 |
/images/archive/gallery/272/680.jpg שונטל ואילנית חייט
הרצל שפירא  |
|
|
|
|
| דניאלה חייט חיפשה אהבה ופגשה את אמיל רפאלוב.
"הוא חתך אותה, שרף את ביתה והיא הלכה אחריו",
אומרת אחותה. אבל היא סירבה להרפות, עד שנרצחה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
שרי מקובר-בליקוב
11/3/2005 5:00 |
|
|
|
|
|
|
|
חמישה ימים שכבה דניאלה חייט בבור טחוב ובוצי באזור תעשייה נידח באור עקיבא, "מקופלת כמו גומי, בלי בגדים, עם חול באוזניים ובאף", ואיש לא ידע על מותה. תשעת אחיה ואחיותיה חיפשו אותה בבקתות נטושות ובחורשות אפלות, הרחיקו עד חוף הים ומפרצי השוניות, ולא שיערו שהיתה כל העת לידם.
מיד כשנעלמה חשדו בחבר של דניאלה, אמיל רפאלוב. הוא בן 18, היא בת 31 ואם חד-הורית לארבעה ילדים, שהלכה שבי אחרי זקנו שבקושי צימח, נעוריו המתפרצים והאלימות הגואה בידיו.
"מה הוא לא עשה לה, היכה אותה, חתך אותה, שרף את ביתה עליה, והיא הלכה אחריו", אומרת אחת מאחיותיה של דניאלה והולמת על לוח לבה. "היתה מתקלחת מהר מהר לאמיל, מוציאה את כל קצבת האבטלה שלה על אמיל, חוזרת עם פנסים כחולים מאמיל, ועדיין אוהבת
אותו הרבה".
רק ביום השלישי להיעלמה, התעורר חשדן. זה קרה כשאמו של אמיל הגיעה אל הבית. "ראיתי שריטות על הפנים שלה", נזכרת האחות שונטל, "ואמרתי, אני מכירה את השריטות האלה, הן של דניאלה. כשהיתה רבה איתנו, היתה שורטת אותנו ככה, עם הדם וקילופי העור. אז אחותי אילנית באה לאמא של אמיל והרימה עליה צעקה: מאיפה השריטות האלה? והיא נבהלה ואמרה לה, כשהבן שלי נעצר, ישר לקחתי את הציפורניים ועשיתי לעצמי".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אפור ומר
|
|
|
 |
|
|
|
אבל את אילנית, אישה קשת יום וחזקת אופי, הפה הגדול של המשפחה, לא עשו באצבע. "אמרתי לאמא של אמיל, הבן שלך, מותק, נעצר גם לפני שבוע, כשדניאלה התלוננה עליו. למה לא עשית לפנים שלך ככה אז? למה רק עכשיו? והיא לא ענתה לי. אמרתי, מיד אני מביאה משטרה שתעשה לך בדיקה בפנים. אמרה בסדר, אבל אחר כך סירבה. ואז ידענו", בוכה אילנית.
"כי אצלנו, התוניסאים, שורטים את הפנים רק ביד אחת. ואצל המשפחה של אמיל, הקווקזית, שורטים בשתי ידיים. ולאמא של אמיל היו שריטות רק בלחי שמאל, בצד אחד. והדם היה טרי".
בשכונה הקטנה והדלה של אור-עקיבא הכירו כולם את דניאלה חייט. אישה תמימה ונאיבית, צעירה יפה שחיפשה עבודה ועתיד. "תגידי לה בואי רגע, והיא תבוא איתך לאן שתבקשי ותעשה כל מה שתרצי", אומרת הדודה זהבה.
אכן, חייט האמינה בכולם ושיוועה לתשומת לב. חייה היו אפורים ומרים. את ילדיה לקחו ממנה למשפחות אומנה, רק הבן הרביעי נשאר איתה אצל הסבתא. "ולא תגידי היתה מעשנת סמים או גונבת", מחדדת אילנית, "להפך. כל מילה שנייה שלה תודה-תודה, סליחה-סליחה. היתה מבקשת ממך סיגריה, ואפילו אם אין לך, תגיד תודה-סליחה".
גם את החבר של דניאלה, אמיל רפאלוב, הכירו בשכונה. בתחילה ראו אותם הולכים חבוקי יד וזרוע, מתנשקים בפומבי. הוא קווקזי, היא תוניסאית, ואיבת עולם נטושה בין שני המחנות. באור-עקיבא מכירים את הכבוד של משפחת רפאלוב. איך ייתכן, שילד שבקושי סיים תיכון, יוצא עם בחורה מבוגרת, אמא לארבעה ילדים? אמרו והנידו ראש. והרימו אגרוף מאיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ראינו את הסימנים
|
|
|
|
|
|
|
אחר כך ראו את בני הזוג גם בקלונם. אמיל היה מכה את דניאלה ברחוב. "מחטיף לה סטירות, בועט בה בבטן, דוחף אותה עד שנופלת", אומר האח שלה וגיצים איומים של חרון אין אונים מתרוצצים בעיניו. כשבכתה, אמיל צחק לה. הביא גם את החברים. "נתן לה מכות בתחת, וגם הזמין את החברים שלו להכות אותה בתחת, כדי להשפיל אותה, ככה לפני כולם", אומרת האחות אילנית.
"מרוב שרצתה אהבה הלכה אחריו", בוכה אמא של דניאלה ומורטת את שערותיה הלבנות, הצבועות בחציין, "כל היום הבחור הזה גנב ועישן סמים. והיא אהבה אותו. היתה מגיעה הביתה עם פנסים כחולים, באופן קבוע, ואני אמרתי לה, דניאלה, זה יהיה הסוף שלך. תעזבי אותו. תלכי למשטרה ותסגרי סיפור. אבל היא פחדה".
אם קיימת עליבות על פני האדמה, בבית משפחת חייט היא התרכזה לכדי תמצית מזוקקת: חדר המדרגות מטונף, מתקלף וטחוב. קירות הבית מוכתמים, הארונות המעטים עקורים מדלתותיהם. מיטה גדולה שציריה חורקים ועליה שמיכות בלות משמשת לאורחים. המטבח קטן והשירותים שבורים.
אמא של חייט, בעלת הבית, מתפרנסת מעבודות דחק. האישה הקשישה תמכה בפרוטותיה בבתה ובנכדה. "ב-28 לחודש", היא אומרת ושפתיה חרבות, "הילדה אמרה לי, אמא, אני הולכת לקחת את הביטוח הלאומי ואני אתן לך כסף לקנות ירקות לבית. ומאז לא שמעתי ממנה. והלב שלי ידע שמשהו רע קרה. ועכשיו", היא פורצת בבכי מר, "הלכה הילדה".
ובמקומה אחרים הביאו ירקות אל הבית. ארגזים של תפוזים, מלפפונים, גזרים. קופסאות ענק של תבשילים ובקבוקי שתייה. כמויות האוכל שנדחסו אל הבית הקטן בטוב לבם של השכנים, קרובי משפחה ותורמים בלתי נתפשות. אבל האחים והאחיות מסרבים להתרגש מהשפע הפתאומי. "אני, תפסו אותי על פריצה לרכב, אפילו לא היו להם הוכחות וכבר הושיבו אותי במעצר לשבועיים", זועם הדוד של דניאלה, "ואת הרוצח של הילדה שחררו אחרי שלושה ימים".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בהתחלה הוא התנהג יפה"
|
|
|
|
|
|
|
דניאלה הכירה את אמיל לפני כשנתיים. החמיא לה שהצעיר מגלה בה עניין. כשהציע לה לצאת איתו, ניאותה בהתלהבות. אבל המשפחות התלהבו פחות. ראו מבחוץ עד כמה הקשר הזוי והתנגדו בתוקף. לכן השניים הסתתרו בתחילה. "לבית שלנו אמיל לא נכנס מעולם", אומרת שונטל, "תמיד היה שורק לה מלמטה. ואם היינו מעיפים אותו, היה חוזר אליה בלילות. היה מופרע עם עבר עשיר. ודניאלה תמימה.
"בהתחלה הוא התנהג יפה. אחר כך הם היו מתווכחים ורבים. אמיל רצה את הכסף של דניאלה, ודניאלה רצתה להשאיר קצת לילד ולאמא. אז הוא הרביץ לה והיכה אותה וקילל והביא את החברים שלו שיקללו וירביצו גם. שמענו את הדברים, ראינו את הסימנים ולא ידענו מה לעשות. אמרנו לה, נשמה, הוא לא מתאים לך. הוא עוד ירצח אותך. די, כפרה, מספיק איתו. אבל היא, היתה לה אובססיה אליו. הוא קיסם אותה - גם הקסים, גם כישף".
גם המשפחה של רפאלוב לא ישבה בחיבוק ידיים. "האבא שלו לא הסכים שדניאלה תתקרב אל אמיל", נזכרת אילנית, "פעם בא אלינו הביתה וצעק. שבר שולחנות. אמר, אם הבת שלכם תפגע בכבוד של המשפחה, אנחנו נהרוג אותה. ודניאלה פחדה ממנו יותר משפחדה מאמיל ולא העזה להתלונן על האיומים והמכות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דם בכל מקום
|
|
|
|
|
|
|
בשנה האחרונה הלכו העניינים והחמירו. "היה להם ריב קשה, ואמיל ניסה לחנוק אותה למוות עם חזייה", מספרת האם, "הבת שלי הצליחה לברוח. באה אליי בריצה ובכתה. אמרתי לה, הפעם נביא משטרה. ודניאלה אמרה, בשום פנים ואופן. אם אני אלך למשטרה, הוא ירצח אותי. אז חיכינו. ויום אחד היא הגיעה עם חתך. מדממת כמו תרנגולת ששחטו אותה באמצע השוק. אמיל חתך אותה לכל אורך הגב עם זכוכית חדה".
אמא חייט מציירת בידיה את סיפורו של אותו בוקר. הדם בכל מקום, האימה בעיניים של דניאלה, הנחישות של המשפחה ללכת ולסגור סיפור עם הבחור. התחנונים של הפצועה לעזוב אותם בשקט. "טיפלנו בה ובכינו. ניגבנו את הדם, שמנו יוד על הפצע הענק. ואני התעלפתי שלוש פעמים! והיום אני שואלת למה, למה שמענו בקולה. הרי הכתובת, כמו שאתם כותבים בעיתונים, היתה על הקיר".
אחרי האירוע הזה נדמה היה ששקטו הרוחות. דניאלה הצליחה לשכור בית קטן באור-עקיבא בכוחות עצמה, מקצבת הבטחת הכנסה. "אפילו מעמידר לא סידרו לה את הבית, הכל לקחה על עצמה, המסכנה, כדי שיחזירו לה את הילדים", בוכה האחות שנטל, "ואמיל נטרף מזה. פחד שהיא הולכת למצוא לה חיים חדשים.
לפני שלושה שבועות הוא הגיע אליה הביתה. ראינו מכבי אש בחוץ ולא ידענו מה קורה. התברר שהוא הצית לה את הכורסה עם מצית. הדליק ודניאלה כיבתה. ואז הוא התחיל להרביץ לדניאלה, ושרף לה את כל הבית. פשוט העלה באש עם בנזין. היא ברחה, והילד שלה בורח אחריה, וככה היא באה אלינו. היינו כל האחיות בבית. ישבנו ואמרנו, דניאלה, אם את לא הולכת עכשיו למשטרה, חארם עליך. אנחנו לא פה בשבילך יותר. תסתדרי לבד".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נפרדה מהמשפחה
|
|
|
|
|
|
|
"ב-9 בפברואר, בשעת בוקר מוקדמת, קיבלנו הודעה על דירה שרופה באור-עקיבא", משחזר סגן-ניצב בועז גולדברג, מפקד תחנת משטרת חדרה. "כוחות רבים שהגיעו למקום גילו דירה שרופה כליל ללא נפגעים. קראנו לדניאלה חייט ז"ל לחקירה ושמענו ממנה סיפור קשה על תקיפות, חבלות וחתכים ועל שריפת הדירה על ידי בן זוגה אמיל רפאלוב.
היא לא רצתה כל כך להגיש תלונה, אבל בסופו של דבר עשתה זאת. בלשי התחנה נשלחו לעצור את רפאלוב, שברח והסתתר במשך יומיים, ובסופם נלכד ונעצר. שמונה ימים הוא ישב במעצר, עד ששופט השלום בעיר שחרר אותו למעצר בית עד תום ההליכים.
"לצערנו, רפאלוב לא מילא את תנאי מעצר הבית. כשהוגשה תלונה על היעדרותה של חייט, עצרנו אותו ועיכבנו את אביו ומלווים נוספים. במקביל, הזעקנו כוחות חיפוש גדולים, מסוק ופרשים, ולבסוף, לאחר חמישה ימים, נמצאה הגופה".
"ברגע שנודע לנו ששחררו את אמיל, דניאלה ברחה אליי לחדרה", נזכרת האחות אילנית, "באה ואמרה לי, למה השופט שחרר אותו? הוא יבוא עכשיו וירצח אותי כמו שהבטיח. ואנחנו תפסנו את הראש. לא האמנו. אמרנו, מה שופט צריך עוד כדי להשתכנע? היה חתך, היו פנסים כחולים, היתה תלונה על אלימות קשה, היתה שריפת בית, היו איומים ברצח, מה עוד חסר כדי שדניאלה תמות? מה השופט הזה חשב לעצמו בדיוק? שהוא משחרר כלב אמסטף עם רצועה על הפה?".
"דניאלה היתה מבוהלת. פתאום היא התחילה להיפרד מכל המשפחה. ביקשה סליחה. נישקה לאמא שלנו את הרגליים. בחיים לא עשתה דבר כזה קודם. נסעה לדוד שלנו, שמעון, עד טבריה, כדי לראות את התינוק החדש. ובבוקר למחרת, אני הלכתי ללשכת עבודה. היא יצאה לסידורים. זה היה ה-28 לחודש . רצתה להוציא את הכסף שלה מהבנק, והפקיד בבנק היה האיש האחרון שראה אותה. ומאז היא נעלמה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סרטים אדומים
|
|
|
|
|
|
|
ביום הראשון לא שמו לב שהיא איננה. ביום השני התקשרה אילנית לאמיל רפאלוב. "שאלתי אותו, איפה דניאלה. אמר לא יודע. אמרתי לו, דניאלה יצאה מהבית במחזור בטרנינג לבן. אין סיכוי שהבחורה לא תחזור הביתה להתקלח. אמר לי, ואללה, ואליאה, אני יבוא לעזור לחפש אותה. אמרתי לו, ראבק, איך תבוא? אתה במעצר בית".
רק ביום השלישי הודיעו למשטרה על היעדרותה. הקימו חפ"ק חיפושים. הביאו את כל קרובי המשפחה. ביקשו ממתנדבים שיצטרפו. סרקו כל פינה חשוכה וכל חור נידח. "וביום השלישי אמא של אמיל באה אלינו. אומרת, אני רוצה לעזור לכם לחפש את דניאלה, והתחילה לקלל את הבן שלה. אמרה, הלוואי שהבן שלי ימות ודניאלה תחיה. והשוטרים חשדו. וגם אנחנו. עצרו את אמיל, אבל אמא שלו אמרה, אולי מי שעשה לה משהו רע זה רחמים, החבר של אמיל? גם רחמים לא אהב אותה. גם רחמים היה מרביץ לה".
וביום שבת בצהריים, במזג אוויר שנועד לשמחות, מצאו את הגופה. בחורשה סבוכה, בנחל בוצי, באזור תעשייה אפל. והאחיות ראו את הסרטים האדומים שהקיפה המשטרה והבינו. "וכל הרגשות שהיו לנו בחיים מתו", הן בוכות. ואת אילנית ביקשו שתבוא לזהות. עוד באמבולנס. "בהתחלה לא זיהיתי אותה, כי הפנים היו נפוחות, וכולה היתה ירוקה ומלוכלכת. הצלחתי לזהות אותה רק לפי השיער והקעקוע ברגל. ואיזה ריח היה לה, מסכנה. כמו של נבלה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"עכשיו השופט מתפדח"
|
|
|
|
|
|
|
אמיל רפאלוב, אומרת המשטרה, הודה ברצח ואף שחזר אותו. "מדובר ברצח אכזרי ומתוכנן מראש, עם הכנת מקום הקבורה", אומר סגן-ניצב גולדברג. בימים אלו שוקדת המשטרה על הכנת כתב אישום שיוגש נגדו בהקדם. והמשפחה התפנתה להלוויה גדולה. וישבה שבעה על המתה. ובכתה על דניאלה ובעיקר על חוסר האונים של האזרח הקטן ועל אטימות הלב של הרשויות.
"עכשיו השופט הזה, ששחרר אותו, מתפדח", הם אומרים. תגובת דוברת בתי המשפט היא קצרה ולקונית: "מדובר בהחלטה שיפוטית". אבל בשכונה הקטנה באור-עקיבא מסרבים לקבל אותה ונעלבים ממנה, ובצדק. כולם שם מכירים את כולם. גם את השופט סברין מוחסן ששחרר את רפאלוב. בסוכת האבלים שהקימה המשפחה בסיוע נדבנים יושבים עכשיו התושבים ומנידים בראשם בייאוש.
"העבריינים פה מבואסים", אומר שם מישהו, "ועכשיו בגלל דניאלה, אנחנו נאכל אותה. לא יהיה מי שיעשה לעבריינים חיים קלים בבית המשפט.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
