 |
/images/archive/gallery/266/677.jpg מפגינים נגד הממשלה בביירות. צילום:
אי-פי-איי  |
|
|
|
|
| תשואות ההמונים בביירות לאחר התפטרות הממשלה,
הגיעו כמעט לכל בית במזה"ת, והרעידו את כסאותיהם
של מנהיגי האזור. החזון האמריקני קורם עור וגידים? |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
חיים איסרוביץ
4/3/2005 12:17 |
|
|
|
|
|
|
|
תשואות ההמונים בכיכר השוהדא בביירות ביום שני בערב, שניות לאחר הודעת ראש ממשלת לבנון על התפטרות ממשלתו, הגיעו כמעט לכל בית במזרח התיכון. תחנות הלוויין הערביות שידרו במשך שעות את ההפגנה בבירה הלבנונית, ומנהיגי המזרח התיכון, שראו כיצד לראשונה בהיסטוריה של האזור נופלת ממשלה בלחץ העם, לא יכלו שלא לנוע באי נוחות על כיסאותיהם, שלראשונה מזה שנים הפכו לפחות יציבים.
המחאה הלבנונית נגד
השליטה הסורית במדינה, שפרצה לפני כשבועיים לאחר חיסולו של ראש הממשלה לשעבר, רפיק אל-חרירי, מהווה את השיא בתהליך של שינוי העובר על המזרח התיכון בחודשים האחרונים - הבחירות ההיסטוריות בעיראק, הבחירות לנשיאות ולמועצות המקומיות ברשות הפלשתינית, והבחירות לרשויות המקומיות בסעודיה.
יומיים לפני האירועים בלבנון התרחש שינוי משמעותי גם במצרים, הגדולה והחשובה במדינות ערב. הנשיא חוסני מובארק, הנערך לקראת הבחירות לנשיאות בספטמבר הקרוב, בו הוא צפוי לזכות בכהונה חמישית, הורה לפרלמנט לפעול לשינוי החוקה, כך שיתאפשר למועמדים נוספים להתמודד מולו.
החלטתו של מובארק לא נבעה מדחף רגעי או משאיפה להפוך את ארצו לדמוקרטיה בנוסח המערבי. ההחלטה התקבלה לאחר הפגנות סוערות נגד מובארק מצד האופוזיציה המצרית תחת הקריאה "די!". משטרו של מובארק הוכיח כבר שפניו אינם לדמוקרטיה: כמה ממנהיגי האופוזיציה נרדפו על ידי השלטון וחלקם אף הושלך לכלא, דבר שגרם למתח בין מצרים לבין ממשל בוש בארה"ב.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
|
החזון האמריקני
|
|
|
 |
|
|
|
ד"ר מרטין קרמר, חוקר בכיר במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב, מסביר כי חזון החירות של ארה"ב, שעומד בבסיסו של ממשל בוש בארבע השנים האחרונות, הוא שיצר את התהליכים החדשים במזרח התיכון. "האמריקנים רואים את מקור הרוע בחוסר האונים של האדם הפשוט, מה שהוביל בסופו של דבר לפיגועי ה-11 בספטמבר. הם החליטו שיש ביצות שצריך לייבש", אומר קרמר.
ייבוש אותן ביצות החל בפלישות לאפגניסטן ולעיראק. הבחירות שהתקיימו בשתי המדינות הללו היו הביטוי למימוש חזון הנשיא בוש. בעיראק, למרות הטרור הגובר, הלכו מיליוני מצביעים לקלפיות ובחרו את נציגיהם למוסדות השלטון.
ד"ר קרמר סבור כי לבחירות יש השפעות גם מעבר לפרת ולחידקל. "מי שיושב במצרים ורואה עיראקי מצביע, מתחיל לשאול את עצמו: 'למה אני לא יכול להצביע?'".
לדעתו של קרמר, הופעתן של תחנות הטלוויזיה הלווייניות, דוגמת אל-ג'זירה, תרמה אף היא לרוחות השינוי במזרח התיכון, אם כי במידה פחותה מאשר ההשפעה של הממשל האמריקני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בחירות בעיראק. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
דמוקרטיה עדתית ולא מערבית
|
|
|
|
|
|
|
שאלת כינון הדמוקרטיה במזרח התיכון עלתה לא פעם גם מכיוונם של אינטלקטואלים מקומיים. לאחר "מהפכת הקטיפה" בגרוזיה בסוף 2003, כתב בעל טור באחד מעיתוני המפרץ: "מדוע החברות הערביות אינן חוות מהפכות דומות? מדוע הן שרויות בתרדמת, בעוד שכל עמי העולם - ובכלל זה גם עמי אפריקה - רוקדים מאז שנת 1989 למקצביה של מהפכה אוניברסלית אמיתית אחת, הסוחפת אל עבר הדמוקרטיה?".
אולם ד"ר קרמר מסביר כי בעוד שבמערב מושג הדמוקרטיה נוגע לחירויות של הפרט, בעולם הערבי התמונה שונה. כאן המטרה היא להשתחרר מעולם של משטרים אוטוריטריים ולהשיג חופש של השבט, המשפחה והקהילה.
לדעתו, העולם הערבי מעדיף את הדמוקרטיה העדתית והפלורליסטית על פני הדמוקרטיה המערבית. גם בבחירות בעיראק, הוא מציין, הרשימות המתמודדות היו על בסיס עדתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החשש: האיסלאם הקיצוני ימלא את החלל
|
|
|
|
|
|
|
אבל כלים דמוקרטיים עשויים לתת כוח דווקא לאותם גורמים שעשויים לסכן את החירות. בכיר אמריקני הזהיר לאחרונה כי המרוויח הגדול מכינון דמוקרטיה בלבנון עשוי להיות דווקא ארגון חיזבאללה, שיוכל לנצל את הרוב השיעי באוכלוסייה כדי לעלות לשלטון.
ד"ר קרמר מסכים עם ההערכה הזו. "הגורמים הערוכים ביותר למלא חלל הם גורמים איסלאמיים שמאופיינים בסדר ובארגון", הוא אומר. "כאשר נפתחת דלת הזדמנויות, הראשונים להיכנס הם חברי הארגונים האיסלאמיים".
לדעתו של קרמר, ניצחונם של השיעים בבחירות בעיראק עשוי להביא בעתיד להקמתה של מדינה איסלאמית המבוססת על ההלכה (השריעה), אם כי באופן פחות קיצוני מאשר באיראן או בסעודיה.
הסתמכותה של ארה"ב על גורמים אלה, אומר קרמר, היא סיכון שהאמריקנים לוקחים בחשבון. הוא מזכיר כי בעבר הסתמכה ארה"ב על גורמים איסלאמיים ידידותיים במאבקה בברה"מ, גורמים שבהמשך הפכו להיות האויבים המרים ביותר שלה, ובראשם מנהיג אל-קאעידה, אוסאמה בן-לאדן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדינת המפתח - מצרים
|
|
|
|
|
|
|
ד"ר קרמר מעריך כי תהליכי השינוי במזרח התיכון יימשכו וכי שליטי המדינות ינקטו בצעדים שונים על מנת להקל על הלחץ מצד האוכלוסייה. לדבריו, אם יתרחש שינוי שלטוני במצרים הוא ישפיע על כל המזרח התיכון בשל חשיבותה. בלבנון הוא רואה סיכוי להצלחת המאבק לאור הלגיטימציה שנותנת לו הקהילה הבינלאומית.
עם זאת, קרמר מציין כי השאלה הגדולה היא עד כמה יש באזרחים רצון לצאת לרחובות כדי לדרוש מהשליטים יותר מרחב. זאת בניגוד להפגנות בלבנון, שכרגע מתמקדות יותר ברצון להשיג עצמאות מהסורים.
גם לארה"ב יש חשיבות בהצלחת התהליכים. אם אכן יבוצעו שינויים, אך ברגע מסוים ינסו השליטים לסגת, תעלה השאלה עד כמה האמריקנים יהיו מחויבים להמשיך וללחוץ להמשך הרפורמות עד למימושן המלא. אם כי, אומר קרמר, גם האמריקנים מבינים כי יש גבול לשינוי. "יש קונסנזוס בדבר הצורך להביא לשינוי, אך בכל הנוגע למצרים ולסעודיה, לא עולה קריאה של האמריקנים לסלק את מובארק או את בית המלוכה".
ד"ר קרמר מבקש להבהיר כי עדיין מוקדם לראות מזרח תיכון חדש ודמוקרטי. בינתיים ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אך זה אינטרס שלה שיהיו משטרים פלורליסטיים ולא אוטוריטריים שיפנו את זעמם לכיוונו. אולם הדרך לעבר הדמוקרטיה היא רק בתחילתה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
