התעוררות. תשאלו את ראש הממשלה עומר כראמה, שהתפטר השבוע בלחץ הרחוב. "אתה משרת את המשטר הטרוריסטי המודיעיני הלבנוני-סורי", הטיח ג'ונבלאט בכראמה שבוע לפני ההתפטרות, "גורלך יהיה רע משל דומיך. הם ישתמשו בך וישליכו אותך".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו מותחן אמריקני
|
|
|
|
|
|
|
ההצהרות הללו, שנראות לישראלי כחלק לגיטימי משיח פרלמנטרי, אינן מובנות מאליהן בלבנון. בוודאי שלא במדינה שבה עד לא מכבר האשמת הסורים בכיבוש היתה התבטאות חורגת. עד לפני שנה או שנתיים, השיח הציבורי היה מגויס, צייתני ומכובס, וכולם הקפידו לנהוג לפי הכללים. המודיעין הסורי שלט בכל, מינה שרים, חברי פרלמנט, קצינים ואנשי ביטחון, סתם פיות לעיתונאים וטיפח אחרים, פיקח על תנועת ההון בבנקים ושלל מלבנון את הזכות לקיים יחסי חוץ חופשיים.
את כל זה, מקובל היה שלא להזכיר בפומבי. הז'רגון הכפוי הציב דווקא את ישראל בעמדת כיבוש, ואת "סוריה האחות" בעמדה של נתינה. חייליה ואנשי המודיעין שלה נמצאים פה כדי להגן מפני האיומים הישראלים. והרחוב, שידע כי האמת נמצאת במקום אחר, סבל בשתיקה וחיכה.
מי שעקב בחודשים האחרונים אחר הזירה הלבנונית, לא הופתע מהתפרצות המחאה נגד סוריה לאחר רצח חרירי. העלילה נבנתה בהדרגה אך בעקביות, כמו במותחן אמריקני שבו לכולם ברור כי בסוף הטובים ינצחו. עד לשלב המפץ, שבו נשלח חרירי לעולם הבא, שיחק ג'ונבלאט את תפקיד השמש המוסיף שמן למדורה. הוא עשה זאת במתינות זהירה. "ממשלת מודיעין סורית", כינה ג'ונבלאט את מועצת השרים בראשותו של כראמה שבועות בודדים לפני ההתנקשות בחרירי.
אחר כך שבר טאבו נוסף, וקרא להפריד את ערוצי המשא ומתן הלבנוני-סורי בתהליך השלום. "כדאי שנלמד משהו מן הניסיון האוקראיני", אמר לאחר אירועי קייב, בעודו מתכונן לבחירות הפרלמנטריות בחודש מאי, "שהרי ממילא הממשלה תזייף את התוצאות".
לאחר הרצח הפך ג'ונבלאט לדובר הבולט ביותר של האופוזיציה. יום אחר יום הטיח את הבוץ בפרצופה של דמשק. הוא האשים בגלוי את הממשלה, הנתמכת על ידי המודיעין הסורי, כי היא עומדת מאחורי הרצח. אחר כך קרא להחיל על לבנון מנדט בינלאומי, תחת אפה של סוריה, ולהגן על אזרחיה מפני הממשלה שלה. השבוע, אחרי התפטרותו של ראש הממשלה, הצהיר כי זו רק ההתחלה. "רצונו של העם ניצח, אבל זה לא מספיק", אמר , "אנו רוצים את פיטוריהם של ראשי מנגנוני הביטחון, שהשתתפו בהתנקשות בראיס חרירי או היו אנוסים להשתתף בה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נער שמנת
|
|
|
|
|
|
|
וואליד ג'ונבלאט נולד לפני 56 שנה לאביו כמאל ולאמו מיי ארסלאן, בתו של "אמיר ההבעה" שכיב ארסלאן, גדול הסופרים של העדה הדרוזית. הוא בן אצולה, שגדל על ברכיה המרופדים של האריסטוקרטיה, עד שנזרק באחת אל לב הביצה הפוליטית. אביו כמאל, שכיהן כשר הפנים של לבנון, היה אישיות אינטלקטואלית, חדת לשון. לוחם בשחיתות, אבל שנוי במחלוקת. עד היום יש התולים בו את הסיבות לפרוץ מלחמת האזרחים. כמאל היה דור שני לנרצחים. אביו פואד, סבו של וואליד, נורה למוות מכדורי מתנקש בנסיבות שלא התגלו.
וואליד ג'ונבלאט גדל כנער שמנת, למד היסטוריה ומדעי המדינה באוניברסיטה האמריקנית של ביירות, ותכנן להמשיך את חייו באחוזת המשפחה, המכונה "המוחתארה". אבל אז תפסה אותו מלחמת האזרחים, שהובילה לפלישה הסורית ללבנון ולרצח אביו. היום משמשת ה"מוחתארה" מרכז העצבים של האופוזיציה הלבנונית. שם מתכנסים מנהיגי המחנה המתנגד לסוריה, ומשם מפרסם ג'ונבלאט את הצהרותיו הנזעמות.
הרומן של וואליד עם סוריה עלה על שרטון בשנים האחרונות. לפני כן התאפיינו היחסים בהרמוניה. למרות שאביו נקטל בכדורי הצבא הסורי, במלחמת האזרחים עמד מנהיגה הצעיר של העדה הדרוזית לצדה של דמשק. זו היתה ברית אינטרסים. הפלנגות הנוצריות של באשיר ג'ומייל פלשו להרי השוף, וג' ונבלאט נזקק לבעלי ברית כדי להדוף אותם. הוא נלחם בנוצרים, הפיל בהם אלפי חללים וסייע להם בקריסת הסכם השלום שחתמה ממשלת ג'ומייל עם מנחם בגין בעקבות פלישת צה"ל.
בימים הקשים של מלחמת לבנון הוא קיבל משכן בטוח בדמשק. בתום מלחמת האזרחים, מ-1990 ואילך , הוא כיהן כחבר פרלמנט וכשר בממשלות לבנון, שכולן מונו בחסות סורית. עד היום מקפיד ג'ונבלאט להדגיש כי אינו רוצה לזרוע איבה בין המדינות. "אנו רוצים להישאר ידידיה של סוריה", אמר לפני כמה ימים, "לכן אנו רוצים שתעזבו אותנו ותפרקו את משטר המודיעין הלבנוני".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סולד משלטון המדים
|
|
|
|
|
|
|
ההידרדרות ביחסיו עם דמשק החלה מאז עלייתו של בשאר אסד לנשיאות ביוני 2000. זמן קצר לאחר מכן הדיח בשאר את הרמטכ"ל הסורי, שהיה מקורב לג'ונבלאט, והחליש את מעמדו של סגנו, עבד אל-חלים חדאם, אף הוא מידידיו של המנהיג הדרוזי. במקביל, העלה את קרנו של הרמטכ"ל הלבנוני לשעבר אמיל לחוד, כיום נשיא לבנון.
ג'ונבלאט, הסולד משלטון המדים, מחה כנגד המיליטריזציה של שדרות השלטון ומתן הכוח למנגנוני המודיעין. "לשם מה מדינה כה קטנה זקוקה למנגנוני ביטחון כה מנופחים", רטן . בשאר הגיב ביתר גיבוי ללחוד, ויצר ברית משולשת עם חסן נסראללה. מכאן החל הקרע של ג'ונבלאט עם דמשק. תהליך זהה עבר חברו לדרך של וואליד, רפיק חרירי.
אל נקודת השיא הגיעו שניהם בספטמבר 2004, כשדמשק כופפה את החוקה הלבנונית כדי להתיר כהונה שלישית לנאמנם לחוד. חרירי אמר "אני לא יכול יותר" והתפטר. ג'ונבלאט חרק שיניים ויצא למאבק מילולי שהאיץ את הבשלתו של הרחוב. המאבקים הללו לא ניטלו נימות אישיות.
יחד עם חרירי התפטרו ארבעה שרים, בהם מרואן חמאדה, שר האוצר. חמאדה, דרוזי, הוא מקורבו של חרירי וחבר מפלגתו של ג'ונבלאט. כמה ימים אחרי ההתפטרות ניסו אלמונים לרצוח את חמאדה בפיצוץ מכונית תופת בלב ביירות. חמאדה נפצע בינוני וניצל. חרירי וג'ונבלאט הבינו כי המסר כוון אליהם. למרות זאת, ידעו שהם עומדים בפני מערכת בחירות, והחליטו שלא להוריד פרופיל בעניין הסורי.
כמה שבועות לאחר ניסיון הרצח של חמאדה, חזר ג'ונבלאט מפגישה עם נשיא צרפת ז'ק שיראק בדמשק. הוא ביקש להתקבל לשיחה אצל אסד, וסורב בנימוס. "האם מקבל ד"ר בשאר אסד את כל המידע הנכון?", עלב באלגנטיות בנשיא הסורי, "אני יודע שיש לו אמת משלו, כנשיא מדינה ורפובליקה, וכי הוא צעיר עולה ונתון בראשית חייו הפוליטיים, ויש לו ידע ופתיחות. אבל האם הוא יודע מה קורה בלבנון, ועל ההתנהגות הבלתי הולמת של כמה ממערכות המודיעין שלו?".
אישים המכירים את ג'ונבלאט מתארים אותו כמנהיג פיקח, בעל מצבי רוח משתנים. לדעתם, הוא אינו שואף להנהיג את לבנון ביום שאחרי, ומן הסתם יתקשה לעשות זאת בשל המשקעים המרים עם המארונים. "בסופו של דבר הוא מנהיג הדרוזים, וזה מה שחשוב לו", אמר אחד ממכריו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בציר דמוקרטי עסיסי
|
|
|
|
|
|
|
53 שנה אחרי שהמון לבנוני הפיל את ממשלתו של בשארה חורי בביירות, קרסה השבוע גם ממשלת עומר כראמה, שתפס את מקומו של חרירי לפני ארבעה חודשים בדיוק. כראמה נענה בחוכמתו לרחשי לבו של ההמון והעניק ללבנון רגע היסטורי, כזה שהעולם הערבי לא ראה כמה עשורים. מי שהאזין לנימת דבריו של כראמה בנאום ההתפטרות שלו, יכול היה להבחין בתחושת הקלה. האיש שהיה ראש ממשלה פעמיים, ששכל את אחיו רשיד - ראש הממשלה שנרצח ב-1987 - הבין שאם לא יתפטר עכשיו, הוא יצורף אל ה"רעים" ביום שאחרי.
את מה שקרה השבוע בביירות צריך לראות בהקשר נרחב יותר. 2005 רק בראשיתה, וכבר הניבה בציר דמוקרטי עסיסי. מראשית השנה נהנה העם הפלשתיני מבחירות דמוקרטיות, וכמוהו העם העיראקי. בלבנון הפיל ההמון ממשלה ללא אלימות. השבוע הפיל גם חוסני מובארק פצצה פוליטית, כשהורה לפרלמנט להתחיל בתיקון לחוקה, הפותח את ההתמודדות על כס הנשיא לכל אזרח.
יש יסוד סביר להניח, כי הצהרותיו של בשאר אסד לשבועון החדשות האמריקני "טיים" השבוע, שלפיהן בכוונתו לסגת מלבנון בחודשים הקרובים, מייצגות את עמדתו הכנה. כדור השלג החל להתגלגל. מה שסוריה יכולה היתה לעשות לפני עשור או שניים באמצעות סוכני חרש ואיומים מרומזים, אין בכוחה לבצע היום. בעוד חודשיים ילכו הלבנונים לקלפי ויבחרו פרלמנט חדש בן 128 צירים. כשעינו של העולם כולו נעוצה בהליך, לא יוכלו הסורים להתערב כבעבר בעיצוב הבית לפי צורכם.
לאופוזיציה צפוי רוב מוחץ, מה שלא ימנע ממנה, אם רק תרצה, להכריז על עצמאות לבנון, לראשונה מאז הפלישה הסורית ב-1976.
חבר הכנסת עזמי בשארה מסכים שאופציית הכוח כבר אינה קיימת בידי דמשק. את כוחה, הוא אומר, היא יכולה לשאוב מן ההיכרות עם האליטה הלבנונית. "סוריה איחדה את לבנון ואפשרה לה להצמיח דמוקרטיה כפי שלא קיימת כמותה בעולם הערבי", אומר בשארה, "אם הסורים ילכו לדיאלוג כולל עם החברה הלבנונית, ויציעו מודל חדש של יחסים, מודל של שלום, בוודאי שהם יצליחו. שתיהן עשויות להרוויח מכך. הן כרוכות זו בזו אפילו כלכלית. בבנקים בלבנון, למשל, מופקדים 12 מיליארד דולר הון בבעלות הסורים. אם הם יוציאו את הכסף, הבנקים הלבנונים יתמוטטו".
ד "ר בשארה סבור, כי הרפורמה ביחסים של סוריה עם לבנון תחזק רפורמה בתוך סוריה. "אם, לעומת זאת, דמשק תבחר לסגת עם הגב לאחור, בצורה מדורגת של ויתור אחר ויתור, היא לא תעשה כלום ואיש לא יודה לה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
